אי זה ספר כריתות אמכם

פרקנו פותח:

כֹּ֣ה ׀ אָמַ֣ר יְ-הוָ֗ה אֵ֣י זֶ֠ה סֵ֣פֶר כְּרִית֤וּת אִמְּכֶם֙ אֲשֶׁ֣ר שִׁלַּחְתִּ֔יהָ א֚וֹ מִ֣י מִנּוֹשַׁ֔י אֲשֶׁר־מָכַ֥רְתִּי אֶתְכֶ֖ם ל֑וֹ הֵ֤ן בַּעֲוֺנֹֽתֵיכֶם֙ נִמְכַּרְתֶּ֔ם וּבְפִשְׁעֵיכֶ֖ם שֻׁלְּחָ֥ה אִמְּכֶֽם׃
(ישעיה נ א)

כהמשך להתמודדות של הנביא בטענה-הרגשה של ירושלים, "עֲזָבַ֣נִי יְ-הוָ֑ה וַא-דֹנָ֖י שְׁכֵחָֽנִי׃"(ישעיה מט יד), אשר ישעיהו דוחה במשך האישה שאינה שוכחת את עוללה בן בנה(ישעיה מט טו), מעלה הנביא את טענת גט הפיטורין שנתן הקב"ה, כביכול, לישראל. הן זו טענת הנוצרים מקדמת דנא, שהם "בני ישראל שברוח", יורשיהם של "בני ישראל שבבשר" שמרדו ב"בן האלוהים". כמו כן, היו כבר בגלות בבל אנשים שראו את הגלות כִמְכִירָה שלנו מאת אדונינו, ה', לאויבינו, ולכאורה אפוא אין אנו מחוייבים כלפיו במאומה. וכך מובא בגמרא:

שמואל אמר: באו עשרה בני אדם... אמר להן: חזרו בתשובה!
אמרו לו: עבד שמכרו רבו ואשה שגרשה בעלה כלום יש לזה על זה כלום?!
אמר לו הקב"ה לנביא: לך אמור להן אֵ֣י זֶ֠ה סֵ֣פֶר כְּרִית֤וּת אִמְּכֶם֙ אֲשֶׁ֣ר שִׁלַּחְתִּ֔יהָ א֚וֹ מִ֣י מִנּוֹשַׁ֔י אֲשֶׁר־מָכַ֥רְתִּי אֶתְכֶ֖ם ל֑וֹ הֵ֤ן בַּעֲוֺנֹֽתֵיכֶם֙ נִמְכַּרְתֶּ֔ם וּבְפִשְׁעֵיכֶ֖ם שֻׁלְּחָ֥ה אִמְּכֶֽם׃
(סנהדרין קה.)

ר' יעקב אטלינגר מטעים בטעם חדש את הדיאלוג הנ"ל בין מיואשי הישועה, טועני "ניתן לנו גט כריתות", לבין בא כוחו של ה', ישעיהו.

יש למצוא רמז... על דרך מה שאמר הנביא ישעיה: "אֵ֣י זֶ֠ה סֵ֣פֶר כְּרִית֤וּת אִמְּכֶם֙ אֲשֶׁ֣ר שִׁלַּחְתִּ֔יהָ א֚וֹ מִ֣י מִנּוֹשַׁ֔י אֲשֶׁר־מָכַ֥רְתִּי אֶתְכֶ֖ם ל֑וֹ הֵ֤ן בַּעֲוֺנֹֽתֵיכֶם֙ נִמְכַּרְתֶּ֔ם וּבְפִשְׁעֵיכֶ֖ם שֻׁלְּחָ֥ה אִמְּכֶֽם׃". ופירוש דברים אלו יש לומר שאמרו רז"ל: כל מקום שגלו ישראל שכינה שנקראת כנסת ישראל גלתה עמהם. והנה זה כדוגמת אם שנשתלחה עם בניה מבעלה המלך. ויש בזה שני אופנים:
(א) ...שהמלך כעס על הגבירה וגרשה עם בניה ויהיה זה סימן שלא ישוב אליה עוד ולא יחזירה עם בניה.
(ב) ...שהמלך כעס על בניו על שחטאו כנגדו ושלחם מעל פניו. ולבל יעזבם לכל פגע ולכל רע, שלח המלכה האהובה לו עמהם לשמרם ולהחזירם למוטב, וזה סימן להם שרוצה להחזירם לביתו, כיון שודאי לא יעזוב את המלכה לעולם.
וכאופן השני ענין גלות השכינה עם ישראל כדאיתא(=כמובא) בזוהר ויקהל ובכמה דוכתא(=מקומות). וזה מאמר הנביא למתייאשים מן הגאולה: "אֵ֣י זֶ֠ה סֵ֣פֶר כְּרִית֤וּת אִמְּכֶם֙ אֲשֶׁ֣ר שִׁלַּחְתִּ֔יהָ", וכי אמכם גרשתי? (=האופן הראשון) הלא בפשעיכם שולחה אמכם להיות לכם לאומנת! (=האופן השני), וזה לכם לאות שלא אעזוב אתכם לעולם, דלו עזבתי אתכם לא הייתי שולח אמכם האהובה לי, ואשר לא חטאה נגדי עמכם...
(ערוך לנר מכות כד:)

ועיין עוד בדברי ר' צבי אלימלך שפירא מדינוב (בני יששכר מאמרי חודש תמוז-אב מאמר ה נחמה ב).

מַדּ֨וּעַ בָּ֜אתִי וְאֵ֣ין אִ֗ישׁ קָרָֽאתִי֮ וְאֵ֣ין עוֹנֶה֒ הֲקָצ֨וֹר קָצְרָ֤ה יָדִי֙ מִפְּד֔וּת וְאִם־אֵֽין־בִּ֥י כֹ֖חַ לְהַצִּ֑יל הֵ֣ן בְּגַעֲרָתִ֞י אַחֲרִ֣יב יָ֗ם אָשִׂ֤ים נְהָרוֹת֙ מִדְבָּ֔ר תִּבְאַ֤שׁ דְּגָתָם֙ מֵאֵ֣ין מַ֔יִם וְתָמֹ֖ת בַּצָּמָֽא׃
אַלְבִּ֥ישׁ שָׁמַ֖יִם קַדְר֑וּת וְשַׂ֖ק אָשִׂ֥ים כְּסוּתָֽם׃
(ישעיה נ ב-ג)

כאן מובעת האכזבה כביכול של ה', שלמרות שבא לגאול את בניו אין הם נענים לקריאתו, ולא ממהרים לשוב לארצם. כנראה הסיבה היא פקפוקם ביכולתו של גואלם להצילם מיד אויביהם התקיפים. כנגד טענה זו מציג הנביא את שורת הניסים שנעשו לישראל לגאול אותם מיד צר:

• "הֵ֣ן בְּגַעֲרָתִ֞י אַחֲרִ֣יב יָ֗ם" – קריעת ים סוף.

• "אָשִׂ֤ים נְהָרוֹת֙ מִדְבָּ֔ר" – מעבר הירדן.

• "תִּבְאַ֤שׁ דְּגָתָם֙ מֵאֵ֣ין מַ֔יִם וְתָמֹ֖ת בַּצָּמָֽא" – אולי מכת דם.

• "אַלְבִּ֥ישׁ שָׁמַ֖יִם קַדְר֑וּת וְשַׂ֖ק אָשִׂ֥ים כְּסוּתָֽם" – אולי מכת חושך.

אֲ-דֹנָ֣י יְהֹוִ֗ה נָ֤תַן לִי֙ לְשׁ֣וֹן לִמּוּדִ֔ים לָדַ֛עַת לָע֥וּת אֶת־יָעֵ֖ף דָּבָ֑ר יָעִ֣יר ׀ בַּבֹּ֣קֶר בַּבֹּ֗קֶר יָעִ֥יר לִי֙ אֹ֔זֶן לִשְׁמֹ֖עַ כַּלִּמּוּדִֽים׃
אֲ-דֹנָ֤י יְ-הוִה֙ פָּתַֽח־לִ֣י אֹ֔זֶן וְאָנֹכִ֖י לֹ֣א מָרִ֑יתִי אָח֖וֹר לֹ֥א נְסוּגֹֽתִי׃
גֵּוִי֙ נָתַ֣תִּי לְמַכִּ֔ים וּלְחָיַ֖י לְמֹֽרְטִ֑ים פָּנַי֙ לֹ֣א הִסְתַּ֔רְתִּי מִכְּלִמּ֖וֹת וָרֹֽק׃
וַא-דֹנָ֤י יְ-הוִה֙ יַֽעֲזָר־לִ֔י עַל־כֵּ֖ן לֹ֣א נִכְלָ֑מְתִּי עַל־כֵּ֞ן שַׂ֤מְתִּי פָנַי֙ כַּֽחַלָּמִ֔ישׁ וָאֵדַ֖ע כִּי־לֹ֥א אֵבֽוֹשׁ׃
(ישיעה נ ד-ז)

ישעיה, בהתבטאות ארס פואטית נדירה, מייחס את כשרונו הגדול  – להטעים את דבריו ולשכנע – לקב"ה יוצר האדם. הוא שהעניק לו כשרון פדגוגי-דמגוגי "לְשׁ֣וֹן לִמּוּדִ֔ים לָדַ֛עַת לָע֥וּת" (עם הרבה אותיות למ"ד כיאה ללשון לימודים).

התבטאות זו מזכירה לנו את דברי הגערה של ה' למשה רבנו:

וַיֹּ֨אמֶר יְ-הוָ֜ה אֵלָ֗יו מִ֣י שָׂ֣ם פֶּה֮ לָֽאָדָם֒ א֚וֹ מִֽי־יָשׂ֣וּם אִלֵּ֔ם א֣וֹ חֵרֵ֔שׁ א֥וֹ פִקֵּ֖חַ א֣וֹ עִוֵּ֑ר הֲלֹ֥א אָנֹכִ֖י יְ-הוָֽה׃
וְעַתָּ֖ה לֵ֑ךְ וְאָנֹכִי֙ אֶֽהְיֶ֣ה עִם־פִּ֔יךָ וְהוֹרֵיתִ֖יךָ אֲשֶׁ֥ר תְּדַבֵּֽר׃
(שמות ד יא-יב)

ישעיהו אומר שהקב"ה מכווין את דעתו (של ישעיה) לקבלת הנבואה. הנביא מעיד על עצמו שלא קלה הייתה דרכו, וסבל מפגיעות פיזיות ומגילויי בוז ולעג מצד העם, אך לא נרתע ולא נסוג אחור, אלא היה כסלע איתן ולא חת מפני כל.

נחלקו המפרשים אם באמת סבל ישעיהו ונרדף על ידי העם, כפי שעולה משטחיות הכתוב.

אבן עזרא, בפירושו בראש הספר, הוכיח מכאן של פי הפשט, אמוץ, אביו של ישעיה, לא היה אחיו של אמציה מלך יהודה כמסורת חז"ל, שכן לא סביר שיפגעו בישעיהו אם הוא ממשפחת המלוכה. ומכאן ברור שהבין את דברי הפסוקים הנ"ל כפשוטם, שישעיהו אכן נרדף ממש.

אברבנאל לעומתו, חולק, ומסביר שכוונת הנביא לומר שהכין עצמו ללכת בשליחות הבורא גם אם הדבר יסב לו צער ובושה, אך מעיד על עצמו שה' עזר לו חסך ממנו סבל זה. ובאמת אם נדייק היטב בלשן הכתוב ניווכח שהצדק עם אברבנאל, שכן בתיאור ישעיהו בפסוק ו', "גֵּוִי֙ נָתַ֣תִּי לְמַכִּ֔ים וּלְחָיַ֖י לְמֹֽרְטִ֑ים פָּנַי֙ לֹ֣א הִסְתַּ֔רְתִּי מִכְּלִמּ֖וֹת וָרֹֽק׃", הוא מדבר רק מצדו ולא מזכיר תקיפה פעילה מצד מישהו. כמו כן, בפסוק ז' אומר ישעיהו: "לֹ֣א נִכְלָ֑מְתִּי" ומשמע שלא הותקף.

כדי להבין מדוע מציין זאת הנביא כאן נצטרך לחכות לפרק הבא.

מִ֤י בָכֶם֙ יְרֵ֣א יְהוָ֔ה שֹׁמֵ֖עַ בְּק֣וֹל עַבְדּ֑וֹ אֲשֶׁ֣ר ׀ הָלַ֣ךְ חֲשֵׁכִ֗ים וְאֵ֥ין נֹ֙גַהּ֙ ל֔וֹ יִבְטַח֙ בְּשֵׁ֣ם יְהוָ֔ה וְיִשָּׁעֵ֖ן בֵּאלֹהָֽיו׃
הֵ֧ן כֻּלְּכֶ֛ם קֹ֥דְחֵי אֵ֖שׁ מְאַזְּרֵ֣י זִיק֑וֹת לְכ֣וּ ׀ בְּא֣וּר אֶשְׁכֶ֗ם וּבְזִיקוֹת֙ בִּֽעַרְתֶּ֔ם מִיָּדִי֙ הָיְתָה־זֹּ֣את לָכֶ֔ם לְמַעֲצֵבָ֖ה תִּשְׁכָּבֽוּן׃
(ישעיה נ יא-יב)

הפרק נחתם בפניית הנביא אל שתי קבוצות בישראל – אל יראי ה' המעטים מזה, ואל המון העם שאמונתו רופפת מזה.

ירא ה' בוטח בה' גם בעת שהוא הולך בחושך ואין נוגה לו. לעומתו, ההמון, כֻּלְּכֶ֛ם, מחפשים פתרונות-ישועות שעל ידי אדם, בתחבולות אנושיות, קֹ֥דְחֵי אֵ֖שׁ מְאַזְּרֵ֣י זִיק֑וֹת, ומשכיחים שם ה'. להם לועג הנביא: "לְכ֣וּ ׀ בְּא֣וּר אֶשְׁכֶ֗ם", כלומר, התמידו בדרך זו ונראה מה יהיו חלומותיכם, לְמַעֲצֵבָ֖ה תִּשְׁכָּבֽוּן.

חלק זה של הנבואה ובו דרך ההמון, מזכיר לנו הישראלים בני דורות התקומה, את השיר:

אָנוּ נוֹשְׂאִים לַפִּידִים
בְּלֵילוֹת אֲפֵלִים.
זוֹרְחִים הַשְּׁבִילִים מִתַּחַת רַגְלֵינוּ
וּמִי אֲשֶׁר לֵב לוֹ
הַצָּמֵא לָאוֹר -
יִשָּׂא אֶת עֵינָיו וְלִבּוֹ אֵלֵינוּ
לָאוֹר וְיָבוֹא!

נֵס לֹא קָרָה לָנוּ -
פַּךְ שֶׁמֶן לֹא מָצָאנוּ.
לָעֵמֶק הָלַכְנוּ, הָהָרָה עָלִינוּ,
מַעַיְנוֹת הָאוֹרוֹת
הַגְּנוּזִים גִּלִּינוּ.

נֵס לֹא קָרָה לָנוּ -
פַּךְ שֶׁמֶן לֹא מָצָאנוּ.
בַּסֶּלַע חָצַבְנוּ עַד דָּם -
וַיְּהִי אוֹר!
(מילים: אהרן זאב. לחן: מרדכי זעירא)

בעוונות מלווה שיר זה את טקס הדלקת המשואות בהר הרצל.

נר לנשמתה הזכה של אמנו, רבקה אמזל ע"ה.

נלב"ע בכ"ז במרחשון תש"ע    ת.נ.צ.ב.ה