פסוק א:אמנם בני יהודה, אף על פי שבימי אחז ובימי מלכים אחרים היו הולכים בחושך העבודה זרה, ראו אור גדול בימי חזקיהו, שרדפו אחרי התורה והתעודה, ואפשר גם כן לפרש שהיו הולכים בחשך בבוא סנחריב עליהם, ושהם שהיו יושבים ארץ צלמות מפחד ואור נגה עליהם במפלתו. וזכר עוד מענין בני יהודה ומעלתם בזמן חזקיהו באומרו (ב) הרבית הגוי על דרך מה שאמר ומי כעמך כישראל גוי אחד בארץ, כאלו אמר במפלת סנחריב נתת מעלה רבה לגוי הזה בני יהודה, לו הגדלת השמחה, כלומר אם למלכות ישראל היה חושך אפלה ויגון ואנחה, הנה לבני יהודה הגדלת השמחה, כי שמחו לפניך כשמחה בקציר, והיא שמחת עובד האדמה כשיקצור תבואותיו, וכן היה להם כאשר יגילו בחלקם שלל, רוצה לומר שללו של סנחריב וחילו וכוש ומצרים שבאו עמו, ושיעור הכתוב כאשר היה ראוי להם, שיגילו בחלקם השלל מבלי מלחמה, כי אדם מבני יהודה לא נגעה במחנה סנחריב להלחם בהם, אבל יצאו לחלק שללם ולקחתו להם, ויהיה כפי זה הפירוש, לו הגדלת השמחה, לו בוי"ו כפי הקרי, ולדעת יונתן כשמחה בקציר הוא משל לנצחון המלחמה, כי ההרג בבני אדם כקציר בשבלים, וחכמים ז"ל דרשו לא הגדלת השמחה באלף כפי הכתב, שנבא בזה ישעיהו שלא תהיה שמחת יהודה במפלת סנחריב שלימה, מפני מה שקרה לחזקיהו בהראותו את בית נכותה לשלוחי מלך בבל, שנאמר לו עליו (ישעי' לט, ו) הנה ימים באים ונשא כל אשר בביתך, וכן דרשו כשמחה בקציר על ליל י"ו בניסן שהוא ליל קיצור העומר, כאשר יגילו בחלקם שלל של מצרים בימי משה, כי אז היתה מפלת סנחריב, והוא אומרו (שם ל, כט) השיר יהיה לכם כליל התקדש חג.
פסוק ג:וזכר הנביא שהיה ראוי שישמחו בני יהודה באותה תשועה, ובאותו נס שנעשה להם, לפי שאת עול סבלו, רוצה לומר עול המשא שהיה סנחריב מענה את ישראל, גם בהיותם בשלום עמו, מסבת המסים והארנוניות ומנחות שהיה לוקח מהם תמיד, וכמו (מלכים ב' טז, ח) שאמר ויקח אחז את הכסף ואת הזהב הנמצא בית ה' ובאוצרות בית המלך וישלח למלך אשור שוחד, ועל זה אמר כאן כי את עול סובלו ואת מטה שכמו, שהיה משתעבד בהם כמו שישתעבד האדם בעבדו על שכמו, וגם שריו ועבדיו כל אחד מהם היה שבט נוגש עליהם, והיה גזרת הכתוב, החתות כיום מדין, רוצה לומר אותו עול סבלו ומטהו ושבט הנוגש שלו כל זה בעת אחד החתות ושבר. לתשועת מדין, אם להיות תשועת גדעון באותה מלחמה במתי מעט בשלש מאות איש, והיו אנשי מדין וגמליהם כחול אשר על פני האדמה, לפי שהיתה בהם יד השם ורוחו הוא הפיצם, וכן תשועת חזקיהו היה, לא בחיל ולא בכח כי אם ברוח ה', ואם לפי שמפלת מדין על ידי גדעון, ומפלתו של סנחריב שתיהם היו בלילה, וכן המשיל המשורר המלחמה העתידה כמו שאמר עשה להם כמדין.
פסוק ג:ולפי שהמשיל מפלת סנחריב ליום מדין, ביאר הנביא שלא היתה דומה בעצם ואמת לשום מלחמה בעולם, לפי שכל (ד) סאון סואן ברעש, רוצה לומר כל נצחון המלחמה והמייתה לא יעשה אלא ברעש גדול ובעמל רב מהמנצחים, וכמו שאמר (איוב לט, כד) ברעש ורוגז יגמא ארץ, וכן אמר לרעש כידון, ועל זה אמר הנביא כל סאון סואן ברעש, כל מלחמה תעשה בעמל ורעש גדול, ושמלה מגוללה בדמים רוצה לומר וגם במלחמות המנצחים תמיד מלבושיהם מגוללים בדמים, אם בדמי הרוגיהם ואם בדמי האויבים, אבל במפלת סנחריב לא היה כן, כי לא היה שם לא רעש ולא דמים, לפי שהיתה לשרפה מאכולת אש, כלומר שיצא מלאך ה', והוא אש שורף שלוח השגחתו ונכנס בהם ושרף אותם, והנה כולם פגרים מתים, כשרפת נדב ואביהוא בני אהרן, והוא פירוש הכתובים האלה לדעתי. וה"ר אברהם אבן עזרא פירש סאון מלשון סאה, שהיא מדה שה' מדד לאשור כפי מעשיו ברעש גדול, אמנם רבינו שלמה פירש אותם הכתובים על גלות שומרון ומצור מלך אשור עליו, שבני ישראל מפני הרעב שהיה ביניהם וקצף המלחמה, קללו ונתחרטו מחלוק המלכיות וקללו בעגלים ובבעלים שהיו עובדים, ופנו למעלה לבקש עזרה מהקדוש ברוך הוא, ולא שמע אליהם לפי שנחתם גזר דינם, ושעל זה אמר והיה כי ירעב והתקצף וקלל במלכו ובאלקיו ופנה למעלה, ופירוש ואל ארץ יביט ששלחו אל סוא מלך מצרים שיעזור להם, והנה צרה לפי שלא יעזור אותם, כי לא מועף לאשר מוצק לה, הוא מלך אשור שניתן למצוק אותם, לא עיף ולא כושל מלבוא עליהם פעמים שלש, זהו דרכו בפירוש הכתובים האלה, ומה שפירשתי אני הוא היותר נכון.
פסוק ג:ואמרו אחר זה (ה) כי ילד יולד לנו, נאמר על חזקיהו וכאלו אמר הנה התשועה הגדולה הזאת ממפלתו של סנחריב, לא תהיה בזכות אחז המולך עתה, כי אם בזכות חזקיהו בנו שימלוך אחריו, ועל זה אמר כי ילד יולד לנו רוצה לומר כי הילד שכבר נולד, והוא חזקיהו שהיה הבכור לאביו, לא נולד בצדקתו של אחז ולא לתועלתו, אבל נולד לנו לתועלתנו, ואותו הבן השם יתברך נתנו לעמו בני יהודה, ותהי המשרה על שכמו כלומר שלא יטה שכמו לסבול עול מלך אשור, כמו שעשה אחז אביו שהיה משועבד אליו, ושלח אליו מנחה, וחזקיהו לא יהיה כן, אבל תהיה על שכמו המשרה שהוא המלכות בלי השתעבדות. ואפשר גם כן במשרה התורה והתעודה, כמו שתרגמו יונתן שיהיה דבק באלקיו ובתורתו, ולא יהיה עליו שררת האלילים ועבודתם, וביאר עוד השמות שיקראו לו כפי פעולותיו, פלא עם מפני הנס והפלא שנעשה עמו באריכות ימיו, ויועץ כפי חכמתו, וכמו שאמר ויועץ המלך וגו', אל, לפי שיהיה שופט ישראל, והוא מלשון (שמות כב, ח) עד האלקים יבא דבר שניהם, גבור בתורה ולעשות רצון אביו שבשמים, אבי שיהיה מרחם על עמו כרחם אב על בנים, עד לפי שיזכה בשלל סנחריב ומחנהו ובשלל כוש ומצרים שהביא עמו, שהוא מלשון (בראשית מט, כז) בבקר יאכל עד, ונכון לפרשו בסמיכות אבי עד, כלומר אב השלל והביזה, כי באה לידו ולפניו מה שלא היה ולא יהיה כן. וה"ר אברהם אבן עזרא פירש אבי עד שנמשכה מלכות בית דוד בעבורו, ועד הוא מלשון התמדה כמו שוכן עד, שר לפי שיהיה שר וגדול בישראל, שלום כי שלום ואמת יהיה בימיו.
פסוק ג:ולפי זה יהיו התארים האלה כולם שמות לחזקיהו, וכן אמרו בפרק חלק (סנהדרין צד, א) אמר הקדוש ברוך הוא יבא חזקיהו בעל שמנה שמות, ויפרע מסנחריב בעל שמנה שמות, ואלו הן בחזקיהו פלא אחד, יועץ שנים, אל שלשה, גבור ארבעה, אבי חמשה, עד ששה, שר שבעה, שלום שמונה, והא איכא חזקיהו, שחזקו יה, דבר אחר שחזק את ישראל לאביהם שבשמים, סנחריב דכתיב ביה תגלת פלאסר אחד, פלמנאסר שנים, שלמנאסר שלשה, פול ארבעה, סרגון חמשה, אסגפר ששה, רבה שבעה, ויקרא שמנה, והא איכא סנחריב, ששיחתו ריב, דבר אחר ששח דברים כלפי מעלה. אמנם כפי דעת יונתן ורש"י ושאר המפרשים, כל אלה הם תוארים להקדוש ברוך הוא, מלבד שר שלום שהוא היה התאר המיוחד לחזקיהו, יהיה שיעור הכתוב כן, ויקרא שמו האל הגדול שהוא פלא יועץ אבי עד, הנה הוא יתברך יקרא שמו של חזקיהו שר שלום, כי שלום ואמת יהיה בימיו, ויש ראיה לדבריהם ממה שנכתב מלת ויקרא היו"ד בחי"רק והר"ש בקמ"ץ, והנוצרים העתיקו ויקרא הקו"ף בקמ"ץ והרי"ש בצר"י שיקרא כן בפי הבריות, ואמרו שכן העתיקוהו שבעים המעתיקים, והנה אמרו ניתן לנו, מורה שכבר היה נולד, וניתן באותו הזמן, ואיך יפורש על ישו, שהיה אח"כ יותר מת"ק שנה, עד שלזה פירשו שהוא עבר במקום עתיד, גם יקשה שאם קראו בן, איך קראו אבי עד, ומה לי להשיב על דבריהם, כי המה מעשה תעתועים.
פסוק ג:ונחזור לפרש הפרשה ואומר, שהנה ראה הנביא, כפי דעת יונתן והמפרשים, לתאר את השם יתברך בתארים האלה בזה המקום, לפי שהם מתיחסים כפי הפעולות אשר עשה בזמן חזקיהו, אם פלא על שם הפלאות שעשה במפלת סנחריב, וברפואת חזקיהו, ובהשבת צל השמש אחורנית, ואם יועץ לפי שעצתו נתקיימה, ולא עצת סנחריב, וכמו שאמר עוצו עצה ותופר, והמשורר אמר (משלי יט, כא) ועצת ה' היא תקום, ואם אל לפי שהוא האל האמתי, ולא כמאמר סנחריב מי בכל אלקי הארצות אשר הצילו את ארצם מידי, ואם גבור לפי שהראה גבורתו במפלתו של סנחריב, ואבי עד כלומר אבי הזמן והנצחיות, ולכן היה בידו להוסיף על ימי חזקיהו ט"ו שנה, וכפי הדרך הזה גם שר שלום נוכל לפרשו על השם יתברך שהוא שר ואדון השלום, ויהיה אומרו, ויקרא שמו לא קריאת שם ממש, אלא לשון גדולה ושררה כמו (רות ד, יא) וקרא שם בבית לחם (שמואל ב' ז, ט) ועשיתי לך שם, אף כאן ויקרא שמו וטבעו בעולם, מלשון (בראשית יב, ג) ואגדלה שמך. סוף דבר, אם תרצה לפרש כל השמות האלה על חזקיהו, תוכל עשותו, כי מדרך הלשון לצרף שמות השם יתברך עם יראיו וחושבי שמו, כי חזקיהו הרצון בו חוזק האל, וישעיהו תשועת האל, וצפניה צפונות האל, וכן מצאנו צורי שדי שהוא שם האל לגמרי, וגם שם האל מצאנו לבני אדם, כמו אלי מואב:
פסוק ג:ואבי עד ירמוז לחיים הנצחיים, או שנמשך המלכות בעבורו, או שהרביץ תורה בישראל כמו שאמר (משלי כה, א) אשר העתיקו אנשי חזקיה מלך יהודה, או שיפורש מלת עד לשון שלל ירמוז לשלל סנחריב שבא לידו כמו שפירשתי, ואם תרצה לפרש כל התוארים האלה על השם יתברך הרשות בידך, ויהיה ענינם כפי יחס הפעולות אשר עשה בזמן ההוא.
פסוק ג:ואמנם מאמר הנביא עוד למרבה המשרה ולשלום אין קץ, הוא כאומר למי יקרא זה השם שר שלום, או כל השמות שנזכרו, או מי הוא אשר יתגדל שמו, הנה הוא למלך המרבה המשרה ושאין קץ לשלומו שהוא חזקיהו, ואמר זה, לפי שהמלכים יש מהם שיתוסף מלכותם ושררתם בכובשם ארצות שלא כבשו אבותיהם, ומהם שיהיה הדבר בהפך שתקטן מלכותם בידם, מפני שיאבדו חלק או חלקים ממנה, ולכן אמר שחזקיהו תהיה כל כך הצלחתו במלכות, שהוא יהיה מרבה המשרה בידו ועם היות שרבוי המשרה יעשו המלכים מתוך המלחמות הנה זה לא יהיה כן, כי יהיה לו שלום לאין קץ, וזכר משלמותו, שעם כל תוספת מלכותו ורבוי שררתו, לא יתגאה על אבותיו הראשונים, אבל יהיה בעיניו יושב על כסא דוד ועל ממלכתו להכין אותה ולסעדה כאלו הוא אינו המלך, כי אם אדם עומד במקום דוד, להכין כסאו וממלכתו ולסעדה, לא בתוקף מלחמות כי אם במשפט וצדקה, ואמרו, מעתה ועד עולם, אין פירושו שכן יהיה תמיד עד נצח, כי הנה מנשה בנו הרשיע לעשות, והמפרשים פירשו מעתה ועד עולם, שחזקיה חיה בעולמו כמו שנאמר בשמואל (שמ"א א, כב) וישב שם עד עולם, שפירושו עולמו של שמואל, ומפני שחזקיה חיה חמשים ושתים שנה כמו שנזכר בספורו, לכן אמר מעתה ועד עולם, כי עולם נאמר על היובל, וכאלו אמר מעתה ועד החמשים שנה, לפי שעד אותו גבול היה כסא דוד במשפט ובצדקה לא יותר מזה. ומסכים לזה אמרו חכמים ז"ל פרק במה בהמה יוצאה (שבת נה, א) אימתי תמו זכות אבות בימי חזקיהו. ויותר נכון אצלי לפרש מעתה ועד עולם, שהוא נסמך ומקושר עם מה שיאמר אחריו, קנאת ה' צבאות תעשה זאת, וענינו שמה שקראו בזה למלכות ישראל מהחרבן והגלות, ולסנחריב מהמפלה והקלון הנמרץ, ולחזקיהו מההצלה והכבוד העצום, שהסבה היותר עצמית והיותר גדולה לכל הדברים האלה, היתה קנאת ה' צבאות, שקנא על שמרדו בו בני ישראל וקנא גם כן על מה שחרפו וגדפו סנחריב, ויאמר הנביא כי כן דרכו של הקדוש ברוך הוא, להשפיל גאים עדי ארץ ולהגביה שפלים, ולהעביר גלולים מן הארץ, לפי שאל קנא הוא ובכל דור ודור, אם יתנו בני אדם אל לבם יבואו דברים כאלה מפאת השגחתו, ועל זה אמר, מעתה ועד עולם קנאת ה' צבאות תעשה זאת, ולכן אמר תעשה בלשון עתיד, כלומר שכן תעשה הקנאה האלקית תמיד.
פסוק ג:ומ"ם למרבה היא סתומה, ולא נמצא במקרא באמצע המלה מ"ם סתומה כזאת, ובספר עזרא (נחמיה ב, יג) מצינו בהפך, מ"ם פתוחה בסוף המלה המ פרוצים, וכתב ה"ר אברהם אבן עזרא שהיה מ"ם למרבה המשרה סתומה, לאות השמש שישוב לאחור אליו, וחכמים ז"ל נתנו טעם לדבר כי המשרה של המשיח היא סתומה עתה, וחומות בית המקדש הם עתה פרוצים, וכאשר תפתח המשרה ותגלה בימות המשיח אז יסתמו חומות בית המקדש הפרוצים, ועוד אמרו על זה בפרק חלק (סנהדרין צד, א) למרבה המשרה אמר רבי תנחום מפני מה כל מ"ם שבאמצע התיבה פתוחה וזו סתומה, בקש הקדוש ברוך הוא לעשות לחזקיהו משיח ולסנחריב גוג ומגוג, אמרה מדת הדין לפני הקדוש ברוך הוא, ומה דוד מלך ישראל שאמר לפניך כמה שירות ותושבחות, לא עשיתו משיח חזקיהו שעשית לו כל הנסים הללו, ולא אמר לפניך שירה על אחת כמה וכמה שלא תעשהו משיח וכו'. והמאמר ההוא עמוק בהבנתו, ואני אפרשהו במאמר ישועות משיחו אשר אעשה, כי הנה יש בו עיון רב, והכלל במה שראוי שידובר בו, שהוא שרבו חסדי הקדוש ברוך הוא עם חזקיהו במה שעשה עמו, מהנפלאות המיוחדות למלך המשיח, ללחום מלחמותיו והוא במנוחה ומחריב את אויביו בלא חרב וחנית, שהיא הסגולה שתתיחד למלך המשיח, כמו שאמר (ישעיה יא, ד) והכה ארץ בשבט פיו וברוח שפתיו ימית רשע, (שם פסוק י) ואמר אליו גוים ידרושו והיתה מנוחתו כבוד, ולפי שכן היה ענין חזקיהו עם סנחריב, לכן אמרו שבקש הקדוש ברוך הוא לעשות לחזקיהו משיח, רוצה לומר שהיה רצונו יתברך שיהיה ענין חזקיהו עם אויביו, כמו שיהיה ענין משיח עם גוג ומגוג, ולפי שחזקיהו נדמה למשיח ברוח חכמה ובינה במשפט וצדקה, היה רצונו יתברך לעשותו כמשיח בכיבוש מלכיות וירד מים עד ים, כי מאחר שסנחריב היה מולך בכיפה ונשבר באפס יד לפניו, כבר היה לחזקיהו בזה הכנה רבה לכבוש את כל מלכותו, וישתחוו לו כל מלכים ויתמידו הוא וזרעו במלכות, כמו שעתיד להיות כל זה למלך המשיח, אלא שנמנע הקדוש ברוך הוא מזה, להיות חזקיהו בלתי ראוי אליו לפי שורת הדין, כיון שלא נתן שבח והודאה לאל יתברך על כל הטובה אשר גמלו, וכמו שאמר בדברי הימים (דה"ב לב, כה) ולא כגמול עליו השיב חזקיהו, ויהי עליו קצף ועל יהודה וירושלם, ולהיותו כפוי טובה לשם יתברך לא נעשה משיח בכיבוש ממלכות, לא בחיל ולא בכח ולא היה זרעו מתמיד במלכות ישראל, ולזה כיוונו באומרם, אמרה מדת הדין לפני הקדוש ברוך הוא וכו', רוצה לומר שהיה דוד מיחס כל תשועותיו לכח האלקי, ועם כל זה לא נעשה משיח, כלומר שיהיה לוחם מלחמותיו בדרך נס, ומבלי מלחמה ימלוך על כל העולם, וגם לא התמידה מלכותו, כי נקרעה מיד בן בנו, ואיך אם כן תעשה כל זה לחזקיהו כפוי טובה, לכך נסתמה מ"ם למרבה המשרה כלומר שפתח ה' את אוצר השפעתו הטוב להשפיע על חזקיהו, וסתמו אחר כך להיותו כפוי טובה, והיתה הסתימה מהיותו מרבה המשרה ולהיות שלומו עד אין קץ מעתה ועד עולם לנצח נצחים, כי חזקיהו עם היותו מלך שר וגדול, ואמת היה בימיו, הנה עם כל זה לא זכה להיות מרבה המשרה, ולהיות שלומו מתמיד ונצחי לאין קץ על כסא דוד ועל ממלכתו, שהיתה על כל ישראל שנים עשר שבטים יחד, להכין אותה ממלכה ולסעדה במשפט וצדקה מבלי הפסק מעתה ועד עולם, הנה כל זה נסתם ונעדר מחזקיהו, לפי שקנאת ה' צבאות תעשה זאת, כלומר שקנא השם על היות חזקיהו כפוי טובה, ולכן סתם לו ההשפעה העליונה ולא נתנו השלמיות האלה, שהם עתידות להיות במלך המשיח, וזהו באמת דרך נפלא בפירוש הכתובים האלה.
פסוק ז:הנבואה השביעית תחילתה (ט, ז) דבר שלח ה' ביעקב וגומר, עד (י, לג) הנה האדון ה' צבאות וגו', ויש בה שבע פרשיות, הראשונה (ט, ז) דבר שלח ה' ביעקב, השנייה (פ' יג) ויכרת ה' מישראל, השלישית (י, יא) הוי החוקקים חקקי און, הרביעית (פי"ב) והיה כי יבצע ה', החמשית (פ' טז) לכן ישלח האדון, הששית (פ' כ) והיה ביום ההוא לא יוסיף עוד, השביעית (פכ"ד) לכן כה אמר ה' צבאות אל תירא עמי. והנה ראיתי להעיר בנבואה הזאת ששת השאלות:
פסוק ז:השאלה הראשונה באומרו, דבר שלח ה' ביעקב ונפל בישראל, והנה יעקב וישראל שניהם אחד, ואיך אמר ששלחו בזה ונפל בזה, בהיות שני המקבלים אחד, עד שמפני זה פירש ה"ר דוד קמחי דבר שלח ה' ביעקב על הרעה אשר גזר עליהם, ושכמו שגזר אותה כך נתקיימה ויצא לפעל, והוא אומרו ונפל בישראל, ויקשה אם כן למה אמר בראשונה שלח, ובאחרונה נפל בהיותם דבר אחד, ויש שפירש יעקב על הרשעים שבישראל כפי גזרת ה', וישראל על הצדיקים, ושאמר הנביא שהרעה והגלות הוא הדבר אשר שלח ה' ראשון בעצם, וראשונה על יעקב שהם הרשעים, אמנם משניתנה רשות למשחית לחבל אינו מבחין בין צדיק לרשע, והוא אמרו ונפל בישראל, אבל לשון הכתוב מורה שלא נפל ביעקב כי אם בישראל, ובפרק גיד הנשה אמרו (חולין צא, א) ונפל בישראל שפשט איסוריה בכל ישראל ודרש הוא.
פסוק ז:השאלה השנית בפסוק וידעו העם כולו אפרים ויושב שומרון וגומר ולא זכר מהו הדבר אשר ידעו, עד שמפני זה פירש בו ה"ר דוד קמחי, אז ידעו העם ויושב שומרון שאמת הייתי אני אומר אליהם, והעיקר חסר מן הספר, גם מה שכתוב אחריו בגאוה ובגודל לבב וגומר, יראה שאין ענין לו, ופירש בו לפי שהם אומרים בגאוה ובגודל לבב לבנים נפלו וגומר, וכשיפול בהם דבר ה' ויגלו מארצם, יכירו וידעו כי דברי אמת, ואין דבריהם אמת, ואתה רואה שאין הכתוב מה שיסבול הפירוש הזה, ויש מפרשים וידעו העם מלשון שבר והכנעה על דרך וידוע חולי (שופטים ח, טז) ויודע בהם את אנשי סוכות, ויפרשו העם על עמו של סנחריב, שהכניעו ושברו את אפרים ויושב שומרון, וכבר כתב ה"ר קמחי בשרש ידע שאין השמוש הזה אמתי, ושהוא תמידי מלשון ידיעה והבנה, וכפי זה הפירוש יחסר גם כן מלה הקושרת שהיה ראוי שיאמר וידעו העם כולו את אפרים.
פסוק ז:השאלה השלישית באומרו וישגב ה' את צרי רצין עליו ואת אויביו יסכסך והנה הנבואה הזאת היתה על מלכות ישראל ולא על רצין וארם, ומה לנו עתה לדעת שצרי רצין יחזקו עליו ואויביו יסכסך ה' עמו, ואם אמר זה להודיע שהיה רצין ועמו בעלי ברית ואוהבים לישראל, והודיע שתהיה להם כל כך צרה וצוקה, שלא יוכלו לעזור אותו כמו שכתבו המפרשים, הנה יקשה אומרו ארם מקדם ופלשתים מאחור ויאכלו את ישראל וגומר ויורה שארם ילחם בישראל, לא שאויביו של ארם ילחמו בו, עד שמפני זה הוצרך לפרש ה"ר דוד קמחי שאומרו מקדם, הוא ספור מה שהיה בראשונה לפני מלוך פקח בן רמליהו שהיה נלחם בישראל, כמו שאמר (מל"ב יג, ז) וישימם כעפר לדוש, ואז בימים ההם היה ארם מצד המזרח ופלשתים מצד המערב, ויאכלו את ישראל בכל פה, והוא זרות גדול כפי סדר הכתובים.
פסוק ז:השאלה הרביעית במה שהביא בנבואה הזאת פסוק אחד ארבעה פעמים והוא, בכל זאת לא שב אפו ועוד ידו נטויה ולא מצאתי טעם למה הוכפל אותו פסוק כל כך, ואחרי זה יזכור ייעודים רעים הרבה ולא יאמר עליהם כן.
פסוק ז:השאלה החמישית כי אם היה בכאן זכר גלות שומרון, אם במה שאמר ארם מקדם ופלשתים מאחור ויאכלו את ישראל בכל פה, ואם במה שאמר אחר זה ויכרת ה' מישראל ראש וזנב כפה ואגמון וגומר, או בכל שאר הייעודים שזכר, איך אמר אחריו, בכל זאת לא שב אפו ועוד ידו נטויה, האם היה יד ה' נטויה אחרי גלות השבטים להביאם בגלות אחר, או איך יצדק עליהם בהליכם בגלות ועוד ידו נטויה.
פסוק ז:השאלה הששית באומרו שאר ישוב שאר יעקב אל אל גבור, כי אם יהיה עמך ישראל כחול הים שאר ישוב וגומר כליון חרוץ שוטף צדקה, והפסוקים האלה קשיא רישא אסיפא, כי הוא מיעד ראשונה בנחמה, ששאר יעקב הנשארים מהגלות ישובו אל ה' אלקיהם, וכמו שאמר קודם לזה והיה ביום ההוא לא יוסיף עוד שאר ישראל ופליטת בית יעקב להשען על מכהו, ונשען על ה' קדוש ישראל באמת, והוא המורה שהיתה התשובה אמתית, ועליה אמר שאר ישוב שאר יעקב אל אל גבור, וקשיא סיפא, לפי שמיד אחריו יאמר, כי אם יהיה עמך כחול הים שאר ישוב וגומר כליון חרוץ. וזה ייעוד רע הוא וקשה ומר, גם אומרו שוטף צדקה יראה דבר והפכו והנני מפרש הפסוקים באופן יותרו השאלות כולם.
פסוק ז:הכוונה הכוללת בנבואה הזאת היא להודיע הנביא דברים, הראשונה, מה היה העון העצמי אשר הביא הגלות על ישראל ושומרון, ואמר, שהיה ביטול תורה לפי שעזבו את ה', ונפלה תורתו ביניהם עד שאול הגיעה, ובמקום העבודה האלקית בחרו בעבודת העגלים ואלקי נכר הארץ, וגם היו בעיניהם יותר יקרים מהענינים האלקים, והשנייה, בהגידו ההתראות אשר עשה בהם הקב"ה, כי לא באו צרותיהם כולם בבת אחת, כי אם זו אחרי זו כדי שיקחו מוסר למען יוסרו, ולא היה כן, כי לא שבו אליו מתוך אותם הצרות וההתראות שהיה מתרה בהם עד שהביא עליהם את הגלות, והשלישית זכר שאחרי שהשלים הקדוש ברוך הוא להענישם בגלות על ידי מלך אשור, ראה להעניש גם כן אותו לפי שהתגאה בלבו על מעשיו וכמו שיתבאר בכתובים.
פסוק ז:דבר שלח ה' ביעקב וגומר עד ויכרת ה' מישראל, הנה אמר דבר על התורה האלקית ועל הנבואה העליונה, ששלח ביעקב העם הנבחר אליו, וכמאמר משה אדוננו (דברים לג, ד) תורה צוה לנו משה וגומר, האמנם אחרי שנחלקו המלכיות מבית יהודה ובית ישראל, אותו הדבר האלקי והתורה אשר שלח ה' בקרבם נפלה, ולא תוסיף קום בישראל ומלכותו ויושבי שומרון, כי עזבו אותה והשליכוה אחרי גום, ויעבדו אלהים אחרים, וזהו אומרו, דבר שלח ה' ביעקב שהוא כללות ישראל, אשר נתן להם את התורה, והשפיע נבואתו ודברו ביניהם, ואותו הדבר נפל בישראל, כי נפלה ארצה התורה, ונסתלקה מביניהם כבוד הנבואה והשמיעה אליה, וזו היא הנפילה שזכר והותרה במה שפירשתי בזה השאלה הראשונה.
פסוק ח:ואמרו וידעו העם כולו אפרים ויושב שומרון בגאוה ובגודל לבב, רוצה לומר שידעו שנפלה התורה מביניהם, ולא ידעו ולא יבינו ממנה דבר, אבל היתה ידיעתם כולה בגאוה ובגודל לבב, כלומר בענין הכבודות והגאוות ובמה שראוי לגדולי הלב, והם אשר קרא הפלוסוף בספר המדות מאגנא ני"מו בזה היתה כל ידיעתם כי נשתלמו בידיעה המדותיית מצד הסברה, ושמו כל מגמת פניהם לענין הכבוד בגאוה וגאון ודרך רע לא בתורה האלקית, והוא אומרו וידעו, שהוא לשון ידיעה כפשוטו, העם כולו, רוצה לומר עם ישראל והם הדרים בכל מקומות השבטים שנקראים בשם אפרים, ואם בפרט יושב שומרון, היתה ידיעתם כולה בגאוה ובגודל לבב, כי בזה היה עיונם תמיד, לא בתורה האלקית עד שמפני היות כל מחשבתם בענין הכבוד היו אומרים תמיד, (ט) לבנים נפלו וגזית נבנה, שקמים גודעו וארזים נחליף רוצה לומר שהיה כל מגמתם לעשות בתים יקרים ועליות מרווחים, יותר מכל אשר היו לפניהם, ולכן היו אומרים, אם נפלו הבתים אשר בתוכנו שהיו נעשות מלבנים, עתה מפני הכבוד והגאוה נעשה אותם לא מלבנים כראשונה, כי אם מאבן גזית שהוא בנין יותר נכבד ומעולה, ואם שקמים והם העצים הפחותים שבבתים גודעו, הנה לא נשים אחרים במקומם כמוהם, אבל נחליף אותם בארזים, וכל זה היה בגאותם ובגודל לבם, ומצורף לגאותם ולגודל לבם היה הסכלות, כי לא היו חושבים שיבא צר ואויב בשערי שומרון, ולכן היו עושים בנינים חזקים מאבני גזית במקום שהיה שם בראשונה לבנים, ומארזים במקום שקמים, לחשבם שתמיד ירשו ארץ ולא יסחו ממנה, כי היתה גאותם וגודל לבבם כל כך שלא היה עולה על לבם חמת ה' ועונשו על מעשיהם, ושיביא עליהם צרה וצוקה, ואת מלך אשור לכבשם, ולכן היו מתעסקים תמיד בבנין בתיהם ובאופן חזק למען יעמדו ימים רבים, ואפשר עוד לפרשו על מלכות בית דוד שהיה בעיניהם כלבנים וכשקמים שהם דברים חלושים, והיו אומרים שמלכות ישראל יתחזק ממנו ויהיה גזית וארזים בערכם כי גם זה היה אליהם בגאוה ובגודל לבב, ואם היו נמשכים אחר התורה האלקית, לא היו אומרים כל זה, והיו פוחדים אל ה' ואל עונשו, ועם מה שפירשתי בזה הותרה השאלה השנית.
פסוק ח:וזכר הנביא שלא יהיה כמו שחשבו בגאותם וגודל לבבם, כי הנה הקדוש ברוך הוא כדי להענישם בראותו שהם כרתו ברית עם רצין מלך ארם, ישגב, רוצה לומר יחזיק את צרי רצין עליו ואין פירוש עליו על רצין, כי אם על ישראל, ששרי רצין והם הסגנים אשר במלכותו, יחזקם הקדוש ברוך הוא כנגד ישראל, ואת אויביו ר"ל של ישראל יסכסך באופן שכולם יבואו עליו, (יא) ארם מקדם, ולא יועיל הברית אשר כרתו עם רצין, ואין ראוי שיובן זה על הגלות הכללי אשר גלו שמרון ובנותיה, כי אם שהיו באים האויבים מכל ארץ ישראל, והיו אוכלים תבואות הארץ, באופן שנשארה האדמה רעבה, והעם היושב בה נקשה ורעב, ועל זה אמר, ויאכלו את ישראל בכל פה שהוא מאכל התבואות, וזו היתה ההתראה הראשונה שהתרה הקדוש ברוך הוא בהם, ולא הרגישו בה לגאותם וגודל לבבם וזהו אמרו בכל זאת לא שב אפו של הקדוש ברוך הוא, כי לא היה זה העונש האחרון התכליתיי העתיד לבוא עליו, אבל היא התראה בלבד, ומפני זה ידו נטויה, ר"ל שהקב"ה גם אחר שעשה להם זה לקבץ אויביהם לבוא לאכול את ארצו, היה ידו נטויה להענישם ביותר מזה, והמאמר הזה הוא המשליי, כי האדם כאשר יכה לאדם אחר אם כבר נשלם חום לבבו ונקמתו ממנו, לא היה עוד ידו נטויה ללחום אבל ישפיל אותה, אמנם כאשר לא נתקררה דעתו והוא עדיין חושב להנקם עוד תהיה ידו נטויה, כאומר חכו לי שעוד אשיבה ידי עליכם ועל דרך זו אמר אדונינו משה (דברים כו, ח) ויוציאנו ה' ממצרים ביד חזקה ובזרוע נטויה, ר"ל שהיתה היציאה ממצרים באותם המכות ביד חזקה, ושעוד היתה ידו של הקב"ה נטויה להנקם מהם על הים, וכן אמר בכאן ועוד ידו נטויה להנקם עוד מהם.
פסוק ח:וזכר שכן היה מן הראוי לעשות לפי (יב) שהעם לא שב עד המכהו, שהוא הקדוש ברוך הוא, לפי שהיו מיחסים כל זה אל המקרה, ולא היו אומרים שהיה עונש מהשם יתברך, וזהו אומרו עד המכהו, ולכן, ואת ה' צבאות לא דרשו, כי בהיותם בלתי מאמינים שהיו עונשיהם בדרך השגחה, לא היו דורשים ומתפללים לאל יתברך על תשובתו. והבן סגנון דברי הנביא שכיוון בזה, שהשב בתשובה אם שישוב מפחד העונשים, וזאת תקרא שלא לשמה, ואם שישוב מפני שיתבונן ויכיר במעלת השם יתברך וגדולתו והיא לשמה, ואמר שהעם הזה לא שבו בתשובה באחד מהפנים האלה, לא מפחד העונש והוא אומרו, עד המכהו ולא מפני מעלת השם וזהו, ואת ה' צבאות לא דרשו, רוצה לומר אדון צבאות מעלה ומטה והותרה עם מה שפירשתי בזה השאלה השלישית.
פסוק יג:ויכרת ה' מישראל ראש וזנב וגומר עד והוא לא כן ידמה, כבר הודעתיך במה שעבר, שהיה מנהג הנביאים לדבר נבואותיהם, פעמים בלשונם בעצמם, ופעם בלשון ודברי נביא אחר מאשר קדמום שראו דבריו, ובבוא השפע אליהם בכמו אותו ענין שבא לנביא האחר, יגידו אותו באותו לשון ודברים, או במקצתו ממה שדבר הנביא האחר, וכן תמצא בעמוס שהיה בימי ישעיהו, שהביא בנבואתו דברים דומים לדברי ישעיהו אלה, באותה פרשה שהתחיל (עמוס ד, א) שמעו הדבר הזה פרות הבשן וגומר, שזכר שמה הרעות והעונשים שבאו על שמרון זה אחר זה, כדי להתרות בהם הקדוש ברוך הוא שישובו בתשובה, ולכן אמר שם (פסוק ו) וגם אני נתתי להם נקיון שינים בכל עריכם, וחוסר לחם בכל מקומותיכם ולא שבתם עדי נאם ה', מסכים למה שאמר כאן, והעם לא שב עד המכהו, עוד אמר שנית (פ' ז) וגם אנכי מנעתי מכם את הגשם וגומר ולא שבתם עדי נאם ה', עוד אמר שלישית (פ' י) שלחתי בכם דבר וגומר ולא שבתם עדי נאם ה', עוד אמר (פ' יא) הפכתי בכם כמהפכת אלקים את סדום ואת עמורה ותהיו כאוד מוצל משרפה ולא שבתם עדי נאם ה'. הנך רואה שאמר שם ארבע פעמים ולא שבתם עדי נאם ה' על ארבעה מיני התראות שהיה מתרה בהם בעונשים זה אחר זה, והיה סוף הדברים (פ' יב) לכן כה אעשה לך ישראל עקב כי זאת אעשה לך הכון לקראת אלקיך ישראל וגו', וחתם הדברים באומרו (ה, א - ב) שמעו את הדבר הזה אשר אנכי נושא עליכם קינה בית ישראל, נפלה לא תוסיף קום בתולת ישראל, נתשה על אדמתה ואין מקימה.
פסוק יג:ובדרך הזה היה ענין ישעיהו כאן, שזכר ההתראות שהתרה הקדוש ברוך הוא לישראל, בעונשים שהביא עליהם זה אחר זה, כדי שישובו אליו ולא שבו, ולכן זכר גם כן במספר ארבעה ההתראות ההם, ובכל אחת מהן אמר, בכל זאת לא שב אפו ועוד ידו נטויה. כי הנה בראשונה זכר, שהאויבים היו באים לאכול תבואותיהם מדי שנה בשנה, והיא ההתראה הראשונה, ועליה אמר ראשונה, בכל זאת לא שב אפו וגו' והיא דומה לאותה שאמר עמוס, וגם אנכי נתתי לכם נקיון שינים בכל עריכם וחוסר לחם, שהיה זה כלו מסיבת האויבים שהיו באים לאכול את תבואותיהם, אחר כך זכר ישעיהו ההתראה השנית והוא אומרו ויכרת ה' מישראל ראש וזנב כפה ואגמון ביום אחד, וכפה הוא הענף החזק, כמו שאמר (איוב טו, יב) וכפתו לא רעננה, והוא בכאן משל לגבורים מלכים ושלטונים, החופפים על העם ככפת העץ החופף בצלו, ואגמון הוא הגמי הגדל במים שזהו משל לחלושים, וביאר מה הרצון בראש אשר זכר, באומרו (יד):
פסוק יג:שזקן ונשוא פנים הוא הראש, ופירש הזנב ואמר שזה היה הנביא המורה שקר שהיה מחניף את העם, ומבטיחם בשקר וכזב, ואמר שיכרות השם אותם, אם בדבר שבא בהם, ואם במלחמה על ידי האויבים, כי כל זה נכלל בזה המאמר.
פסוק יג:וזכר למה היה העונש לזקנים ולנביאים, לפי שהיה ראוי להיות (טו) מאשרי העם הזה היו מתעים אותם, כלומר שבמקום שהיה ראוי לזקנים ונשואי הפנים ולנביאים להוכיח את העם, הם היו בהפך, שהיו מוליכים אותם בדרך לא טוב ומתעים אותם מהמעשים הטובים, ומפני זה היו מאושריו, שהם ההמון הלומדים מהם מבולעים, רוצה לומר נשחתים בכל מעשיהם, ולהיות כולם מבולעים ומושחתים מבלי למוד טוב, (טז) על כן, הש"י לא ישמח על הבחורים לתת להם הצלחה וטובה, והיו הולכים בשבי המלחמה לפי שלא יצליחו בה, וגם כן זכר, שלא ירחם על האלמנות ועל היתומים, כי היו מתים רבים מהם במגפה, לפי שכולם כקטון כגדול, היה חנף ומרע וכל פה מהם היה דובר נבלה, ועם כל העונש הזה, לא שב חרון אף ה' ועוד ידו נטויה להוסיף בעונשם, וההתראה השנית הזאת, ככה נוכל להסכים אותה עם ההתראה השלישית, שזכר עמוס באומרו שלחתי בכם דבר בדרך מצרים הרגתי בחרב בחוריכם עם שבי סוסיכם ואעלה באש מחניכם ובאפכם ולא שבתם עדי נאם ה' רוצה לומר שבא עליהם דבר ושבי בבחוריהם, ובהיותם הולכים בדרך מצרים האויבים היו שורפים מחניהם מסכים לדברי ישעיהו. אחרי זה זכר ישעיהו בכאן ההתראה השלישית באומרו (יז) כי בערה כאש רשעה וגומר והיא כובד הרעב אשר בא על הארץ, אם מהעצר המטר ואם מסבה אחרת, ולזה אמר שהרשע והפשע בערה בהם, כאש המתלהב מהעצים הדקים אל העצים הגסים, והוא אומרו שמיר ושית תאכל, רוצה לומר שבראשונה תאכל השמיר והשית שהם הקוצים הדקים, ואחר כך ותצת, כלומר, ותבער בסבכי היער שהם העצים הגסים שהם התאבכו ונאחזו הסתבכות כל כך חזק ישרוף, שאף בגובה העצים העליונים היה העשן, והוא אומרו ויתאבכו גאות עשן. הנה בעבור היות הרשע כל כך מתפשט והולך וחולי מתדבק מזה לזה.
פסוק יח:לכן בעברת ה' צבאות נעתם ארץ, ואמנם הנמשל בהתאחזות האש בעצים יפרש הנביא אחר זה, והוא שאיש את רעהו לא יחמולו, אבל יגזלו זה לזה עד שישובו לגזול בניהם ובנותיהם, ואפרים למנשה שהיו אחים, וכולם לבני יהודה קרובים, וזהו הסתבכות הענפים והעצים שזכר, ומלת נעתם זרה אין כמוה במקרא, והענין חרבה כי כן תרגמו יונתן, ורש"י פירש כי בערה כאש רשעה רשעתם תבער בהם, ותאכל שמיר ושית שהם המורדים והפושעים, יבער האש ותצת בסבכי היער רוצה לומר בדלת העם, ויתאבכו גאות עשן שגאות העם העולה כעשן, כולו יסתבך באש, ופירוש נעתם ארץ, כאלו אמר נגזר, או נתך והגיע לארץ, וכלל הענין שידונו כלם בחום שורף מן השמים, ובהעדר המטר המקרר והמלחלח לארץ, על דרך מה שאמר בקללות אחרונות (דברים כח, כד) יתן ה' את מטר ארצך אבק ועפר, מן השמים ירד עליך עד השמדך, ולכן אמר כאן הנביא:
פסוק יח:ויהי העם כמאכולת אש, רוצה לומר שיהיה העם ההוא כמאכולת אש, כי בהעצר המטר היה השמש שורף כל הארץ, ולכן איש אל אחיו לא יחמולו, כי בצרת הרעב לא היו חומלים איש לאחיו. (יט) ויגזור על ימין ורעב ויאכל על שמאל ולא שבעו, רוצה לומר ויגזור האדם לצאת מארצו ולנסות אנה ואנה, אם לצד ימין ולא ימצא מנוח כי אם רעב, ואם לצד שמאל וגם שם לא ישבעו, עד שאיש בשר זרועו יאכלו וכמו שאמר מיעד רע, (ויקרא כו, כט) ואכלתם בשר בניכם ובשר בנותיכם תאכלו, ושמפני זה יתעוררו אלו על אלו לגזול כדי לאכול.
פסוק כ:והוא אומרו (כ) מנשה את אפרים ואפרים את מנשה, וכן המה שניהם על יהודה, כי היו לוחמים אלה באלה, וזאת היתה התראה שלישית, ולפי שלא שבו עד המכהו, לכן בכל זאת לא שב אפו ועוד ידו נטויה להענישם יותר מזה, וזאת ההתראה שהיא השלישית בדברי ישעיהו, היא ההתראה השנית שזכר עמוס באומרו, וגם אנכי מנעתי מכם את הגשם בעוד שלשה חדשים בקציר, והמטרתי על עיר אחת ועל עיר אחת לא אמטיר, חלקה אחת תמטר וגו'. ונעו שתים שלש ערים על עיר אחת לשתות מים, ולא ישבעו ולא שבתם עדי נאם ה', מסכים לדברי ישעיהו: