פסוק א:כה אמר ה' איזה ספר כריתות אמכם וגומר עד ה' אלקים נתן לי לשון למודים. אחר שזכר הנביא ענין הגאולה העתידה אשר תבא אחרי הגלות הארוך הזה בא להתיר ספק אחר אפשר שיסופק נגדו והוא למה נתארך כל כך זה הגלות האם היתה הגזרה העליונה חרוצה אין להשיב ולא הועילה תשובת הדורות וצדקיהם, והיה אם כן סבת אורך הגלות רצון השם יתברך וגזרתו, או אם היה זה בעצלת הנביאים שלא הוכיחו את העם ולא למדום לשוב אל השם יתברך, הנה להגיד זה ביאר ראשונה שלא היה אורך הגלות מפאת הש"י כי הוא לא נתן ספר כריתות לאומה לגרשה מעל פניו לעולם, ולא נתן אותה מתנה ומכירה לאומה מהאומות לשנאמר שלכן הוכרח הגלות כל ימי ממשלת האומות כפי שריהם העליונים, וזהו אומרו כה אמר ה' אי זה ספר כריתות אמכם כי בעבור שאמר למעלה כי אני ה' מושיעך וגואלך אביר יעקב אמר שתמיד היה הוא יתברך מושיע וגואל בהיותם מוכנים אליו, כי כה אמר ה' אי זה ספר כריתות אמכם אשר שלחתיה רוצה לומר האם נתתי גט פטורין לאומה לבלתי היות לה עוד לאלקים כמו שיתן האדם לאשתו כשיסירנה מעל פניו ולא ירצה עוד לשוב אליה, והתבונן אומרו כריתות אמכם שהאם רמז אל האומה, והנה הקדוש ברוך הוא עם כל חטאתיה לא שלחה לגמרי לבלתי היותה לו עוד לעם, ואמר או מי מנושי אשר מכרתי אתכם לו רוצה לומר האם חשבתם שבחרתי בכשדיים ובבבליים וברומיים ושנתתי אותכם לאחד מאלו האומות במתנה ושכר עבודתם, אינו כן כי אני לא מאסתי בעמי ולא נתתיו לעם אחר הן אמת שבעונותיכם נמכרתם ובפשעכם שולחה אמכם כלומר בסבת עונותיכם נמכרתם לאומות לא לתת להם שכר כי אם להעניש אתכם, ובפשעיכם אשר עשיתם בזמן בית ראשון שולחה אמכם כלומר היא מעצמה שולחה וסבבה בפשעיה שירדו בה האויבים וישלחוה מן הארץ, לא שאני שלחתיה והסירותיה מעל פני לבלתי השגיח בה עוד, והענין דומה לאשה שחטאה לבעלה וכאשר הכירה בחטאתיה קודם שיגרשנה מעליו היא מעצמה יצאה מן הבית ושולחה משם מבלי שהבעל ישלחנה ולא יגרשנה, וזהו אומרו ובפשעיכם שלחה אמכם לא אמר שלחתי אמכם כי אם שולחה, וכן היה ענין האומה שמפני חטאתיה משלו בה האויבים ושלוחה מביתה לא שהאלוה יתברך יתן לה ספר כריתות לבלתי היות לה עוד לאלקים והיא תהיה לו לעם, ולכן עליהם העון הזה שאחרי שחטאו והלכו בגלות היה להם לשוב בתשובה וינחם השם על הרעה וימהר גאולתו, והם לא עשו כן כי החזיקו ברשעתם ולא שבו עוד אליו. ומפני זה נתארך גלותם (ב) וזהו אומרו מדוע באתי ואין איש קראתי ואין עונה כלומר אני שבתי להשגיח עליכם בגלות כי זו היא הביאה שזכר בכאן ואין איש שב בתשובה, קראתי אתכם שובו אלי ואשובה אליכם (מלאכי ג, ח) ואין עונה, האם חשבתם שקצור קצרה ידי מפדות רוצה לומר שלא אוכל לפדות אתכם מגלותכם במעט הזמן כרצוני, ואין בי כח להציל אתכם מן האומות אשר החזיקו בכם, הנה כוחי בלתי בעל תכלית ובגערתי אחריב ים אשים נהרות למדבר באופן שתבאש דגתם מאין מים ותמות בצמא כל הדגה אשר בים ובנהרות ההם, וזה כולו משל לחרבן האומות והמונם ואי אפשר שזכר הים והנהרו' לשון ויגער בים סוף ויחרב (תהלים קו, י) ולרמוז לירדן שעברו ברגל, ואם תאמרו שעם היות יכולתי להחריב ים ונהרות שהם דברים שפלים הנה הצלחת האומות תלויה בשריהם העליונים ושאני לא אוכל לבטל כחותם והשפעותיהם, (ג) הנה ע"ז אמר אלביש שמים קדרות ושק אשים כסותם והוא מאמר המשליי נאמר על ביטול השפעותיהם, ולפי שהשפעותיהם תלויות באורה לכן על ביטול השפעת שרי האומות כרצונו אמר שילבישם קדרות שהוא הפך האורה, ושק ישים כסותם. וה"ר אברהם אבן עזרא פירש אלביש שמים קדרות על לקות המאורות.
פסוק א:הנה התבאר שאין סתירה במה שאמר שולחה אמכם למ"ש איזה ספר כריתות אמכם אשר שלחתיה, ואמנם מה שאמר ירמיהו (ירמיה ג, ח) שלחתיה ואתן את ספר כריתות' אליה פירשו המפרשים שנאמר על עשרת השבטים שלא יהיה עוד מהם מלך, כי בקבוץ גלוית נאמר ודוד עבדי נשיא להם (יחזקאל לז, כה) ואמר ולא יחצו לשתי ממלכות עוד, אבל ליהודה לא נתן ספר כריתות לפי שעתידה המלכות לחזור אליו, ומדברי הראב"ע הוא ר' דוד קמחי כתב שירמיהו דיבר מעשרת השבטים לפי שלא שבו בבית המקדש השני, וישעיהו דיבר כנגד בני יהודה ששבו אחרי שבעים שנה, ולכן אמר עליהם אי זה ספר כריתות אמכם אשר שלחתיה כלומר קרובים אתם לשוב אלי כמו ששבתם כבר פעם אחרת, ושני טעמים האלה אין להם סמך בכתוב, ויותר נכון אצלי לפרש שהנביא ישעיהו דיבר מהאומה בכללותה ולזה אמר אי זה ספר כריתות אמכם אשר שלחתיה להגיד שהש"י לא עזב עמו ונחלתו עזיבה מוחלטת, אמנם ירמיהו דיבר מהשבטי' אותם עצמם שהלכו בגולה שהמה בפרטיותם לרוב פשעיהם שלחם ה' מעל פניו ונתן בידיהם ספר כריתות לשבמדבר הגלות יתמו ושם ימותו, אבל זרעם לא נכלל באותה גזרה, ולכן אמר ירמיה בשם האל וארא כי על כל אודות אשר נאפה משובה ישראל שלחתיה ואתן את ספר כריתותיה אליה, כי באומרו כריתותיה גילה שעל אותם שהלכו בגולה אמרו לא על האומה בכלל אשר כנה בשם אם, ולכן אמר ירמיהו מיד ויאמר ה' אלי צדקה נפשה משובה ישראל וגומר הלוך וקראת הדברים האלה צפונה ואמרת שובה משובה ישראל נאם ה' לא אפיל פני בכם כי חסיד אני נאם ה' לא אטור לעולם, שביאר בו שאם שבטי ישראל שגלו צפונה ישובו בתשובה לא יטור הש"י גלותם לעולם כי לא נתן ספר כריתות לאומה אלא לאותם הגולים בלבד.
פסוק א:ואפשר לפרש עוד הכתובים האלה באופן אחר והוא שלחתיה כלומר הביטו וראו נוסח הגט אשר נתתי לאמכם שהיא הכנסיה, ותראו בו אם הוא מוחלט או על תנאי כי בלי ספק הוא על תנאי כל זמן שיהיו רעים וחטאי' לה' בהחלט, והוא אומרו ובפשעכ' שולחה אמכם רוצה לומר בתנאי הפשעים כתוב הגט לא זולתו, ולכן היתה התלונה מדוע באתי ואין איש כמו שפירשתי, ולזה עצמו מסכים שאמר ירמיה, כי הנה הוא אמר תחילה הן ישלח איש את אשתו והלכה מאתו והיתה לאיש אחר הישוב אליה עוד הלא חנוף תחנף הארץ ההיא ואת זנית רעים רבים ושוב אלי נאם ה', רוצה לומר שאין השלוחין עזיבה מוחלטת כי אם תנאית כל ימי הפשע והחטא, ולכן אמר ה' אליו עוד בימי יאשיהו הראית אשר עשתה משובה ישראל הולכה היא אל כל הר גבוה ואל תחת כל עץ רענן ותזני שם ואומר אחרי עשותה כל אלה אלי תשוב ולא שבה, כלומר שהיה הרע כולו מה שהחזיקו עשרת השבטים בחטאתם ולא שבו בתשובה, ולא עוד אלא שגם בני יהודה למדו מדרכיהם הרעים וזהו ותרא בגודה אחותה יהודה, ועל זה אמר וארא כי על אודות אשר נאפה משובה ישראל שלחתיה ואתן את ספר כריתותיה אליה רוצה לומר שלא היה ספר כריתותי' גט פטורין לחלוטין, אבל על כל אודות אשר נאפה כלומר כל זמן שיתמידו בחטאם היו השלוחין והספר כריתות, ומפני זה צוה אל הנביא שיתרה בבני ירושלם וגם שילך ויקרא צפונה שגלו שם עשרת השבטים שובה משובה ישראל נאם ה' כי אם תעשו תשובה לא אפיל פני רוצה לומר כעסי בכם, כי חסיד אני נאם ה' לא אטור לעולם. הנה התבאר מדברי שני הנביאים יחד שאומרו אי זה ספר כריתות אמכם להודיע שאינו גט מוחלט, ושאומרו ובפשעכם שולחה אמכם הוא להגיד שהיה הגט תנאיי זמניי כל ימי היותם פושעים כמו ירמיהו. והותרה בזה השאלה הששית.
פסוק ד:ה' אלקים נתן לי לשון למודים וכולי עד סוף הנבואה. אחר שביאר הנביא שאורך הגלות ואיחור גאולתו לא היה בסבת הש"י לבלתי היותו חפץ לקבלם בתשובה בא לבאר שלא היה גם כן בסבתו להיותו מונע מהם התוכחה והלמוד, ועל זה אמר ה' אלקים נתן לי לשון למודים רצה לומר שהש"י תקן לשונו כדי שיהיה לשון למודים ומכניס הדברי' בלב שומעי' כמו שאמר למעלה וישם פי כחרב חדה, וביאר שלא היה ענינו מצות אנשים מלומדה כסוס עגור כן יצפצף, אבל שהשפע המגיע אליו היה משלימו בידיעה הנבואיית לעצמו ואחר כך הוא היה משלים את אחרים, ועל זה אמר לדעת ואינו כמו להודיע אבל הוא פעל עומד והוא דבק עם שלמעלה כאלו אמר ה' אלקים נתן לי מתנות הא' לשון למודים, והשני' לדעת שנתן לי לב לדעת ולהשיג דברו ונבואתו, ועוד נתן לי לעות את יעף דבר רוצה לומר ללמד את הצמא והעיף לשמוע דבר ה' ונבוא', ופירוש לעות מלשון עת לפי שאין כל הזמנים הגונים וראויים ללמוד אבל כל זמן ראוי ומוכן אליו, ולכן אמר שהיה למודו דבר ה' ליעף בעתו הראוי, וביאר ואמר שהנבואה היתה מגעת אליו תמיד בבקר כלומר שלא היתה נבואתו בחלום הלילה בזמן העלות האדים אבל היתה בבקר בבקר, והיתה זכה וברורה כאלו היה שומע הדברים באזניו כתלמידים השומעים מפי רבם, וזהו יעיר לי אזן לשמוע כלמודים ובזה ביאר שלא נמנע הנבואה מאת השם להצליח את עמו כי תמיד בכל יום ויום היה שולח אליו את עבדיו הנביאים, וכן לא נמנעה מפאת הנביא עצמו כי הנביא היה משתדל בכל עוז לנבאות עליהם ועל זה אמר (ה) השם אלקים פתח לי אוזן ואנכי לא מריתי אחור לא נסוגותי.
פסוק ו:ואף על פי שפושעי הדור בשבט יכו על הלחי את נביא ישראל הנה אני גוי נתתי למכים ולחיי למורטים פני לא הסתרתי מכלמות ורוק כי לא נמנעתי בעבור זה מלהוכיחם, אבל ברצון טוב נבאתי להם והיו מתחברות שתי הסבות כוונת השולח יתברך וכוונת הנביא השלוח, ואין כוונת הנביא ישעיהו שהיו בני דורו מכים אותו על הלחי ובכלימות ורוק כי הוא היה שר וגדול בישראל ומי ישלח ידו במשיח השם ונקה, אבל לפי שלשאר הנביאים היו עושים כן כמו שזכרו בירמיהו ועמוס ומיכה לכן אמר ישעיהו שהוא כדי לפרסם נבואותו היה מכין גוו למכים ולחייו למורטים ולא הסתיר פניו מכלמות ורוק אם יתנו לו, אבל לא נעשה בפעל כן כי לא מלאו לבו לשום אדם לעשות כן, (ז) וזהו וה' אלקים יעזור לי על כן לא נכלמתי רוצה לומר הנה לא נכלמתי מהבזיונות שהיו עושים ומדברים לשאר הנביאים לפי שהיה הקב"ה עוזר אותי, ונבואתו היתה שומרת אותי באופן שלא אכלם מדבר, וזהו ג"כ על כן שמתי פני כחלמיש ואדע כי לא אבוש מחובר למה שיורה עליו הנראה כלומר ואדע כי במה שאני מיעד אליהם יתאמתו דברי ולא אבוש כי לא יאמרו שקר דברת בשם ה'.
פסוק ו:ולפי שהיו בדורו נביאי שקר שהיו מדברים על לבם אמר (ח) קרוב מצדיקי מי יריב אתי נעמדה יחד מי בעל משפטי יגש אלי רוצה לומר קרוב מצדיקי שהוא הקדוש ברוך הוא שיצדיק דברו ונבואתי, ולכן מי ירצה לחלוק עמי מנביאי השקר והחוזים נעמדה יחד לאמת דברינו לא שאנבא אני מצד אחד והם ינבאו בצד אחר אבל יגש אלי ויתבוררו ויתלבנו הדברים, (ט) לפי שהן ה' אלקים יעזור לי באמת כי הוא אשר שלחני, ולכן מי הוא ירשיעני, אמנם המה אין להם קיום ולא אמת בדבריהם ולכן כל דבריהם יהיו לאין וזהו הן כולם כבגד יבלו עש יאכלם (י) ואמנם אומרו אחר זה מי בכם ירא ה' שומע בקול עבדו וגומר נראה לי לפרשו באחד מג' אופנים. הא', שאמר הנביא כנגד בני דורו מי ומי בכם אדם שיהיה ירא את ה' ושומע בקול עבדו שהוא הנביא שתאמרו שתכפוהו רעות ולא הגין עליו הקב"ה, וזהו אשר הלך חשכים ואין נוגה לו אם היה לבבו שלם עם אלקיו שיבטח בשם ה' וישען באלקיו, הלא באמת לא ימצא בכם אדם מזה המין שיהיה חסיד ושלם עם אלקיו ולא יצילהו, אבל בהפך שהן כולכם קודחי אש מאזרי זיקות וגומר. והאופן הב', שאמר הנביא אין ספק שבגולה אשר הלכו בני ישראל ואשר ילכו בני יהודה אי אפשר שלא ימצא בתוכם איש ירא את ה' במצותיו חפץ מאד, ולכן ישאל שואל איך הלך זה בגולה עם יתר הפושעים הנה להשיב על זה אמר מי בכם ירא ה' שומע בקול עבדו רוצה לומר אם יש בכם אדם שיהיה ירא את ה' ושומע לנביא שהוא עבדו, ועכ"ז הלך חשכים ואין נוגה לו בזה הגלות אל תחשבו מפני זה שאבד שכרו יבטח בשם ה' וישען באלקיו כי הוא ישיב גמולו בראשו והנה שכרו אתו ופעולתו לפניו בעולם הנשמות, לפי שהגלות היא גזרה כוללת ואיך ימלט ממנה האחד פרטי, והוא אומרו הן כולכם קודחי אש מאזרי זיקות. והאופן הג', מי בכם ירא ה' שומע בקול עבדו רוצה לומר בנבואותי אשר הלך חשכים בגלות ואין נוגה לו, ישוב מדרכו הרעה ויבטח בשם ה' וטוב לו, כי זה היה תכלית מאמר הנביא בהתראותיו ותוכחותיו כלומר שישובו הפושעים בתשובה, ואמר אלה היו דברי תמיד אבל אתם לא עשיתם כן, (יא) כי כולכם קודחי אש מאזרי זיקות רוצה לומר קודחי אש באף האל ומוסיפים בכעסו והוא על דרך כי אש קדחה באפי (דברים לב, כב), ולכן לכו באור אשכם ר"ל לכו בגלות לא באור ה' כי אם באור האש אשר קדחתם באפו, ובזיקות שבערתם בפשעיכם, ואומרו מידי היתה זאת למעצבה תשכבון הם אצלי דברי הנביא כאומר אלה היו דברי והתראותי תמיד לכם ולא נמנעתי מללמד אתכם כל הלמוד המועיל הזה, ולכן מפני שהתריתי בכם ולא קבלתם עצתי לכן עתה למעצבה תשכבון בגלות. ובזה חתם הנביא ענין דבריו להודיע שאורך הגלות ואיחור הגאולה לא היה בסיבת השם יתברך, ולא מפאת הנביא כי תמיד כל היום היה מוכיחם ע"ז, אלא בסיבת פשעיהם של ישראל שלא רצו לשוב בתשובה גם בהיותם בגלות.