פסוק א:כי. כאשר נלכדה בבל אז שלח כורש לגולה [צ"ל הגולה]:
פסוק א:ונספחו. יתחברו כמו ספחני נא (שמואל א' ב' ל"ו):
פסוק ב:ולקחום. הטעם כאשר יראו העמים שכורש יכבד לישראל יבקשו להיותם [צ"ל להיות] עבדים לישראל:
פסוק ג:והיה. כ"ף מעצבך עם יהודה ידבר. מעצבך בגוף ומרגזך בלב:
פסוק ד:ונשאת. מדהבה. תרגום זהב, וכן בלשון קדר והטעם זהב המם:
פסוק ה:שבר. מטה רשעים, רמז למלכות, וכן שבט, כי המלך כרועה והעם כצאן:
פסוק ו:מכה. מכת, סמוך ויחסר יד, וכמוהו השותים במזרקי יין (עמוס ו' ו'):
פסוק ו:מורדף. פעולן מהבנין הכבד הנוסף, וטעם מורדף רודה במורדף בלי חשך, ויתכן היות מורדף פעול בטעם:
פסוק ז:נחה. במות מלך בבל:
פסוק ז:פצחו. בלשון קדר דבר צחות:
פסוק ח:גם וגו'. הטעם שהיה מצוה לכרות הברושים והארזים לבנות מצור וסוללה:
פסוק ט:שאול. לשון זכר ונקבה והנה רגזה גם עורר:
פסוק ט:רפאים. הם המתים ויתכן היות האל"ף תחת ה"א רפה:
פסוק ט:עתודי ארץ. הם המלכים כטעם או תיש (משלי ל' ל"א):
פסוק ט:הקים מכסאותם. היו קמים כאילו היו חיים ויתכן היות מנהג הבבליים לשום כסאות בקברי המלכים:
פסוק י:כלם. אילו יכלו לדבר היו אומרים כן:
פסוק י:חלית. מגזרת מחלה (שמות ט"ו כ"ו):
פסוק יא:הורד. יצע. יתכן היותו פועל עבר כמו אשר ילד לו (בראשית ל"ה כ"ו), ויתכן היותו עתיד תחת עבר, ובא על דרך לשון זכר כמו ולקח מהם קללה (ירמיה כ"ט כ"ב) והיא דרך צחות, וככה בלשון קדר, וכן ומכסך, והוא פועל:
פסוק יב:איך. הילל. הקרוב אל הדעת שהוא כוכב נוגה, והעד בן שחר, שהוא נראה קרוב מעלות השחר בימים ידועים, ואין בכוכבים ובצבא השמים כולו כוכב מאיר למראה העין כמוהו, על כן נקרא הילל, מגזרת לא יהלו אורם (ישעיהו י"ג י'):
פסוק יב:חולש. כמו ויחלש יהושע (שמות י"ג י"ז), ויש אומר מפיל גורלות כטעם קלקל בחצים (יחזקאל כ"א כ"ו):
פסוק יג:ואתה. השמים אעלה. רמז לגבהות הלב:
פסוק יג:ואשב בהר מועד. הוא הר ציון ונקרא כן שהוא מועד השם, כמו שרפו כל מועדי אל (תהלים ע"ד ח'), והעד ירכתי צפון (תהלים מ"ח ג'), כי כן היתה ציון:
פסוק יד:אעלה. זה הפסוק דבק בבא אחריו, אתה אמרת אעלה על במתי עב:
פסוק יד:אדמה. מבנין התפעל והתי"ו מבולע, והעד דגשות המ"ם:
פסוק טז:ראיך. ישגיחו, כמו יביטו:
פסוק טז:יתבוננו. שילמדו בינה בעבורך:
פסוק יז:שם תבל. מקום היישוב ולעולם זאת המלה בלשון נקבה רק במקום הזה, ויש אומרים כי וי"ו ועריו שב אל מדבר, או כי הר ערי עצמו:
פסוק יז:לא פתח. בית מאסרם:
פסוק יח:כל. איש בביתו, בבית שהכין לעצמו והוא הקבר וכן אל בית עולמו (קהלת י"ב ה'):
פסוק יט:ואתה. הקדמונים אמרו כי אחרי מות נבוכדנצר נסחב מקברו, כי היו אומרים אנשי ממלכתו שמא לא מת ועוד ישוב כאשר שב בראשונה. גם זה נכון, והאמת כי זה הפסוק על נבוכדנצר הוא, כי הוא תחלת מלכות בבל על ישראל, והעד הכינו לבניו מטבח:
פסוק יט:מטועני חרב. בלשון קדר כמו מדוקרים, ויש אומר מגזרת טענו (בראשית מ"ה י"ז) בדרך רחוקה, כמו מלאים:
פסוק יט:מובס. פעול מהשניים הנראים:
פסוק כ:לא תחד. חסר אל"ף השורש כמו אוהבי אהב (משלי ח' י"ז), ורבי יהודה המדקדק אומר שהוא חסר יו"ד מגזרת יחד:
פסוק כ:כי ארצך שחת. אפילו ארצך שחת ואף כי ארצות אחרות, והנה פירושו ועריו הרס:
פסוק כא:הכינו לבניו. בלשצר וכל ביתו:
פסוק כא:בעון אבותם. אויל מרודך אביו ונבוכדנצר אבי אביו:
פסוק כא:ערים. אויבי' כמו ויהי עריך (שמואל א' כ"ח ט"ז), והטעם כי יעורר שנאה בכל העולם והנה הטעם ומלאו שלא ימלאו, וי"א אחר שלא ירשו הם הארץ יתיישב העולם:
פסוק כב:וקמתי. שם הוא עצם, ושאר הוא כמו שאר בשרו (ויקרא י"ח ו') והוא האב, ונין בן, ונכד בן הבן:
פסוק כג:ושמתיה. קפוד. ידוע יש אומרים שהוא מגזרת קפדתי כאורג חיי (ישעיהו ל"ח י"ב), בעבור הקפידו:
פסוק כג:וטאטאתיה. כל המפרשים אמרו כי אין למלה הזאת אחות, והטעם העץ שיסירו בו הדומן:
פסוק כד:נשבע. שבועת השם היא הגזרה שנגזרה:
פסוק כד:דמיתי. חשבתי והטעם כל מה שחשבתי בכל מה שעבר כן היה וכן יהיה לעתיד:
פסוק כה:לשבור. כאשר חשבתי לשבור אשור בארצי שהיא ירושלם, כי שם הכבוד:
פסוק כה:וסר מעליהם. מארצי והרי:
פסוק כו:זאת. כן תהיה זאת העצה שיעצתי על בבל:
פסוק כו:על כל הגוים. על אשור ובבל בעתם:
פסוק כז:כי. אחר שהשם גזר מי יוכל להפר:
פסוק כח:בשנת. המשא. הנבואה או משל בדרך נבואה, והעד כי משורש נחש:
פסוק כט:אל. צפע. הוא צפעוני והוא קשה מהנחש, והטעם כי חזקיה יהיה גבור מאביו והוא יזיק פלשתים כי כן כתוב במלכים, הוא הכה את עזה ואת גבולה ממגדל נוצרים ועד עיר מבצר (מלכים ב' י"ח ח'):
פסוק כט:והפרי שיתן שרף מעופף, והמעופף הוא קשה בשרפים:
פסוק ל:ורעו בכורי דלים. הם ישראל שהתדלדלו קודם כל אומה והטעם כי יהיה לישראל שובע וישכנו לבטח, ואת פלשת להפך:
פסוק ל:ואחריתך. הם הבנים וכן לא לאחריתו (דניאל י"א י"ד):
פסוק לא:הלילי. הטעם שירימו קול בפרהסיא:
פסוק לא:כי מצפון עשן בא. הוא מלך אשור והנכון שהוא נבוכדנצר והעד כי יי יסד ציון:
פסוק לא:ואין בודד. מגזרת בדד:
פסוק לא:במועדיו. בארמוניו בא העשן ולא יכול אדם לשבת אפילו לבדו בביתו:
פסוק לב:ומה יענה. כל מלאך ממלאכי כל גוי, זה יענה, כי יי יסד ציון, ולא יוכל מלך אשור לה. וטעם ומה יענה. שישאלו הגוים מה היה לירושלם, וכן יענה [צ"ל יענו] המלאכים לשולחיהם: