פסוק ד:וישקהו וכו׳ שלא נשקו וכו׳ אין סברא זו כמ״ד במדרש רבה שהיה רוצה לנשכו ונעשה צוארו כשיש ושיני עשו קהו שזו דעת אחרת דר׳ ינאי דדריש וישקהו כמו וישכהו ולא הביא זו רש״י שאינה קרובה לפשט אבל דברי הרב הם דברי ר״ש בן אלעזר דהתם וצריך ליישב מה עניין הניקוד בין לסברא זו בין לסברת רשב״י שנשקו בכל לבו ונר׳ דידוע שהנקוד לעולם בא לגרוע אותה האות הנקודה כגון אליו דנקודה הלמ״ד ודרשי׳ אי״ו והכא כל האותיות נקודות ולרשב״א ס״ל שבא למעט כל התיבה כלומ׳ אמת הוא דוישקהו אבל לא היה בכל לבו ורשב״י סבר שהנקוד בא להורות דמתחלה לא היה דעתו לנשקהו אבל אה״נ שבאותה שעה נכמרו רחמיו שאם להורות שלא נשקו בכל לבו לא היה צריך לינקד שהרי בידוע הוא שעשו שונא ליעקב וגם בלא ניקוד הייתי אומר כך לכך בא הניקוד להורות דלא נימא כפי מה דהוה ס״ד:
פסוק ז:נגש יוסף וכולי דק״ל דבשלמא בלאה דכתיב ותגש בל׳ יחידה אע״ג דהוו גם ילדיה מ״מ ניחא שהיא עיקר ובניה טפלים לה ולכך שפיר כתיב ותגש ולא כתיב ויגשו אבל הכא דכתיב יוסף תחלה לא שייך לומר יוסף עיקר א״כ הול״ל נגשו יוסף ורחל ולכך משני שפיר דקמ״ל שיוסף לבדו נגש וחפה על אמו וראיתי בס׳ דבק טוב שהק׳ למה לא הטמינה יעקב בתיבה כמו לדינה ותירץ דזרע אברהם גדורים בעריות דאשת איש אבל יוסף לפי שלא ידע מזה עמד בפניה ע״כ ואשתמיטתיה דבהדיא אמרו ה׳ עבירות עבר אותו רשע באותו היום בא על נערה המאורסה ורש״י גופיה הביא בפ׳ ויהי עשו וכו׳ כל ארבעים שנה היה עשו צד נשים תחת בעליהם ומענה אותם. אבל האמת שיעקב לא היה מתפחד מזה לפ׳ שעשו היה מרמה את אביו שיהא סבור שהוא צדיק וליכא חששא שיקח את רחל לפי שיתגל׳ קלונו לאביו אבל מדינה היה מתפחד:
פסוק ט:יהי לך וכולי כאן דאל״כ אמאי קאמר יהי בלשון עתיד הל״ל הנה לך אשר לך או כיוצא לכך פירש דקאי על הברכות כלפי שאמר לו יעקב שעדיין לא נתקיימו בו א״ל יהי לך שיתקיימו לו:
פסוק יא:אשר הובאת וכולי ואני יגעתי וכולי יש לפרש כוונתו קח מנחתי שבזה תתקיים בך הברכה ולא בי שהרי הברכה היה להתעשר בלא עמל וטורח כדלעיל וכשתקבל זה שלא טרח׳ בה הרי מתקיימת בך וכי לא נתקיימה שהרי הרבה יגעתי וכולי וזו חפצי שאין רצוני שיתקיימו בי הברכות עכשיו רק לעתיד וזהו שאמר אל נא לתשובה על מה שאמר לו עשו יהי לך אשר לך שהודה לו על הברכות והוא השיבו אל נא ופירש״י אל נא תאמר לי כן אל תאמר לי שיתקיימו בי עכשיו שאין זו רצוני אלא אדרבא ולקחת מנחתי וכו׳ שתתקיים בך ולי תהיה שמורה לעתיד כן נר׳ לי בדרך דרש:
פסוק יד:עד אשר וכולי ואימתי ילך וכולי לא שהענין מוכרח לבקש ולפרש אימתי ילך מכח דאל״כ נמצא שדיבר שקר שהרי בכה״ג מותר גמור הוא דהכי ילפי ליה מהכא בפ״ב דע״ז ומייתי עובדא מתלמידי ר״ע אלא נר׳ דרש״י דייק דהול״ל עד אשר אלך אל אדוני שעירה ומאי אבא אלא מוכרח דרמז לו שלא ילך עד ימות המשיח וז״ש עד אשר אבוא כלו׳ עד שאחזור לבא לעה״ז בביאת המשיח ומ״מ צריך לייתובי דעתא היכי א״ל הכי דהא ודאי אכתי בההוא זמנא עשו לא היה דר בשעיר דהא חזי׳ בתר הכי שהיה בבית אביו ואחר כך כתיב ויקח עשו וכו׳ וילך אל ארץ מפני יעקב וכו׳ וישב עשו בהר שעיר. וצריך לומר דמה הוא אתרא דהוה השת׳ יעקב לילך לחברון היה צריך לעבור דרך הר שעיר וזהו שא״ל יעקב שילך לפניו וימתין בשעיר עד שהוא יגיע שם ומשם ילכו לביתם יחד והיינו דכתיב וישב ביום ההוא וכולי שעירה להמתין שם עד שיבא יעקב וכיון שהמתין איזה זמן וראה שלא בא הלך לביתו לבדו ושוב מצאתי לרבינו בחיי ז״ל שכתב בפרשת וילך אל ארץ שעורו וילך אל ארץ שעיר כי שם היה מקומו כענין שכתוב למעלה וישב ביום ההוא עשו לדרכו שעירה עכ״ל אמנם לפי מה שפירש״י בפ׳ וילך אל ארץ לגור באשר ימצא צריך לומר כדאמרן:
פסוק טז:וישב וכו׳ נשמטו מאצלו א׳ א׳ וכולי וא״ת מנ״ל דא׳ א׳ נשמטו דילמא כלהו בבת אחת ויש לומר מדחזי׳ דקא״ל בסמוך אציגה נא עמך וכולי ש״מ דאכתי הוו גברי עמיה וליכא למימר דכלהו בתר הכי נשמטו דאמאי נטרו עד האידנא ולא אזלי להו מיד אלא צריך לומר שהיו נשמטים א׳ א׳ כדי שלא ירגיש עשו עד שהיו הולכים ובשעתא דא״ל אציגה וכולי אכתי הוו קיימי קצתם:
פסוק יז:ויבן וכו׳ שהה שם וכו׳ דאל״כ מאי קמ״ל קרא פשיטא דמאחר שרוצה לישב שם צריך לעשות לו בית ולמקנהו גם כן סוכות ותו דמאי נ״מ בהודעה זו א״ו לדרשה ומאחר דבראשונה כשהלך שם היה קיץ ועשה סוכה נקרא שם המקום מיד סוכות:
פסוק יח:שלם בגופו וכולי דהללו ג׳ הם כל מיני השלמות שאפ׳ לימצא באדם וכיון דכתיב שלם סתמא הי מנייהו מפקת והא דנקטינהו בהך סדרא נר׳ דה״ק שלם בגופו שמתחלה נעשה חסר בגופו אבל נתרפא אחר כך כשזרח לו השמש ושלם בממונו הוא בענין אחר דהוה שלם לפי שלא היה מתחלה חסרון אלא למראית העין אבל לפי האמת לא היה חסר כלום אפי׳ בשעה ששלח הדורון לעשיו שנעשה לו נס שלא חיסר כלום ובתורתו היה שלם טפי דלא הו״ל חסרון כלל אפי׳ למראית העין והא דלא חשיב שלימות אחר דהיינו שלם במעשיו דהנך א״ש לומר שבא שלם שהקב״ה השלימו באלו השלמיות שהם דברים דלא כל הימנו לקנותם אבל שלימות המעשים בדידיה קיימא דהכל בידי שמים חוץ מירא׳ שמים:
פסוק כ:ויקרא וכו׳ ורבותינו וכו׳ לכאורה נר׳ כהכרח רבותינו דאל״כ לא הול״ל אלא ויקרא לו אלהי ישראל אבל בש״ס דמגילה די״ח אמרו דאל״כ הול״ל ויקרא לו יעקב ואין להק׳ על הש״ס דמה צורך להזכיר יעקב דמדכתיב ויצב שם מזבח ויקרא לו שפיר מובן ממילא דאיעקב קאי וכדאשכחן נמי במשה ויקרא לו ה׳ נסי ולא כתיב ויקרא לו משה דמובן ממיל׳ וה״נ כן אינה קושיא דשאני הכא דמדכתיב שתי שמות אל אלהי ישראל איכא למטעי ולפ׳ ויקרא לו אל כלו׳ שהאל קרא לו אלהי ישראל ואם אי׳ דר״ל שיעקב קרא כן למזבח הו״ל לפרש ומדלא פי׳ ש״מ דקושטא הכי דה״פ ויקרא לו ליעקב אל וכו׳:
פסוק כ:בת לאה ולא וכו׳ דאל״כ הוה סגי לכתוב דינה דהא ידעי׳ שהיתה בת לאה ועוד דהול״ל בת יעקב דהא הנקבה תולה הכתוב באב כדחזי׳ גבי ואת דינה בתו לכך הוכרח לפ׳ לדרשה ובזה מובן ג״כ מאי דכתיב בתר אשר ילדה ליעקב דאטו לא ידעי׳ דליעקב ילדה כלו׳ היכן מצינו שלאה נמי יצאנית הוה דמש״ה כתיב בת לאה ומשני אשר ילדה ליעקב כדכתיב שם ותצא לאה וכולי אלי תבא וכולי כתיב וישמע אלהים אל לאה ותהר וכו׳:
פסוק כ:וכן וכולי שהאומות גדרו וכו׳ ז״ל הרא״ם ז״ל ואף על פי שאין הפנויה מכלל העריות כיון שגזל אותה ובא עליה הרי היא כערוה וחייב עליה הריגה שהרי בפ״ט מה׳ מלכים כתב הרמב״ם ז״ל ומפני מה נתחייבו כל אנשי שכם הריגה מפני ששכם גזל והם ראו וידעו ולא דנוהו וכו׳ עכ״ל ואחר המחילה הראויה אין נראה שזו כוונת רש״י דהא לא קאמר משום גזל אלא משום ערוה קאמר ואין זו ענין לדברי הרמב״ם ומ״ש הרב דכיון שגזל הרי היא כערוה לא ידענא מנ״ל לומר כן דאיברא דגזל הוא אבל לא מפני זה תחשב ערוה מה שאינו ערוה. ונר׳ דאיכא למידק שנרא׳ אריכות לשון בדברי רש״י דהוה סגי ליה לומר וכן לא יעשה שהאומות גדרו עצמן וכולי ואמאי היה צריך למימר לענות את הבתולות לכך נלע״ד דכוונתו כלפי מה שכתוב לעיל וישכב אותה ויענה ואמרי׳ דהיינו כדרכה ושלא כדרכה והשתא כלפי מה ששכב אותה כדרכה אמר כי נבלה עשה בישראל לשכב וכולי וכלפי מה שעינה אותה שלא כדרכה קאמר וכן לא יעשה אפי׳ באומות וז״ש רש״י לענות את הבתולות ואעפ״י שאין זה מכלל העריות שנאסרו לב״נ דאפי׳ על אשת איש גמורה קאמרי׳ בפ׳ ד׳ מיתות דב״נ שבא עליה שלא כדרכה פטור מ״מ האומות גדרו עצמן גם מזה ע״י המבול וסלקי דברי רש״י ז״ל שפיר:
