א מִ֥י הֶאֱמִ֖ין לִשְׁמֻעָתֵ֑נוּ וּזְר֥וֹעַ יְהוָ֖ה עַל־מִ֥י נִגְלָֽתָה׃ ב וַיַּ֨עַל כַּיּוֹנֵ֜ק לְפָנָ֗יו וְכַשֹּׁ֙רֶשׁ֙ מֵאֶ֣רֶץ צִיָּ֔ה לֹא־תֹ֥אַר ל֖וֹ וְלֹ֣א הָדָ֑ר וְנִרְאֵ֥הוּ וְלֹֽא־מַרְאֶ֖ה וְנֶחְמְדֵֽהוּ׃ ג נִבְזֶה֙ וַחֲדַ֣ל אִישִׁ֔ים אִ֥ישׁ מַכְאֹב֖וֹת וִיד֣וּעַ חֹ֑לִי וּכְמַסְתֵּ֤ר פָּנִים֙ מִמֶּ֔נּוּ נִבְזֶ֖ה וְלֹ֥א חֲשַׁבְנֻֽהוּ׃ ד אָכֵ֤ן חֳלָיֵ֙נוּ֙ ה֣וּא נָשָׂ֔א וּמַכְאֹבֵ֖ינוּ סְבָלָ֑ם וַאֲנַ֣חְנוּ חֲשַׁבְנֻ֔הוּ נָג֛וּעַ מֻכֵּ֥ה אֱלֹהִ֖ים וּמְעֻנֶּֽה׃ ה וְהוּא֙ מְחֹלָ֣ל מִפְּשָׁעֵ֔נוּ מְדֻכָּ֖א מֵעֲוֺנֹתֵ֑ינוּ מוּסַ֤ר שְׁלוֹמֵ֙נוּ֙ עָלָ֔יו וּבַחֲבֻרָת֖וֹ נִרְפָּא־לָֽנוּ׃ ו כֻּלָּ֙נוּ֙ כַּצֹּ֣אן תָּעִ֔ינוּ אִ֥ישׁ לְדַרְכּ֖וֹ פָּנִ֑ינוּ וַֽיהוָה֙ הִפְגִּ֣יעַ בּ֔וֹ אֵ֖ת עֲוֺ֥ן כֻּלָּֽנוּ׃ ז נִגַּ֨שׂ וְה֣וּא נַעֲנֶה֮ וְלֹ֣א יִפְתַּח־פִּיו֒ כַּשֶּׂה֙ לַטֶּ֣בַח יוּבָ֔ל וּכְרָחֵ֕ל לִפְנֵ֥י גֹזְזֶ֖יהָ נֶאֱלָ֑מָה וְלֹ֥א יִפְתַּ֖ח פִּֽיו׃ ח מֵעֹ֤צֶר וּמִמִּשְׁפָּט֙ לֻקָּ֔ח וְאֶת־דּוֹר֖וֹ מִ֣י יְשׂוֹחֵ֑חַ כִּ֤י נִגְזַר֙ מֵאֶ֣רֶץ חַיִּ֔ים מִפֶּ֥שַׁע עַמִּ֖י נֶ֥גַע לָֽמוֹ׃ ט וַיִּתֵּ֤ן אֶת־רְשָׁעִים֙ קִבְר֔וֹ וְאֶת־עָשִׁ֖יר בְּמֹתָ֑יו עַ֚ל לֹא־חָמָ֣ס עָשָׂ֔ה וְלֹ֥א מִרְמָ֖ה בְּפִֽיו׃ י וַיהוָ֞ה חָפֵ֤ץ דַּכְּאוֹ֙ הֶֽחֱלִ֔י אִם־תָּשִׂ֤ים אָשָׁם֙ נַפְשׁ֔וֹ יִרְאֶ֥ה זֶ֖רַע יַאֲרִ֣יךְ יָמִ֑ים וְחֵ֥פֶץ יְהוָ֖ה בְּיָד֥וֹ יִצְלָֽח׃ יא מֵעֲמַ֤ל נַפְשׁוֹ֙ יִרְאֶ֣ה יִשְׂבָּ֔ע בְּדַעְתּ֗וֹ יַצְדִּ֥יק צַדִּ֛יק עַבְדִּ֖י לָֽרַבִּ֑ים וַעֲוֺנֹתָ֖ם ה֥וּא יִסְבֹּֽל׃ יב לָכֵ֞ן אֲחַלֶּק־ל֣וֹ בָרַבִּ֗ים וְאֶת־עֲצוּמִים֮ יְחַלֵּ֣ק שָׁלָל֒ תַּ֗חַת אֲשֶׁ֨ר הֶעֱרָ֤ה לַמָּ֙וֶת֙ נַפְשׁ֔וֹ וְאֶת־פֹּשְׁעִ֖ים נִמְנָ֑ה וְהוּא֙ חֵטְא־רַבִּ֣ים נָשָׂ֔א וְלַפֹּשְׁעִ֖ים יַפְגִּֽיעַ׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

אברבנאל

אברבנאל

פסוק א:
מי האמין לשמועתינו וכו' עד וה' חפץ דכאו החלי. זהו החלק השני יספר הנביא כי דברי מלכי האומות בתמהונם וקפיצת פיהם שיאמרו מי האמין לשמועתינו וזרוע ה' על מי נגלתה, ופירושו שני דברים נפלאים נתחדשו בעולם, הראשונה, מפלת האומות הרמות והנשאות אשר נפלו מן השמים אש תאכלם וזהו מי האמין לשמועתנו כלומר מי האמין לשמוע מעלתנו וגבורתנו וממשלתנו בהיותנו עתה כדגים שנאחז' במצודה וכערים אשר הפך השם ביום חרון אפו, וה"ר אברהם בן עזרא פירש מי האמין לשמועתנו מי האמין לשמיעה הזו אשר שמענו מהצלחת ישראל. והחדוש השני, שנעשה בעולם הוא שזרוע ה' ויכלתו על מי נגלת' שהיה לו להגלות על בעלי המעלה והממשלה ויבחר לו עם בזוז ושסוי להגלות עליו וזהו החידוש השני המתמיה שאחרי שרצה הקדוש ברוך הוא לברוא חדשה בארץ ולגלות את זרועו ויכלתו הבב"ת איך נגלתה על זה העם השפל והנבזה.
פסוק א:
ואפשר עוד לפרש שבעבור שבאותו זמן יכירו וידעו כל יושבי תבל כי לה' המלוכה ומשה ותורתו אמת יתחרטו מאמונותיהם ויודו ששקר נחלו אבותם, ולכן יתמהו מהאנשים הראשונים בעלי דעה שהיו מאמינים באותם האמונות הכוזבות שהיו משמיעים אליהם ויסדו אותם ויאמרו מי האמין לשמועתנו רוצה לומר מי שם אמונתו בדברים המקובלים אצלנו והנדרשים אלינו בהיות שזרוע ה' על מי נגלתה רמז בזה למרע"ה שנא' בו מוליך לימין משה זרוע תפארתו (ישעיה סג, יג) שהוא רמז לתורה כאלו יאמרו וזרוע ה' ותפארתו כבר נגלתה מימי קדם על מי שנגלתה שהוא משה ואם כן מי הוא זה ואיזהו אשר עשה ויסד אמונתינו ומי האמין לשמועתנו, ויאמרו בגאולת ישראל (ב) ויעל כיונק לפניו וכשרש מארץ ציה והנה שני ההמשלים האלו הם נבדלים באיכותם כי הנה היונק שם הנער הקטן יונק שדי אמו או אם הוא שם הענף מלשון ילכו יונקותיו (הושע יד, ז) והוא תמיד שם נאמר על הדבר המתחיל לצמוח, אמנם שרש מארץ ציה הוא בחלוף זה כי הוא אם יזקין הזקין בארץ שרשו הנה אם כן היונק הוא הפך השרש הזקן ולכן יקשה למה לקח שני המשלים האלה בהיותם כל כך מתחלפים בעצמם, אבל כוונת הפסוק כך היא שיאמרו האומרים האלה הלא תראה שעם ישראל זה עלה כיונק לפניו כלומר כילד להשתעשע בו וכן תמהר צמיחתו כאלו הוא עם שעתה לקחם לו כמו שהיה הענין ביוצאי מצרים ולכן הוא מרבה עליו טובות נפלאות והוא ע"ד ילכו יונקותיו, ואין הדבר כן כי הם שרש מארץ ציה שכמה אלפים מהשנים שהכניסם בגלות שהיא ארץ ציה ואינם יונק וילד שעשועים כי אם שרש זקן יבש היה כעץ, גם אין בו היופי שיש לילדים שישתעשע עמהם האדם כי לא תואר לו ולא הדר כלומר לא תואר לו מבני אדם תואר נאה ויפה ונראהו רוצה לומר אין בהם תואר ומעלה ושלמות ואנחנו העדים כי ראינו אותו בעינינו כן ואם כך הדבר שאין לו מראה האם ראוי שנחמדהו היונק הזה וכל זה הוא לחזק תמיהם ויעל כיונק לפניו, (ג) עוד יאמרו שהוא נבזה וחדל אישים כלומר נעדר מאנשים. וגם אפשר לפרשו באומרו וחדל אישים שרמז בו על הגרושין שהיו עושים האומות לישראל מארצם לאמר כל מלך ומלך ועיר ועיר קומו צאו מתוך עמי כי זה הוא ממה שיוכלל בו חדל אישים שהיה ישראל חדל מלשבת ביניהם וכאלו אמר לא די שלא היה לו תואר ולא מראה לחמדו אבל גם היינו מבזים אותו ומגרשים אותו מארצותינו לפי שהוא איש מכאובות וידוע חולי, וכתב הראב"ע שמכאובו' וחולי הם שמות צרות הגלות, ויותר נכון לומר שמפני תוקף הגלות וצרותיו היו היהודים תמידים בחליים יותר משאר בני אדם אם חליי השחורה כמו שאמרו שהטחורים נמצאים בהם מאד וגם הקדחות הדבקות בעלות הזיה בנסיון מצאנו ראינו היהודים יותר מוכנים אליהם ויותר נזקים מהם עד שמפני זה ידבק ה' בך את הדבר שעל ידי ישראל יהיה הדבוק הדבריי, ולכן אמר עליהם איש מכאובו' עד שמפני זה היינו מסתירי' פני' ממנו שלא לראותו לפי שהיה נבזה ולא חשבנוהו, או שהחסידים שבהם היו מסתירים פניהם מלהביט בפני יהודי כי היה להם נחשב זה לעון פלילי, אמנם מפרשי הנוצרים הרחיקו מאד שיאמר שם איש על האומה כי הוא שם נאמר על הפרטי הרמוז לא על הכלל מין או סוג ובאמת ממיעוט בקיאותם בכתבי הקדש קרה להם זה הלא תראה הכתוב שאמר ואיש ישראל התפקדו (שופטים כ, יז) ואמר ויצא איש ישראל (שם כ) ואמר ויתחזק העם איש ישראל (שם כב) ואמר והמועד היה לאיש ישראל ואמר ואיש ישראל נשבע במצפה ואמר ואיש ישראל כי צר לו ואמר ואיש ישראל נגש ואמר ואיש ישראל נאספו וכאלה רבים, ומי המונע שיהיה מזה המין איש מכאובות וידוע חולי כי בהיות שהמשילו בכל הפרשה בלשון יחיד עשה המשלו כאילו היה איש אחד פרטי, גם כי כבר נוכל לומר שלא נאמר בפרשה איש על ישראל כי אמרו כן משחת מאיש מראהו פירושו כן משחת מראהו של ישראל מכל איש, ואומרו איש מכאובות וידוע חולי יהיה פירושו שלא לבד היה נבזה וחדל מכלל האישים הנכבדים היפים והבריאים מהאומות אבל גם איש מכאובות וידוע חולי שהיה בעצמו ובטבעו כעור ונמאס בטומאתו היה כמסתיר פנים מישראל ותהיה וא"ו וכמסתר פנים כמו והיה וכמו שהביא רבינו יונה כאלו אמר כבר היה האיש הטמא הנכרי ההוא איש מכאובות וידוע חולי, ואף על פי כן היה כמסתר פנים ממנו רוצה לומר מישראל, ואחר זכר משלו באיש מכאובות וידוע חולי זכר גם כן בנבזה שהוא הפחות והנקלה במדרגתו להגיד שגם היה מהגוים נבזה עני ודל ועם כל זה לא היה מחשיב את ישראל לכלום, ואמר ולא חשבנוהו לשון רבים מדברים בעדם להגיד שהיה זה כולל לכולם כאלו אמר כקטון בגדול לא חשבנו את ישראל לכלום, או יהיה פירושו נבזה ולא חשבנוהו נאמר על ישראל, ויהיה תכלית המאמר כולו שהיה נבזה וחדל אישים ואפילו איש מכאובות וידוע חולי היה מסתיר פנים ממנו לפי שהיה ישראל נבזה בינינו ולא חשבנוהו. והותרה בזה השאלה השלישי'. ורש"י פירש וכמסתר פנים ממנו שישראל בראותו עצמו נבזה ושפל נגוע ומעונה היה מסתתר ומעלים עצמו מעיני הגוים שלא יראוהו ונכון הוא.
פסוק א:
והנה יזכרו המלכים בדבריהם מיני הצרות והרעות הגופניות שהיו ישראל סובלים בגלות והם ארבעה. האחד, מין הרעות הגופניות שהיו עושים ומסבבים להם ועל זה אמר (ד) אכן חליינו הוא נשא ומכאובינו סבלם ופירוש הכתוב הזה ואמתתו אצלי אינו כדברי המפרשים כי כנוי חליינו ומכאובינו אינו לאומות לפי שהם היו הראויים להיות חולים ונכאבים אבל ענינו שהפעולות פעמים ייוחסו למקבלים אותם ולכן נאמר שמעתי את תפלתך תפלה לעני (תהלים קב, א) לפי שהעני והמתפלל הוא פועל התפלה ונאמר והביאותים אל הר קדשי ושמחתים בבית תפלתי (ישעיה נו, ז) שייחס התפלה לש"י לפי שהוא מקבל אותה וכן אתה הוא מלכי אלקים (תהלים מד, ו) שרוצה לומר המלך המולך עלי, ונאמר ואני נסכתי מלכי (שם ב, ו) רוצה לומר המלך שהמלכתי אני תחת ידי (ישעיה יג, יט), וכן במהפכת סדום ועמורה פעמים מיחס אותה לאל הפועל אותה ונאמר כמהפכת אלקים, ופעם אל המקבל כמהפכת סדום ועמורה, כן הענין בחליינו ומכאובינו אפשר שיהיה הכנוי בו למקבל החולי והמכאוב והוא החולה החוליים אשר כנו ואפשר שיהיה הכנוי לפועל החולי והמסבב אותו, ומפני שזכר למעלה איש מכאובות וידוע חולי שנאמר על ישראל יבארו המלכים והאומרים ההם עתה מי היה הסבה להיות ישראל בגלות חולניים ובעלי מכאובות ואמר אכן חליינו הוא נשא רוצה לומר בלי ספק החליים שהוא נשא בגלות אנחנו היינו סבתם והמכאובים שסבלו היו מכאובינו רוצה לומר כאבים נמשכים אליהם ומסובבים ממנו, ואנחנו חשבנוהו נגוע מוכה אלקים ומעונה רוצה לומר היה דעתנו שחלייהם ומכאוביהם היו מאת האלקים להרע להם ולהענישם ולא היה הדבר כן כי מאתנו ובסבתינו היו, ואחרי שזכרו זה מהרעות הגופניות רוצה לומר החליים והמכאובים שהם בדרך הטבעי זכרו עוד הרעות הגופניות שהיו עושים להם הגלות בדרך בחירה פצע וחבורה ומכה טריה (ה) ועל זה אמר והוא מחולל מפשעינו מדוכא מעונותינו כלומר הנה ישראל היה עוד מקבל מכות מחולל ומדוכא ברשעתינו פשעינו ועונותינו כי מפני רוע בחירתנו ורבוי פשעינו היינו משחיתים בהם, ואמנם אומרו מוסר שלומנו עליו ובחבורתו נרפא לנו פירש ר' אברהם בן עזרא שהמוסר להתמיד שלומנו היה עליו כלומר להשחית בו, כי בחבורתו נרפא לנו כי בהיות הגוים בשלוה אוי לישראל וכאשר השם יושיעם תהיה לאומות עת צרה, ולכן בחבורתו ומכתו נרפא לנו. ולפי דעתי יהיה פי' שיאמרו המלכים והאומות הנה כל הרעה הזאת היינו עושים לישראל לפי שכתוב דורשינו ומלמדינו ומנהיגי דתנו כל המוסר שהיו נותנים ומלמדים להתמיד שלומנו היה עליו רוצה לומר על ישראל, באמרם אלינו כל היום שבחבורתו נרפא לנו רוצה לומר שכאשר נעשה בו חבורות פצע תמריק ברע תהיה רפואה ושלום לנפשותינו ומפני זה היינו חפצים בהשחתתו, ויאמרו שעם היות האומות מתחלפות אדום וישמעאל ודתיהם שונות הנה הצד השוה שבהם היה שכולם לבבם למרע לישראל ועל זה אמר (ו) כולנו כצאן תעינו איש לדרכו פנינו רוצה לומר בדתותינו ואמונותינו כולנו כצאן תעינו שכן יאמרו אז המלכים ההם וכמאמר הנביא אך שקר נחלו אבותינו (ירמיה טז, יט) וגומר, וה' הפגיע בו את עון כולנו רוצה לומר שהוא ישראל היה מקבל רשעת כולם ועל זה אמר עון כולנו כמו שאמר למעלה מדוכא מעונותינו שהעון אינו נאמר על העונש כדברי המפרשים כי אם על רוע המעשה והפועל המגונה שהיו עושים לישראל, והנה ייחסו זה לשם יתברך באמרם וה' הפגיע בו להגיד שהאל למשפט שמו וצור להוכיח יסדו בגלות לקבל ייסורין על ידי האומות, או שאמרו זה כפי מחשבתם שהיו מאמינים שהרעות הבאות על ישראל טבעיות ומקריות כולם היו בהשגחה על רוע מעשיהם ואמונתם ולא ברשעת הגוים וכמו שאמר ואנחנו השבנוהו נגוע מוכה אלקים ומעונה, הנה התבאר מזה שהחליים והמכאובות שהיו ראויים לבוא על האומות היו ישראל נושאים וסובלים אותם ולא נאמר גם כן שהוא היה מקבל מאת האלקים העונש שהיה ראוי לבוא על האומות בעבור פשעיהם כמו שחשבו חכמי הנוצרים שהיה דעתינו היהודים כזה, כי לדעתנו לא כיון הנביא לדבר מזה אבל הוא כולו כמו שפירשתי שיחס חוליינו ומכאובינו הוא יחס הדבר אל הפועל לא אל המתפעל והמקבל, ולא ישאר עם זה מקום לשאלה הרביעית.
פסוק א:
ואחרי שזכר המין הראשון מהרעות שסבלו ישראל בגלות שהם בגופ', זכר המין השני מהרעות שהיו מקבלים בממונם מתוך המסים והארנוניות והגזל והעושק שהיה ישראל עשוק ורצוץ כל הימים ועל זה אמר (ז) נגש והוא נענה כי נגש הוא בממון כמו נגש את הכסף לא יגוש את רעהו (דברים טו, ב) ונחברו אם כן יחד שני מיני הרעות בממון ובגוף ועל זה אמר נגש והוא נענה כלומר גזול ועשוק בהיותו נענה בגופו ועם כל זה לא יפתח פיו, אבל היה כשה לטבח יובל שיוליכו אותו להרגו ולא יצעק כן היו ישראל סובלים הרעות הגופניות ושותקים, ועל רעות הממון אמר וכרחל לפני גוזזיה נאלמה שגוזזים ומסירים הצמר ממנה כן היה ישראל כאלם ולא יפתח פיו לפני גוזליו, ובעבור שעשה בזה שני המשלים אחד לענין מות הגוף ואחד לענין רעות הממון לכן אמר שני פעמים ולא יפתח פיו, ואפשר לפרש נגש והוא נענה כולו על רעות הממון שהיו גוזלים ממנו ממונו ומענין אותו במאסר ובית כלא עד שיתן מה שישאלו ממנו. עוד זכר המין השלישי מרעות הגלות והוא שלא היה בישראל מלכות ולא ממשלה ולא שבט משפט ולא היה ביניהם יכולת להעמיד משפטי התורה על תלם ולקיימם כמו שהיה מקדם בהיותם בארצם ועל זה אמר (ח) באמת מעצור וממשפט לוקח ועוצר הוא מלכות כמו זה יעצור בעמי (שמואל א' ט, יז) ומשפט הוא הסנהדרין ומשפטי השם התוריים ואמר שישראל לקוח ונעדר מכל זה, ולפי שהיה לשואל שישאל איך אמר לוקח כאילו היה לו מקדם העוצר והמשפט והרי הוא כמה מהשנים בגלות מבלי מלכות ומבלי משפט כי אם נכנע לנמוסי העמים לכן הוסיפו לומר ואת דורו מי ישוחח כי נגזר מארץ חיים רוצה לומר אמנם דורו של ישראל בימים הקדמונים מי ישוחח יגיד ויספר מעלתם ומשפטיו כאשר נגזר מארץ חיים שהיא ארץ ישראל כי שם עוצר ומשפט היה להם האמנם נגזר ולוקח מהם ברוע העמים אשר עלו עליהם והחריבום ולקחו את ארצם, ועל זה אמרו מפשע עמי נגע למו רוצה לומר מסבת פשע עמינו בבל ואדום אשר גזרו את ישראל מארץ החיים נמשך ובא נגע החרבן והעדר העוצר והמשפט למו לישראל, כי עם היות שכינה אותו בפרשה בלשון יחיד ראה הנביא לתארם פה בלשון רבים במלת למו כדי לבאר ולהודיע שהיחיד הנזכר בפרשה הוא כללות בני ישראל לא איש אחד פרטי, ואולי שאמר לרמוז לשני החרבנות חרבן ראשון וחרבן שני. ורש"י פירש ואת דורו מי ישוחח השנים שעמד בגלות והתלאות שעברו עליו מעת שנגזר מארץ החיים מי ישוחח ויגיד אותם כי רבו מארבה ואין להם מספר ובזה השלים המין השלישי מהרעות.
פסוק א:
עוד זכר המין הרביעי מהרעות שסבלו ישראל בגלות והוא שאפילו במותם לא היו בטוחים ונקיים מרשעת האומות, כי הנה המשורר אמר במתים חפשי כמו חללים שוכבי קבר (תהלים פח, ו) וישראל לא היו במתים חפשים כי גם אחרי מותם וקבורתם היו רשעי האומות באישון לילה ואפלה מוציאים אותם מקבריהם כדי לגזול תכריכיהם ולחרף ולגדף גופותיהם, ובפרט אם היה היהודי עשיר שהיו חושבים סכלי האומות שירד אחריו כבודו ועשרו ולכן היו משליכים אותו מקברו כפגר מובם ומניחים אותו ערום נגד השמש כמו שקרה בארצותנו זה פעמים רבות, ועל זה נראה לי בלי ספק שנאמר כאן (ט) ויתן את רשעים קברו שישראל גם בקבורתו היה נרדף מהרשעים ואת עשיר במותיו רוצה לומר וכל שכן אם היה עשיר בזמן מותו שאז היה יותר נתן לרשעים קברו, ולפי שבזה ספרו מיני רעות הגלות כולם חתמו דבריהם ואמרו על לא חמס עשה ולא מרמה בפיו כלומר כל הרעות האלה שזכרנו היו באים עליו מבלי שיעשה חמס במעשיו ולא מרמה בפיו שבעבורו יתחייב לזה, ומאמר על לא חמס עשה ולא מרמה בפיו הוא מהאומות כפי מחשבתם כי הנביא לא אמר זה לפי שבגלות מבואר שהיו פושעים בישראל בעלי גזל ואונאה ומרמה בפיהם עד שמפני זה יעד לעתיד לבוא שארית ישראל לא יעשו עולה ולא ידברו כזב ולא ימצא בפיהם לשון תרמית (צפניה ג, יג) מכלל שקודם לכן לא היו ככה, אבל האומות מפני שכוונתם היה להגיד שסבלו ישראל רעות הגלות שלא כדין אמרו זה.
פסוק א:
ורש"י פירש ויתן את רשעים קברו מסר עצמו להקבר בכל מקום שיגזרו עליו רשעי האומות שהיו הורגים אותם בדרכים וקוברים אותם כחמורים ואם היה עשיר היה סבת מותו עושרו אבל לא שעשה חמס, ויש מפרשים על לא חמס עשה ולא מרמה בפיו שהיה גלות ישראל בקרב אדום בכל כך מהצרות בעבור הריגת אותו האיש שנהרג בסוף בית שני והם עשו הדבר במשפט, ובעבור שלא עשו חמס ועוות הדין בזה להצילו בהיותו בן מות כפי שורת המשפט מצאום רעות רבות וצרות, ואמנם בקרב הישמעאלים היו צרותיהם לפי שלא באו להודות בפנות דתם ועניניהם ועל זה אמר ולא מרמה בפיו רוצה לומר שבעבור שלא חמס עשה בהריגת יש"ו הנוצרי היה נרדף מאדום ובעבור שאין מרמה בפיו להודות לישמעאלים באמונתם היה נכנע ומשחת מבני ישמעאל.
פסוק י:
וה' חפץ דכאו החלי וגו' עד סוף הנבואה: זהו החלק השלישי מהפר' והם דברי הנביא, ואמנם בפירוש וה' חפץ דכאו החלי לפי שלא ישרו בעיני דרכי המפרשים חשבתי אני שלשה דרכים והשנים הראשונים מהם לא החזקתי בם מפני סבות שאזכור והשלישי אחזתיו ולא ארפנו.
פסוק י:
הדרך הראשון הוא שתהיה המלה התנאית שהיא אם כמו שאמר אם תשים אשם נפשו חוזרת למעלה ויהיה הכתוב מסורס כאלו יאמר וה' אם חפץ דכאו החלי כלומר אם רצה להענישו בגלות תשים אשם נפשו כלומר דע נא והאמן שלא היה כ"א בחטאת ישראל ואשמת נפשו כי אין ייסורין בלא עון (שבת נה, א), ולכן אם חפץ השם יתברך לדכאו לישראל ולהחליאו בכמה מינים מהמכות והחליים אל תחשוב שהיה הדבר כדברי מלכי האומות שאמרו שהיה כל זה לישראל על לא חמס עשה ולא מרמה בפיו אבל תשים אשם נפשו ונאמין שבעונותיו סבל רעות הגלות, ולכן אחרי מירוק עונותיו בצרות הגלות יראה זרע יאריך ימים בזמן הגאולה שיתרבה זרעם רבוי רב כמו שאמר יחזקאל (יחזקאל לו, לח) ארבה אותם כצאן אדם, וצפני' אמר (זכריה י, ח) ורבו כמו רבו, וכן ואל ארץ גלעד ולבנון אביאם ולא ימצא להם (זכריה י, י), ועוד יאריך ימים כמו שאמר כימי העץ ימי עמי (ישעיה סה, כב), ואמר כי הנער בן מאה שנה ימות (שם כ), וחפץ ה' בידו יצלח שעל ידו יראה בעולם יכולת השם ית' ומלכותו, אבל הפירוש הזה עזבתיו לפי שאינו כדרך פעל הטעמים שעשה אם תשים סמוך במקף.
פסוק י:
והדרך השני בפירושו הוא שיהיה החלי מגזרת ותחלימני והחייני (ישעיה לח, יז) שאינו מגזרת חולי כי אם מגזרת בריאות וחיים כאלו ייאמר וה' שחפץ דכאו את ישראל בגלות הוא החלימם והחיים בגאולתם, ולכן עם היות שהיו לו חטאות ועונות הנה יזכה לטובות הרבה והוא אומרו אם תשים אשם נפשו יראה זרע יאריך ימים, אבל הפירוש הזה אינו נכון לפי שתחלימני שרשו חלם ושרש החלי הוא חלה, ולכן אי אפשר שיפורש מענינו החלי כי היה צריך לומר החלים לפי שהמם היא למד הפעל.
פסוק י:
אמנם הדרך השלישי הוא הנכון אצלי, יאמר הנביא כמשיב על דברי מלכי האומות הנה גלות ישראל אף על פי שנניח שהוא בחטאתיו לא היה עולמי לנצח נצחים כי לא יעשה השם כלייה בעמו ובנחלתו להסירם מעל פניו לעד, אבל היה כדי לדכאו ביסורין כאשר ייסר איש את בנו, וזהו וה' חפץ דכאו והייסורין ההם לא היו כדרך מיתה כאדם ההורג את חברו בכעסו אבל היו כדרך חולי בתקות רפואה ותעלה וכמו שאמר המשורר (תהלים עז, ט) הלעולמים יזנח ה' ולא יוסיף לרצו' עוד האפס לנצח חסדו גמר אומר לדור ודור השכח חנות אל אם קפץ באף רחמיו סלה ואומר חלותי היא שנות ימין עליון, רוצה לומר באמת אין זה הריגה וכלייה מוחלטת אבל הוא חולי שבא עלי ונהייתי ונחליתי אעפ"י שהוא חולי ארוך ונושן מאד משנות ימין עליון רוצה לומר שנים רבות כפי יכלתו, הנה בזה הדרך אמר כאן וה' חפץ דכאו החלי רוצה לומר חולי היה שגזר עליו לא כליה, ולכן עם היות שתשים אשם נפשו כלומר שהיו חטאות ואשמות לישראל הנה עם כל זה ירפא מחליו ויראה זרע רב מאומתו ויאריך ימים בחייו ובשלותו, ומלבד זה חפץ השם שהוא שיבאו כל בני עולם להכיר אלהותו כמו שאמר כי אז אהפוך על עמים שפה ברורה (צפניה ג, ט) וגומר בידו של ישראל יצלח לפי שמציון תצא תורה ודבר ה' מירושלם.
פסוק י:
והרב רבי אברהם בן עזרא פירש וה' חפץ דכאו והחליאו בזה הגלות, ואם ישראל ישים אשם נפשו ויודה בחטאתו באמרו אבל אשמים אנחנו על כן באה אלינו הצרה הזאת הנה כאשר יעשה התשובה הזאת יגאלהו השם ויראה זרע יאריך ימים ומה שפירשתי הוא יותר נכון, הנה התבאר מזה שמאמר ואנחנו חשבנוה נגוע מוכה אלקים ומעונה וכן מפשע עמי נגעי למו הם דברי מלכי האומות כפי מחשבותיהם אשר לא ידעו דרך ה', ואמנם מאמר אם תשים אשם נפשו הם דברי הנביא אינו כמספק, אבל פירושו עם שיתייחס אשם לנפשו שכן הוא האמת עם כל זה אחרי מירוק עונותיו יראה זרע יאריך ימים. והותרה אם כן השאלה החמשית.
פסוק י:
וביאר הנביא באי זה זכות יכופר לישראל אשם נפשו ויראה זרע יאריך ימים וחפץ ה' בלמוד האומות והכניסם תחת כנפי השכינה בידו יצלח באומרו (יא) מעמל נפשו יראה וגומר ופירוש יראה ישבע צדיק אצלי אינו לעתיד אבל הוא ספור מה שהיה בגלות היה רואה, היה שבע, היה מצדיק, יגיד הנביא ששלש זכיות גדולות היו לישראל בגלות. האחת, מסבה שעמל נפשו יראה ואמר זה כנגד מה שזכר למעלה אם תשים אשם נפשו ועונותיו ורואה אותם כדי לשוב מהם, וכבר יאמר עמל על החטא והאשם כמו הרה עמל וילד שקר (איוב טו, לה), והבט אל עמל לא יוכל, תחת לשונו עמל ואון (תהלים י, ז). והזכות השני, זכר באומרו ישבע בדעתו כלומר שאף על פי שהיה בגלות רעב יצמא בחוסר כל סבוהו כמים בלהות הנה הוא היה שבע ועשיר בעיניו ומתגדל בעצמו במה שהיה יודע מהתורה האלהית כי בידיעתי זאת נראה לו ששבע ילין בל יפקד רע ולא יחוש לכל עמלו בערך פקודי השם המשמחים את לבו, ועם היות שבעלי הטעמים עשו זקף במלת ישבע להבדילו מבדעתו והיתה בי"ת ישבע קמוצה הנה פירוש שהוא ישבע וישיש בעצמו, ואח"כ זכר סבת השובע וההסתפקות ההוא באומרו שהיה בדעתו ורש"י פירש מעמל נפשו היה רואה ושבע אבל לא חומס וגוזל. והזכות השלישי הוא, שעם היותו בגלות בין האויבים לא היה שומר לפיו מחסום בענין האמונה והדת ולא היה מודה לדבריהם כדי להחניפם, אבל ישראל העבד הנאמן היה מצדיק בפרסום הדעת הצדיק והאמתי בקרב הרבים עם היות שעל זה היה סובל רעות רבות כפי רשעת האומות, ועל זה אמר יצדיק צדיק עבדי לרבים רוצה לומר יצדיק דעתו שזכר הצדיק ישראל עבדי לרבים מהאומות, אף על פי שעל זה עונותם הוא היה סובל, ואפשר לפרש יראה ישבע צדיק שהם כלם לעתיד כי לפי שזכר למעלה שיזכה לשלשה דברים. הראשונה, יראה זרע. השנית, יאריך ימים. השלישית, וחפץ ה' בידו יצלח. ביאר שלשתם, וכנגד מה שאמר יראה זרע אמר כאן מעמל נפשו יראה, ומ"ם מעמל תהיה מ"ם היתרון כמו טוב שם משמן טוב טובה חכמה מפנינים כלומר יותר ממה שראה מהעמל לנפשו בגלות יראה זרע בזמן הגאולה, וכנגד מ"ש יאריך ימים אמר ישבע שימות תמיד זקן ושבע ימים, וכנגד מ"ש וחפץ ה' בידו יצלח שהוא בהכנסת האומות תחת כנפי השכינה לקרוא כולם בשם ה' כי הוא חפץ ה', אמר בדעתו יצדיק צדיק כלומר בידיעתו וחכמתו ישראל עבדי שהוא צדיק יצדיק לרבים שיסירם מאמונותיהם הכוזבות ויביאם לצדק עולמים, יאמר שלא יחסל מזה בעבור מה שהרעו האומות להם בגלות וזהו ועונותם הוא יסבול רוצה לומר אע"פ שעונות' הוא יסבול עתה בגלות. הנה התבארו הכתובים הקשים האלה בפירושם והותרה השאלה הששית.
פסוק יב:
ואמנם אמרו לכן אחלק לו ברבים אמרו המפרשים שהם דברי האל או דברי הנביא בשמו, ויותר נכון שיהיה תפלת הנביא שיתפלל אל השם שיחלק לו ברבים רוצה לומר שישראל ימשול על עמים רבים מהאומות ויתנם לו לנחלה והוא מלשון וידו חלקתה להם בקו (ישעיה לד, יז). וכן ואת עצומים יחלק שלל קרא עצומים האומות העצומות אשר יעלו על ישראל בימי גוג ומגוג שיתן הקדוש ברוך הוא שללם בידיהם של ישראל ואמר שיזכה לזה לארבע סבות. האחת, תחת אשר הערה למות על קדושת השם והערה הוא מלשון שפיכה כמו ותער כדה (בראשית כד, כ). והשנית, לפי שאת פושעים נמנה כלומר שישראל בהיותו בגלות היו האומות מונין אותו מכלל הפושעים והכופרים וכדי בזיון וקצף, ולכן יהיה שכרו שיעלה לגדולה. והשלישית, בעבור שהוא חטא רבים נשא ואין הכוונה שהוא יכפר בעד חטאתם אלא שרשעתם ומעשיהם הרעים של האומות שהם היו חטאיהם ועונותם הוא היה נושא וסובל אותם בהיותו מקבל היזיקם. והרביעית, לפי שלפושעים יפגיע רוצה לומר שבהיותו בגלות היה מתחנן לפני הפושעים ופוגע בם כעיני עבדים אל יד אדוניהם, ולכן תהיה שורת הדין שבמקום שהיה מתחנן לרגליהם עתה ימשל בם ויחלק שללם ויהיה יפגיע מלשון תפגעי בי, או שיהיה התפלה להשם יתברך שבגלות היה ישראל מתפלל אל השם יתברך בשלום האומות וטובתם כמו שאמר במוסף של ראש השנה וכל בני בשר יקראו בשמך להפנות אליך כל רשעי ארץ יכירו וידעו כל יושבי תבל וכו', וגם ירמיהו אמר והתפללתם בשלום העיר, ויש מפרשים ולפושעים יפגיע מלשון לך ופגע בו שימות ויחריב את הפושעים מהאומות ואינו נכון. הנה התבארה הפרשה הזאת כפי הדרך הזה, והותרו שאלותיה כפי הדרך הראשון שנאמרה על ישראל.
פסוק יב:
והדרך השני הוא לפרש הנבואה הזאת כולה על יאשיהו מלך יהודה שעשה הישר בעיני ה' וכמוהו לא היה לפניו מלך, וכאשר עלה פרעה נכה מלך מצרים להלחם על מלך אשור לא נתנו יאשיהו לעבור בארצו ויצא לקראתו למלחמה ויורו המורים וימיתוהו, וזכר הנביא ירמיהו שמת בעון דורו ולפי שהיתה מיתתו זר ומתמיה כפי רוב שלימותו לכן נבא עליו הנביא בזאת הפרשה כי כן תמצא אחר זה בפ' צופיו עורים כלם (ישעיה נו, י) שנבא ג"כ עליו באמרו הצדיק אבד ואין איש שם על לב ואנשי חסד נאספים באין מבין כי מפני הרעה נאסף הצדיק, ובמגלת קינות (איכה ד, כ) קינן עליו באמרו רוח אפינו משיח ה' נלכד בשחיתותם וגומר, ואין להפלא מאשר תבא הנבואה הזאת בתוך ייעודי הגאולה העתידה כי אין נבואות הספר הזה כולם מקושרות ומיוחסות זו לזו אבל נכתבו הנבואות והייעודים שנבא הנביא כל אחת בפני עצמה כמו שיראה מסגנון הנבואות, ואפשר גם כן לומר כי בעבור שאמר למעלה לא יוסיף יבא בך עוד ערל וטמא ואמר כנגד האומות סורו סורו צאו משם טמא אל תגעו צאו מתוכה לכן הראה הקב"ה לנביא רעה גדולה שתמשך בבוא פרעה נכה מלך מצרים דרך העברה בא"י שנהרג שם יאשיהו להגיד שלא יקרה עוד ככה בזמן הגאולה העתידה כי לא יוסיף עבור שם עוד ערל וטמא, והתחיל הנביא בשם האל יתברך להגיד ראשונה שלימות יאשיהו בפסוק הראשון ויזכיר מיתתו בפסוק השני ואח"כ נקמתו בפסוק הג', ואמר הנה ישכיל עבדי להגיד שהיה יאשיהו עבד ה' בכל מעשיו כמ"ש בד"ה (דברי הימים ב' לד, לד) ויסר יאשיהו את כל התועבות מכל הארצות אשר לבני ישראל ויעבר את כל הנמצא בישראל לעבוד את ה' אלהיהם כל ימיו, ואמר בו שישכיל להגיד שיבין ויחכם בדרכי הש"י ובספר התורה כמו שנזכר בספרו, גם מפני שדוד נקרא עבד ה' ונא' בו ויהי דוד לכל דרכיו משכיל (שמואל א' יח, יד) והוא שנא' ביאשיהו וילך בדרכי דוד אביו ולא סר ימין ושמאל (דברי הימים ב' לד, ב) לכן כינהו הנביא ככנוי דוד להיותו דוגמתו באמרו הנה ישכיל עבדי, ובבחינת מלכותו אמר עליו ירום שהי' מלך יהודה, ובעבור שמלבד מלכותו עוד מלך על אותם אשר החזיר ירמיהו מהשבטים וכמ"ש בד"ה (שם ה) ויטהר יהודה וירושלם ובערי מנשה ואפרים ושמעון ועד נפתלי וגו' שמורה שמשל ג"כ עליהם, וכן אמרו חז"ל בפ' אחרון דערכין (ערכין לג, א) ירמיהו החזירן ויאשיהו מלך עליהם אמר ונשא, ואמר וגבה מאד כל מחשבותיו ופעולותיו כלפי מעלה לעבוד את ה' שהוא הגבוה מעל גבוה ולא לשמש ולא לירח כאבותיו מנשה ואמון. ואפשר לומר שאמר ירום על מעלת המלכות, ונשא על מעלת המדות שהי' מעולה בהם, וגבה מאד על מעלת הדעות שהי' מעולה בהם וגבה מאד על מעלת הדעות והדבקות האלקי שהי' זה בו בהפלגה רבה. ואחרי שסיפר שלימותו סיפר מיתתו שלא היתה בעוונו כ"א ברשעת דורו ולכן אמר מדבר עם ישראל כי עמו הי' הדבור למעלה כי הולך לפניכם ה', וגו' כאשר שממו עליך רבים כן משחת מאיש מראהו ר"ל כמו שאתה ישראל היית סבת שוממות ומיתת רבים ונכבדים מהנביאים וחסידי עולם שמתו ברשעת דורם כמשה ואהרן וזולתם שהיו רבים ונכבדים, כן עליך ובסבתך משחת מאיש מראהו של עבדי יאשיהו הנזכר כי נשחת מראהו מיד איש שהי' פרעה נכה, ונשחת תארו מבני אדם הם אנשי חיל פרעה והמורים בחצים אשר ירו בו, והענין שלא היתה מיתתו בידי שמים כפי הראוי לשלמות חסידותו אבל נשחת ומת ביד בני אדם בחטאת עמו, ואחרי שספר מיתתו יעד על נקמתו שיעשה ה' בפרעה ובמצרים באומרו כן יזה גוים רבים ר"ל כמו שאלו בני אדם המצריים שפכו דם יאשיהו כן יזה בעבורו דם גוים רבים, ועם היות שלא נזכר בכתוב מלת דם הוא נכלל בכח במלת יזה כי ההזאה ענינה שפיכת דם, וכנגד פרעה נכה שהוא האיש שעל ידו משחת מראהו של יאשיהו אמר עליו יקפצו מלכים פיהם כי אשר לא סופר להם ראו ואשר לא שמעו התבוננו כי הנה אמר זה על החרבן הגדול אשר עשה נבוכדנצר והמלכים אשר אתו בפרעה ובכל מצרים זמן מועט אחרי מות יאשיהו, ולפי שלא האמינו מלכי ארץ שתחרב מלכות מצרים בתכלית החרבן כמו שהי' לכן אמר כי אשר לא סופר להם ראו ואשר לא שמעו התבוננו, ואחר זה התחיל הנביא להתרעם על מיתת יאשיהו בשם ישראל ואמר מי האמין לשמועתינו ר"ל מי האמין השמועה הרעה הזאת ממיתת יאשיהו שאין מי שיאמין שהפך ישראל עורף לפני אויבו ומת מלכם לפניהם ואפשר לפרש למ"ד לשמועתינו שהיא למ"ד הסבה ייאמר מי האמין הרעה הגדולה הזאת ממיתת יאשיהו שאין מי שיאמינו לסיבת שמועתינו מהיושר והצדק הטהרה והחסידות ועבודת ה' שהי' בינינו ע"י יאשי', שבעבור זה הי' ראוי שיצילהו ה' מפח יקוש ושיגבר על אויביו על שחל ופתן ידרוך, והי' זה הענין בהפך שיכולת האל ית' וזרועו עזר לפרעה נכה עד שהרג את יאשיהו וזהו אומרו וזרוע השם על מי נגלתה כלומר האם הי' פרעה נכה צדיק וישר מיאשיהו כדי שתתגלה עליו זרוע השם, ועשה הערך והבחינה בזה משלמות יאשיהו וצדקתו ופחיתות פרעה נכה ורשעתו להתרעם מדוע ההשגחה והסדור שהי' צדקיהו צדיק ורע לו ופרעה רשע וטוב לו, וז"ש על יאשיהו ויעל כיונק לפני ר"ל שמנערותו וילדותו מהיותו יונק נתישר לעבודת ה' ללכת לפניו בתום לבבו וכן נא' עליו בדברי הימים (ב' לד, ג) ובשמנה שנים למלכו והוא עודנו נער החל לדרוש לאלקי דוד אביו, והפליג בשלמותו באומרו שהי' יאשיהו כשרש מארץ ציה לפי שאבותיו אמון ומנש' היו רעים וחטאים לה' מאד וכשמלך יאשיהו היתה הארץ ציה וצלמות מלאה גלולים וע"ז ויצא אח"כ יאשיהו כשושנה בין החוחים וכשורש מארץ ציה, ועתה כשנגע' אליו הרעה ואימות מות נפלו עליו לא תואר לו ולא הדר ונראהו ולא מראה ר"ל זיו אנפוהי אשתני ואין לו עוד תואר והוד מלכות שהיה לו מקדם וכשנראהו לא נביט בו המראה שהיה לו כמ"ש למעלה משחת מאיש מראהו ותוארו מבני אדם, ומפני שהיה אהוב לעמו אמר ונחמדהו כי אחרי מותו גדלה חמדתם אליו, ואתה תדע שעם היות שבספר מלכים בא סיפור מיתת יאשיהו בקוצר הנה בד"ה נזכר שהוא לא מת מיד כאשר ירו בו המורים אבל בא לירושלים נגוע ומוכה משחת המרא' והתואר ושם מת.
פסוק יב:
ואחרי שזכר שלמות יאשיהו זכר פחיתות האיש המשחית אותו פרעה נכה ועל חסרונו אמר נבזה וחדל אישים איש מכאובות וידוע חולי כי הוא לא היה גבור חיל רב פעלים כי אם נכה רגלים בעל חולי הפודגר"ה, וכמו שלמעלה קראו איש באומרו משחת מאיש מראהו כן אמר עליו כאן חדל אישים איש מכאובות והיה כל כך נבזה ובלתי נחשב בעינינו שהסתרנו פנים ממנו ולא שמענו לדבריו ששלח לומר ליאשיהו מה לי ולך מלך יהודה לא עליך אתה היום כי אל בית מלחמתי ובני יהודה הסתירו פנים ממנו ולא קבלו דבריו כי היה נבזה בעיניהם ולא היה נחשב לכלום וע"ז אמר וכמסתר פנים ממנו נבזה ולא חשבנוהו, אף אמנם לא ידו של פרעה נכה נגעה ביאשיהו להרגו אכן חליינו הוא נשא ומכאובינו הוא סבלם רוצה לומר אנחנו סבבנו לו ליאשיהו החולי והמכאוב שסבל לא פרעה נכה ויהיה חליינו ומכאובינו כנוי לפעל שחטאתם היתה סבת מות יאשיהו לא גבורת פרעה, או יהיה חליינו ומכאובינו כנוי לבעל הדבר כלומר החלאים והמכאובות שהיינו ראוים אנחנו לקבלם כפי פשעינו ונשא וסבל אותם אותו צדיק בעדינו ולכן אנחנו חשבנוהו נגוע מוכה אלקים ומעונה שמיד האלקים היה נגעו ומיתתו לא מיד פרעה נכה כי הוא היה מחולל מפשעינו מדוכה מעונותינו, ולהיות מיתתו ברשעת דורו היה הפועל אותה באמת השם יתברך השופט כל הארץ לא פרעה נכה כי הוא לא היה כי אם כמו כלי מיתה כחרב ביד ההורג והראיה על זה שמוסר שלומינו עליו ובחבורתו נרפא לנו רוצה לומר שבמיתתו הוסר השלום והבטחון שהיה לנו עליו בעודו בחיים חיותו. או יהיה פירוש עליו על מיתתו שהוסר שלומם על מותו וכן היה באמת כי הנה אחרי מותו מלך יהואחז בנו ג' חדשים ויאסרהו פרעה נכה ברבלה ויתן עונש גדול על הארץ וימלך את יהויקים, ומיד נבוכדנצר עלה עליו ויאסרהו בנחשתים להוליכו בבלה ומת בדרך בחרפה ובוז, ואחריו מלך יהויכין שלשה חדשים ויעל עליו ג"כ נבוכדנצר ויגלהו עם כל כלי בית השם ועם רוב שרי ירושלם וגבורי החיל והחרש והמסגר וימלוך את צדקיהו ובימיו נחרבה ירושלים ונשרפה בית השם ונשחטו בניו לעיניו ועוורו את עיניו והוליכוהו בבלה, הרי לך מבואר שמיום מות יאשיהו הוסר כל שלום יהודה וירושלם וילכו בלא כח לפני רודף מרעה אל רעה עד אשר לימים מועטים עשרים ושתים שנה גלתה יהודה מעוני ומרוב עבודה וע"ז באמת נאמר מוסר שלומינו עליו שהוסר שלומם וטובתם בסבת מיתתו וההפך בהפך שבחבורתו רוצה לומר בחייו בהתחברו עמנו נרפא לנו כי הוא היה מגין בעדינו ורפואה שלמה היה לכל חליי פשעינו וצרותינו, וכמ"ש ירמיהו מסכים לזה כולו רוח אפינו משיח השם נלכד בשחיתותם אשר אמרנו בצלו נחיה בגוים, ולפי שאולי יאמר אומר שהיו בני יהודה בימי יאשיהו צדיקים וטובים ואיך אמרו והוא מחולל מפשעינו מדוכא מעונותינו הנה להשיב לזה אומרו כולנו כצאן תעינו איש לדרכו פנינו וגומר כלומר עם היות שיאשיהו הסיר הבמות והע"ז מן הארץ ולא היו עובדים אותם העם בכללות ובפרהסיא כימי קדם הנה כל אחד בפרט ובסתר היה עובד ע"ז וכמ"ש חז"ל באיכה רבתי (פרשה א, פנ"ג) וע"ז כולנו כצאן תעינו איש לדרכו פנינו, והשם הפגיע בו את עון כולנו רוצה לומר שהפגע שהיה ראוי שיקבלו הם על עונותיהם הפגיע הקדוש ברוך הוא ביאשיהו על ידי פרעה נכה, וספרו עוד בתלונה הזאת מסבלנות יאשיהו שעם היות שראה עצמו נגש ר"ל נרדף מהמצרים באותה מלחמה והוא בעצמו היה נענה נגוע ומוכה הנה עם כל זה לא פתח פיו לקלל את יומו ולא נתן תפלה לאלקים מתוך צערו אבל היה בסבלנותו כמו השה שהוא הזכר מן הצאן כאשר לטבח יובל ויראה עם זה את הרחל שהיא נקבתו לפני גוזזיה נאלמה ועם כל זה אותו שה הוא כל כך סבלן בטבע שלא יפתח פיו ולא יצעק מרה לא על הריגתו ולא על גזיזת נקבתו, כן יאשיהו ראה עמו ומחנהו נגש ונרדף ומשולל מהאויבים כמדרגת הרחל הגזוזה וראה עצמו נענה ונגוע והיו מוליכים אותו למות בירושלם במדרגת השה אשר לטבח יובל ועם כל זה לא יפתח פיו הראשון נאמר על יאשיהו ולא יפתח פיו האחרון חוזר אל השה שזכר וכ"ף של וכרחל אינה כ"ף הדמיון כי אם כ"ף הזמן כמו כבואכם העיר כצאתי את העיר.
פסוק יב:
והמשיך הנביא דברי התרעומת הזאת באומרו על יאשיהו מעוצר וממשפט רוצה לומר שבמותו לוקח מהמלכות והמשפט שהיה עושה משפט וצדקה, ואחרי שלקח אותו אלקים את דורו מי ישוחח כלומר מי יתפלל ויגן על דורו או מי יוכיחם ויורם וילמדם דעת ויראת השם כיון שהוא נגזר מארץ חיים לכן נאמר באמת שבאותו פשע עמי שסבב מיתתו בא הנגע למו רוצה לומר לישראל עצמם כי הם היו הנגועים במותו נהרגים יותר ממנו כי הנה ליאשיהו לא היה אז במותו היזק אחר אלא שנתן השם ית' עם אותם הרשעים המצרי' ועל ידם קברו, ואמר קברו על מיתתו כי מפני שהמת נקבר יקרא המות קבר, ואפשר שאמר שאותם הרשעים המצריים נתנם הש"י כלים וסבה לקוברו כי היו במדרגת המקברים את המת, ואפשר לפרש ויתן את רשעים קברו שנקבר גופו של יאשיהו אצל אמון ומנשה אבותיו שהיו רשעים או עם בני יהודה ואנשי ירושלים שהיו עובדי ע"ז, וכן נתן את פרעה נכה שהוא העשיר המושל במכמני מצרים כלי ואמצעי למיתתו וזהו ואת עשיר במותיו כי לפחיתותו לא קראו מלך ולא גבור כי לא בחרבו עשה זה אבל קראו עשיר שהוא שם יאמר למלך כמו שאמר שלמה גם במדעך מלך אל תקלל ובחדר משכבך אל תקלל עשיר (קהלת י, כ), וסוף הדברים על לא חמס עשה ולא מרמה בפיו שיאשיהו היה תם וישר ירא אלקים וסר מרע ולא מת בעונו אלא שהשם יתברך חפץ דכאו החלי רצה לומר שהשם יתברך רצה וחפץ לדכאו והוא נתן בו אותו החולי לא המורים, ותראה כי זה הלשון החלי אמרו על עצמו כשהוכה שנ' בדברי הימים (ב' לה, כד) ויאמר המלך לעבדיו העבירוני כי החליתי מאד והענין כולו בזה התרעומת שהיתה מיתתו ברצון וחפץ עליון, ולהפלגת התרעומת אמר תשים אשם נפשו יראה זרע יאריך ימים וחפץ השם בידו יצלח רצה לומר מאחר שיאשיהו בהיותו טוב עם ה' ועם אנשיו הקב"ה חפץ דכאו החלי הנה אם כן אם היה בהפך בעל אשמות וחטאות וזהו אם תשים אשם נפשו לא היו מתקצרים ימיו אבל יראה זרע יאריך ימים רוצה לומר שהיה רואה בנים לבניו ויאריך ימים עד זקנה ושיבה ולא היה אז חפץ השם לדכאו כמו שעשה אבל בהפך שבהיותו אשם וחוטא יהיה חפץ השם שיאשיהו בידו יצלח וינצח אויביו לא שינוצח ויהרג כמו שנהרג, וזה כולו מדרכי התרעומת והתלונה על דרך מ"ש איוב (איוב כא, ז) מדוע רשעים יחיו עתקו גם גברו חיל זרעם נכון לפניהם וגומר בתיהם שלום מפחד ולא שבט אלוה עליהם.
פסוק יב:
ואחרי שהשלים הנביא תרעומת ישראל ותלונתו על ה' מפני הריגת יאשיהו יספר עתה תשובת השם יתברך על תלונתם באומרו מעמל נפשו יראה ישבע וגו' ר"ל מפני העמל אשר סבל יאשיהו במיתתו זאת הנה יהיה שכרו שיראה וישבע רצה לומר שיראה באור החיים וישבע בשובע שמחות שהוא כולו רמז לשכר הרוחני אשר לנפש בעולם הבא כמו שיזכור עוד, ואמר שראוי והגון היה הוא לאותו שכר עליון לפי שבדעתו יצדיק צדיק עבדי לרבים רצה לומר שעבדי יאשיהו בהיותו נגוע ומוכה בשעת מיתתו בדעתו ובשכלו מצדיק צדיקו של עולם, וזה לרבים רצה לומר שבפרהסיא כנגד הרבים היה מצדיק עליו את הדין לקדש את השם וכמו שאמרו חכמינו זכרונם לברכה במסכת תענית (תענית כב, ב) שכאשר היו מביאים אותו נגוע לירושלם הטה ירמיה את אזנו אחריו לשמוע מה ידבר ושמע שהיה אומר צדיק הוא ה' כי פיהו מריתי (איכה א, יט), וע"ז באמת נאמר יצדיק צדיק עבדי לרבים אבל זה מפני ענותנותו וחסידותו היה אומר כן כי כפי האמת לא היה הדבר כן אבל עונותם של ישראל הוא יסבול והם היו סבת מיתתו, ולכן אחלק לו ברבים רצה לומר שיהיה חלקו עם האבות הקדושים כמו שפרש"י כי הגבורים אשר מעולם נקראו רבים לגודל מעלת מדרגתם, ועל זה גם כן אמר ואת עצומים יחלק שלל שלעת התחייה שיחיו צדיקי ישראל וישובו על אדמתם יאשיהו עם אותם העצומים והשלמים שיקומו בתחייה יחלק שלל זה העולם הגופני שיזכו בארץ ישראל וטובותיה ויהיה זה תחת אשר הערה למות נפשו רצה לומר שגילה נפשו היותה קדושה לאלקים בהיותה קרוב למות ואת פושעים נמנה שמנה עצמו מכלל הפושעים בהצדיקו עליו את הדין ואומרו כי פיהו מריתי, ובאמת לא היה כן כי לא בחטאו מת אבל חטא רבים נשא ומת בעונות עמו ולפושעים יפגיע שרצה לומר שמפני פושעי ישראל יפגיע בו פרעה נכה על ידי המורים והוא מלשון וה' הפגיע בו את עון כולנו. הנה התבארה הפרשה הזאת והותרו שאלותיה גם כפי זה הדרך השני והוסרו מעלינו תלונות חכמי אדום וזיוף פירושיהם.