הפגישה הדרמטית בין ישעיה הנביא ובין המלך אחז
ה' פושט ידו לאחז ושולח נביאו, בשעת מצוקת המלך הכי גדולה, בבשורת רוח והצלה. הנביא בלי ספק מקוה שבשורה זו, בשעה זו, תצליח להפוך לב אחז להטותו אל ה'. וכאשר תקוותו נכזבה הוא מתנקם באחז בתארו לפניו מצוקה עוד יותר נוראה שתתקוף את המלך והעם ולא תרף(=תרפה) מהם עד שיהיה לעם לב חדש למאוס ברע ולבחור בטוב.
וַיֻּגַּ֗ד לְבֵ֤ית דָּוִד֙ לֵאמֹ֔ר נָ֥חָֽה אֲרָ֖ם עַל־ אֶפְרָ֑יִם וַיָּ֤נַע לְבָבוֹ֙ וּלְבַ֣ב עַמּ֔וֹ כְּנ֥וֹעַ עֲצֵי־ יַ֖עַר מִפְּנֵי־ רֽוּחַ׃
(ישעיה ז ב)
פירושו: לזה שמבית דוד(והשווה ישעיה יא י), הוא המלך אחז, כי מלכי יהודה כנראה היו מכנים עצמם כך כדי להתגאות בייחוסם נגד מלכי ישראל, ומה גם בעת שיד מלכי ישראל הייתה על העליונה.
וַיֹּ֣אמֶר יְהוָה֮ אֶֽל־ יְשַׁעְיָהוּ֒ צֵא־ נָא֙ לִקְרַ֣את אָחָ֔ז אַתָּ֕ה וּשְׁאָ֖ר יָשׁ֣וּב בְּנֶ֑ךָ אֶל־ קְצֵ֗ה תְּעָלַת֙ הַבְּרֵכָ֣ה הָעֶלְיוֹנָ֔ה אֶל־ מְסִלַּ֖ת שְׂדֵ֥ה כוֹבֵֽס׃
(ישעיה ז ג)
אחז היה קבוע שם לפקח על ביצור ירושלים מפני האויב, שכן היו מקבצים מי הברכה לקחת ממנה מים לגבל את העפר כדי לסתום הבקעים בחומת העיר, או שהביאו משם מים בחפירה סביב לעיר כדי להגן עליה.
כֹּ֥ה אָמַ֖ר אֲ-דֹנָ֣י יְ-הוִ֑ה לֹ֥א תָק֖וּם וְלֹ֥א תִֽהְיֶֽה׃
כִּ֣י רֹ֤אשׁ אֲרָם֙ דַּמֶּ֔שֶׂק וְרֹ֥אשׁ דַּמֶּ֖שֶׂק רְצִ֑ין וּבְע֗וֹד שִׁשִּׁ֤ים וְחָמֵשׁ֙ שָׁנָ֔ה יֵחַ֥ת אֶפְרַ֖יִם מֵעָֽם׃
(ישעיה ז ז-ח)
עצת האויבים לא תקום ולא תהיה, לא בצדקתך, אלא ברשעת האויב, לפי שראש ארם - דמשק העיר הרשעה - וראש דמשק – רצין המלך הרשע; ובדרך זה יתפרש גם בפסוק הסמוך: "וראש אפרים שומרון וראש שומרון בן רמליהו".
אם לא תאמינו כי לא תאמנו
(ישעיה ז ט)
בלשון שאלה: כלום לא תאמינו כל זמן שלא תיווכחו על זה ע"י אות או מופת?
וסימן זה היה ביד הנביא(וסמך לזה מישעיה כב ט,יא): היצווה אחז לאחר הבטחת השם להפסיק ביצור החומה כמיותר עכשיו או לא.
וַיּ֣וֹסֶף יְהוָ֔ה דַּבֵּ֥ר אֶל־ אָחָ֖ז לֵאמֹֽר׃
שְׁאַל־ לְךָ֣ א֔וֹת מֵעִ֖ם יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֑יךָ הַעְמֵ֣ק שְׁאָ֔לָה א֖וֹ הַגְבֵּ֥הַּ לְמָֽעְלָה׃
(ישעיה ז י-יא)
כאשר לא ציווה אחז להפסיק ביצור החומה, עשה ה' לפנים משורת הדין ודברו היה אל ישעיהו - אלא לפי שאחז היה גם כן באותו מעמד ונמסר תכף ומיד הדיבור לו, נכתב שדבר ה' היה אל אחז כאלו היה הדבור ישר אליו, שישאל אחז איזו אות שירצה.
וַיֹּ֖אמֶר אָחָ֑ז לֹא־ אֶשְׁאַ֥ל וְלֹֽא־ אֲנַסֶּ֖ה אֶת־ יְהוָֽה׃
וַיֹּ֕אמֶר שִׁמְעוּ־ נָ֖א בֵּ֣ית דָּוִ֑ד הַמְעַ֤ט מִכֶּם֙ הַלְא֣וֹת אֲנָשִׁ֔ים כִּ֥י תַלְא֖וּ גַּ֥ם אֶת־ אֱלֹהָֽי׃
(ישעיה ז יב-יג)
מזה שאחז לא התעורר להפסיק העושים במלאכה, נוכח ישעיהו כי תשובתו, "לא אשאל ולא אנסה את ה'", באה מתוך כובד-לב ולא מתוך רגש-אמונה בה'.
"המעט מכם הלאות אנשים..." - כוונתו על העושים במלאכת ביצור העיר שלא הפסיקם אחז מעבודתם אף על פי שעתה לאחר הבטחת ה' אין צורך בה עוד.
לָ֠כֵן יִתֵּ֨ן אֲ-דֹנָ֥י ה֛וּא לָכֶ֖ם א֑וֹת הִנֵּ֣ה הָעַלְמָ֗ה הָרָה֙ וְיֹלֶ֣דֶת בֵּ֔ן וְקָרָ֥את שְׁמ֖וֹ עִמָּ֥נוּ אֵֽל׃
(ישעיה ז יד)
כאן "אות" אינו מתפרש כלעיל בפסוק י"א בתור סימן לאמיתת הנבואה, אלא בתור נבואה על העתיד שנקראת גם כן אות. וכוללת נבואה זו כל הפרק עד הסוף, ותכלית ה' באות זה להרעיש לב אחז ולהתנקם במִריו, ומורה על זה לשונו: "לכן יתן ה' הוא לכם אות".
"הנה העלמה הרה ויולדת בן וקראת שמו עמנואל" - אינו מדבר כאן בעלמה מיוחדה(=מיוחדת) אלא בדרך כלל [ואם התכוון לאשה מסויימת היה לו לפרש ולא לסתום], כי כל עלמה-אישה צעירה והיא הרה עכשיו, ויולדת בן, היה ראוי שתקרא שמו עמנואל על שם העתיד שה' יהיה עמנו להצילנו בשעה שתגיע הסכנה למרום קצה(והראיה מישעיה ח י).
חֶמְאָ֥ה וּדְבַ֖שׁ יֹאכֵ֑ל לְדַעְתּ֛וֹ מָא֥וֹס בָּרָ֖ע וּבָח֥וֹר בַּטּֽוֹב׃
(ישעיה ז טו)
כלומר, ההצלחה החמרית המסומנת בזה שחמאה ודבש יאכל כל הנותר בקרב הארץ, ככתוב למטה(ישעיה ז יא), לא תגיע אלא על ידי עליה רוחנית המסומנת בזה שכל אחד ואחד, כל הנער היולד, וזאת אומרת: הכלל כולו, ידע למאוס ברע ולבחור בטוב.
כִּ֠י בְּטֶ֨רֶם יֵדַ֥ע הַנַּ֛עַר מָאֹ֥ס בָּרָ֖ע וּבָחֹ֣ר בַּטּ֑וֹב תֵּעָזֵ֤ב הָאֲדָמָה֙ אֲשֶׁ֣ר אַתָּ֣ה קָ֔ץ מִפְּנֵ֖י שְׁנֵ֥י מְלָכֶֽיהָ׃
(ישעיה ז טז)
מפסוק זה והלאה, הנביא ישעיה מפרט מה שאמר בפסוק הקודם בדרך כלל:
"כי בטרם ידע הנער" - כל נער ונער היולד, כמו שפירשנו לעיל;
"בטרם" - מושך עצמו ואחר עמו, וכך הפירוש: בטרם ידע הנער... ובטרם תעזב האדמה אשר אתה קץ מפני שני מלכיה, דהיינו, טרם שיכבוש אשור את ארם ואפרים ויגל אותם מאדמתם "יביא ה' עליך וכו...".
וְהָיָה֙ בַּיּ֣וֹם הַה֔וּא יִֽהְיֶ֣ה כָל־ מָק֗וֹם אֲשֶׁ֧ר יִֽהְיֶה־ שָּׁ֛ם אֶ֥לֶף גֶּ֖פֶן בְּאֶ֣לֶף כָּ֑סֶף לַשָּׁמִ֥יר וְלַשַּׁ֖יִת יִֽהְיֶֽה׃
בַּחִצִּ֥ים וּבַקֶּ֖שֶׁת יָ֣בוֹא שָׁ֑מָּה כִּי־ שָׁמִ֥יר וָשַׁ֖יִת תִּֽהְיֶ֥ה כָל־ הָאָֽרֶץ׃
וְכֹ֣ל הֶהָרִ֗ים אֲשֶׁ֤ר בַּמַּעְדֵּר֙ יֵעָ֣דֵר֔וּן לֹֽא־ תָב֣וֹא שָׁ֔מָּה יִרְאַ֖ת שָׁמִ֣יר וָשָׁ֑יִת וְהָיָה֙ לְמִשְׁלַ֣ח שׁ֔וֹר וּלְמִרְמַ֖ס שֶֽׂה׃
(ישעיה ז כג-כה)
הנביא מבאר הסיבה לזה שאמר למעלה אשר תיכף לתשועת ה' מיד אשור, לא יהיה מצוי בארץ אלא חמאה ודבש; לפי שהאדמה חדלה לתת את יבולה האויב הפכה למדבר שממה מכוסה בשמיר ושית.
"וכל ההרים אשר במעדר יעדרון לא תבוא שמה יראת שמיר ושית" - כמו 'ולא תבוא שמה...', ופירוש הפסוק כך הוא: כל ההרים אשר במעדר יעדרון ולא תבוא שמה. משום כך יראת שמיר ושית יהיו בשעת החירום למשלח שור ולמרמס שה והעדרים יעשו כלה בתבואה.