פסוק א:כי ירחם ה׳. חוזר למעלה לומר וזה יקרב עת רץ בבל כי ירחם וכו׳ ובחורבן בבל תהיה תשועה לישראל:
פסוק א:ובחר. עוד כאומר ותקטן עוד זאת בעיני ה׳ כי עוד יבחר בכל ישראל בימי המשיח ותהיה גאולה שלמה ואת כולם יניח על אדמתם:
פסוק א:ונלוה. יתחברו גרים עליהם ונספחו וכו כפל הדבר במ״ש:
פסוק ב:ולקחום. העמים יקחו את ישראל והביאום אל מקומם:
פסוק ב:והתנחלום. בית ישראל ינחלו מהם בהיותם על אדמתם להיות להם לעבדים ולשפחות:
פסוק ב:והיו שובים. הם ישבו את האומות אשר שבו אותם מאז:
פסוק ב:ורדו. ימשלו באותם שנגשו אותם לעבודה:
פסוק ג:והיה ביום. חוזר הוא על מפלת בבל:
פסוק ג:הניח ה׳. שיתן לך מנוחה ממה שהיית עד הנה בעצב וברוגז ומן העבודה ויהיה לך מנוחה מן העבודה הקשה אשר מלך בבל עבד בך:
פסוק ד:ונשאת. תרים קול לדבר המשל הזה וכו׳:
פסוק ד:שבת נוגש. נתבטל הנוגש לעבוד עבודה:
פסוק ד:שבתה. נתבטלה המדה המוזהבת רצה לומר העשירות בעלת מרבית הזהב:
פסוק ה:מטה רשעים. רצה לומר העם שהיו מכים באומות כמטה הזה:
פסוק ה:שבט וכו׳. כפל הדבר במ״ש:
פסוק ו:מכת בלתי סרה. הכה מכה מתמדת שלא תסור מן המוכה:
פסוק ו:רודה באף גוים וכו׳. ר״ל על כי הוא, משל על העובדי כוכבים באף ובחימה שפוכה לכן היה הוא מורדף מבלי מניעה כי היה מורדף עד לכלה:
פסוק ז:נחה. הנה עתה במפלתו שקטה הארץ ואנשים פצחו רנה:
פסוק ח:גם ברושים וכו׳. הוא משל על השרים והשלטונים:
פסוק ח:מאז. יאמרו בשמחתם הנה מאז שמת נ״נ לא יעלה עוד הכורת עלינו ולפי שהמשיל אותם לברושים וארזים אמר לשון הנופל בהם:
פסוק ט:שאול מתחת. בני שאול אשר מתחת לארץ חרדו לקראת בואך שמה והוא ענין מליצה והפלגה כאלו יפחדו ממנו גם שמה:
פסוק ט:עורר לך. השאול הקיץ בעבורך את המתים מן העתודים הם השרים המנהיגים את העם כעתודים ההולכים בראש העדר הקים השאול הקים. כל המלכים מכסאותם לצאת לקראתך וענין מליצה הוא:
פסוק י:כולם יענו. כולם ירימו קול ויאמרו עליך גם עתה עם רוב ממשלתך הנה נעשית חולה במכאובי המיתה ויסורי גיהנם כמונו:
פסוק יא:הורד. מה שהיית מתגאה עודך חי הנה הורד הגאוה אל השאול כי הנך כאחד העם:
פסוק יא:המית נבליך. קול המית נבלים וכלי נגון שהיה נשמע בביתך הנה גם היא ירדה שאולה כי פסקו אותן השמחות:
פסוק יא:תחתיך. הרמה היה לך למצע והתולעה למכסה ממעל:
פסוק יב:משמים. ר״ל מרום המעלה והממשלה:
פסוק יב:הילל בן שחר. אתה נ״נ אשר היית דומה לכוכב הבוקר המאיר ביותר:
פסוק יב:נגדעת. נכרתה לנפול בארץ אתה המטיל גורלות על האומות על מי ילך להלחם כמ״ש כי עמד מלך בבל וכו׳ לקסם קסם וכו׳ (יחזקאל כא):
פסוק יג:השמים אעלה. רצה לומר אעלה במעלה רמה למשול על כולם עד ימי עולם:
פסוק יג:ממעל וכו׳. כפל הדבר במ״ש:
פסוק יג:בהר מועד. הוא הר ציון כי שם היו נועדים כל ישראל והשכינה עמהם:
פסוק יג:ירכתי צפון. היא ציון שעמדה בצד צפון ירושלים וכפל הדבר במ״ש:
פסוק יד:על במתי עב. על גבהי העב:
פסוק יד:אדמה לעליון. להיות כמוהו לשבת מופרד מבני אדם והוא ענין מליצה על מרבית הגאוה שהיה לו:
פסוק טו:אך. כלפי שאמר אעלה על במתי עב אמר לא כן יהיה אך תורד לשאול ולתחתית הבור:
פסוק טז:רואיך. הרואים אותך בשאול יביטו אליך ויתבוננו להסתכל אליך בכונת הלב ויאמרו היתכן שזהו האיש אשר היה מרגיז הארץ בחייו:
פסוק יז:שם תבל. מקום המיושב שם לשממה כמדבר:
פסוק יז:ועריו. אף ערי עצמו הרס בעברתו לא פתח ביתה. לא התיר אסיריו ללכת לביתם:
פסוק יח:איש בביתו. כל אחד שכב בכבוד בקברו:
פסוק יט:ואתה. אבל אתה נשלכת מקברך כמו שעוקרין ענף המחוטב לזרקו להלן כי ארז״ל בשעה שנטרד נ״נ לשבעה שנים עם החיות המליכו עם הארץ את אויל מרודך בנו וכשחזר למלכותו נטלו וחבשו בבית האסורים עד יום מותו כשמת הוציאו את אויל מרודך להמליכו ולא קבל אמר אם ישוב למלכותו יהרגני ולא האמין שמת עד שהוציאוהו מקברו:
פסוק יט:לבוש הרוגים. בלבוש מלוכלך כמו לבוש הרוגים מדוקרי חרב מרוב הלכלוך יורדי אל אבני בור. ר״ל אשר מרוב הלכלוך יורדים במלבושים כאלה בעמקי הבור כגוף הפגר הנרמס כי לגודל המאוס לא יפשטו המלבושים מעליהם ואמר שבמלבוש כזה יגררו פגר נ״נ ללעג ולקלס:
פסוק כ:לא תחד. לא תהיה כאחד להיות שוה למלכי העכו״ם בדבר הקבורה לנוח בכבוד:
פסוק כ:כי ארצך שחת. ולזה פחד מאד עד שהוציאוהו מקברו:
פסוק כ:עמך הרגת. כמ״ש ואמר להובדא לכל חכימי בבל (דניאל ב׳:י״ב):
פסוק כ:לא יקרא וכו׳. בניו שהם זרע מרעים לא יקרא לזמן רב לומר אלו מזרע נ״נ כי במהרה יכרת זרעו:
פסוק כא:הכינו. האומות יאמרו זל״ז הכינו מטבח לבני נ״נ:
פסוק כא:בל יקומו. לרשת הארץ ומלאו. ואז כשיוכרת זרעו ימלאו פני תבל ערים ולפי שאמר למעלה ועריו הרס לכן אמר שמעתה ימלאו ערים:
פסוק כב:וקמתי. אקים להפרע מהם:
פסוק כב:שם ושאר וכו׳. לא ישאר מה משלו להיות שמו נזכר עליו ולא ישאר מי משאר בשרו ולא בן ולא בן הבן:
פסוק כג:ושמתיה. אשים את בבל להיות למורשה לקפוד ואגמי מים כי שמה תדור הקפוד ושם יהיו אגמי מים כדרך המקומות החריבות:
פסוק כג:וטאטאתיה. אכבד ואנקה אותה במכבדות של השמדה כי תתרוקן מכל טוב ולא ישאר מאומה:
פסוק כד:אם לא. הוא ענין שבועה וגזם ולא אמר והרי הוא כאדם האומר אם לא כן הוא יהיה ענשו כך וכן אם לא בתים רבים (לעיל ה):
פסוק כד:כאשר דמיתי. כמו כאשר חשבתי באשור כן היתה וכן כאשר יעצתי בבבל היא תקום:
פסוק כה:לשבור. חוזר על כאשר דמיתי וכו׳ לומר מחשבתי היה לשבור את אשור בארצי כי סביב ירושלים נפל:
פסוק כה:וסר. ואז יסור מישראל העול מה ששם אשור עליו:
פסוק כה:וסבלו. ממשא שהעמיס אשור על שכמו יסיר אז:
פסוק כו:זאת העצה. כן תהיה העצה הזאת היעוצה על כל הארץ על אשור בשעתה ועל בבל בשעתה:
פסוק כו:היד הנטויה. להכות בהם בכ״א בשעתה וכפל הדבר במ״ש:
פסוק כז:ומי יפר. וכי ימצא מי יפר עצתו:
פסוק כז:וידו הנטויה. ר״ל ידו הלא היא נטויה להכות וכי ימצא מי ישוב ידו:
פסוק כט:פלשת כולך. כל ארץ פלשתים:
פסוק כט:כי נשבר. כי המלכים שמלכו קודם אחז היו מכים בך ובימי אחז נחלשה המלכות:
פסוק כט:כי משורש נחש. ר״ל מגזע המלכים המכים בך מאז יצא מלך מולך הדומה לצפע והוא חזקיה שירבה להכות בו:
פסוק כט:ופריו. פרי השורש יהיה שרף הדולג במהירות כעפיפת העוף וגם זה יאמר על חזקיה וכפל הדבר במ״ש:
פסוק ל:ורעו בכורי דלים. בימיו ירעו מרעה שמן הראשים שבישראל אשר המה עתה עם דל ואביון:
פסוק ל:ואביונים. כל העם בכללה:
פסוק ל:שרשך. היסוד והעיקר של פלשתים:
פסוק ל:ושאריתך. הנשארים מן הרעב יהרוג חזקיה:
פסוק לא:הלילי שער. עשי יללה על חורבן השער וזעקי מרה על שוממות העיר:
פסוק לא:נמוג. נמס ונחרב כל פלשת:
פסוק לא:כי מצפון. מא״י היושבת לצפון מזרח פלשת בא עליה פורעניות הקשה כעשן:
פסוק לא:ואין בודד במועדיו. אין מי באנשי חזקיה יבוא בדד בזמן המועד שקבע להלחם בו כי כולם יחד יבואו:
פסוק לב:ומה יענה מלאכי גוי. כל אחד ממלאכי האומות ההולכים בשליחות מארץ לארץ כשישאלו אותו חדשות מה יענה לשואלים:
פסוק לב:כי ה׳ וכו׳. כאומר את זה יענה לומר דעו אשר ה׳ יסד את ציון ולא גבר עליה סנחריב:
פסוק לב:ובה יחסו. בציון יחסו להסתתר מפני סנחריב כי לא כבשה:
