פרשנים על הפרק
📜
תרגום יונתןיונתן בן עוזיאל32 פסוקים📜
רש"ירש״י58 פסוקים📜
אבן עזראאבן עזרא59 פסוקים📜
רד"קרד"ק77 פסוקים📜
אברבנאלאברבנאל31 פסוקים📜
מנחת שיידידיה שלמה רפאל נורצי5 פסוקים📜
מצודת דודרבי דוד אלטשולר76 פסוקים📜
מצודת ציוןרבי דוד אלטשולר64 פסוקים📜
חומת אנךר' חיים יוסף דוד אזולאי11 פסוקים📜
מלבי"ם באור המילותמלבי"ם29 פסוקים📜
מלבי"םמלבי"ם34 פסוקים📜
ביאור שטיינזלץעדין שטיינזלץ32 פסוקיםמאמרים על הפרק
אברבנאל
אברבנאל
פסוק א:
כי ירחם ה' את יעקב וגומר עד והיה ביום הניח ה' וגומר, עתה יבאר הנביא הסבה על חרבן בבל וקרבת עתה, והיא שכל הימים אשר מלך בבל היה על האדמה, לא היה נותן רשות לישראל לשוב ולבנות ירושלם, וכי עמקו מחשבותיו יתברך, ועצתו היא תקום, החריב את בבל ואת מלכיה, והמליך עליה את דריוש שנה אחת, ומלך אחריו כורש חתנו, והוא נתן רשות לישראל לעלות לירושלם ולבנות בית שני, וכמו שאמר (עזרא א, ג) מי בכל עמו יהי אלקיו עמו ויעל, וזהו אומרו כי ירחם ה' את יעקב ובחר עוד בישראל, והרחמים והבחירה היה שיבנו בית שני, וזהו והניחם על אדמתם, רוצה לומר שיתן להם מנוחה מה שמה, והסתכל כי לא נאמר בכל זה לשון גאולה, כי לא היה ענין בית שני ומנוחתה, כי אם פקידה, לא גאולה שלמה, ואמר שבזמן ההוא ילוה הגר עליהם ונספחו על בית יעקב, וכן היה שנלוו גוים רבים ונתגיירו בזמן בית שני, ובפרט בזמן החשמונים, ומלת ונספחו הוא ענין חבור, וכן (שמ"א כו, יט) מהסתפח בנחלת ה', (שמ"א ב, לו) ספחני נא ורבותינו ז"ל (יבמות מז, ב) פירשוהו מענין ספחת, אמרו קשים גרים לישראל כספחת, אבל זה על הגרים הבלתי אמתיים באמונתם אמרוהו.
פסוק ב:
וזכר מהצלחתם וכבודם בזמן בית שני באומרו ולקחום עמים והביאום אל מקומם, ונתקיים זה בו כשעלו לירושלם, היו מנהיגים אותם העמים בדרכים במצות כורש, ומביאים אותם למקומם, ולא היו גובים מהם מס וגלגלת, וכאומרו (עזרא ז, כד) מנדה בלו והלך לא שליט למרמא עליהון, ואומרו והתנחלום בית ישראל על אדמת ה' לעבדים ולשפחות ראוי שיפורש על הבבליים אשר זכר כי עליהם היתה הנבואה כולה, שבזמן בית שני יהיו הבבליים לבני ישראל לעבדים, והם יתנחלו אותם לבניהם לעבדים ולשפחות, וירדו בהם על אדמת השם, באופן שיהיו בני ישראל שובים לשוביהם ורודים בנוגשיהם, כי במקום שהבבלים רדו בהם בחרבן ירושלם ולקחו אותם לעבדים ולשפחות, יהיה עתה מדה כנגד מדה, שהם ירדו בהם וישתעבדו בהם בהיותם על אדמת השם מקום הרשע שמה המשפט, ואפשר לפרש גם כן שאר הפסוקים על זה האופן, רוצה לומר ונלוה הגר עליהם ונספחו על בית יעקב, שנאמר כל זה על הבבליים, שיהיו נעים ונדים בארץ אחר חורבן בבל, שילוו לישראל ויתחברו עמהם, וגם שעמים אחרים יקחו מהם, רוצה לומר מהבבליים והביאום אל מקומם, רוצה לומר אל מקום ישראל למוכרם שמה לעבדים ולשפחות, ואז ינחלו בני ישראל אותם לבניהם אחריהם, כדי שיהיו שובים לשוביהם ורודים בנוגשיהם.
פסוק ב:
וה"ר דוד קמחי כתב שלא ראה בכתוב שנתגיירו גרים עם ישראל בעלותם מבבל, ולא שלקחו עמים את ישראל להביאם לארצם, אבל מצאנו הדבר בהפך שהיו להם שוטנים רבים בבנין ירושלם, ושמפני זה היה הנכון בעיניו, שהפסוק יתפרש בשני פנים, כי ירחם השם את יעקב, ידבר בגלות בבל שירחם עליהם ויוציאם משם ויביאם אל ירושלם, ומה שאשר אחריו ובחר עוד בישראל היא נבואה אחרת לימות המשיח במהרה יגלה, ואז יתקיים ונלוה הגר עליהם וגומר כמו שאמר (זכריה ב, טו) ונלוו גוים רבים אל השם ביום ההוא, וכן ולקחום עמים כמו שכתב (ישעיה סו, ב) והביאו את כל אחיכם וגומר, והדעת הזה שמצא החכם נכון בעיניו היא רחוק אצלי מאד, כי הנה הפסוק התחיל בנחמת בבל כי ירחם ה' את יעקב, והוא מודה בפיו שעליה נאמר, ואיך יעזוב זה ויעתק מיד בגאולה אחרת, באומרו ובחר עוד בישראל וגומר, גם שיתנחלו בית ישראל על אדמת ה' לעבדים ולשפחות, איך יתישב זה בגאולה העתידה בהיות שפירש הכתוב זה באומרו והיו שובים לשוביהם ורדו ונוגשיהם, שאי אפשר שיפורש כי אם על בית שני ועל הבבליים כמו שפירשתי, כי בזמן הגאולה העתידה מי הם הבבליים ושובים והנוגשים שיהיו לנו לעבדים ולשפחות, אבל אמתת הענין שהנבואה כולה היא על בבל ועל זרעו שהחריבו ירושלם וגלו את ישראל, ואחרי שייעד הנביא על חרבנם, ייעד על פקידת בית שני, ומהם היו עבדים ושפחות הרבה בזמן בית שני, ואמנם ענין הגרים ידוע מדברי יוסי"פון שהורקנוס מלך יהודה הכניס את כל בני אדום בברית מילה, ומי המונע שכן יהיו משאר האומות והותרה עם זה השאלה השלישית.
פסוק ג:
והיה ביום הניח ה' לך וגומר עד סוף הפרשה, אמר הנביא כנגד בני יהודה, עד עתה בהיותך תחת ידי הבבליים, לא היה לך מצח להרים ראש ולא פוצה פה ומצפצף כנגד נבוכדנצר אשר החריבך, אבל ביום ההוא, רוצה לומר כשישובו לירושלם, שאז יניח ה' להם מהעצב ומרוגז הגלות ומהעבודה הקשה אשר העבידו אותם הבבליים.
פסוק ד:
אז ירחיבו פה ולשון, וישאו המשל הזה על מלך בבל, והמשל הוא שפעם ידמו אותו לארז גדול בלבנון, ופעם להלל בן שחר ושאר הדברים שזכר, ולפי שראש המלכות הוא המלך, היה ראוי שיאמרו עליו, איך שבת נוגש שהוא נבוכדנצר, וכנגד המלכות יאמר, שבתה מדהבה, רוצה לומר המוזהבת כנוי למדינת בבל מעולפת זהב ואבן יקרה ורש"י פירש מדהבה לשון מרבית גאוה ומשא כבד, אבל מפרשי הנוצרים פירשו שבתה מדהבה על מס הזהב שהיו נותנין ומביאים העמים כולם בכל שנה אל נבוכדנצר לבבל, ומדברי ה"ר אברהם אבן עזרא לקחוהו וגם נכון הוא, ודבר הכתוב ראשונה כנגד השרים והסגנים באומרו (ה) שבר ה' מטה רשעים שבט מושלים, וכנגד המון העם יאמרו, (ו) מכה עמים בעברה מכת בלתי סרה, רוצה לומר שהשם יתברך הכה הבבליים בעברתו, כמו שאמר למעלה בעברת ה' צבאות, והיתה הכאתו להם מכה בלתי סרה, רוצה לומר מכה שתהיה מתמדת לא תסור מהם לעולם, ותי"ו מכת אינה תי"ו הסמיכות, כי אם תי"ו הנקבה כמו (תהלים קלב, ד) שנת לעיני, ואמר שהיה כל זה ממנו יתברך, לפי שהיה בבל רודה באף גוים, ולכן היה עתה מפרס ומדי ומהקדוש ברוך הוא ראשונה, מורדף בלי חשך, רוצה לומר שהקדוש ברוך הוא רדף באפו ובחמתו אל גוי הבבליים, ולא חשך ולא מנע בבל מהיותו מרודף ממנו יתברך, והמפרשים פירשו הפסוק כולו מכה עמים וגו' על נבוכדנצר שהיה מכה עמים וכובש אותם בעברה רבה מכה בלתי סרה מבלי חטא ומרד שיעשו כנגדו, והיה רודה באף גדול לכל הגוים, ומי שהיה מרודף ממנו לא חשך ונמנע מהיותו נרדף תמיד כפי גודל אכזריותו, (ז) ועתה במותו נחה שקטה כל הארץ.
פסוק ח:
ואומרו גם ברושים כתב ה"ר אברהם אבן עזרא שהוא כפשוטו, שהיו אומרים המשוררים שאף הברושים ישישו במפלתו, לפי שהיה מצוה לכרות הברושים והארזים לבנות מצור וסוללה, ויותר נכון לומר שהוא משל, שהאנשים כולם פצחו רנה, וגם השרים הנמשלים לברושים מפחדים אותו שמחו במותו, בדעתם שמאז ששכב ומת לא יעלה הכורת עליהם, עוד רוצה לומר שלא יהרגם ולא יחריבם באכזריותו, ובפרק השואל (שבת קמט, ב) אמרו רבותינו זכרם לברכה כל ימיו של אותו רשע לא נמצא שחוק בפי כל בריה, שנאמר נחה שקטה כל הארץ פצחו רנה, מכלל דעד האידנא לא הוה, ואחר שזכר שבמותו כל אנשי הארץ פצחו רנה הקטנים והגדולים, אמר שלא היו ככה המתים, (ט) כי בהליכתו לשאול ירגזו כולם לקראת בואו, כאלו גם במותו יפחדו ממנו עד שיתעוררו לו הרפאים וההרוגים, לא לבד אנשי ההמון, אבל גם כל עתודי ארץ, משל למלכים ולשרים שבגיהנם, לפי שבהיותו בחיים חייתו היו מפחדים ממנו, פן יסורם מגדולתם, ועתה גם בשאול ירגזו לו ויתמהו מאד על מפלתו.
פסוק י:
ולכן כקטן כגדול יענו ויאמרו גם אתה חולית כמונו אלינו נמשלת, רוצה לומר אתה נבוכדנצר שהיית מולך בכיפה מכה עמים ורודה באף גוים, חולית כמונו וקרה לך מקרה החולי, ואלינו נמשלת בענין המות בהיותך חזק לב ואמיץ כח.
פסוק יא:
הורד שאול גאונך, רוצה לומר יצאת מן ההפך אל ההפך, כי קודם זה היה לך גאה וגאון עד לשמים, ועתה הורד לשאול תחתית גאונך, וכן הורד שמה המית נבלך, מהניגון שהיו מנגנים לפניך תמיד, האם אפשר שתחתך יוצע רמה במקום המטה מוצעת בבהט ושש ודר וסוחרת שהיה לך, ובמקום המכסה שהיה עליך יקר מזהב ומכתם אופיר, תכסך עתה רמה ותולעה.
פסוק יב:
איך נפלת משמים הילל בן שחר דמהו במעלתו, כאילו היה כוכב נוגה כמו שתרגם יונתן, שהוא הולך ואור עד נכון היום, כי כן היה נבוכדנצר במעלתו תמיד הולך וגדל תמיד, אמר ובהיותך בן שחר, רוצה לומר המאיר לארץ ולדרים עליה, איך נגדעת לארץ עם היותך מלפנים חולש על גוים רוצה לומר מחליש כח הגוים או מלכי הגוים, ולדעת חכמים ז"ל במכילתא (פ' השירה ב) אמרו איך נפלת משמים הלל בן שחר על השר המושל בבבל כמו שזכרתי למעלה, ועל נבוכדנצר אמר נגדעת לארץ חולש על גוים, ופירוש חולש כפי המפרשים משליך גורלות, כי היה מטיל גורלות על איזה גוי ילחם, וכאומרו (יחזקאל כא, כו) כי עמד מלך בבל על אם הדרכים קלקל בחצים שאל בתרפים וגומר, וגורלות בלשון תלמוד חלשין.
פסוק יג:
ואמרו עוד ואתה אמרת בלבבך אפרשהו ראשונה כפי פשוטו הנגלה, ואחר כך אגיד לך דעתי בזה, ואומר שכפי פשוטי הכתובים, יראה שהיה מוכיחו שחשב להדמות לאלוה יתברך, ולכן אמר נגדו, הלא כפי חמדתך בגדולה ובמעלה, אמרת בלבבך השמים אעלה ממעל לכוכבי אל ארים כסאי, שאהיה במקום הגלגל העליון המקיף בכל, ובאמרו השמים כסאי וכמו שהשם יתברך עם היות כסאו השמים, ישב בהר ציון שהוא בירכתי צפון, כאומרו (תהלים מח, ג) הר ציון ירכתי צפון, כי נקרא כן להיותו צפוני לירושלם, ככה חשב שיעשה גם הוא שיעלה לירושלם וישב שם בדמיון האל יתברך, והוא אומרו ואשב בהר מועד בירכתי צפון, ולמעלתו קראו מועד על דרך (שם עד, ח) שרפו כל מועדי אל בארץ.
פסוק יד:
עוד היית אומר אעלה על במותי עם אדמה לעליון, רוצה לומר כי כמו שהשם יתברך היה נראה למשה בעב הענן, ככה תעלה על במותי עב להדמות לו, וכל זה מעוצם המליצה על גאות מלך בבל ותפארת רום עיניו.
פסוק יד:
ואמנם מה היה הענין הזה שייחס לגאות נבוכדנצר, האם היה כפשוטו שחשב לעלות מעל לשמים ולהיות אלוה העולם ומנהיגו, כמו שיורה פשט הכתובים, או מהו הנרצה בזה, אגיד לך דעתי בו כפי מה שפירשתיו על ספר דניאל במאמר מעייני הישועה אשר עשיתי, והוא שאתה תמצא כשתעיין בספר ההוא, ששם נזכר ראשונה החלום שחלם נבוכדנצר מהצלם שפתר לו דניאל (פרק ב), ואחרי אותו ספור נזכר ספור אחר מצלם הזהב אשר עשה ויקימהו בבקעת דורא, ויצו להשתחוות לו כל אחשדרפנים סגניא ופחוותא אדרגזריא גדבריא דתבריא תפתייא וכל שלטוני מדינתא (שם ג, ג), ואחרי הספור השני הזה נזכר שם (שם ד, ח - לד) ספור אחר מחלום האילן אשר ראה ואיך נטרד וגורש מבין האנשים שבעה עידנין, ולא נזכרו מכל ספורי נבוכדנצר זולת שלשת אלה, ושאלתי אני שם מדוע נזכרו שלשה אלה בלבד, האם לא קרו דברים אחרים רשומים בכל ימי מלכותו עם דניאל, ומה הצורך והקשור אשר יש לכל אחד מהספורים האלה עם האחרים, ואמרתי בסבת זה כולו, שנבוכדנצר ראה בחלומו הראשון, צלם חד סגי וראשו זהב, ושאר חלקי גופו מכסף ונחשת וברזל, ופתר לו דניאל שהראה לו הקדוש ברוך הוא ענין הארבעה מלכיות, ושראש הזהב היה מורה על מלכות ביתו, והכסף היה מורה על מדי ופרס שיקומו אחריו, והנחשת על יון, והברזל על מלכות רומי, והודיעו דניאל שבגזרת העליונים היה כל זה גזור מן השמים.
פסוק יד:
והנה נבוכדנצר בגאוותו וזדון לבו, חשב לבטל הגזרה השמימיית העליונה, מענין ממשלת המלכיות אחריו, ולעשות ביתו ומלכותו נכונה לעולם, ושזרעו ימלוך תמיד בכפה ומלכותו לא יסוף מזרעו, ומפני זה עשה הצלם הנזכר בספור השני, לא לשם עבודה זרה, כי אם לעשות צורת ממשלת מלכותו באותו צלם, ולכן עשה אותו כולה מזהב כי היה הצלם ההוא כנגד אותו הצלם שחלם בראשונה, ומפני שבו היה ראש הזהב מורה על מלכות ביתו, לכן התחכם לעשות כל הצלם מראשו ועד רגליו של זהב, להורות שכל המלכיות אשר ימלכו אחריו בכיפה, הנמשלים בזרועות ובמתנים ובשוקים והרגלים, שכולם יהיו מזהב המורה עליו, רוצה לומר שכולם יהיו תמיד מזרעו, לא לבד הראש כמו שפתר לו דניאל, כי אם גם משוקים ועד ירכים, ולכן צוה לקבץ כל האומות וכל השרים אשר בכל מלכיות ממשלתו, ושכולם יפלון ויסגדון לאותו צלם, והיה זה כדמות שבועה והשתעבדות שיהיו נכנעים ונכבשים לממשלתו וממשלת זרעו עוד כל ימי הארץ, ולכן היה זה מתוך הניגונים כענין המלכת מלך, כי חשב אותו רשע שהיו כל החלומות הולכים אחר הפה, ושבזה האופן מהתחבולה תבטל הגזרה האלקית מארבע המלכיות ומהמלכות החמשית, או שיהיה זה כענין טלסם נעשה בחכמה רבה להתמיד מלכותו וזרעו, ועם היות שקצת המדרשות אומרים שהיה הצלם הזה לעבודה זרה, אני לפרש הכתוב על פשוטו באתי ובתוספתא של מסכת פסחים (מג, ב, תד"ה מהראו) כתבו בשם רבינו תם שצלם זה שעשה נבוכדנצר לאו עבודה זרה הוה אלא אנדרטי הוה שעשה לכבוד עצמו מסכים למה שזכרתי, אבל חנניה מישאל ועזריה לפי שהיו מאמינים בסדור הארבעה מלכיות, והיו מקוים המלכות החמשית, לא רצו להשתחוות לצלם, ולא להודות בתמידות מלכותו, וכבר פירשתי שם בזה הדרך הכתובים בספר, ומפני שנבוכדנצר התגאה בעצמו לחשוב לבטל הגזרה השמימיית, כדי להתמיד המלכות בזרעו, היה בעונשו שגם בחייו נגרש ונטרד ממלכותו, וגם שלא ישאר כשאר בני אדם, כי אם כבהמות השדה כחיתו יער, ועל זה ראה חלום האילן כמו שפתר לו דניאל, וזהו צורך שלשת הספורים ההם וקשורם והתיחסותם זה לזה, שהחלום הראשון היה מורה על ממשלת ארבע מלכיות, והמלכות החמישי העתיד דלא תתחבל, ושהוא עשה הצלם שבספור השני כדי לבטל החלום הראשון ההוא, ומפני כן ראה חלום האילן המורה על עונשו וטרדו מבין אינשא, מפני שחשב לבטל גזרת השם. ואין ספק אצלי שעל זה ניבא ישעיהו כאן, ואתה אמרת בלבבך השמים אעלה ממעל לכוכבי אל ארים כסאי, רוצה לומר שהוא בהשתדלותו והתחכמותו, חשב לבטל המערכה העליונה והגזרה החרותה, לא שיחשוב לעלות לשמים, ולא להדמות לעליון יתברך, כי הוא רשע היה לא שוטה, אבל בעבור שחשב לבטל הגזרה השמימיית, שהוא פעל מיוחד לאל שדי סודר המערכות, ואדם אין לעשות כמעשיו, לכן אמר שהיתה מחשבתו השמיים אעלה ממעל לכוכבי אל ארים כסאי, ואשב בהר מועד בירכתי צפון רוצה לומר שדמה לעשות כסאו נצחי, בהפך גזרת הכוכבים, והוא אומרו בירכתי צפון כי שם היה מלכותו, ובזאת הבחינה אמר אעלה על במותי עב אדמה לעליון, ואולי שלכן היה עונשו בהיותו נטרד מבין אנשים שבעה עידנין, כנגד שבעה כוכבי לכת שחשב להתגבר עליהם בביטול גזרתם, ולכן הראוהו בחלומו האילן להודיעו, שהאדם עץ השדה ולא יהיה כסאו נצחי ומתמיד כזהב, כי אם הווה נפסד כאילן וכקיקיון, שבין לילה היה ובין לילה אבד, ולכן היה סוף ספור חלומו, בגזרת עירין פתגמא ובמימר קדישין שאילתא, על דברת דינדעון חייא דשליט עילאה במלכות אינשא, ולמאן די יצבי יתנינה, ושפל אנשים יקום עלה (דניאל ד, יד), ועל זה היה הנביא מוכיחו באומרו (טו) אך אל שאול תורד, ר"ל תחת אומרך השמים אעלה ממעל לכוכבי אל, תורד שאול בהשפלת ביתך וזרעך ואיבודו בהחלט, ותחת שאמרת שתשב בירכתי צפון לעולם אם שאמרו על בבל, או על ציון שהיה גם כן מולך בירושלם, תורד אל ירכתי בור שהוא תכלית השפלות וההפסד, (טז) עד שמפני זה רואיך אליך ישגיחו אליך יתבוננו, שיתמהו בני אדם ויאמרו, הזה האיש מרעיש הארץ מרגיז ממלכות (יז) שם תבל כמדבר, כלומר הזה האיש אשר שם תבל שהיא הארץ המיושבת כמדבר החרב והשמם, ולא די שהרג את האנשים, אבל גם ועריו הרס, ואסיריו לא פתח ביתה, שהם המלכים והשרים שהיה נותן בבית הסהר, כל ימיו לא התיר אדם מן המאסר, ולא פתח להם פתח מאסרם להוציאם משם.
פסוק יד:
ולא אחשוב אני שהיתה התמיהה הזאת על מותו, כי סוף אדם למות, אבל הגיד הנביא בענין נבוכדנצר ארבעה השפלות רשומות, האחת, שבחייו נטרד ממלכותו ומכבודו, והלך בשדה כעיר פרא, תחת גאותו ועצתו הנבערה שיעץ כמו שזכרתי, ועל זה אמר, ואתה אמרת בלבבך וגו' אעלה על במותי עבו גומר, אך אל שאול וגומר רואיך אליך ישגיחו וגומר, לפי שהיו בני אדם רואים אותו הולך בשדה כעיר פרא בהמיי והיו מתבהלים ממנו, ואולי שעל זה עצמו אמר (יח) כל מלכי גוים כלם שכבו בכבוד איש בביתו, ואין פירוש בביתו בקברו כמו שחשבו המפרשים, כי לא אמר זה על המות ועל הקבר, אבל נאמר על אותם שבעה עידנין שחלה חולי שחוריי, והיה מואס כל בני אדם וכל עידוני המלכות ודבר הממשלה, כי זה היה ענינו באמת כמו שהוכחתי במקום הנזכר, ועל זה אמר הנביא כל מלכי גוים בבוא עליהם חולי צרה וצוקה, שכבו בכבוד איש בביתו על מטתו ורפוא ירפא כפי גדולתו, ואתה גורשת מבני אדם ושכנת בשדה ועשבא כתורין לך יטעמון וכדי בזיון וקצף.
פסוק יד:
וההשפלה הב' היא מה שקרה לנבכודנצר אחרי מותו ועל זה אמר (יט) ואתה השלכת מקרבך כנצר נתעב לבוש הרוגים שהוא זכרון השפלתו אחרי מותו, ואפשר לומר שהתחלת זאת ההשפלה, היא מאמרו כל מלכי גוים כלם שכבו בכבוד איש בביתו, אבל אין פירוש ביתו קברו, אלא שהיה מנהגם לקבור המלכים והשרים כל אחד בביתו, וגם היום כן המנהג בארץ כוש, ולכן על הקבורה אמר, שכל מלכי הגוים שכבו בכבוד אחרי מותם איש בביתו ששם קוברים אותם, אבל אתה לא זכית לכך, כי השלכת מקברך, ועניין ההשפלה הזאת לא יהיה משל כי אם כפשוטה, אולי שבבוא הפרסיים להחריב את בבל, ראו קבורת נבוכדנצר במעלה וכבוד, והשליכוה מקברו כפגר מובס, וידקרו גופו ככברה בחרבותם כדי לחרפו ולגדפו, ובכלל אותם ההרוגים שהרגו בבבל היה גופו מושלך, ועליו נאמר לבוש הרוגים מטועני חרב כי מלת מטועני היא מלשון רבוי, כמו (בראשית מה, יז) טענו את בעירכם, וזכר שלא בלבד נדמה אל שאר ההרוגים בדקירותיו, אבל גם להנקם עוד הפרסים ממנו מפני הרעות אשר עשה בארצם, צוו לקבור את כל ההרוגים לטהר את הארץ, ואותו רשע לא נתנו לקבורה כי היו כולם רומסים אותו ברגליהם, ועל זה אמר (כ) לא תחד אתם בקבורה, רוצה לומר לא היית עם שאר ההרוגים אשר נזכרו יחד בקבורה, כי אתה לא זכית לכך, לפי שארצך שחת עמך הרגת, רוצה לומר אותם הארצות אשר כבשת, היית משחית אותם והורג בני אדם הנכבשים אליך בני עמך מבלי חמלה, ולכן התאכזרו האויבים עליך יותר מעל שאר ההרוגים לחרפך ולגדפך אחרי מותך. אבל המתרגם, ורז"ל (סדר עולם) גם כן פירשו הכתובים האלה על מה שעשה אויל מרודך לנבוכדנצר אביו, כי כאשר הלך נבוכדנצר בחייו נטרד מבני אדם, ישב אויל מרודך בנו על כסאו, ואביו כשחזר נתנו בבית הסוהר וישב שם כל ימיו, וכאשר מת נבוכדנצר יצא אויל מרודך מבית הסוהר, והיה מפחד למלוך, כי לא היה מאמין שמת אביו, אבל חשב שחלף הלך לו לשוח בשדה כפעם בפעם, ולאמת הדבר צוה להוציאו מקברו, ואפשר שדקרוהו בחרבות וברמחים לראות אם היה מת בהחלט, ושעל זה אמר הנביא כאן ואתה השלכת מקברך כנצר נתעב לבוש וגו'.
פסוק יד:
וההשפלה השלישית שניבא ישעיהו על נבוכדנצר היא, בכליון זרעו והפסד מלכותו שנפסק במיתת בלשאצר בן בנו, ועל זה אמר לא יקרא לעולם זרע מרעים, (כא) הכינו לבניו מטבח בעון אבותם וגו', ר"ל אתה חשבת לעשות ביתך וכסאך וזרעך נכון עד עולם, לא יהיה כן, כי לא יקרא לעולם, רוצה לומר זמן ארוך, לא יקרא בפי בני אדם זרעך, שהוא זרע מרעים לפי שמהרה יכלה, ולכן אמר כנגד פרס ומדי, הכינו לבניו מטבח בעון אבותם, רוצה לומר שיכינו המלחמה ויהרגו ויטבחו את בניו בעון נבוכדנצר אבותם ומפני רשעתו, באופן שלא יקומו עוד במעלה ומלכות, וירשו ארץ ומלואו פני תבל ערים, כלומר שלא ירשו ארצות ולא תתמלא הארץ והעולם כולו מבניו, שהם צרים ואויבים לכל בני אדם, ומלת ערים מלשון אויבים וצרים כמו ויהי עריך. ואמר הנביא בשם האל, שחרבן זרע נבוכדנצר לא יהיה בכח אנושי, אם לא ישפיע האל ממרומו רוח נקמה וכריתה, ועל זה אמר (כב) וקמתי עליהם נאם ה' צבאות והכרתי וגומר, כי הוא אשר יעיר את רוח הפרסיים והמדיים לבוא על בבל לנקום דם עבדיו השפוך.
פסוק יד:
עוד זכר הנביא השפלה רביעית למלכות בבל, כי לא די מה שבא לנובכדנצר בימיו וחייו, ולא די גם כן מה שבא עליו במותו וקבורתו, ולא די גם כן מה שבא על זרעו, אבל גם על מדינת בבל ראש מלכותו תבא נקמת ה' ישפילנה ישפילה עד ארץ, ועל זה אמר והכרתי לבבל שם ושאר נין ונכד ורמז בזה למה שנאמר למעלה והיתה בבל צבי ממלכות תפארת גאון כשדים, כמהפכת אלקים את סדום ואת עמורה, שמלבד חרבן האויבים יחרב הקב"ה אותה מן השמים, כמו שהחריב את סדום ואת עמורה באש וגפרית ורוח זלעפות, ולכן אמר שיכרית ממנה שם, והוא שלא תקרא עוד בבל צבי ממלכות וראש גאון כשדים, ושאר שהוא כנוי למגרשים שהיו לה סביב שיתבטלו מאין יושב, ונין ונכד שהוא כנוי לארמונים ולבתי המלכים, שהיו חוץ למדינה שכולם חרוב יחרבו, וחכמים ז"ל בפרק קמא דמגילה (י, ב) דרשו שם זהו הכתב, ושאר זהו הלשון, ונין זהו המטבע, ונכד זו ושתי שהיא היתה בת בלשאצר, והענין שיהיה החרבן כל כך גדול שלא ישאר בה דבר לכבוד ולתפארת.
פסוק כג:
וזהו ושמתיה למורש קפוד ואגמי מים, רוצה לומר שתהיה בבל ירושה ומדור לחית השדה שנקרא קפוד שהוא אריז"ו בלעז, ולפי שהיתה בבל עמוקה, יהיו שם אגמי מים, ובפרק הרואה (ברכות נח, א) אמר רבי חייא נתקללה בבל נתקללו שכנתיה, שנאמר ושמתיה למורש קפוד ואגמי מים, נתקללה שומרון נתברכו שכניה, שנאמר (מיכה א, ו) ושמתי שומרון לעי השדה ולמטעי כרם. כיוון בזה המאמר לענין בבל שתהיה השמד שלה כללי מוחלט, הוא אומרו וטאטתיה במטאטי השמד, והמלה הזאת נוכל לפרשה כמלת טיש ורפש, עד אשר יוכלו לזורעה ולא ללכת בה, וחכמים ז"ל (מגילה יח, א) פירשו מענין מכבדות שמכבדות בהן את הבית, כאלו אמר שיבער את בבל ביעור השמדיי, ולפי שכל מה שדבר הנביא בזה היה בדרך המשל והמאמרים ההמשליים הם רחוקים מן המופת לכן הוצרך לומר אחריו (כד) נשבע ה' צבאות אם לא כאשר דמיתי כן היתה, כלומר שהיתה שבועתו יתברך שהוא רמז אל גזרתו, שכמו שהיה הדמוי וההמשל, כן יהיה בפעל, וביאר עצמות השבועה איך יובן והוא אומרו, (כה) לשבור אשור בארצי ועל הרי אבוסנו, והמפרשים פירשו זה על מפלת סנחריב ועמו, והוא דרך רחוק וקשה וזר בעיני, כי הנבואה כולה על נבוכדנאצר ועל בבל נאמרה, ואיך יחזור עתה לסנחריב, אבל האמת הברור הוא שבי"ת בארצי היא בי"ת הסבה, כמו (יונה א, יב) בשלי הסער הגדול הזה יאמר שהיתה השבועה לשבור אשור בעבור פקידת ארצו, וענינו שהיתה מפלת בבל וזרע נבוכדנצר שהוא מלך אשור ומלך בבל, כדי שימלוך שם דריוש וכורש, ויבנו את העיר ואת המקדש, לכן היתה העצה היעוצה להחריב בבל כמו שזכרתי למעלה, או יהיה לשבור אשור בארצי בעבור ארצי שהחריב, לכן אשבור אותו ואחריבהו, ועל הרי אבוסנו, רוצה לומר על דבר הרי שהחריב ירושלם הרים סביב לה, לכן אבוסנו באופן שיסור מעליהם, רוצה לומר מעל הרי ישראל עולו של נבוכדנצר וזרעו וסובלו מעל שכמו של ארץ ישראל יסור.
פסוק כג:
ולפי שהיתה זאת עצה עמוקה ממנו יתברך, לכן אמר אחריו (כו) זאת העצה היעוצה על כל הארץ וזאת היד הנטויה על כל הגוים רוצה לומר שיתחברו בזה שני סבות, הראשונה העצה היעוצה בעבור ארץ ישראל כדי שתתישב ותפקד, וזהו אומרו העצה היעוצה על כל הארץ, והשנית להנקם מהגוים על אשר עשו במה שעבר, והוא אמרו וזאת היד הנטויה על כל הגוים ר"ל להענישם, וכנגד שני הסבות האלה אמר, (כז) כי ה' צבאות יעץ ומי יפר כנגד הראשונה, וידו הנטויה ומי ישיבנה כנגד השנית, ואין להפלא מאשר אמר לשבור אשור, ולא אמר בבל, כי מלך אשור היה מלך בבל, כמו שאמר בספר מלכים (מל"ב יז, כד) ויבא מלך אשור מבבל, ונבוכדנצר היה מלך אשור ומלך בבל, וכן היה בנו ובן בנו עד שבעים שנה, כמו שפירשתי והוכחתי בראיות ברורות בפרשה י"ו מספר מלכים, והותרה בזה השאלות החמישית והששית. ורש"י פירש כאשר דמיתי, רוצה לומר באשור כן היתה, ולכן כאשר יעצתי על בבל ונבוכדנצר היא תקום, ופירש שניהם, אם מה שאמר כאשר דמיתי כן היתה, פירשו באומרו לשבור אשור בארצי ועל הרי אבוסנו שהוא רמז למפלת סנחריב, וכנגד בבל אמר וסר מעליהם עולו וסובלו מעל שכמו יסור, ולפי שהשווה שניהם אשור ובבל בחרבן, לכן אמר אחר זה זאת העצה היעוצה על כל הארץ וזאת היד הנטויה על כל הגוים, רוצה לומר על אשור רשעתו ועל בבל רשעתו. זהו מה שראוי שיפורש בכתובים האלה כפי דעת רש"י, והלצתי בעדו וגם נכון הוא. והרב רבי אברהם אבן עזרא פירש, אם לא כאשר דמיתי וכאשר חשבתי, שהם לשונות נרדפים, וכולם לשבור אשור בארצי, אפילו מפלת סנחריב שהיה בירושלם, ואז סר סובלו וגומר, כן תהיה קיימת זאת העצה היעוצה על בבל.
פסוק כח:
הנבואה העשירית תחילתה (יד, כח) בשנת מות המלך אחז וגומר, עד (יז, א) משא דמשק, ויש בה ארבעה פרשיות. האחת, (יד, כח) בשנת מות המלך אחז, השנית, (טו, א) משא מואב, השלישית, (טז, ה) והוכן בחסד כסא, הרביעית, (טז, יג) זה הדבר אשר דבר ה' אל מואב מאז, והנה שאלתי בנבואה הזאת ששת השאלות:
פסוק כח:
השאלה הראשונה באומרו בשנת מות המלך אחז היה המשא הזה, כי הנה הפרשה הזאת, היתה ראויה להכתב קודם הנבואות אשר נבא על חזקיהו מלך אחז, כי הנה מפלת סנחריב וכל אותם הדברים אשר ייעד על חזקיהו היו אחרי שמלך בישראל, והמשא אשר ניבא הנביא על מות המלך אחז, היה קודם קדימה זמנית לכל עניני חזקיהו, ולכן יקשה מאד למה נזכרה אחריהם.
פסוק כח:
השאלה השנית באומרו (יד, כט) אל תשמחי פלשת כולך כי נשבר שבט מכך, וזה מורה שהיה אחז מכה בפלשתים ורודה בהם, ולכן היו שמחים במותו, ושנבא עליהם שלא ישמחו, כי הנה יקום במקומו בנו חזקיהו שיוסיף להכותם יותר ממנו, כמו שאמר כי משורש נחש יצא צפע וגומר, ואינו כן כי הפלשתים הכו באחז ובעמו מכה רבה פעמים רבות בימיו, והוא לא עצר כח כנגדם, ולמה א"כ ישמחו במותו, ואיך נאמר עליו שבט מכך, ואיך יצדק כי משורש נחש יצא צפע.
פסוק כח:
השאלה השלישית באומרו (יד, לב) ומה יענה מלאכי גוי כי ה' יסד ציון, והכתוב הזה יראה שאין ענין לו בפרשה, ולא זכר המלאכים ההם מי היו, ומי הוא הגוי אשר שלחם, ואל מי שלחם ועל ענין מה שלחם.
פסוק כח:
השאלה הרביעית בנבואות שבאו הנה על מואב ועל דמשק ושאר האומות, כי רע ומר עלי המעשה שינבא הנביא על האומות אשר לא מבני ישראל המה נבואות אמתיות, כמו שניבא על בני ישראל ועל בני יהודה, כי האומות ההם אינם משוגחים ממנו יתברך, בהשגחה פרטית נפלאה בעמו אשר בחר לשישפוט על ענינהם ויביאם במדה במשקל ובמשורה כמו שעושה בישראל, ואם היה שרצה הקדוש ברוך הוא לעשותו, מה היה הצורך לשיודיעהו לנביא ושיכתבו על הספר עניני האומות ההם, והנה מפלת סנחריב וחרבן בבל היה ראוי שיגיד השם לנביא, והוא יגיד אותם לישראל, להיות ענינם מתיחס לישראל, ובמפלתם יפדו נפשם כמו שביארתי, מה שאין כן במואב ובשאר האומות אשר זכר.
פסוק כח:
השאלה החמשית בפסוק (טז, ה) והוכן בחסד כסא וישב עליו באמת באהל דוד שופט ודורש משפט ומהיר צדק, כי הנה הפרשה כולה מדבר על מפלת מואב וחרבנו, ולמה נכנס אותו פסוק באמצעיתה בהיותה מדברת על ענינו, וחזר הנביא מיד לדבר בענין מואב, באומרו שמענו גאון מואב וגו', לכן ייליל מואב וגומר, והיתה א"כ הפרשה כולה על מואב בראשונה וסופה ונכנס הפסוק ההוא, שידבר על חזקיהו באמצע הדברים ללא צורך כלל.
פסוק כח:
השאלה הששית באומרו (טז, יג) זה הדבר אשר דבר ה' אל מואב מאז, והכתוב הזה יראה שאין ענין לו, כי אחר שבתחילת הדברים אמר משא מואב, מה צורך היה לומר בסופו, זה הדבר אשר דבר ה' אל מואב, והנה משא ודבר ה' שניהם דבר אחד, והנה בדמשק נאמר משא דמשק, ובמצרים משא מצרים, ולא נאמר בסוף הנבואות ההם, ולא בשאר נבואות האומות אשר זכר, זה הדבר אשר דבר ה', והנני מפרש הכתובים באופן יותרו השאלות כולם.
פסוק כח:
הכוונה הכוללת בנבואה הזאת היא להודיע החרבן וההשחתה שיעשה חזקיהו מלך יהודה בפלשתים, וגם כן ליעד חרבן אחר שיעשה סנחריב במואב, ולבאר סבתו שהיא מה שהרעו עם בני ישראל כשהחריב סנחריב את שמרון וכמו שיתבאר בכתובים.
פסוק כח:
בשנת מות המלך אחז וגו' עד משא מואב. הנה עם היות שזכר הכתוב בכאן, שבאה הנבואה הזאת בשנה שמת אחז, אין ראוי שנחשוב שאומרו, תשמחי פלשת כולך כי נשבר שבט מכך, אמרו על אחז, אבל היה הענין שעוזיהו כמו שכתבו בדברי הימים רדף את הפלשתים והכה בהם מכה רבה פעמים רבות, כמו שנאמר שם עליו (דה"ב כו, ו) ויצא וילחם בפלשתים, ויפרץ את חומות גת ואת חומת יבנה ואת חומת אשדוד, ויבנה ערים באשדוד ופלשתים נגש ולהיות עוזיהו שבט נוגש עליהם, וכן היה שבימי אחז בנו גברו הפלשתים על ישראל והרעו אליו מאד, וכמו שנאמר שם אחרי שמלך אחז, (דה"ב כח, יח) ופלשתים פשטו בערי השפלה וגו', ועתה כשמת אחז אמר הנביא כנגדם, (כט) אל תשמחי פלשת כולך כי נשבר שבט מכך, שהיה עוזיהו, כלומר השמחה שהיתה לך על מותו בעוד שהיה חי אחז בנו ראוי שתתבטל עתה, ולא תשמח בה עוד, כי כבר מלך חזקיהו וישוב הדבר לאיתנו, והוא יצר לך יותר ממה שהצר לך עוזיהו אבי אביו, והוא אמרו כי משרש נחש יצא צפע רוצה לומר כי משרש עוזיהו יצא הצפע שהיה אחז, ופריו של אותו צפע, הוא השרף מעופף, שהוא חזקיהו, וקראו שרף לפי שהוא כמלאך האלקים, ומכלל השרפים העומדים ממעל לו, וקראו מעופף לענין הכבוד והמעלה שיעופף ויעלה מעלה מעלה על כל המלכים, וכמו שהצפעוני שהוא השרף המעופף ימית האדם בהבטה שלו, כן יהרוג חזקיהו את הפלשתים בלא עמל ובלי מלחמה, וכמו שאמר בספר מלכים (מל"ב יח, ח) הוא הכה את הפלשתי עד עזה.
פסוק כח:
וזכר שבימיו של חזקיהו (ל) ירעו בכורי דלים ואביונים, שהוא רמז לצדיקים מישראל, שעתה הם הבכורים והגדולים שבדלים ירעו אז מרעה טוב, ואביוני ישראל לבטח ירבצו בארצם, מה שלא יהיו כן שהגדולים שבהם ימותו ברעב, ושאר בני אדם מהם יהרגום בחרב, והוא אומרו והמתי ברעב שרשך שהוא רמז לגדולים ולשרים או לאבות, ושאריתך שהם הבנים יהרוג ר"ל החרב. הנה התבאר מזה שהנבואה הזאת היא מיוחסת לעניני חזקיהו והצלחותיו, ולכן באה במקומה בתוך ספורי חזקיהו, והתבאר גם כן שלא אמר אל תשמחי פלשת כולך כי נשבר שבט מכך, בעבור מיתת אחז, כי אם בעבור מיתת עוזיהו כמו שפירשתי, והותרו בזה שני השאלות הראשונות.
פסוק לא:
ואמר הלילי שער צעקי עיר נמוג פלשת, להגיד שראוי שיעשו האבל והיללה בכלל ופרט שער כל עיר ועיר שהוא כנוי אל שריה ומנהיגיה, כמו שאמר והזקנים אשר בשער, ואמר (איכה ה, יד) זקנים משער שבתו לפי שהם יושבים בשער העיר על עניני ההנהגה, ותייליל העיר בכללה. רוצה לומר ההמון וכל יושביה, ולפי שפעמים במלחמות תבוא הצרה והחורבן על עיר אחת ועל עיר אחת לא תבוא, לפי שישלימו עם האויב לכך אמר הנביא שלא יהיה כן, כי כולם יהיו בצרה, והוא אומרו נמוג פלשת כולך, וביאר ואמר שרעתם וצרתם תבוא מפאת ישראל שיבוא עליהם חזקיהו, והוא אומרו כי מצפון עשן בא רוצה לומר שמארץ ישראל הצפונית לפלשת יבוא המציק שהוא חזקיהו, ושיהיה כעשן לכלות עיניהם ולהאדיב את נפשם, ואומרו ואין בודד במועדיו פירשו המפרשים שבכל הזמנים שיהיה מיעד חזקיהו לבא להלחם, לא ימצא בכל אנשיו איש בודד, רוצה לומר שיפרוש עצמו ויתפרד וימנע מלכת אל המלחמה, כי כולם יבואו יחד, ויש מפרשים הפסוק הזה על נבוכדנצר, שבזמנים שהיה נותן לחיילותיו לבא להלחם יבואו כולם יחד, ושלכן אמר כי מצפון עשן בא, כי צפון אמר על בבל כמו שאמר (ירמיה א, יד) מצפון תפתח הרעה, ומה שכתבתי ראשונה הוא הנכון שזה נאמר על חזקיהו, ולי נראה כי בודד הוא בודה, כאלו אמר שחזקיהו כיון שעלה עשן באפו ופצה פה לה' לעלות להלחם עם פלשתים, מוצא שפתיו לא ישנה, כי לא איש הוא להנחם כיתר האנשים, וזהו אומרו ואין בודד במועדיו ר"ל שלא ישקר במועדיו כאותם המועדות שהוא מיעד לבא עליהם, והוא מלשון (איוב יא, ג) בדיך מתים יחרישו, (ישעיה טז, ו) לא כן בדיו.
פסוק לא:
ואמנם אומרו (לב) ומה יענה מלאכי גוי, פירשו בו מה ישיבו לכם דבר, כל אחד משלוחיכם הבאים לרגל את ארץ ישראל מה יעשה חזקיהו, כי אין בשורה מוצאת בפיהם, כי הם ישיבו אותם, כי ה' יסד ציון ובה יחסו עניי עמו הלוחמים על הפלשתים וינצחו אותם, ואפשר לפרשו על מלאכי סנחריב כמו רבשקה והשאר שעלו להפחיד את ירושלם בדבריהם, מה יענו אל אדוניהם, אלא שה' יסד ציון ובה יחסו עניי עמו ורש"י מדברי רבינו ז"ל פירש, ומה יענו מלאכי גוי על מלאכי ישראל ההולכים לבשר בשורות שמלך חזקיהו כך יאמרו, ה' יסד ציון ובה יחסו עניי עמו שאף מעשרת השבטים היו באים שם, כמו שמפורש בדברי הימים (דה"ב ל, א - ו) ששלח חזקיהו מלאכים בכל גבול ישראל לשוב אל השם יתברך. והנכון בעיני שאמר זה על שרי מעלה כי יש לכל עם ועם שר בשמים, כמו שאמר (דניאל י, יג) שר מלכות יון שר מלכות פרס והם מליצים טובה על ארצותם לגויהם, ואמר הנביא עליהם שאף על פי שיענו טוב על פלשת, לא יועיל להם כי יפקוד ה' אל צבא המרום במרום ועל מלכי האדמה באדמה, והוא אומרו ומה יענה מלאכי גוי, רוצה לומר המלאך והשר של זה הגוי פלשת אשר בשמים, מה יענה ומה ישפיע עליהם, כיון שהשם יסד ציון, ובאשר דבר מלך שלטון מי יאמר לו מה תעשה, הנה התבאר שהפרשה כולה נאמרה על חזקיהו ושבא הפסוק הזה רוצה לומר, ומה יענה מלאכי גוי במקומו, והותרה בזה השאלה השלישית.