פסוק א:הָעָם הַהֹלְכִים בַּחֹשֶׁךְ רָאוּ אוֹר גָּדוֹל, יֹשְׁבֵי בְּאֶרֶץ צַלְמָוֶת, צל מוות, עלטה — אוֹר נָגַהּ, זרח עֲלֵיהֶם.
פסוק ב:הִרְבִּיתָ, רוממת את הַגּוֹי, העם, לוֹ הִגְדַּלְתָּ הַשִּׂמְחָה. לא תמיד עם הריבוי וההצלחה גדלה גם השמחה, אבל כאן שָׂמְחוּ לְפָנֶיךָ כְּשִׂמְחַת בַּקָּצִיר, לעומת שעת הזריעה — המלֻווה בדמעה ובחוסר ודאות, בקציר מתעוררת שמחה ורינה. כיוצא בזה בקציר המלחמות — כַּאֲשֶׁר יָגִילוּ בְּחַלְּקָם שָׁלָל. מדובר בשמחה שתבוא בעקבות מלחמות שונות שאינן מתוארות במדויק.
פסוק ג:כִּי אֶת מי שהיה עֹל סֻבֳּלוֹ, משא סבלו של איש יהודה וְאֵת מי שהיה מַטֵּה הנתון על שִׁכְמוֹ, כעול על כתפי הבהמה, את שֵׁבֶט, השוט הַנֹּגֵשׂ בּוֹ — הַחִתֹּתָ, שברת כְּיוֹם מִדְיָן, כמו היום שבו ניצח גדעון את המדינים.
פסוק ד:כִּי כָל סְאוֹן, כנראה סנדל צבאי או נעל צבאית בעלת כיסויי מתכת לשם הגנה ולשם התקפה הסֹאֵן בְּרַעַשׁ, וְשִׂמְלָה, בגד עליון שמְגוֹלָלָה בְדָמִים, מתפלשת וספוגה בדם המלחמה — וְהָיְתָה לִשְׂרֵפָה מַאֲכֹלֶת אֵשׁ. העם ינצח במלחמה ויוכל לשרוף את כל בגדי הלוחמים ואביזריהם שאינם ראויים עוד לשימוש.
פסוק ה:כִּי יֶלֶד יֻלַּד לָנוּ, בֵּן נִתַּן לָנוּ. ייתכן שזהו בן נוסף שעתיד להיוולד לישעיהו הנביא מלבד הבנים שהוזכרו בפרקים הקודמים — שאר ישוב, עמנו אל ומהר שלל חש בז; אולי זו נבואה על ילד שנולד לבית המלוכה באותו זמן; ושמא מתייחסים הדברים לעתיד לבוא. וַתְּהִי הַמִּשְׂרָה עַל שִׁכְמוֹ, הוא יקבל את התפקיד, וַיִּקְרָא, ייקרא שְׁמוֹ: פֶּלֶא יוֹעֵץ אֵל גִּבּוֹר אֲבִיעַד שַׂר שָׁלוֹם, זה שמו הארוך של אדם אחד, שכולו תארי כבוד של מלך ומושיע.
פסוק ו:לְםַרְבֵּה הַמִּשְׂרָה, לגדולת התפקיד וּלְשָׁלוֹם אֵין קֵץ, שיבואו כאשר ישב מלך חדש עַל כִּסֵּא דָוִד וְעַל מַמְלַכְתּוֹ, לְהָכִין, לכונן אֹתָהּ — את הממלכה, וּלְסַעֲדָהּ בְּמִשְׁפָּט וּבִצְדָקָה מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם. קִנְאַת ה' צְבָאוֹת המקנא לציון ממחרפיה תַּעֲשֶׂה זֹּאת.
פסוק ז:ונבואה קרובה יותר: דָּבָר שָׁלַח אֲדֹנָי בְּיַעֲקֹב, שליחות של נבואה, וְנָפַל, נפוץ ונודע בְּיִשְׂרָאֵל:
פסוק ח:וְיָדְעוּ הָעָם כֻּלּוֹ, אֶפְרַיִם וְיוֹשֵׁב שֹׁמְרוֹן, המדברים בְּגַאֲוָה וּבְגֹדֶל לֵבָב לֵאמֹר:
פסוק ט:אמנם בניינים של לְבֵנִים נָפָלוּ — וְאולם אנחנו בתים חדשים של גָזִית, אבנים מסותתות נִבְנֶה. שִׁקְמִים, שהיו עצים זולים יחסית, גֻּדָּעוּ, ובמקומם — אֲרָזִים נַחֲלִיף.
פסוק י:וַיְשַׂגֵּב, יחזק ה' אֶת צָרֵי, אויבי רְצִין מלך ארם, שעליו סמכו ישראל, לקום עָלָיו, וְאֶת אֹיְבָיו של ישראל הוא יְסַכְסֵךְ ויעורר כנגדו.
פסוק יא:אֲרָם השוכן מִקֶּדֶם, מצד מזרח, למעשה מצפון-מזרח לארץ ישראל, וּפְלִשְׁתִּים מֵאָחוֹר, מדרום-מערב — וַיֹּאכְלוּ אֶת יִשְׂרָאֵל בְּכָל פֶּה. ובְכָל זֹאת לֹא שָׁב אַפּוֹ, וְעוֹד יָדוֹ נְטוּיָה להכותם. עדיין לא הסתיימו הצרות והמפלות.
פסוק יב:וְהָעָם לֹא שָׁב עַד הַמַּכֵּהוּ, ישראל היו צריכים לזכור שהמאורעות מכוונים ואינם סתמיים, שה' הוא המכה אותם ושעליהם לחזור בתשובה, אך בפועל — אֶת ה' צְבָאוֹת לֹא דָרָשׁוּ.
פסוק יג:וַיַּכְרֵת ה' מִיִּשְׂרָאֵל רֹאשׁ וְזָנָב, את המנהיגים ואת פשוטי העם, כִּפָּה, צמרת הדקל הגבוה וְאַגְמוֹן, צמח רך הגדל ליד המים. כולם יאבדו ביוֹם אֶחָד. וההסבר:
פסוק יד:זָקֵן וּנְשׂוּא פָנִים הוּא הָרֹאשׁ, וְנָבִיא מוֹרֶה שֶּׁקֶר הוּא הַזָּנָב. הן החכמים, מנהיגי העם, והן נביאי השקר ייכרתו.
פסוק טו:וַיִּהְיוּ מְאַשְּׁרֵי, מי שאמורים לכונן וליישר את דרכו של הָעָם הַזֶּה — מַתְעִים, וּמְאֻשָּׁרָיו, המקבלים את הדרכתם — יהיו מְבֻלָּעִים, מבולבלים ונשחתים.
פסוק טז:עַל כֵּן עַל בַּחוּרָיו לֹא יִשְׂמַח אֲדֹנָי, כלומר יענישם, וְאֶת יְתֹמָיו וְאֶת אַלְמְנֹתָיו לֹא יְרַחֵם, כִּי כֻלּוֹ חָנֵף וּמֵרַע, רע וְכָל פֶּה דֹּבֵר נְבָלָה. המפלות שימצאו את ישראל ויהודה יבואו כעונש על חטאיהם. בְּכָל זֹאת לֹא שָׁב אַפּוֹ וְעוֹד יָדוֹ נְטוּיָה, שכן אנשים אינם לוקחים את הדברים אל לבם.
פסוק יז:כִּי בָעֲרָה כָאֵשׁ והשמידה רִשְׁעָה, תחילה שָׁמִיר וָשַׁיִת, מיני קוצים תֹּאכֵל, ואחר כך וַתִּצַּת בְּסִבְכֵי הַיַּעַר, ואז — וַיִּתְאַבְּכוּ, יגבהו גֵּאוּת עָשָׁן, וכך יישרף הכול.
פסוק יח:בְּעֶבְרַת בכעסו של ה' צְבָאוֹת נֶעְתַּם, זזה ונעתקה ממקומה אָרֶץ, וַיְהִי הָעָם כְּמַאֲכֹלֶת אֵשׁ, אִישׁ אֶל אָחִיו לֹא יַחְמֹלוּ.
פסוק יט:וַיִּגְזֹר, יגזול, יטרוף אדם עַל יָמִין — וְעדיין יישאר רָעֵב, וַיֹּאכַל עַל שְׂמֹאול — וְלֹא שָׂבֵעוּ, גם כשהכו על ימין ועל שמאל ואכלו זה את זה, לא היו שבעים, עד שלבסוף — אִישׁ בְּשַׂר זְרֹעוֹ יֹאכֵלוּ.
פסוק כ:ובהקשר הפוליטי — מְנַשֶּׁה יאכל אֶת אֶפְרַיִם, וְאֶפְרַיִם אֶת מְנַשֶּׁה, ויַחְדָּו הֵמָּה קמים עַל יְהוּדָה. עוד בטרם בא מלך אשור, הייתה בעם מהומה ומלחמות פנימיות; ממלכת שומרון הלכה והתנוונה מרגע לרגע, וגם יהודה נענשה עמה. אנשים חשו שהם אינם חיים כראוי, ובכל זאת המשיכו בשלהם. בְּכָל זֹאת לֹא שָׁב אַפּוֹ וְעוֹד יָדוֹ נְטוּיָה. ה' טרם סיים את החשבון עמם.
