פסוק א:מי. אז יאמרו הגוים מי האמין וגו' מי היה מאמין שתהיה כשמועה הזאת ששמענו:
פסוק א:וזרוע יי על מי נגלתה. לעולם, כאשר גלתה על אלה:
פסוק ב:ויעל. והנה הוא עבד השם מישראל, או כל ישראל:
פסוק ב:[לפניו]. לפני הש"י:
פסוק ב:עולה [צ"ל ויעל] כיונק. כמו ילכו יונקותיו (הושע י"ד ז'):
פסוק ב:וכשרש מארץ ציה. שלא יתן פרי שלא יגדל:
פסוק ב:לא תאר לו. פירושו כמו ותארו מבני אדם (ישעיהו נ"ב י"ד):
פסוק ב:ונראהו ולא מראה. ולא משרת עצמו ואחר עמו וכן הוא ולא נחמדהו, וכמוהו מתן בסתר יכפה אף (משלי כ"א י"ד):
פסוק ג:נבזה וחדל אישים. חדל להחשב עם אנשים:
פסוק ג:איש מכאובות. עבד השם, ואם על הכל הטעם כמו איש מלחמה, והוא קרוב מטעם עצם, והוא סמוך, וטעם מכאובו' וחלי, צער הגלות:
פסוק ג:וכמסתר פנים ממנו. יש עד היום הזה גוי כאשר יראה יהודי יסתיר פניו ממנו, והטעם שלא יראנו להושיעו:
פסוק ד:אכן. זה הוא ראש הפסוק אנחנו היינו מחליאים, והוא היה נושא מכאובינו שהיינו מכאיבים אותו היה סובל:
פסוק ד:ואנחנו חשבנוהו שהוא נגוע, מגזרת והנה הנגע עמד בעיניו (ויקרא י"ג ה'):
פסוק ד:מוכה אלהים. סמוך, שהשם הכהו וענהו:
פסוק ד:עד הנכון שהחלאי' ראויין לבוא עלינו בעבור כי תורתינו הכל הבל, ובאו על ישראל שתורתם תורת אמת, והעד כולנו כצאן תעינו:
פסוק ה:והוא מחולל. מגזרת חלל:
פסוק ה:ומוסר [שלומנו]. שיתמיד שלומנו, והוא עליו, והעד ובחבורתו נרפא לנו:
פסוק ה:וטעם מחולל [מפשעינו]. כי השם יפקוד על הגוים, בעבור שצערו ישראל, וכתיב ונקיתי דמם לא נקיתי (יואל ד' כ"א) וטעם מוסר שלומינו ידוע, כי כל זמן שישראל בצער הגלות יהיה שלום לגוים, הלא תראה כתו' על עת הישועה, והיתה עת צרה (דניאל י"ב א'), ועוד כתו' כאשר השיבו המלאכים כי כל הארץ יושבת ושוקטת (זכריה א' י"א) וענה המלאך עד מתי לא תרחם ירושלם [שם י"ב], הטעם כי כל זמן שיש לגוים השקט לא תרוחם ירושלם:
פסוק ו:כולנו. באחרונה יכירו האמת, והנה הוא דבק עם נגוע ומוכה אלהים, וכמוהו אך שקר נחלו אבותינו (ירמיה ט"ז י"ט):
פסוק ו:הפגיע. מגזרת ויפגע במקום (בראשית כ"ח י"א):
פסוק ו:עון. במקום הזה כמו עונש כמו אם יקרך עון (שמואל א' כ"ח י') כי לא שלם עון האמרי (בראשית ט"ו ט"ז) ויגדל עון בת עמי (איכה ד' ו'), ויש אומרים מגזרת ואל תפגע בי (ירמיה ז' ט"ז), ויהיה פי' עון כלנו כמשמעו, והטעם כי יפגע בעבור היות שלום בעולם, כטעם ודרשו את שלום העיר [שם כ"ט ז'], לכן מלת עון תבא קשה עם הפגיע בו:
פסוק ז:ולא יפתח פיו. ואין צורך לפרש זה, כי כל יהודי כן הוא בגלות, כי בשעה שיעונה לא יפתח פיו לדבר, אף כי הוא הצדיק שבהם לא יתעסק בעולמו כי אם בעבודת השם ולא יכיר שר או גדול שיעמד לו בפרץ בקום עליו אדם, ולא יפתח (לו) פיו והטעם בכל עת:
פסוק ח:מעצר וגו'. והנה השם גואל ישראל והאמת צדיקי ישראל:
פסוק ח:לוקח. השם לקחו מעוצר והוא היה עצור:
פסוק ח:וממשפט. משפט נקמות:
פסוק ח:ואת דורו מי ישוחח. כמו או שיח לארץ ותורך (איוב י"ב ח'), והטעם מי היה מגיד לאנשי דורו שיהיה כן, והוא כבר היה כמו נגזר מארץ חיים:
פסוק ח:מפשע עמי. דברי כל גוי, וזה שהנגע שיהיה לישראל היה מפשעינו, כמו מחולל מפשעינו, והנכון שהוא כן, ומפשע עמי יבא הנגע להם, בעבור מלת למו שהוא כמו להם:
פסוק ט:ויתן. יש מפרשים על מתי גלות, ויש אומרים שמלת במותיו מגזרת ואתה על במותימו תדרך (דברים ל"ג כ"ט), והטעם בנין שיושם על הקבר, והנה יהיה במותיו כמו קברו:
פסוק ט:ואת עשיר. כמו ואת רשעי', והטעם הגוים שהם עשירים כנגד ישראל, והנכון בעיני, שטעם הפסוק, שכל כך היה ישראל בצער בגלות, שהיה רוצה שימות עם הגוים, כמו תמות נפשי עם פלשתים (שופטים ט"ז ל'), והכתוב אמר ויתן על מחשבתו, כמו וילחם בישראל (יהושע כ"ד ט') על בלק, והעד כי זה מרוב הצער, שאמר על לא חמס עשה כי הגוים יצערו ישראל חנם, ולא בעבור מעשה שעשו, ולא דבור רע שידברו שהוא נכון להתפרש לשני עניני', ואם טען טוען, והלא במות לא תשתנ' במלת על במותימו, ומדוע השתנה במלת במותיו, יש להשיב, כי זאת המלה תבא על שנים משקלים, כמו סריסי פרעה (בראשית מ' ז') וסריסי המלך (אסתר ו' י"ד):
פסוק י:ויי חפץ דכאו. כמו דברו לשלום (בראשית ל"ז ד'), מהבנין הכבד הדגוש:
פסוק י:החלי. מבעלי הה"א בא על דרך האל"ף, ואף כי שמצאנו תחלואיה אשר חלה יי בה (דברים כ"ט כ"א), והנה חפץ דכאו, לייסרנו בגלות:
פסוק י:אם תשים אשם נפשו. שיתודה ויודה, והטעם אם תשי' נפשו אשמתו לנגדו, השם ירבה בניו, ויאריך ימים שיראה הוא ובניו בישועת השם, והגה ידבר על הדור שישובו לשם בעת קץ ביאת המשיח:
פסוק י:וחפץ יי בידו יצלח. הטעם על התורה שישובו הגוים לדת השם:
פסוק יא:מעמל. הטעם השכר שיקבל על אשר סבל:
פסוק יא:יראה. חפצו או יראה טוב עד שישבע, בעבור כי בדעתו יצדיק רבים, והם הגוים שילמדום ישראל לעשות התורה:
פסוק יא:וטעם ועונותם הוא יסבול. שישתתף ישראל עם צער הגוים ברוב עונותם, לא כאשר עשו הם לישראל, או הטעם שיתפלל לשם בעד הגוים, כטעם ואם משפחת מצרים לא תעלה (זכריה י"ד י"ח), וזה הנכון בעיני, כי הפסוק הבא אחריו לעד:
פסוק יב:לכן וגו'. כל המפרשים אמרו כי זה הפסוק דרך משל על המתים על ייחוד השם, וטעם רבים כמו גדולים כמו על כל רב ביתו (אסתר א' ח'), והם הנביאים, והעצומים הם האבות, הטעם שיהיה חלק מתי הייחוד עם הנביאים, וידענו כי זה דבר אמת הוא, רק איננו מטעם הפרשה, והנכון בעיני כי הוא כן, לכן אתן לישראל חלק בז ושלל מגוים רבים:
פסוק יב:ואת עצומים. כמו בצאתי את העיר (שמות ט' כ"ט):
פסוק יב:תחת וגו'. זה שכר בעבור כי הערה נפשו למות, וי"א כמו גלה, והטעם בפרהסיא, והנכון בעיני שהוא כמו ותער כדה (בראשית כ"ד כ'), ואם הם שנים בניינים והעד אל תער נפשי (תהלים קמ"א ח'), כטעם שפך:
פסוק יב:פושעי'. שפשעו בשם:
פסוק יב:[נמנה]. כן היו ישראל נחשבים:
פסוק יב:והוא חטא רבים נשא. כי בעבור צערם היה שלום לכל הגוים, והחטא שהיו ראויי' הם לשאתו היה ישראל נושאו:
פסוק יב:ולפושעים. בעבור הפושעים:
פסוק יב:יפגיע. בשם, כטעם דרשו את שלום העיר (ירמיה כ"ט ז'), והנה פירוש ולפושעים הגוים:
פסוק יב:והנה פירשתי לך כל הפרשה, ולפי דעתי כי הנה ישכיל עבדי הוא שאמר הנביא עליו, הן עבדי אתמך בו (מ"ב א') ויאמר לי עבדי אתה (ישעיהו מ"ט ג') וכן כתוב בדעתו יצדיק צדיק עדי לרבים (ישעיהו נ"ג י"א) וכת' גוי נתתי למכים (ישעיהו נ' ו'), והסוד כאשר רמזתי בחצי הספר והנה כל הפרשיות דבקות זאת עם זאת: