א הָעָם֙ הַהֹלְכִ֣ים בַּחֹ֔שֶׁךְ רָא֖וּ א֣וֹר גָּד֑וֹל יֹשְׁבֵי֙ בְּאֶ֣רֶץ צַלְמָ֔וֶת א֖וֹר נָגַ֥הּ עֲלֵיהֶֽם׃ ב הִרְבִּ֣יתָ הַגּ֔וֹי לא (ל֖וֹ) הִגְדַּ֣לְתָּ הַשִּׂמְחָ֑ה שָׂמְח֤וּ לְפָנֶ֙יךָ֙ כְּשִׂמְחַ֣ת בַּקָּצִ֔יר כַּאֲשֶׁ֥ר יָגִ֖ילוּ בְּחַלְּקָ֥ם שָׁלָֽל׃ ג כִּ֣י ׀ אֶת־עֹ֣ל סֻבֳּל֗וֹ וְאֵת֙ מַטֵּ֣ה שִׁכְמ֔וֹ שֵׁ֖בֶט הַנֹּגֵ֣שׂ בּ֑וֹ הַחִתֹּ֖תָ כְּי֥וֹם מִדְיָֽן׃ ד כִּ֤י כָל־סְאוֹן֙ סֹאֵ֣ן בְּרַ֔עַשׁ וְשִׂמְלָ֖ה מְגוֹלָלָ֣ה בְדָמִ֑ים וְהָיְתָ֥ה לִשְׂרֵפָ֖ה מַאֲכֹ֥לֶת אֵֽשׁ׃ ה כִּי־יֶ֣לֶד יֻלַּד־לָ֗נוּ בֵּ֚ן נִתַּן־לָ֔נוּ וַתְּהִ֥י הַמִּשְׂרָ֖ה עַל־שִׁכְמ֑וֹ וַיִּקְרָ֨א שְׁמ֜וֹ פֶּ֠לֶא יוֹעֵץ֙ אֵ֣ל גִּבּ֔וֹר אֲבִיעַ֖ד שַׂר־שָׁלֽוֹם׃ ו לםרבה (לְמַרְבֵּ֨ה) הַמִּשְׂרָ֜ה וּלְשָׁל֣וֹם אֵֽין־קֵ֗ץ עַל־כִּסֵּ֤א דָוִד֙ וְעַל־מַמְלַכְתּ֔וֹ לְהָכִ֤ין אֹתָהּ֙ וּֽלְסַעֲדָ֔הּ בְּמִשְׁפָּ֖ט וּבִצְדָקָ֑ה מֵעַתָּה֙ וְעַד־עוֹלָ֔ם קִנְאַ֛ת יְהוָ֥ה צְבָא֖וֹת תַּעֲשֶׂה־זֹּֽאת׃ ז דָּבָ֛ר שָׁלַ֥ח אֲדֹנָ֖י בְּיַעֲקֹ֑ב וְנָפַ֖ל בְּיִשְׂרָאֵֽל׃ ח וְיָדְעוּ֙ הָעָ֣ם כֻּלּ֔וֹ אֶפְרַ֖יִם וְיוֹשֵׁ֣ב שֹׁמְר֑וֹן בְּגַאֲוָ֛ה וּבְגֹ֥דֶל לֵבָ֖ב לֵאמֹֽר׃ ט לְבֵנִ֥ים נָפָ֖לוּ וְגָזִ֣ית נִבְנֶ֑ה שִׁקְמִ֣ים גֻּדָּ֔עוּ וַאֲרָזִ֖ים נַחֲלִֽיף׃ י וַיְשַׂגֵּ֧ב יְהוָ֛ה אֶת־צָרֵ֥י רְצִ֖ין עָלָ֑יו וְאֶת־אֹיְבָ֖יו יְסַכְסֵֽךְ׃ יא אֲרָ֣ם מִקֶּ֗דֶם וּפְלִשְׁתִּים֙ מֵֽאָח֔וֹר וַיֹּאכְל֥וּ אֶת־יִשְׂרָאֵ֖ל בְּכָל־פֶּ֑ה בְּכָל־זֹאת֙ לֹא־שָׁ֣ב אַפּ֔וֹ וְע֖וֹד יָד֥וֹ נְטוּיָֽה׃ יב וְהָעָ֥ם לֹא־שָׁ֖ב עַד־הַמַּכֵּ֑הוּ וְאֶת־יְהוָ֥ה צְבָא֖וֹת לֹ֥א דָרָֽשׁוּ׃ יג וַיַּכְרֵ֨ת יְהוָ֜ה מִיִּשְׂרָאֵ֗ל רֹ֧אשׁ וְזָנָ֛ב כִּפָּ֥ה וְאַגְמ֖וֹן י֥וֹם אֶחָֽד׃ יד זָקֵ֥ן וּנְשׂוּא־פָנִ֖ים ה֣וּא הָרֹ֑אשׁ וְנָבִ֥יא מֽוֹרֶה־שֶּׁ֖קֶר ה֥וּא הַזָּנָֽב׃ טו וַיִּֽהְי֛וּ מְאַשְּׁרֵ֥י הָֽעָם־הַזֶּ֖ה מַתְעִ֑ים וּמְאֻשָּׁרָ֖יו מְבֻלָּעִֽים׃ טז עַל־כֵּ֨ן עַל־בַּחוּרָ֜יו לֹֽא־יִשְׂמַ֣ח ׀ אֲדֹנָ֗י וְאֶת־יְתֹמָ֤יו וְאֶת־אַלְמְנֹתָיו֙ לֹ֣א יְרַחֵ֔ם כִּ֤י כֻלּוֹ֙ חָנֵ֣ף וּמֵרַ֔ע וְכָל־פֶּ֖ה דֹּבֵ֣ר נְבָלָ֑ה בְּכָל־זֹאת֙ לֹא־שָׁ֣ב אַפּ֔וֹ וְע֖וֹד יָד֥וֹ נְטוּיָֽה׃ יז כִּֽי־בָעֲרָ֤ה כָאֵשׁ֙ רִשְׁעָ֔ה שָׁמִ֥יר וָשַׁ֖יִת תֹּאכֵ֑ל וַתִּצַּת֙ בְּסִֽבְכֵ֣י הַיַּ֔עַר וַיִּֽתְאַבְּכ֖וּ גֵּא֥וּת עָשָֽׁן׃ יח בְּעֶבְרַ֛ת יְהוָ֥ה צְבָא֖וֹת נֶעְתַּ֣ם אָ֑רֶץ וַיְהִ֤י הָעָם֙ כְּמַאֲכֹ֣לֶת אֵ֔שׁ אִ֥ישׁ אֶל־אָחִ֖יו לֹ֥א יַחְמֹֽלוּ׃ יט וַיִּגְזֹ֤ר עַל־יָמִין֙ וְרָעֵ֔ב וַיֹּ֥אכַל עַל־שְׂמֹ֖אול וְלֹ֣א שָׂבֵ֑עוּ אִ֥ישׁ בְּשַׂר־זְרֹע֖וֹ יֹאכֵֽלוּ׃ כ מְנַשֶּׁ֣ה אֶת־אֶפְרַ֗יִם וְאֶפְרַ֙יִם֙ אֶת־מְנַשֶּׁ֔ה יַחְדָּ֥ו הֵ֖מָּה עַל־יְהוּדָ֑ה בְּכָל־זֹאת֙ לֹא־שָׁ֣ב אַפּ֔וֹ וְע֖וֹד יָד֥וֹ נְטוּיָֽה׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

מצודת דוד

רבי דוד אלטשולר

פסוק א:
העם ההלכים בחשך. מוסב למעלה לומר אבל העם הזה על שלא היו כמוהם עם כי אף המה הלכו בחשך מפחד סנחרב הנה בסוף ראו אור גדול בעת מפלתו:
פסוק א:
יושבי וכו׳. כפל הדבר במ״ש:
פסוק ב:
הרבית הגוי. בזה נעשו גדולים וחשובים בעיני הכל:
פסוק ב:
לו הגדלת השמחה. ר״ל אם למלכות ישראל היה חושך אפלה הנה ליהודה הגדלת השמחה:
פסוק ב:
שמחו לפניך. בבית המקדש נתנו שבח ושמחו שמחה גדולה:
פסוק ב:
כשמחת בקציר. כמו שדרך העולם לשמוח בעת הקציר:
פסוק ב:
כאשר יגילו. כמו ששמחו בעת שחלקו שלל סנחרב כן הרבו לשמוח לפניך בבה״מ:
פסוק ג:
כי את עול סבלו. העול שהיה סובל חזקיהו ומי שהיה מטה שכמו להעמיס עליו משא כבד להעלות מס קשה ואת השבט שהיה נוגש ורודה בו והוא אשור וכפל הדבר במ״ש לתפארת המליצה:
פסוק ג:
החתות. העם הזה שברת בלילה אחת כמו עת מפלת מדין בימי גדעון כי גם המה נאבדו בלילה אחת:
פסוק ד:
כי כל סאון. כל שאון המיית מלחמה הדרך להיות המייה ברעש גדול ושמלת ההרוגים מגוללת בדמים ומלוכלכת בו:
פסוק ד:
והיתה. אבל נצחון המלחמה ההיא היתה דומה לשרפה הנאכל באש כי לא נשמע רעש מלחמה ולא נראה דם כי המלאך הכה בהם:
פסוק ה:
כי ילד יולד לנו. כל זה בזכות הילד אשר יולד לנו וזהו חזקיה שבימיו היתה מפלת סנחריב:
פסוק ה:
ותהי המשרה. ממשלת ה׳ יהיה על שכמו ר״ל יטה שכמו לסבול עול התורה והמצוה:
פסוק ה:
ויקרא שמו פלא יועץ וכו׳. ר״ל ה׳ שהוא יועץ פלא ואל גבור ואבי עד יקרא שם הילד היולד שר שלום:
פסוק ו:
למרבה המשרה. ר״ל השם שר שלום יורה על מרבית הממשלה ועל מרבית השלום עד אין סוף:
פסוק ו:
על כסא דוד. מרבית הממשלה והשלום יהיה על כסא דוד ר״ל על המלך היושב על הכסא:
פסוק ו:
ועל ממלכתו. גם על אנשי ממלכתו יהיה מרבית הממשלה והשלום:
פסוק ו:
להכין אותה. להשאר עומדת על כנה ובסיסה וחוזר על הכסא ועל העדה:
פסוק ו:
ולסעדה. לבל תהיה נופלת:
פסוק ו:
במשפט ובצדקה. ר״ל אם במשפט לבד לא יהיו כדאים לזה כי אין הזכות רב כ״כ מ״מ יעשה עוד צדקה:
פסוק ו:
מעתה ועד עולם. כל ימי חזקיה:
פסוק ו:
קנאת ה׳. כ״ז הצדקה יעשה על כי יתקנא על מה שחרף סנחריב כלפי מעלה:
פסוק ז:
דבר וכו׳. זה אמר על מלכות אפרים דעו הפורענות הבאה עליהם לא במקרה בא כי הדבר הזה שלח ה׳ ע״י הנביאים הקודמים להתנבאות עליהם וכן היה כי נפל ונתקיים כי כבר גלו מקצתן:
פסוק ח:
וידעו. כל העם הנשארים ידעו שלא כן דבריהם אשר ידברו בגאוה ובגודל לבב והוא מקרא קצר ומובן מאליו:
פסוק ט:
לבנים נפלו. מה בכך שנפלו בנין הלבנים הלא נבנה תמורתן באבני גזית ר״ל אם האויב גלה המקצת הנה עתה נתחזק ביותר כי חושבים שבא במקרה והיא לא תתמיד שקמים גדעו. אם נכרתו השקמים נחליף ארזים המעולים מהם וכפל הדבור במ״ש:
פסוק י:
וישגב. כאומר הנה על עצמם לא סמכו אלא על רצין ודעו שה׳ ישגב ויחזק את צרי רצין עליו וא״כ כשל עוזר ונפל עזור:
פסוק י:
ואת אויביו יסכסך. ובזה יבלבל דעת אויביו הם רשעי ישראל:
פסוק יא:
ארם מקדם. אף כי מאז בימי יהואחז הרעו להם ארם היושב במזרח א״י וגם פלשתים היושבים במערב הרעו להם:
פסוק יא:
בכל פה. ר״ל מלאו כל תאותם מהם:
פסוק יא:
בכל זאת. בכל הפורעניות שכבר בא לא שב אף ה׳ מישראל ועוד ידו נטויה להכות עוד בהם:
פסוק יב:
לא שב. לא עשה תשובה המגעת עד ה׳ שהכה בם כי חושבים הכל למקרה ואינם דורשים את ה׳:
פסוק יג:
ויכרת ה׳. לכן יכרת הכל ביום אחד החשוב והשפל:
פסוק יג:
כפה ואגמון. השרים הדומים לענף יפה וכפל הדבר במ״ש:
פסוק יד:
ונשוא פנים. מי שהכל נושאים לו פנים לפי רוב החשיבות:
פסוק יד:
מורה. המלמד לעשות שקר:
פסוק יד:
הוא הזנב. הוא השפל שבעם:
פסוק טו:
מאשרי. המדריכים את העם המה מתעים אותם ללכת בדרך לא ישר:
פסוק טו:
ומאשריו. אותם שהיו מיושרים בעיני העם המה נשחתים:
פסוק טז:
לא ישמח. כי כשאדם חוטא ובא עליו העונש אין שמחה לפני המקום:
פסוק טז:
כלו חנף. כולם מחניפים לרשעים:
פסוק טז:
ועוד ידו נטויה. להכות בהם עוד יותר:
פסוק יז:
כי בערה. הרשעה שעושים תבער כמו אש ובתחלה תשרוף הפחותים שבעם ואח״ז בהגדולים שבהם ר״ל העון עצמו יקטרג עליהם ויפרע מהם:
פסוק יז:
ויתאבכו. בעבור מרבית התבערה יתרוממו גאות העשן כי תנשא למעלה למעלה ר״ל הפורעניות תגדל מאד:
פסוק יח:
בעברת ה׳. בחמת ה׳ תתחרך ותשרף ארץ:
פסוק יח:
כמאכלת אש. כמו הדבר הנאכל באש שהעץ שנאחז בו האש מדליק את העץ האחר כן העם הזה איש אל אחיו לא יחמולו ולא יהיה די להם הרע שעשה האויב:
פסוק יט:
ויגזור. יחטוף במי שעומד בימין וישאר עדיין רעב ויאכל ממי שעומד בשמאל ולא ישבעו כי מעט ימצא בהם:
פסוק יט:
איש. כל אחד יאכל בשר זרועו מעקת רעבון:
פסוק כ:
מנשה את אפרים. מנשה יבוז וישלול את אפרים:
פסוק כ:
יחדו המה. שניהם יחד ילכו על יהודה לשלול שלל:
פסוק כ:
ועוד ידו נטויה. להכות עוד: