לפרק נ'

מַדּ֨וּעַ בָּ֜אתִי וְאֵ֣ין אִ֗ישׁ קָרָֽאתִי֮ וְאֵ֣ין עוֹנֶה֒ הֲקָצ֨וֹר קָצְרָ֤ה יָדִי֙ מִפְּד֔וּת וְאִם־אֵֽין־בִּ֥י כֹ֖חַ לְהַצִּ֑יל הֵ֣ן בְּגַעֲרָתִ֞י אַחֲרִ֣יב יָ֗ם אָשִׂ֤ים נְהָרוֹת֙ מִדְבָּ֔ר תִּבְאַ֤שׁ דְּגָתָם֙ מֵאֵ֣ין מַ֔יִם וְתָמֹ֖ת בַּצָּמָֽא׃
(ישעיה נ ב-ג)

הנביא מוכיחם על כי לא התעוררו לשוב לארצם בהמון בימי כורש אחר מלאת העת אשר יועדה מאת ה'.

אֲ-דֹנָ֣י יְ-הֹוִ֗ה נָ֤תַן לִי֙ לְשׁ֣וֹן לִמּוּדִ֔ים לָדַ֛עַת לָע֥וּת אֶת־יָעֵ֖ף דָּבָ֑ר יָעִ֣יר ׀ בַּבֹּ֣קֶר בַּבֹּ֗קֶר יָעִ֥יר לִי֙ אֹ֔זֶן לִשְׁמֹ֖עַ כַּלִּמּוּדִֽים׃
אֲ-דֹנָ֤י יְ-הוִה֙ פָּתַֽח־לִ֣י אֹ֔זֶן וְאָנֹכִ֖י לֹ֣א מָרִ֑יתִי אָח֖וֹר לֹ֥א נְסוּגֹֽתִי׃
גֵּוִי֙ נָתַ֣תִּי לְמַכִּ֔ים וּלְחָיַ֖י לְמֹֽרְטִ֑ים פָּנַי֙ לֹ֣א הִסְתַּ֔רְתִּי מִכְּלִמּ֖וֹת וָרֹֽק׃
(ישעיה נ ה-ז)

הנביא בא לפייס דעת הגולים הנשמעים לדבריו לחכות בנפש מרה עד עת בוא תשועת ה' על ידי כורש ומציג עצמו למופת, כמה סבל הוא עצמו בהתמכרו לרצון ה' וכי רק בטחונו בה' עודדו כל הימים.

מִ֤י בָכֶם֙ יְרֵ֣א יְהוָ֔ה שֹׁמֵ֖עַ בְּק֣וֹל עַבְדּ֑וֹ אֲשֶׁ֣ר ׀ הָלַ֣ךְ חֲשֵׁכִ֗ים וְאֵ֥ין נֹ֙גַהּ֙ ל֔וֹ יִבְטַח֙ בְּשֵׁ֣ם יְהוָ֔ה וְיִשָּׁעֵ֖ן בֵּאלֹהָֽיו׃
(ישעיה נ י)

המסקנה מהכתוב היא שגם גולי בבל אשר מסיחים עצמם מגאולה מיידית והולכים עתה חֲשֵׁכִ֗ים וְאֵ֥ין נֹ֙גַהּ֙ נדרשים לשים ביטחונם בה' שיזכו לגאולה בעתה.

כֻּלְּכֶ֛ם קֹ֥דְחֵי אֵ֖שׁ מְאַזְּרֵ֣י זִיק֑וֹת לְכ֣וּ ׀ בְּא֣וּר אֶשְׁכֶ֗ם וּבְזִיקוֹת֙ בִּֽעַרְתֶּ֔ם מִיָּדִי֙ הָיְתָה־זֹּ֣את לָכֶ֔ם לְמַעֲצֵבָ֖ה תִּשְׁכָּבֽוּן׃
(ישעיה נ יא)

כנגד האמור למעלה ביחס ליראי ה', הנביא מנבא ההפך ביחס לנביאי השקר שבגולה הנזכרים לחרפה ולקללה גם אצל ירמיהו (ירמיה כט) על שהפיחו בליבות בני הגולה תקוה כוזבת לגאולה קרובה. והיינו שהם לא יזכו לגאולה אף כשתגיע.

הנביא ישעיה מכנה אותם "קֹ֥דְחֵי אֵ֖שׁ מְאַזְּרֵ֣י זִיק֑וֹת" על שמלהיבים שומעיהם בשקריהם. ותהיה זֹּ֣את להם שישארו לְמַעֲצֵבָ֖ה, בבבל, ושם יִשְׁכָּבוּן, ימותו (שכיבה בתור מיתה נאמרה באיוב ז כא).

אופן הלשון: "קֹ֥דְחֵי אֵ֖שׁ מְאַזְּרֵ֣י זִיק֑וֹת" שאול מאת מנהג האדם הקדמון להוציא אש על ידי שנקב חור בעץ והיה מולך ומביא עץ אחר בתוך החור עד שהחום הנולד מתוך השפשוף הוליד ניצוצות של אש ומתוך שהתנועה בקרב החור דומה למעשה קדיחה, ועושה חור, מכונים העושים כן קֹ֥דְחֵי אֵ֖שׁ. אולם לפעמים לא הייתה השיטה המוזכרת משיגה תכליתה, שהיה דרוש להחיש התנועה בקרב החור למן הוליד הניצוצות, ואז אזרו על העץ הקודח אופן כדי שעל ידי סיבוב האופן תתקדם התזת הניצוצות, ולכן הכינוי "מְאַזְּרֵ֣י זִיק֑וֹת". שמעתי מפי בן דוד החכם ר' יחיאל מיכל פינס ז"ל.

[ ואבן עזרא פירש "לְמַעֲצֵבָ֖ה תִּשְׁכָּבֽוּן׃" – בעצבון תמותון. אכן שימוש האות למ"ד ב"לְמַעֲצֵבָ֖ה"  מוכיח לי שכפי שפירשתי הוא הנכון, שהוא כטעם "לעפר אשכב"(איוב ז כא) או "לא ימות לשחת"(ישעיה נא יד) והאות מ"ם של "לְמַעֲצֵבָ֖ה" מציין מיקום, כמו האות מ"ם של "מנוחה" ב"את מנוחתי עדי עד"(תהילים קלד יד). ולכן הכוונה על בבל, ומצינו בעמוס קללה דוגמתה: "ואתה על אדמה טמאה תמות"(עמוס ז יז) ]