פסוק א:הנבואה הששית תחילתה ויהי בימי אחז עד דבר שלח ה' ביעקב וכולי, ויש בה י"ב פרשיות: הפרשה הא' ויהי בימי אחז, השנית ויאמר ה' אל ישעיהו, הג' כה אמר ה', הד' ויוסף, הה' והיה ביום ההוא ישרק ה', הו' והיה ביום ההוא יחיה איש, הז' ויאמר ה' אלי קח לך גליון, הח' ויוסף ה' דבר אלי עוד, הט' רעו עמים, הי' כי כה אמר ה', ה', הי"א צר תעודה, הי"ב וכי יאמרו אליכם: וראיתי להעיר בפרש' הזאת ששת השאלות:
פסוק א:השאלה הראשונה באומרו עלה רצין מלך ארם ופקח בן רמליהו מלך ישראל ירושלם ויצר עליה ולא יכול להלחם עליה, כי הנה מצאנו בדברי הימים בספור אחז הפך זה, דכתיב ויתנהו ה' אלהיו ביד מלך ארם ויכו בו וישבו ממנו שביה גדולה ויביאו דרמשק, וגם ביד מלך בבל ויך בו מכה גדולה ויהרוג פקח בן רמליהו ביהודה מאה ועשרים אלף ביום אחד הכל בני חיל בעזבם את ה' אלהי אבותם, ויהרוג זכרי גבור אפרים את מעשיה ובן המלך ואת עזריקם נגיד הבית ואת אלקנה משנה למלך וישבו בני ישראל מאחיהם מאתים אלף נשים בנים ובנות וגם שלל רב בזזו להם ויביאו את השלל לשומרון וגומר, וזה סותר למה שאמר כאן, ולא יכול להלחם עליה:
פסוק א:השאלה השנית באמרו כי ראש ארם דמשק וראש דמשק רצין, וכן אמר וראש אפרים שמרון וראש שמרון בן רמליהו וגומר, ומה לנו בראשיות האלה כי אם היה הספק מביאתם להלחם בירושלם ויעדו הנביא שלא תהיה, מה היתה הטענה שראש ארם דמשק וראש דמשק רצין, ולא זכר אם יהיה זה סבה לשלא ילחם ארם בירושלם או להפכו, והנה באפרים אמר ובעוד חמש וששים שנה יחת אפרים מעם אבל לא אמר בארם דבר, גם כי הנבואה ההיא שבעוד ס"ה שנה יחת אפרים מעם אינה הבטחה לשלא ילחמו לירושלם ולא יבקעוה, אף על פי שתהיה אחרית אפרים להכרית אחרי ס"ה שנה:
פסוק א:השאלה השלישית במה שגנה הנביא תשובת אחז שאמר, לא אשאל ולא אנסה את ה' ואמר לו המעט מכם הלאות אנשים כי תלאו גם את אלהי, והנה לא היה לאות בזה כי הוא דבר כהוגן באומרו לא אשאל ולא אנסה, לפי שבא בתורה (דברים ו, יז) לא תנסו את ה' אלהיכם וגו', ונאמר במצות הנביא והיה האיש אשר לא ישמע אל דברי הנביא אשר ידבר בשמי, כ"ש אחרי שאמר הנביא, אם לא תאמינו, כי לא תאמנו, ומי ישמע הדבר הזה ויאמר אחריו אינני מאמין, תנו לכם מופת:
פסוק א:השאלה הרביעית באמרו לכן יתן ה' הוא לכם אות הנה העלמה הרה ויולדת בן וקרת שמו עמנו אל, ולא ידענו במה היה האות הזה, אם במה שהגיד שהיתה העלמה הרה, אבל זה אינו אות ולא מופת, כי האשה ההרה משלשה חדשים והלאה כל אדם יכיר בה כי הנה היא הרה, ואם באמרו שתלד בן, וגם זה לא היה מופת שרבים מהאנשים יכירו בפרצוף הנשים ההרות אם תלדנה בנים או בנות וקרוב הדבר לדעתו:
פסוק א:השאלה החמשית באמרו חמאה ודבש יאכל לדעתו מאוס ברע ובחור בטוב כי בטרם ידע הנער מאוס ברע ובחור בטוב תעזב האדמה וגומר, והמאמר הזה קשה מפני', מהם אמרו לדעתו מאוס ברע ובחור בטוב, כי אם באכילת הדבש והחמאה יורה על היותו בוחר בטוב, במה ידענו שהיה מואס ברע כי לא זכר שיעשה הילד מעשה בו יודע היותו מואס ברע. ומהם כי אם יעד שמיד כשנולד יאכל חמאה ודבש וידע מאוס ברע ובחור בטוב, איך אמר אחריו כי בטרם ידע הנער מאוס ברע ובחור בטוב, הנה יהיה אם כן הדבר קודם לעצמו, ומהם כי מה תועלת היה לאחז שמה ביעוד הזה, כי קודם שידע הנער מאוס ברע ובחור בטוב תעזב האדמה מהמלכים, כי הנה זה אי אפשר שיהיה כי אם אחר שלש או ארבע שנים, ובתוך זה הזמן מי המונע שילחמו המלכים בירושלם ויבקיענה אליה, ולא היה אם כן באות הזה ייעוד מתיחס לאיכות הצרה:
פסוק א:השאלה הששית באמרו קח לך גליון גדול וכתוב עליו בחרט אנוש וגומר, ואעידה לי עדים נאמנים את אוריה הכהן ואת זכריהו בן יברכיהו, כי הנה ענין הגליון היה מיד ולשעתו, וענין אלה העדים היה אחר כך שנים רבות, כי הנה אוריה בן שמעיהו מקרית יערים הוא הנזכר בספר ירמיהו שהרגו יהויקים, וזה היה קל"ג שנה אחרי אחז, וגם זכריהו בן יברכיהו נתנבא בשנת שתים לדריוש אחרי עבור שבעים שנה לגלות בבל, והיה זה קרוב למאתים שנה אחרי אחז, ואיך אם כן לקחם לעדים בדבר הגליון, ובביאור הכתובים ארחיב עוד המאמר בספיקות שיפלו בזה והנני מפרש הכתובים באפן יותרו השאלות כלם:
פסוק א:הכוונה הכוללת בנבואה הזאת היא להודיע הייעודים שייעד ישעיהו הנביא על עלות רצין מלך ארם ופקח בן רמליהו להלחם בירושלם אל אחז מלך יהודה, ומה שייעדו גם כן מביאת סנחריב על ירושלם ומפלתו ביד חזקיהו בנו והצלחת דור חזקיהו וחרבן דמשק ושמרון וכמו שיתבאר בכתובים:
פסוק א:ויהי בימי אחז בן יותם בן עזיהו וגו', עד ויוסף ה' דבר אל אחז: הנה זכר הכתוב שהנבואה הזאת אשר יזכור היתה בימי אחז, וראה ליחסו לאביו יותם ולאבי אביו עוזיהו לפי שהיו צדיקים וטובים, וצדקתם הגין על אחז בעונה הזאת, כי מפני רשעו היו רבים קמים עליו ובוזזים את ארצו, ובזכות אבותיו הגין הקדוש ברוך הוא על ירושלם ועל מלכותו, וכן אמרו חז"ל בבראשית רבה (סג, א) שאמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה ווי שמלך אחז, שמלך רשע הוא, ושהשיבם השם בן יותם בן עזיהו הוא אבותיו צדיקים היו לפיכך אי אפשר לפשוט יד בו, הדא הוא דכתיב ולא יכול להלחם עליה. וענין הספור הזה הוא, שאחז ברשעתו מצאוהו צרות ורעות, לפי שבימים הראשונים מלך ארם בפני עצמו עלה על ארצו וישב ממנו שביה רבה ויביאה דמשק, כמו שנזכר בדברי הימים (ב' כח, ו) וגם פקח בן רמליהו מלך ישראל בפני עצמו עלה על ערי יהודה ויך בהם מכה רבה ושביה עצומה, כמו שנזכר בדברי הימים גם כן אבל המלחמות האלה היתה כל אחת בפני עצמה, ועתה נועצו לב יחדו שני המלכים, רוצה לומר מלך ארם ומלך ישראל שילכו בחברה להלחם עם בני יהודה, ולא על הערים בלבד כמו שעשו בראשונה כי אם שיעלו על ירושלם בחשבם שבהיותם מחוברים יהיה כחם כפול ומכופל ולא יעצר כח מלך יהודה לעמוד בפניהם, ולכן בהכרח ילכדו ירושלם והיה ממפלאות תמים דעים כי כאשר הלך מלך ארם לבדו או מלך ישראל הצליחו במלחמה על בני יהודה, לפי שהיה כל אחד מהם שליח השגחתו יתברך, אמנם כאשר נתחברו יחד ובני ישראל התערבו בגוים כנגד אחיהם בני יהודה, וגם לפי ששלחו ידם ומחשבתם בירושלם ובמקדש ה' שהיה בתוכו, היה מחמלת השם שלא הצליחו במלחמה ההיא, וזהו מה שנכתב בכאן דרך כלל שבימי אחז עלה רצין מלך ארם ופקח בן רמליהו מלך ישראל רוצה לומר, שניהם באגודה ואחוה אחת אל ירושלם להלחם עליה ולתפשה, ושלא יכול אחד מהם או רצין שהיה העיקר לא לבד ללכדה, כי אם אפילו להלחם עליה, ואין בזה סתירה ממה שכתוב בדברי הימים, לפי שמה שנזכר שמה היו בפעמים אחרים שכל אחד מהמלכים ההם הלך להלחם בבני יהודה והצליחו במלחמותיהם, לפי שהיה כל אחד בפני עצמו, ושלא עלו על ירושלם ומה שנזכר כאן היה בפעם אחרת כאשר התחברו שניהם לעלות יחד והותרה עם זה השאלה הראשונה: וחכמי הנוצרים פירשו, ולא יכול להלחם עליה שחוזר לאחז, שלא יכול להלחם עם רצין ובן רמליהו בעד ירושלם למלטה מידם, כלומר שלא היה יכולת בידו להלחם בם ונכון הוא.
פסוק ב:וזכר הכתוב כאן שבפעמים הראשונים שעלו למלחמה כל אחד מהמלכים האלה, לא היתה עת צרה ופחד ורעדה כל כך לבני יהודה ולבית דוד שהוא המלך אחז ואנשי ביתו, אבל עתה בהתחברות שני המלכים, כאשר הוגד לבית דוד נחה ארם על אפרים, רוצה לומר שהתחברו שניהם בהסכמה, מרוב פחדם התנועע לבבם כנוע עצי יער מפני רוח כי ביער יעשה תנועה חזקה הרוח, לפי שאין שם מחיצה שתגין לפניו כמו שהוא בפרדס ובגן, והענין שאמרו בני יהודה הנה בהיות כל אחד מהמלכים אלה בפני עצמו עשו מה שעשו ומה גם עתה בהיותם מחוברים יחד שתהיה הצרה כפולה ומכופלת, וזכר הכתוב כל זה להודיע שהיו מתיאשים מהתשועה בבוא דבר הנביא ובשורתו וכנוי עמו חוזר לבית דוד שזכר.
פסוק ג:וספר שצוה השם לנביא צא נא לקראת אחז אתה ושאר ישוב בנך, וכבר ידעת שהיו בני ישעיהו לאותות ומופתים, ולפי שהיה רוצה לבשר טובה ותשועה לאחז צוהו יתברך שיצא הוא לקראתו, ולא יחכה שיבא המלך לפניו כמו שהיו עושים המלכים יראי ה' וחושבי שמו בבוא עליהם צרה וצוקה שהיו הם הולכים לבתי הנביאים ומתחננים לפניהם, אבל אחז שהיה רשע וגס רוח לא יעשה כן, ולכן צוה השם לנביא שיצא אליו מחוץ לירושלם, והענין שאחז שמע השמועה הרעה הזאת בהיותו באחת מערי יהודה, ולכן מהר לבוא ולהכנס בירושלם כדי להשגב שם מפני האויבים, ונצטרך הנביא לצאת לקראתו בבואו לירושלם, וצוהו ית' שיוליך עמו בנו הנקרא שאר ישוב, להיותו סימן טוב לאחז שאחרי גלות השבטים שאר ישוב שאר יעקב, אל אל גבור ויתישבו בארץ וישובו בתשובה ויתדבקו בה' אלהיהם, וגם צוהו שיצא אל קצה תעלת הברכה העליונה, ואין ספק שהברכה היא חפירה גדולה קרובה לירושלם שמתקבצים שמה הגשמים, והתעלה היא כמין אמת המים נמשכת מהברכה העשויה בידי אדם, ונקראת הברכה העליונה לפי שהיתה שם אחרת תחתונה, ומסלת שדה כובס הוא היה מקום שאותם הבגדים שהיו מכבסים בתעלה היו שוטחים אותם באותה מסילה שהיתה מסוקלת מאד כדי שלא יהיה שם רפש וטיט בזמן הגשמים ולא עפר בימות הקיץ ויזיק לבגדים, אבל אין ספק שלא הגביל הקדוש ברוך הוא בצויו המקום הזה כי אם להעיר על שתוף השמות לענין הבשורה, כי כמו שצוהו שיצא עמו שאר ישוב בנו לתת למלך אחז סימן טוב בבשורתו רק צוה אותו שיצא לדבר לו הבשורה המתוקה הזאת בהקצה תעלת הברכה העליונה, רוצה לומר שהיה אז אחז בקצה החולי והצרה ואז יבואהו רפואות תעלה לצרתו לא בעזר אדם, כי אם מהברכה העליונה שהיא ההשגחה האלהית, וצוה אותו עוד שיהיה זה במסלת שדה כובס, כדי להעיר את אחז שירבה לכבס מעונותיו וחטאתיו יטהר ויסקל מסלת מעשיו מאבן נגף וכל פשע וחטאה, כל זה העיר הקב"ה במקומות אשר הגביל לנביא כדי שאחז יתן כל זה אל לבו. אמנם יונתן תרגם שאר ישוב בנך, על שאר ישראל השבים בתשובה שהם תלמידיו ובני הנביאים, והוא דרך דרש.
פסוק ד:וצוהו שיאמר לאחז השמר והשקט וגו', והמפרשים פירשו, השמר לשון שמרים שיהיה שקט על שמריו, ויותר נכון מה שתרגם יונתן שהוא כפשוטו מלשון שמירה, יאמר אל תשים עצמך והשתדלותך לצאת להלחם עם המלכים האלה פנים בפנים מחוץ לעיר כדרך המלכים אנשי חיל כשיבאו עליהם אויבים שלא ירצו להסגר בעיר כי אם לצאת להלחם בשדה, וכמו שאמר (שופטים ה, יח) זבולון עם חרף נפשו למות ונפתלי על מרומי שדה, אבל אתה לא תעשה כן, אלא שתשים תכלית השתדלותך בשמירה ולשבת שקט ובוטח בירושלם, כי לא בחרבך תושע כי לה' התשועה, וצוהו שלא יפחד ולא ירך לבבו, משני זנבות האודים העשנים האלה שהם רצין וארם עמו אוד אחד, ופקח בן רמליהו אוד שני, הבאים בחרי אף, שעלה עשן באפם בגובה לבם, והנה לא קרא אותם מלכים לפי שכל אחד מהן לקח מלכותו בחזקה ולא באה לו מירושת אביו, ולכן קראו רצין ובן רמליהו, כי רמליהו לא היה מלך ופקח בנו הרג מלך ישראל ויקח המלכות בחזקה, והמשילם בזנבות האודים העשנים ההם, שהם העצים המוקדים בהם את האש, לפי שכמו שזנב האוד אין בו כח להבעיר ולשרוף דבר, אבל הוא מעלה עשן ומצער בני הבית מעט עד שיכלה העשן ההוא, כך אלה המלכים אין בהם כח להבעיר, אבל יצערו בעשנם ועוד מעט יכלה העשן ההוא ולא ישאר מהם אש כלל.
פסוק ה:ולפי שהיה זה כלו משל, ביאר הנמשל בו באומרו יען כי יעץ עליך ארם רעה ובן רמליהו שהוא פקח באמרם באותו חבור שעשו שניהם, (ו) נעלה ביהודה ונקיצנה רוצה לומר, נעלה בראש מלכות יהודה שהוא ירושלם, ונעשה עצמנו קצינים בתוכה או נשימנה במצוקה ומצור, ונבקיענה אלינו רוצה לומר שיפילו חומותיה לארץ כאשר יכנסו בתוכה כדרך המלכים המנצחים שיבקעו חומות העיר אשר יכבשו להכנס בה ולא יכנסו בפתח העיר ובשעריה, ולפי שהיתה ביניהם קטטה מי משניהם ימלוך עליה היתה הסכמתם שאז אחרי שיכבושה ימליכו מלך בתוכה מי שיהיה טוב ונאות אצלם, וזהו אמרו ונמליך מלך בתוכה את בן טבאל כי הוא שם מורכב, ויש מפרשים אשר ירצה השם ויהיה טוב בעיני האל, והראב"ע כתב שהיה טבאל שם מורגל וידוע אצלם לאדם נכבד ורשום במעלה כאלו אמרו שימליכו בתוכה אדם נכבד ורשום.
פסוק ה:והיתה גזרת המאמר והנבואה כולה, (ז) לא תקום ולא תהיה רוצה לומר, העצה ההיא שנתיעצו בה אינה עצת ה', ולכן כה אמר ה' וכה גזרה חכמתו שלא תצא לפעל ולא תהיה כן, ואולי רצה באמרו לא תקום ולא תהיה, לא תקום בפעם הזאת, ולא תהיה גם כן בימי בנך חזקיהו כשיבוא סנחריב על ירושלם. ואמנם אמרו אחר זה, (ח) כי ראש ארם דמשק וראש דמשק רצין פירוש בו המפרשים כי ראש ארם תהיה דמשק ולא תהיה ראש לירושלם, ובן רצין יהיה ראש לדמשק אבל לא לירושלם, ובזה הדרך עצמו (ט) ראש אפרים יהיה שמרון, אבל לא תקום ולא תהיה, שיהיה שומרון ראש לירושלם, וראש שמרון יהיה בן רמליהו אבל לא יהיה הוא ראש ומלך בירושלם. והפירוש הזה בלתי נכון אצלי, לפי שמצינו שמלך אשור עלה על דמשק ולכדה והמית את רצין, ולא היה אם כן רצין עוד ראש דמשק, גם מצינו שבתוך הראשיות האלה שזכר הביא חרבן שמרון באמרו ובעוד חמש וששים שנה יחת אפרים מעם, ואיך יזכור עונש שמרון וישמיט עונש דמשק.
פסוק ה:ולכן ראוי לפרש כי ראש ארם פירושו מלשון אלא, שהוא אחד מארבע שמושים שזכרו חכמים ז"ל שמשמש מלת כי, יאמר שמה שנועצו לב יחדו המלכים ההם לומר, נעלה ביהודה ונקיצנה ונבקיענה לא תקום ולא תהיה, אבל תהיה זה ראש ארם שהוא דמשק וראש דמשק שהוא רצין, ר"ל שיעלה עליהם מלך אשור וילכוד את דמשק וימית את רצין, וכמו שיעץ ארם על ירושלם לא יתקיים בה, אבל יתקיים בדמשק וברצין, ואחר שזכר בקוצר מפלת דמשק ורצין, זכר גם כן מפלת שמרון ובן רמליהו, ועליו אמר ובעוד חמש וששים שנה יחת אפרים מעם, וכבר ידעת שמלכות ישראל יכנה הכתוב בשם אפרים, לפי שירבעם שמלך ראשונה בישראל היה משבט אפרים, יאמר וגם כן תתקיים הגזרה הנזכרת על ראש אפרים שהוא שמרון ועל ראש שמרון שהיה פקח בן רמליהו, שיהרגהו הושע בן אלה, כמו שנזכר בספר מלכים (ב', טו, לא), הנה אם כן כלל הנבואה הזאת להבטיח את אחז שלא יזיקוהו ולא ילחמו בירושלם שני המלכים האלה כי עצתם לא תתקיים בירושלם, אבל ישוב עמלם בראשם ותתקיים עצתם בדמשק ובשמרון וברצין ובן רמליהו, והס"ה שנה אין ראוי שימנו מזמן הנבואה הזאת, אבל היתה התחלתם מעת שניבא עמוס על גלות ישראל, שנאמר (עמוס ז, יא - יז) וישראל גלה יגלה מעל אדמתו, וכן ניבא על ארם (שם א, ה) ושברתי את ברית דמשק וגומר, וגלו עם ארם קירה וגומר, וידמה שהיתה הנבואה ההיא מפורסמת מאד בישראל וביהודה, עד שישעיהו שהיה כבר נביא כמו שזכרתי בהקדמת זה הפירוש עשה חשבון ייעודו עליה, ונבואת עמוס היתה קודם שנתנגע עזיהו, כמו שכתוב (שם א, א) שנתים לפני הרעש, ועוזיהו נתנגע כ"ה שנים, הרי כ"ז, ויותם מלך י"ו שנים, וי"ו של אחז, ובשנת שש לחזקיהו נחרב שמרון, הרי לך שבעוד ס"ה שנה יחת אפרים מעם, והרצון בעוד שיעבור זה המספר מהשנים, ולא יעברו עוד.
פסוק ה:והרד"ק הביא החשבון באופן אחר, ושניהם לתכלית אחד נתכוונו, ולפי שאחז היה עובד ע"ז ובלתי מאמין בדברי הנביא, עד שמפני זה לא בטח לבו ביעודיו, ושלח למלך אשור מלכים לאמר, (מלכים ב' טז, ז) עלה והושיעני מכף מלך ארם ומכף מלך ישראל הקמים עלי, ושלח לו עליה מנחה לכן אמר לו הנביא אם לא תאמינו כי לא תאמנו רוצה לומר אם לא תאמינו אתה ועמך בנבואתי, הוא לפי שאתם מטבעיכם כזבנים, והכזבן זה דרכו שיחשוב שכלם כזבנים כמוהן, או יהיה פי' כי לא תאמינו, שאינם קיימים ונאמנים באמונתו יתברך, ויש מפרשים כי ראש ארם דמשק, מלשון "דלמא" שהוא גם כן אחד מארבע שמושיו, יאמר לא די שלא תקום עצתם אבל מה שיש להם עתה יבוזו אותם, כאלו אמר וכי ראש ארם יהיה דמשק וראש דמשק יהיה רצין, וכן ראש אפרים האם יהיה שמרון וראש שמרון האם יהיה תמיד בן רמליהו, והיתה גזרת המאמר בכח הדברים שגם זה לא יקום ולא יהיה, כי עוד מעט יחתו ארם ואפרים מעם. הנה התבארו הפסוקים והותרה השאלה השנית:
פסוק י:ויוסף ה' דבר אל אחז וגו', עד והיה ביום ההוא ישרוק ה' לזבוב וגומר. יען וביען המפרשים נבוכו בפירוש הפרשה הזאת, ברצותם להגדיל ענין הנס הזה מהם שמוהו בהודעת הריון העלמה, לפי שלא היה עדיין נודע לשום אדם, ומהם שמוהו בהגדת שתלד בן שהיה בלתי נודע בעצמי בבטן המלאה, ומהם אמרו שהיה הנס שהנער תכף שנולד חמאה ודבש יאכל מעצמו, וכאלה הדעות עד שבאו הנוצרים להעיר שהיה הנס בהריון הבתולה בהיותה בתולה, ולפי שהם כלם דרכים זרים אצלי ראיתי לנטות מהם, אם השמאל ואימינה ואם הימין ואשמאילה ולבאר ענין האות הנזכר בכאן בשלמות:
פסוק י:אומר שהדברים אשר יעשו הנביאים בכח האל ית' כנגד הטבע, נמצא להם בכתבי הקדש שמות מתחלפים, כי פעמים יקראום אותות, כמו שאמר במשה (שמות ד, ח - ט) והיה אם לא יאמינו לקול האות הראשון והאמינו לקול האות האחרון והיה אם לא יאמינו גם לשני האותות וגומר, ופעמים יקראום מופתים, כמו שאמר (שם ד, כא) ראה כל המופתים אשר שמתי בידך ועשיתם לפני פרעה, ופעמים נסים או מסות שכלו לשון אחד, כמ"ש (דברים כט, ב) המסות הגדולות אשר ראו עיניך, ופעם יקראום פלאים, כמ"ש (דניאל יב, ו) קץ הפלאות, פלאות עדותיך (תהלים קיט, קכט), ויבא השם הזה פעם בסמיכות נו"ן כמו (שם קלט, יד) נפלאים מעשיך, שיחו בכל נפלאותיו (שם קה, ב), ופעמים בסמיכות מ"ם כמו (איוב טז, יז) מפלאות תמים דעים, כי הנה מוראים גדולים ענינו ענין הפלא שהוא המטיל אימה ויראה בלבות בני אדם, כמו שאמר (יואל ב, כז) אשר עשה עמכם להפליא, והפלא ה' את מכותך (דברים כח, נט), וכבר חשבו מפני זה אנשים שלא יאמרו בעצם וראשונה אלה השמות, רוצה לומר אות ומופת נס ופלא, כי אם על הפלאות, והם הדברים היוצאים מהמנהג הטבעי והוא דעת נפסד, לפי שכבר יאמר האות על הסימן אי זה שיהיה, אף על פי שיהיה בדרך טבע או בדרך הנחת ורצון, ולכן נאמר במאורות (בראשית א, יד) והיו לאותות ולמועדים, ועל הקשת ועל המילה והיו לאות, ועל התפלין (שמות יג, ט) והיו לך לאות על ידיך ולזכרון בין עיניך, ועל סימני הדגלים, שהיו צורות נעשות ברצון כמו צורות אריה ושור אמר, (במדבר ב, ב) איש על דגלו באותות, עד שמפני זה נקראו אותיות הכתב אותות ונאמר אות אל"ף אות בי"ת, ומה לנו להביא עוד ראיה בזה. והנה בישיעהו עצמו כתיב (להלן ח, יח) הנה אנכי והילדים אשר נתן ה' לי לאותות ולמופתים בישראל, ולא היתה מולדתם בנס כנגד הטבע, אבל שמותם בלבד היה סימן ואות לבני ישראל. ואמנם המופת גם כן מבואר מענינו, שענינו הראיה הטובה והיפה והחזקה שיביא בדבר, ומזה הצד נקראו הראיות העיוניות החזקות וההקשים הישרים מופתים, לפי שיש בהם מיופי האמו', ומזאת הבחינה היו גם כן בני ישעיהו מופתים בישראל, ונאמר (יחזקאל כד, כה) והיה יחזקאל לכם למופת, והוא אמר על עצמו אני מופתכם, לפי שהיה ראיה חזקה וסימן מוכרח על מה שיקרא אות, הנה אם כן האות והמופת הם מיני ראיה וסימן, אם לא שהמופת הוא סימן יותר חזק מהאות, ואולי שלזה אמר ונתן אליך אות או מופת, ואולם הנס כבר יאמר על הבחינה והנסיון, כמו שאמר (תהלים כו, ב) בחנני ה' ונסני, לא תנסו את ה' אלהיכם, ויאמר על ההרגל, כמו (דברים י, יז) לא נסיתי ללכת באלה, ויאמר על הדבר הנרשם שיביטו הכל בו, והוא הנס כמו שאמר ונשא נס לגוים, ומזה הצד נאמר (להלן יא, י) שורש ישי אשר עומד לנס עמים אליו גוים ידרושו, האמנם הפלא נאמר על כל דבר שיפלאו ממנו בני אדם, ומזה נאמר (להלן ט, ה) פלא יועץ ותרד פלאים וגומר, ועל כל דבר נסתר יאמר כן כמו (דברים יז, ח) כי יפלא ממך דבר לא נפלאת היא ממך וביחס היו"ד פלוני אלמוני. (רות ד' א) נפלאתה אהבתך לי. לפלא נדר או לנדבה. (ויקרא כ"ב כא) כי יפליא לנדור נדר (במדבר ו' א) שהם כולם ענין פלא, ואין בזה דבר יוצא מהמנהג הטבעי. וזה כלו מה שיורה שהשמות האלה אות ומופת נס ופלא, אין הנחתם הראשונה על הדברים הנעשים כנגד הטבע, כי גם כן יאמרו באופנים אחרים כמו שזכרתי, ואין ספק שיאמרו גם כן על דברי הנפלאות אשר יעשו הנביאים בזולת המנהג הטבעי, וגם בהם יאמרו השמות האלו בבחינות מתחלפות. כי על הנסים שיש בהם זרות מעט כפי שרשי הטבע יאמר שם אות להיותם סימן בלתי חזק האמור עד הדבר הנרצה בנבואה ההיא, ולכן נקראו פלאות המטה והדם אותות כמו שנאמר (שמות ד' ט) והיה אם לא יאמינו גם לשני האותות האלה, ואמר (שם ד', ל) ויעש האותות לעיני העם, לפי שלא היו נסים חזקים מאד כי לכן עשו כמותו החרטומים בלטיהם, אבל להיותם סימן מה בדבר נקראו אותות. והמופתים, הם הנסים החזקים היותר זרים אצל הטבע כמו שאמר (יואל ג' ג) ונתתי מופתים בשמים ובארץ, ולכן היה מאמר פרעה אליהם תנו לכם מופת (שמות ז' ט) לפי שהוא היה מבקש שיעשו נסים ונפלאות חזקים. והנסים, הם היותר חזקים ונרשמים מהם, ולכן נקראו נסים, לפי שהם כנס העומד למעלה ואליו גוים ידרושו, ולכן אמר המסות הגדולות אשר ראו עיניך (דברים ז' יט) שקראם גדולות כפי איכותם. ואמנם הפלא הוא היותר חזק, והיותר זר שבכולם, ויותר יוצא מהמנהג הטבעי ולכן יפלאו ממנו בני אדם מאד ויהיה ענינם וסבתם נעלמת ונסתרת, ועל זה נאמר (תהלים קי"ט קנט) פלאות עדותיך. (דניאל ו' יג) קץ הפלאות. ובתוספת מ"ם (איוב ל"ז טז) מפלאות תמים דעים. ובתוספת נו"ן (תהלים קל"ט יד) נפלאים מעשיך. (שם ק"ה ב) שיחו בכל נפלאותיו. ומזה גם כן (דברים כ"ח נט) והפלה ה' את מכותך. (יואל ב' כ"ז) אשר עשה עמכם להפליא.
פסוק י:והיוצא מזה כולו, שהשמות האלה ארבעתם עם היות שפעמים יאמרו על הדברים היוצאין מהמנהג הטבעי, הנה ברוב הפעמים יאמרו גם כן על הסימנים והראיות שיעשו בני אדם על עניניהם והיא ההנחה הראשונה שלהם, וכאשר יאמרו על הדברים אשר הם בזולת המנהג הטבעי, תהיה קריאתם כן על דרך השאלה, ובבחינת היותם ראיות וסמנים, ולפי זה שם האות בפרט שהוא המכוון במקום הזה, אינו מן המחוייב שנפרש אותו על הדבר היוצא מהמנהג הטבעי, כי אם על הסימן שהיא ההנחה הראשונה בשם אות, כי הוא יאמר כמו שזכרתי על האות והסימן הרצוני הבחיריי הנעשה במלאכה ועל הטבעי ועל הנסיי אשר יעשה כנגד הטבע. ואחרי שתדע זה תבין ענין הפרשה הזאת, והוא, שאחז כששמע נבואת הנביא, אשר הבטיחו שלא תקום ולא תהיה עצת רצין ובן רמליהו שתק ולא השיבו דבר, לפי שהיה בלתי מאמין בדבריו, עד שמפני זה שלח למלך אשור ספרים ומנחה כדי שיבא להושיעו. ומפני זה באה מאת השם נבואה אחרת לישעיהו על ענין אחז וזהו אומרו ויוסף ה' דבר אל אחז שדבר אל ישעיהו על ענין אחז. ויונתן תרגם ואוסף נביאייא דה', ויחסר אם כן בכתוב מלת נביא, או שתרגם הנביא בשם שולחו ה', ורחוק הוא. ואמר לו, (יא) שאל לך אות מעם ה' אלהיך, רוצה לומר שלא ילך לדרוש בבעל עקרון ולא בשאר אלהי העמים, וגם לא יבקש עזרה ממלך אשור, אבל ישאל מעם ה' אלהיו, רוצה לומר מהוה העולם ומשגיח בעם ישראל שהוא יכול על כל הדברים. ואמר לו, שאל לך אות, רוצה לומר שאחז מעצמו ישאל מאת האלהים, שיתן לו אות וסימן שיכיר בו אמתת דבר הנביא ושיהיה האות הזה מיוחד לא ידע ממנו אדם, וזהו אמרו שאל לך אות כלומר, שיהיה האות אליו בייחוד מאת השם יתברך. וביאר לו עוד זה באמרו העמק שאלה או הגבה למעלה, רוצה לומר שיעמק השאלה בלבו שלא ידע ממנה אדם, או ישאל אותה בקול רם לפני הכל. והוא אמרו או הגבה למעלה, ואפשר לפרש העמק שאלה או הגבה למעלה על האות שיהיה, אם בדברים העליונים ואם בדברים התחתונים, וכן דרשו חז"ל בתנחומא (ילקו"ש ת"ט) העמק שאלה להחיות את המת, או הגבה למעלה לשאול אות בשמים.
פסוק יב:ואחז השיבו לא אשאל ולא אנסה את ה' והמאמר הזה אין תוכו כברו, כי הנגלה ממנו הוא חסידות ויראת שמים שהיה מאמין בדברי הנביא כראוי ולא היה צריך לנס אשר לא ישאל אותו השואל כי אם להבחין הנביא או לנסות את השם, ומאחר שהיה ישעיהו נביא מוחזק ישאר שתהיה השאלה לנסות את השם, אבל תוך המאמר הזה תעמוד הבהרת לפי שהנביא אמר לו שאל לך אות והוא השיבו לא אשאל ולא אנסה ר"ל לא אשאל האות כמו שאמרת שהוא סימן וראיה קטנה, וגם לא אנסה, כלומר לא שאצטרך לנס שהוא יותר גדול מאד, לפי שכל זה בלתי ראוי בשם יתברך, כי היה דעתו בהסתלקות ההשגחה מפרטים, ולכן לא היה מהראוי שיטריד זמנו, לא בשאלת האות ולא בשאלת הנס, כי אין בחקו יתברך להשגיח בדבר מזה. או היתה כוונתו בדבריו הרעים עם היות הנגלה מהם טוב, שהוא היה מוסר המאמין ביכולת האלהי, ולכן לא יבא לנסותו. וכבר זכרו אחרוני החכמים שמצות לא תנסו היא כאשר ינסה האדם להיותו בלתי מאמין ביכולת האל יתברך, כמו שאמר (דברים ו' טז) כאשר נסיתם במסה שאמרו שם (שמות י"ז ז) היש ה' בקרבנו אם אין, וכן היה הנסיון כמו שנאמר (תהלים ע"ב ב') הגם לחם יוכל תת. אבל כאשר ינסה האדם לדעת רצונו יתברך כנסיון גדעון אין בנסיון ההוא דופי כלל כשהוא מנסה לדעת הירצה ה' לעשות זה. ולכן השבו הנביא (יג) שמעו נא בית דוד, כנגד אחז וקרוביו ואנשיו שהם היו כולם בית דוד, והוא על דרך מה שאמר משה רבנו ע"ה (במדבר ט"ז ח) שמעו נא בני לוי, כי הנה ישעיהו לקח בדבריו תמיד דרך אדוננו משה ודבריו כמו שנראה בנבואתו הראשונה. ואמר עתה המעט מכם הלאות אנשים. כי תלאו גם את אלהי, רוצה לומר כל זה אשר אמר אחז אונאת דברים הוא, והנגלה הוא טוב והנסתר הוא כפירה עצומה, המעט מכם שתונו בני אדם בדבריכם, באמרכם בפה בהפך מה שיש בלבבכם, כי זהו לאות טורח גדול לדבר עמו דברים חנפים כאלה לבני אדם שיסמכו על דבריכם, וימצאו עצמם באונאה ושקר וכזב:
פסוק יב:כי תלאו גם את אלהי, הכהתל באנוש תהתלו בו, שתאמרו אליו מה שאינו בלבבכם. והמפרשים פירשו המעט מכם הלאות אנשים, שבדבריכם תחלישו כח האנשים שתקראו הנביאים חסרי השכל ומשוגעים, כי תלאו גם את אלהי בשתיחסו לו העדר היכולת, והוא על דרך אחר, ומה שפירשתי הוא היותר נכון והותרה בזה השאלה הג':
פסוק יד:לכן יתן ה' לכם אות, רוצה לומר מפני שאין אתם רוצים לשאול ממנו אות, הוא אלהינו ואין עוד אחר מעצמו מבלתי שתשאלוהו ממנו יתן לכם האות, והתבונן אמרו אות לא אמר נס ולא פלא וגם לא אמר מופת, לפי שלא היה עתיד לחדש הקדוש ברוך הוא על זה דבר נסיי יוצא מאד מהמנהג הטבעי, כיון שאחז ואנשיו לא שאלו אותו, ומבלי שאלה לא היה אחז ראוי והגון לשיעשה לו נס מופלג, ואם נמלט ממלך ארם וממלך ישראל, היה בזכות חזקיהו בנו ובזכות אבותיו ובזכות העיר ירושלם, והיה די בהצלתו, לא שיעשה לו השם יתברך עוד אותות ומופתים ונפלאות עצומות, ולכן אמר יתן ה' לכם אות, כלומר, סימן כדי שלא תשכח מפיכם הנבואה הזאת. ואמנם מה היה האות הזה אחשוב אני בו אחד משני דרכים, האחד הוא, שהאות הזה הוא אמרו הנה העלמה הרה ויולדת בן וקראת שמו עמנו אל, רוצה לומר, שאשת אחז או בתו אשר אהבה היתה הרה בתחלת הריונה, ואולי לא ידע עדיין זה אחז והודיעו שהיא הרה ויולדת בן, ושהיא מעצמה תקרא שמו עמנואל, וזה יהיה לו אות וסימן שיהיה השם יתברך עמו ובעזרתו ויצילהו מיד המלכים האלה. ורש"י פירש הנה העלמה הרה על אשת הנביא עצמה, והיה הסימן שתלד בן ושהיא תקרא שמו עמנו אל לסימן שיעזרם ה' ויפלטם. וקשה לפירוש הזה שקראה עלמה, והיה ראוי שיקראה נביאה כמו שאמר עליה (להלן ח' ג) ואקרב אל הנביאה כמו שאמר אחר כך, ולכן ראוי לפרשו על אשת אחז או בתו.
פסוק יד:והנה קראה העלמה לפי שהיתה מועטת השנים כי הנער הקטן יקרא עלם, והנערה הקטנה תקרא עלמה, בין שתהיה בתולה או בעולה נשואה או פנויה, כי הנה השם הזה אינו אליה, כי אם כפי השנים. ועם זה אין ראוי שנחשוב שהבן הזה שקראו עמנו אל היה חזקיהו, כי הנה חזקיהו נולד קודם מלוך אביו תשע שנים, כי הנה אחז מלך י"ו שנה, וחזקיהו כשמלך היה בן כ"ה שנה, וידמה שהיתה הנבואה הזאת אחר עבור שנתים שנים למלכות אחז, אבל העלמה היתה אשה שנית שלקח לו אחז אחרי אמו של חזקיהו, והילד הזה יהיה בנה, או שתהיה עלמה כמו שאמרתי בתו של אחז שתהיה נשואה זה ימים מעטים, והיתה עלמה קטנה בת המלך אהובה לפניו, ועליה ניבא שהיתה הרה שלא היה יודע עדיין ושתלד בן, ושהיא תקרא שמו עמנו אל, בהתעוררות אלהי להיותו אות וסימן למה שיהיה בקרב הארץ, ואפשר שיהיה וקראת שמו שב אל אחז, ויהיה התי"ו, תי"ו הנכח לא תי"ו הנקבה, להגיד שעם כל רשעתו יקראהו כן, וכבר נמצא אות כזה בנשיא אשר בא מארץ יהודה שניבא על לידת יאשיהו, באמרו (מל"א י"ג ב) הנה בן נולד לבית דוד יאשיהו שמו, והוא משלמות הנבואה שיבא בה פרטיות חזק כזה להגיד מה שיהיה, וגם שינבא וייעד בקריאת השם שהוא דבר בחיריי ורצוני:
פסוק טו:ואמר חמאה ודבש יאכל לדעתו מאוס ברע ובחור בטוב וגומר, להגיד שהילד הזה תרגילהו האומנת המינקת אותו לאכול חמאה ודבש, כדי שמצד ההרגל והמנהג ידע מהרה למאוס ברע ובחור בטוב, רוצה לומר כי בהיותו מורגל לאכול דברים מתוקים וערבים כחמאה וכדבש, יתישב טבעו באותו מאכל המתוק המורגל אצלו ולמאוס ברע שהוא הפכו.
פסוק טז:וזכר שעם היות שמפאת ההרגל הזה ימהר הנער ההוא לדעת זה, הנה אותו הזמן הקרוב והממהר לבוא בטרם ידע הנער מאוס ברע ובחור בטוב עם כל תוקף ההרגל ההוא אשר הרגילוהו בו, תעזב האדמה רצונו לומר ארץ ישראל אשר היה קץ אחז בעבורה מפני שני מלכיה, רוצה לומר מלך ארם ומלך ישראל הבאים עליה, ואין ספק שאף על פי שנאמר שהיתה הנבואה הזאת בתחלת הריון המלכה או בת המלך יהיה שהות בזמן מאותו עת שתלד ועד שהילד מתוך ההרגל יבחר ויכסף לאכול הדברים הטובים המתוקים והערבים, ולמאוס הפכם בכמו שנתים ימים, והנבואה הזאת היתה קודם ביאת המלכים על ירושלם, בכמו אותו זמן בין רב למעט, והיה אם כן נבואתו מיעדת על הצלתו. והיותר נכון אצלי שאמרו תעזב האדמה, לא אמרו על ארץ יהודה, כי אם על מלכות ארם ומלכות ישראל שהיה אחז קץ מפני שני מלכיה, והודיעו הנביא שבטרם ידע הנער מאוס ברע ובחור בטוב, תעזב אדמת ארם מרצין, כי יבא עליו מלך אשור ויהרגהו ויקח את ארצו מידו, ותעזב גם כן שומרון ואדמת ישראל מפקח בן רמליהו, לפי שיהרג על ידי הושע בן אלה, ותעזב האדמה מהם אשר הם מולכים עליה. ואחרי שזכר התשועה הזאת, זכר תשועה אחרת שתהיה בימי חזקיהו בנו, שיבא סנחריב מלך אשור על ירושלם לשחתה, והשם ית' יגן על העיר. וזהו אמרו:
פסוק יז:יביא ה' עליך ועל עמך ועל בית אביך ימים אשר לא באו למיום סור אפרים מעל יהודה, רוצה לומר משנחלקו המלכיות, וביאר מהו הדבר אשר יביא, ואמר שהוא מלך אשור שיבוא על ירושלם, ולזה סמך הפרשה אחרת, והיה ביום ההוא ישרוק ה' לזבוב וגומר, וזכר בו מפלת סנחריב באמרו ביום ההוא יגלח ה' בתער השכירה וגומר, והנה לא אמר הנביא שיהיה זה בימי חזקיהו בנו, לפי שלא רצה לייחס את חזקיהו הצדיק בשם בנו של אחז הרשע. כך כתב רש"י זהו הדרך הראשון:
פסוק יז:והדרך השני הוא שהאות הזה היה תשועת העם מיד צריהם, ושירחיב השם להם ויאכלו וישבעו ויתענגו על רוב שלום, וכבר נמצא בספרי הקדש שיאמר שם אות על זה, אם בדברי דוד שאמר (תהלים פ"ו טו - טז) פנה אלי וחנני תנה עוזך לעבדך והושיעה לבן אמתך. עשה עמי אות לטובה ויראו שונאי ויבושו כי אתה ה' עזרתני ונחמתני. הנה קרא התשועה והנחמה אות. וכן תמצא בדברי ישעיהו עצמו אמר לחזקיהו על הצלתו מיד סנחריב (ישעיה ל"ז ל) וזה לך האות אכול השנה ספיח ובשנה השנית שחיס, ובשנה השלישית זרעו וקצרו ונטעו כרמים ואכלו פרים. ויספה פליטת בת יהודה הנשארה שרש למטה ועשה פרי למעלה שיקרא אות לאותה תשועה והצלה ואחריה ירחיב להם בארץ.
פסוק יז:ובזה הדרך עצמו ראוי לפרש כאן, לכן יתן ה' הוא לכם אות, ושאין האות ההוא הריון העלמה ולדתה, כי אם שיתן להם אות לטובה בהצלתם מאויביהם, לא לבד בפעם הזאת מידי רצין ובן רמליהו, אבל גם כן מידי סנחריב שיבא על ירושלם בימי חזקיהו, ואחר כך טוב הארץ יאכלו. ולכן אמר כדי לבאר האות שזכר ומתי יהיה הנה העלמה הרה ויולדת בן כלומר, ידוע תדע שהעלמה שהיא היתה אשתו של אחז או בתו כמו שזכרתי, הנה עם היותה עלמה מעטת השנים, הנה היא כבר הרה ותלד בן, והיא תקרא את שמו עמנואל, לפי שבימיו יהיה השם יתברך עם ישראל ויושיעם מצרותיהם, ולכן אמר חמאה ודבש יאכל להגיד ששתי הצלחות ושתי הצלות יהיו בימיו, וכאלו הוא שליח השם בארץ מבשר טוב להודיע את אשר הוא עושה לעם, כי החמאה הוא מתיקות וערבות אחד, והדבש הוא מתיקות וערבות אחר, והם כנגד שתי ההצלחות וההצלות האחת משני המלכים הקמים עליהם רצין מלך ארם ופקח בן רמליהו מלך ישראל, שימחו מספר חיים ויעקרו ממלכותם בעוד ימים מועטים, והשנית מידי סנחריב שיבא אחר כך על ירושלם וימלא את כל ארץ יהודה מעמיו וחייליו, ויכריתהו השם מהרה מעל פני האדמה וישבה ירושלם לבטח ולמה שאמר לדעת מאוס ברע ובחור בטוב הוא למד הזמן כמו (בראשית ז' ד) לימים עוד שבעה למיום סור אפרים מעל יהודה, יאמר שבאותו הזמן הנער הזה ילמד לדעת מאוס ברע ובחור בטוב, יאכל חמאה ודבש, רוצה לומר האוכל כמו להלן היחרוש בבקרים. (להלן ח' ד) ישא את חיל דמשק, שהכתוב יחסר פעמים שם הפועל, וענינו בכאן שיאכל חמאה ודבש כל אדם בארץ, כי יהיה שובע גדול ושלום ובטחה, ותרבה החמאה והדבש ושאר ההצלחות הנמשלות בזה. או יאמר שהנער עצמו בילדותו יאכל חמאה ודבש לסימן ובשורה, שכן יאכלו אותו בני יהודה בשלום ובמישור כל ימי הנער הזה, ולפירוש הזה נטה רש"י שכתב חמאה ודבש יאכל הנער, שתהיה ארצנו מלאה כל טוב עד כאן:
פסוק יז:והנה ביאר הנביא מיד מה הם שתי ההצלחות אשר יורו עליהם החמאה והדבש, ועל הראשונה מהם אמר בטרם ידע הנער מאוס ברע ובחור בטוב תעזב האדמה, רוצה לומר שבהיות הנער נער בילדותו קודם שידע בחור בטוב ומאוס ברע, תהיה הריגת רצין ופקח בן רמליהו, ותעזב האדמה שהיא מלכותם מאותם המלכים המושלים עליו שהיה אחז קץ מפניהם, וזו היא ההצלחה הראשונה אשר תבא מהרה בילדות הנער, עוד זכר ההצלחה השנית שתהא אחר כך ועליה אמר יביא ה' עליך ועל עמך ועל בית אביך וגומר, כלומר, שתבא עליהם צרה ומצוקה רבה אחרת, ויהיה זה בימי חזקיהו בבוא עליו סנחריב, ועליו אמר והיה ביום ההוא ישרוק ה' לזבוב וגומר, וזכר עוד מפלתו באומרו ביום ההוא יגלח ה' בתער השכירה וגו', וזכר אחר זה שמחת ישראל והצלחתו ודשנותו בארץ שנאמר והיה ביום ההוא יחיה איש עגלת בקר ושתי צאן, והיה מרוב עשות חלב יאכל חמאה, כי חמאה ודבש יאכל כל הנותר בקרב הארץ וזה היה האות לטובה שיתן להם השם, ואשר כוון באמרו חמאה ודבש יאכל כמו שזכרתי, ועם מה שפירשתי בכל אחד משני הדרכים האלה הותרו השאלות הרביעית והחמשית:
פסוק יז:וכבר התאמצו חכמי הנוצרים לסתור, שתהיה העלמה הזאת אשת אחז או אשת ישעיהו, והקשו עליו קושיות, וראיתי לזוכרם פה ולהשיב עליהם להרים מכשול מדרך עמי:
פסוק יז:הספק הראשון שאם היתה העלמה אשת אחז, יהיה הבן הנולד חזקיהו בנו, והוכיח שכבר היה נולד קודם זאת הנבואה, וזה חלוף לא יתכן, ואם היתה העלמה אשת ישעיהו איך אמר אחר זה (להלן ח' ח) והיה מוטות כנפיו מלא רחב ארצך עמנואל, ויורה שיהיה עמנואל אדוני הארץ, וישעיהו ובנו לא היו כן, ואני משיב על זה שכבר פירשתי שלא היה עמנואל חזקיהו, כי כבר היה נולד תשע שנים קודם מלוך אחז אביו, אבל היה בן אחר שנולד לאחז מאשה אחרת, או היתה העלמה בתו של אחז, והכתוב שהביא מלא רחב ארצך עמנואל לא יורה שיהיה עמנואל אדוני הארץ כמו שאמרו, כי פשט הכתוב הוא שחיל סנחריב יחלוף ביהודה, ושטף עבר עד צואר יגיע, והיה מוטות כנפיו מלא רחב ארצך, כלומר שכנפות חיילי סנחריב ימלאו כל רוחב ארץ יהודה בבואם עליה, שעל זה לא יפחדו מהם, מפני שאל עמהם, וכמו שיתבאר בפירושו, לא שיאמר שמוטות כנפיו של עמנואל ימלא רוחב הארץ, כי זהו טעות מבואר בפשט הכתוב.
פסוק יז:והספק הב' הוא שאם הנביא אמר העמק שאלה או הגבה למעלה, להיות האות גדול ועצום, מה היה העוצם והגדולה באות הנה העלמה הרה ויולדת בן כי הנה חכמי הרופאים יכירו בפרצוף האשה ובשתן שלה, אם היא הרה ואם לבן או לבת. ואני משיב לזה שכפי כל אחד משני הדרכים אשר פירשתי בכתוב, הנה לא ישאר מקום לזה הספק כפי הוראת שם אות וענינו וכוונת הנביא במאמרו.
פסוק יז:והספק הג' הוא שהושע בן אלה מלך בשנת י"ב לאחז כמו שנזכר בספר מלכים (ב י"ז א) וכבר היה מת פקח בן רמליהו, והתבאר מזה שכאשר נולד עמנואל כבר מת רצין ופקח בן רמליהו, ותהיה מיתתם בשנה הד' או הה' למלכות אחז. ואני משיב על זה שלא יתחייב מהיות המלכת הושע בן אלה בשנת י"ב לאחז מלך יהודה, שהיו רצין ובן רמליהו כבר מתים בעת זאת הנבואה. כי הנה בספר מלכים (ב ט"ו כ"ז) כתוב שפקח בן רמליהו מלך עשרים שנה, וכתוב שם (שם פסוק טז) גם כן שבימי יותם מלך יהודה אביו של אחז, החל ה' להשליח ביהודה רצין מלך ארם ואת פקח בן רמליהו ובימים ההם מת יותם ובשנת י"ז למלכות פקח מלך אחז על יהודה (שם ט"ז א). ונשארו א"כ ג' שנים משנות מלכות פקח בן רמליהו בימי מלכות אחז ובן רמליהו, ובהן נועצו לב יחדו רצין ובן רמליהו לעלות על ירושלם, ולפי שבתוך ג' שנים ספו תמו רצין ובן רמליהו, לכן יעד הנביא לאחז כי בטרם ידע הנער מאוס ברע ובחור בטוב תעזב האדמה, שיהיה זה בתוך אותם הג' שנים שנהרגו אותם המלכים ונעקרו ממלכותם. הנה א"כ אין סתירה בזה כלל, ולא היתה הנבואה הזאת בשנת ד' או ה' למלכות אחז כמו שאמרו, כי אם בשנה הראשונה למולכו, כי אז נוסדו יחדו רצין ופקח בן רמליהו לעלות עליו מפני המלחמה, שכבר היה להם עם אביו קודם מותו.
פסוק יז:הספק הד' הוא שהנה כתב אחר זה על זה הילד, כי בטרם ידע הנער קרוא אבי ואמי ישא את חיל דמשק ואת שלל שמרון לפני מלך אשור ולא נמצא שמלך אשור שלל את שמרון, אלא כאשר החריבה שהיא בשנת תשע להושע בן אלה, שכבר היה מת אחז, ומלך חזקיהו בנו שש' שנים ואני משיב על זה, שאילו הבינו האנשים הנוצרים האלה פשט הנבואות ואמתתם לא היה מתחייב אליהם הספק הזה, כי הנער שנאמר עליו בטרם ידע הנער מאוס ברע ובחור בטוב, חשבו שזה היה עצמו, לדעתינו שעליו יאמר אחר זה בפרשה (להלן ח' א) ויאמר ה' אלי קח לך גליון וגומר. כי בטרם ידע הנער קרוא אבי ואמי וגומר ואינו כן אצלנו, כי הם היו נערים מתחלפים זה מזה, ולא שתי הנבואות האלה בזמן אחד כי הראשונה שהתחיל ויהי בימי אחז וגומר, ופרשת ויוסף ה' דבר אל אחז והפרשיות אשר אחריהם היו כלם בימי אחז בהתחלת מלכותו כמו שזכרתי, והעלמה ההרה היתה אשה נערה שלקחה אחז או בתו כמו שפירשתי, והילד שחמאה ודבש יאכל יהיה בנה, וענין זה הילד יהיה בימי אחז אמנם פרשת ויאמר ה' אלי קח לך גליון וגומר, ומאמר ואקרב אל הנביאה ותהר ותלד בן וגומר, היתה אח"כ ימים, ולא ניבא בה הנביא דבר מהצלת מלך אחז משני המלכים כמו שניבא בנבואה הראשונה, אבל ניבא לבד על חרבן דמשק, וחרבן שמרון שהיו אח"כ. והנביאה היתה אשת הנביא, והנולד היה בנה, ולכן נקרא הנער הראשון עמנו אל להיות מבשר הצלות העם והצלחותיו, והנער השני בן הנביא נקרא מהר שלל חש בז כי היה ענינו לבשר על חרבן דמשק וחרבן שמרון, ולא ראי זה כראי זה, ועם היות חרבן דמשק בימי אחז שעלה עליו פלאסר מלך אשור והרג את רצין וגלה את דמשק קירה כמו שנזכר בספר מלכים (ב ט"ז ט) וחרבן שמרון היה אחרי מות אחז בשנת שש למלכות חזקיהו בנו אינו מהבטל שבן הנביא הנולד לו יבשר ויורה על חרבן שניהם דמשק ושמרון, בהיות זה אחר זה ימים, כי לכן נקראו לו שני שמות מהר שלל, חש בזה להורות על שני החרבנות כמו שאבאר.
פסוק יז:אמנם מתוך דברי רש"י יראה שהרגיש בספק הזה, והתירו באופן אחר באמרו שנקרא בן הנביא מהר שלל חש בז, על שם הפורענות העתידה לבוא על רצין ועל בן רמליהו, שהיו באים ליטול המלוכה מבני דוד, וישא את חיל דמשק, כמו שאמר (מל"ב ט' כט) ויעל דמשק ויתפשה ואת שלל שמרון. זהו לאחר שנהרג פקח בן רמליהו, ומלך הושע בן אלה במקומו שעלה עליו שלמנאסר ויהי לו הושע עבד ונתן לו מנחה (שם י"ז ג) וזהו שאמר שלל שמרון, שכל זה היה בימי אחז, ולא זכר הכתוב א"כ כאן מחרבן וגלות שמרון, כי על כן לא נזכר לשון גלות ולא חרבן, כי אם שלל שמרון, שהוא המנחה והשחד אשר נתן הושע בן אלה למלך אשור, בהיותו לו עבד, שהיה זה גם כן בימי אחז וכבר הסכים בפירוש הזה החכם טומאש אשר להם. הנה אם הותרו ספקותיהם כולם ונשאר האמת במקומו מסכים מכל צד. ואמנם הנוצרים לקחו מדברי מאטיאו שלוחם שמאמר:
פסוק יז:יתן ה' לכם אות, הנה העלמה הרה ויולדת בן, וקראת שמו עמנואל, נאמר על מרים שנתעבר' בבתולי' ושהוליד' ישו"ע אלהיהם, ושעל כן נקרא עמנו אל. וכבר התחייבו אליהם בטולים שבעה:
פסוק יז:האחד: שמאמר הנה מורה על הדבר הנעשה מיד בהווה, כמו (בראשית טו, ד) והנה דבר ה' אליו לאמר לא יירשך זה. (שה"ש ב, ח) הנה זה בא. (ישעיה יב, ב) הנה אל ישועתי אבטח וגו', לפי שלשון הנה הוא מגזרת הנני, ואיך יאמר הכתוב:
פסוק יז:הנה העלמה וגומר, על מה שיהיה לאחרית הימים, והיה ראוי שיאמר והיה באחרית הימים וכיוצא מהלשונות האלה שהם לעתות רחוקות.
פסוק יז:הנה העלמה, וחשבו מפרשי הנוצרים שלא נמצא בכתוב שם עלמה כי אם בבתולה, כמו שהוכיחו ממה שאמר ברבקה עלמה (בראשית כו, מג). והיתה היא בתולה ואיש לא ידעה (שם פסוק טז). וגם במרים אחות אהרן נאמר (שמות ב, ח): עלמה בהיותה בילדותה ובבתוליה ולכן גזרו אומר ששם עלמה הוא נרדף לבתולה, ואינו כן כי מבואר הוא לכל עברי, שזה השם בלשון הקדש אינו נופל על הבתולה, כי גם כן יאמר על הנבעלה, והמורה עליו אומרו (משלי ל, יח - כ): שלשה המה נפלאו ממני וגומר, דרך הנשר בשמים, דרך נחש עלי צור, דרך אניה בלב ים ודרך גבר בעלמה, וסמיך ליה כן דרך אשה מנאפת אכלה ומחתה פיה ואמרה לא פעלתי און. והוא המורה הראות מבואר: שלא אמר עלמה כי אם על הבעולה, שלא יודע אם שכב איש אותה ואם נטמאת אם לא, וכדי להנצל מהספק הזה קצתם העתיקו ופירשו: דרך גבר בעלמה רוצה לומר בעלמותו ונערותו ועולמו, כאלו היתה מלת בעלמה אלף בסופה, ואינו כן כי אם הא, וקצתם הכניסו עצמם לעשות פירושים וצורות בדברי שלמה, מהנשר והנחש והאניה, שהם דברים המשליים נאמרו על ישו"ע באלהותו, כדי לישב דרך גבר בעלמה, על שנכנס בבטן הבתולה, אבל לא יכלו לישב סופיה דקרא כן דרך אשה מנאפת.
פסוק יז:הג' מאומרו הנה העלמה הרה, ומלת הרה היא מההווה. שהיתה אז כבר הרה, לא שתהר אחר כן שש מאות שנה, ואם היה הנביא מדבר על העתיד, היה ראוי שיאמר: הנה העלמה תהר על דרך (להלן ח, י) ותהר ותלד בן, לא שיאמר הרה, שמורה על היותה הרה בהווה, מלשון והנה היא הרה.
פסוק יז:וקראת שמו עמנואל, וידוע שלא קרא אדם לישוע הנוצרי שם עמנו אל, לא שיקראהו אמו כן, ולא שיהיה נקרא בזה השם מפי אחרים. וכבר התאמצו גם כן להשיב לזה, באמרם: שיש לדבר שם טבעי ושם הסכמיי, כמו שם אדם לאדם שהוא טבעי אליו, ושם סקראט שהוא הסכמיי לפרטיותו, ושישוע היה לו שם הסכמיי, ואמנם עמנואל היה לו שם טבעי מפאת אלהותו, ואלה דברי רוח הם, כי על השם הטבעי, לא יאמר הכתוב: וקראת שמו עמנואל, כי אם על ההסכמיי, שיסכימו לקוראו כן, ועל השם הטבעי נאמר (בראשית ב, יט): הוא שמו, והיה לו לומר: והיה שמו עמנואל, לא וקראת שמו, שתלה הדבר בקריאה שיקראו אותו כן, כי לא נאמר בנער אחר הנולד, שאמו תקראהו אדם, לפי שהשם הזה אליו אינו מהקריאה, אבל הוא מהטבעי.
פסוק יז:כי בטרם ידע הנער מאוס ברע ובחור בטוב, כי זהו הפך מה שקבלו הנוצרים, שישוע מעת שנולד היה חכם בתכלית השלמות. וגם לזה השיבו, שעם היות ישוע בבחינת אלהותו חכם מתחילת בריאתו, הנה בבחינת גופו וחומרו נעלמה החכמה ממנו ימים אחדים, וגם זה אין ענין לו, שאם הוא היה אלוה, הנה האלהות כחו בלתי בעל תכלית בהשכלה, ואיך ימנעהו כח החומר הבעל תכלית. ואיך יהיה האלהות בו מבלי השכלה, שהוא הפעל העצמי באלוה.
פסוק יז:תעזב האדמה אשר אתה קץ מפני שני מלכיה, והוא ספק עצום מבואר בעצמו, כי אם היה אחז ירא ומפחד מרצין ובן רמליהו, ועל זה היה הנביא נותן לו אות, להבטיחו שלא ירך לבבו ולא יפחד, איך יהיה האות בענין מרים ובתוליה והגשמת האל, והיה הצרה קרובה, והאות שנתן לו היה על דבר עתיק לשש מאות שנה וכבר חתרו להנצל מהספק הזה, באמרם: שלא היה הנס הזה לאמת הנבואה שאמר לאחז, כי אם להודיע נס שיעשה השם גדול ממנו בעולם, ושלכן אמר זה כנגד בית דוד, להודיעם שממשפחתם תבוא מרים שתלד את האל, ושהוא ייעוד לא מופת על הצלת אחז. וגם זה אין לו מקום, לפי שבתחלה אמר הנביא לאחז: שאל לך אות מעם ה' אלהיך העמק שאלה או הגבה למעלה, ואין ספק שהיה האות על בטחונו מאותם המלכים, וכאשר אחז השיבו לא אשאל ולא אנסה את ה', אמר לו הנביא: לכן יתן ה' לכם אות, וזה מורה שהאות הזה, היה אותו אשר אמר לו שישאל בראשונה ולא היה אם כן ייעוד מה שיהיה, ולא הודעת נס אחר גדול ממנו, כי אם אות על אותה נבואה ובטחון שאמר לו, ומפני זה יחוייב שיהיה האות מגיע קודם זמן הבטחון שהבטיחו, כיון שהוא היה כדי להאמין בו, ואיך יאמר אדם בעל שכל מאמר: בטרם ידע הנער מאוס ברע ובחור בטוב תעזב האדמה וגומר, נאמר על ישוע מאחר ששני המלכים ההם עזבו האדמה שש מאות שנה קודם לדתו. והנה מצאנו ראינו הנביא ייעד לחזקיהו על הצלתו מיד סנחריב, וגם כן יעדו על המלטתו מן המות וחיותו מחליו, ונתן לו על כל זה אותות ומופתים בשמים ובארץ, ולא זכר דבר מהגשמת האלוה, כי מה ענין זה אצל זה.
פסוק יז:גם ראיתי מחכמיהם שכתבו, שפעמים בכתוב תבוא האות אחרי הדבר אשר הוא אות אליו, והביאו לזה (שמות ג, יב) וזה לך האות כי אנכי שלחתיך בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלהים על ההר הזה, שהיה האות על היציאה, ענין מתן תורה שהיה אח"כ, וכן מה שנאמר בחזקיהו (מלכים ב יט, כט) וזה לך האות אכול השנה ספיח וגו', וידוע שהיה מתן תורה אחרי יציאת מצרים, והאות שזכר בחזקיהו אחרי מפלת סנחריב. אבל גם אלה כולם הבל המה מעשה תעתועים, כי לא אמר במשה וזה לך האות, כי אם על נס הסנה שראה אז בוער באש, או שהיה האות על היציאה אותה הנבואה המגעת אליו, והוא אמרו: וזה לך האות כי אנכי שלחתיך, וכן פירשו ניקולו המפרש הגדול שלהם, ומה שאמר אחריו בהוציאך את העם ממצרים וגומר, הוא להודיעו תכלית השליחות, לא שיהיה זה האות. ומה שאמר בחזקיהו: וזה לך האות אכול תשנה ספיח, יתבאר במקומו שלא היה כי אם אות לטובה, וכמו שפירשתי למעלה, לא שיהיה זה ראיה על הצלתם מכף מלך אשור.
פסוק יז:והספק הז' מהמשך הפרשה שאמר אחר זה:
פסוק יז:יביא ה' עליך ועל עמך ועל בית אביך ימים אשר לא באו למיום סור אפרים מעל יהודה את מלך אשור, כי זה מורה שלא זז הנביא מדבר בענין אחז עם אותם המלכים הבאים על ירושלם, ולכן נזכר אחריו ביאת סנחריב עליה בימי בנו חזקיהו, ואיך יסבול השכל האנושי, שיכניס בין שני הייעודים האלה המתיחסים בענינם ובזמנם, ייעוד אחר שאינו מענינא דיומא לעתות רחוקות, ומה אוסיף לדבר בביטול הדעת הזר הזה, אחר שאין לו מדר' הסברה ולא מדרך הכתוב על מה שיסמך:
פסוק יח:והיה ביום ההוא ישרוק ה' לזבוב וגומר עד ויאמר ה' אלי קח לך גליון: לפי שהנביא אמר לאחז יביא ה' עליך ועל עמך ועל בית אביך ימים אשר לא באו וגומר, בא עתה לבאר מהו הדבר אשר יביא באותם הימים, אם טוב ואם רע, ואיך תהיה ביאתו, אם בדרך השגחה או על צד המקרה, ולכן אמר שישרוק ה' לזבוב, רוצה לומר, שהוא יתברך בהשגחתו יעיר את רוח המצריים, והמשיל אותם בזבוב לקלות מרוצתם ולרוב האספם, וזהו אשר בקצה יאורי מצרים ושגם כן ישרוק ויקרא לדבורה אשר בארץ אשור, והמשיל את האשורים לדבורה לחזקם ותקפם, והכותם בעקיצות מכאיב את לוחמיהם, כי כמו שהדבורה תקיפה מהזבוב, כן היה אשור תקיף ממצרים, והיה ענין זה הייעוד, שמלך אשור בא למצרים, והביא את המצריים משם להלחם בעזרתו על בני יהודה, גם שבעלותו על ארץ מצרים, הביא משם שביה רבה ואז עלה על ירושלים, וכמו שאמר (ישעיה כ, ד) כן ינהג מלך אשור את גלות מצרים ואת גלות כוש.
פסוק יט:ואמר הנביא כאן שיבואו כלם הזבובים המצריים והדבורים האשוריים ויחנו בערי יהודה וקרא אותם נחלי הבתות לפי שיהיו נחרבים ומשוממים מפחדם, ובאמרו ובנקיקי הסלעים רמז על הערים הבצורות, ובכל הנעצוצים שהם העצים הפחותים רמז לכפרים, ובאמרו ובכל הנהלולים שהם העצים המשובחים שיהללו אותם, רמז למגדלים היפים שהיו סביבות ירושלם, והכלל שיחנו האויבים בכל ערי יהודה במישור ובהר ובמקומות המשובחים וגם כן בפחותים, כי לא ישאר דבר שלא יכבשו קודם בואם על ירושלם.
פסוק כ:אבל ספר מיד שתשועת ה' תהיה כהרף עין, לפי שיגלח ה' בתער השכירה, והוא משל להריגה העצומה אשר יעשה במחנה אשור בשרים ובהמון, והוא אמרו:
פסוק כ:במלך אשור שהוא הראש, ושער הרגלים שהם אנשי המלחמה, וגם את הזקן תספה שהם השרים שמתו שמה, כמו שאמר (מלכים ב יט, לה): ויצא מלאך ה' ויך במחנה אשור קפ"ה אלף, ועם היות שלא מת מלך אשור, הנה בניו הכוהו בחרב בשוב מן המלחמה, ואולי שלזה כיוון באמרו:
פסוק כ:וגם את הזקן תספה. והרב רבי אברהם בן עזרא כתב: שתער השכירה נאמר על מלאך ה' שהכה במחנה אשור, והכל חוזר לענין אחד, ואמר בעברי נהר לפי שהיה מחנה מלך אשור חונה על הנהר:
פסוק כא:ואחרי שזכר הנביא מפלת סנחריב, זכר אחריו שיהיה שבע גדול בכל ארץ יהודה, עד שכל אדם במעט מהנכסים שיהיה לו ירויח ויצליח מאד ולא יאכל רק דברים נבחרים, באופן:
פסוק כא:שאיש אחד שיחיה עגלת בקר ושתי צאן בלבד יעשה כל כך חלב שיספיקו לו לאכול לשבעה ולעשות חמאה לאכול ובזה הדרך (כב) חמאה ודבש יאכל כל הנשאר בארץ, כי יתן השם ברכה גדולה והמעט יחזיק את המרובה.
פסוק כג:וזכר גם כן שבזמן ההוא כל מקום אשר היה שם בראשונה אלף גפן שהיו שוים אלף כסף, ואחר כך בבוא האשורים על הארץ לשמיר ולשית יהיה, לפי שיעלה כולו קמשונים מהעדר עבודת האדמה.
פסוק כד:עד שבחצים ובקשת יבוא שמה, רוצה לומר שהרוצה להכנס שם, יבוא בקשת ובחצים להנצל מהחיות רעות שיהיו שם בתוך השמיר והשית וגם כן מיראת הלסטים הנחבאים שמה.
פסוק כה:הנה עתה יהיה בהפך, שאף כל ההרים, רצונו לומר הרמים שהם ברוב המקומות ללסטים יעדרו ויעבדו אותם, ולא תבוא עליהם יראת שמיר ושית, והיה הכל:
פסוק כה:למשלח שור ולמרמס שה, מרוב שלום, ויהיה אמרו אשר יהיה, שם עתיד או הווה במקום עבר, כמו (שמות טו, א) אז ישיר משה, (תהלים קו, יט) יעשו עגל בחורב, (איוב א, ה) ככה יעשה איוב כל הימים. וי"מ שאחרי מפלת סנחריב לא ישתדלו בני אדם לנטוע גפנים וכרמים ולשתות יין, כאשר היו עושים עשרת השבטים, כמו שאמר עליהם (ישעיה כח, ז) וגם אלה ביין שגו, שלא יעבדו עוד את הכרמים ולא יתקיימו, עד שכל מקום שהיה שם אלף גפן, שהיה שוה אלף כסף, יעלה כלו שמיר ושית, ומי שירצה ללכת בו ילך בקשת ובחצים, מפחד החיות רעות אמנם כל ההרים שדרכם להעבד במעדר, ולזרוע בהם שאר התבואות, הנה אלו לא תבא שמה יראת שמיר ושית, כי יזרעו אותם בני יהודה לאכול את תבואתם ומקצת הארצות יהיו למרעה צאן ושה, כדי שיאכלו וישמחו כל דשני ארץ, ולא ילכו אחרי היין, אבל יהיה עסקם תמיד בתורה וכבר נתקיים כל זה בימי חזקיהו שנתחכמו בני דורו כמו שאמרו בפרק חלק (סנהדרין צד, ב) שבדקו מדן ועד באר שבע ולא מצאו אדם עם הארץ, לפי שהיו כלם למודי ה', ולכן נאמר (משלי כה, א) גם אלה משלי שלמה אשר העתיקו אנשי חזקיהו מלך יהודה.