א וַיִּשָּׂ֨א יַעֲקֹ֜ב עֵינָ֗יו וַיַּרְא֙ וְהִנֵּ֣ה עֵשָׂ֣ו בָּ֔א וְעִמּ֕וֹ אַרְבַּ֥ע מֵא֖וֹת אִ֑ישׁ וַיַּ֣חַץ אֶת־הַיְלָדִ֗ים עַל־לֵאָה֙ וְעַל־רָחֵ֔ל וְעַ֖ל שְׁתֵּ֥י הַשְּׁפָחֽוֹת׃ ב וַיָּ֧שֶׂם אֶת־הַשְּׁפָח֛וֹת וְאֶת־יַלְדֵיהֶ֖ן רִֽאשֹׁנָ֑ה וְאֶת־לֵאָ֤ה וִֽילָדֶ֙יהָ֙ אַחֲרֹנִ֔ים וְאֶת־רָחֵ֥ל וְאֶת־יוֹסֵ֖ף אַחֲרֹנִֽים׃ ג וְה֖וּא עָבַ֣ר לִפְנֵיהֶ֑ם וַיִּשְׁתַּ֤חוּ אַ֙רְצָה֙ שֶׁ֣בַע פְּעָמִ֔ים עַד־גִּשְׁתּ֖וֹ עַד־אָחִֽיו׃ ד וַיָּ֨רָץ עֵשָׂ֤ו לִקְרָאתוֹ֙ וַֽיְחַבְּקֵ֔הוּ וַיִּפֹּ֥ל עַל־צַוָּארָ֖ו וַׄיִּׄשָּׁׄקֵ֑ׄהׄוּׄ וַיִּבְכּֽוּ׃ ה וַיִּשָּׂ֣א אֶת־עֵינָ֗יו וַיַּ֤רְא אֶת־הַנָּשִׁים֙ וְאֶת־הַיְלָדִ֔ים וַיֹּ֖אמֶר מִי־אֵ֣לֶּה לָּ֑ךְ וַיֹּאמַ֕ר הַיְלָדִ֕ים אֲשֶׁר־חָנַ֥ן אֱלֹהִ֖ים אֶת־עַבְדֶּֽךָ׃ ו וַתִּגַּ֧שְׁןָ הַשְּׁפָח֛וֹת הֵ֥נָּה וְיַלְדֵיהֶ֖ן וַתִּֽשְׁתַּחֲוֶֽיןָ׃ ז וַתִּגַּ֧שׁ גַּם־לֵאָ֛ה וִילָדֶ֖יהָ וַיִּֽשְׁתַּחֲו֑וּ וְאַחַ֗ר נִגַּ֥שׁ יוֹסֵ֛ף וְרָחֵ֖ל וַיִּֽשְׁתַּחֲוֽוּ׃ ח וַיֹּ֕אמֶר מִ֥י לְךָ֛ כָּל־הַמַּחֲנֶ֥ה הַזֶּ֖ה אֲשֶׁ֣ר פָּגָ֑שְׁתִּי וַיֹּ֕אמֶר לִמְצֹא־חֵ֖ן בְּעֵינֵ֥י אֲדֹנִֽי׃ ט וַיֹּ֥אמֶר עֵשָׂ֖ו יֶשׁ־לִ֣י רָ֑ב אָחִ֕י יְהִ֥י לְךָ֖ אֲשֶׁר־לָֽךְ׃ י וַיֹּ֣אמֶר יַעֲקֹ֗ב אַל־נָא֙ אִם־נָ֨א מָצָ֤אתִי חֵן֙ בְּעֵינֶ֔יךָ וְלָקַחְתָּ֥ מִנְחָתִ֖י מִיָּדִ֑י כִּ֣י עַל־כֵּ֞ן רָאִ֣יתִי פָנֶ֗יךָ כִּרְאֹ֛ת פְּנֵ֥י אֱלֹהִ֖ים וַתִּרְצֵֽנִי׃ יא קַח־נָ֤א אֶת־בִּרְכָתִי֙ אֲשֶׁ֣ר הֻבָ֣את לָ֔ךְ כִּֽי־חַנַּ֥נִי אֱלֹהִ֖ים וְכִ֣י יֶשׁ־לִי־כֹ֑ל וַיִּפְצַר־בּ֖וֹ וַיִּקָּֽח׃ יב וַיֹּ֖אמֶר נִסְעָ֣ה וְנֵלֵ֑כָה וְאֵלְכָ֖ה לְנֶגְדֶּֽךָ׃ יג וַיֹּ֣אמֶר אֵלָ֗יו אֲדֹנִ֤י יֹדֵ֙עַ֙ כִּֽי־הַיְלָדִ֣ים רַכִּ֔ים וְהַצֹּ֥אן וְהַבָּקָ֖ר עָל֣וֹת עָלָ֑י וּדְפָקוּם֙ י֣וֹם אֶחָ֔ד וָמֵ֖תוּ כָּל־הַצֹּֽאן׃ יד יַעֲבָר־נָ֥א אֲדֹנִ֖י לִפְנֵ֣י עַבְדּ֑וֹ וַאֲנִ֞י אֶֽתְנָהֲלָ֣ה לְאִטִּ֗י לְרֶ֨גֶל הַמְּלָאכָ֤ה אֲשֶׁר־לְפָנַי֙ וּלְרֶ֣גֶל הַיְלָדִ֔ים עַ֛ד אֲשֶׁר־אָבֹ֥א אֶל־אֲדֹנִ֖י שֵׂעִֽירָה׃ טו וַיֹּ֣אמֶר עֵשָׂ֔ו אַצִּֽיגָה־נָּ֣א עִמְּךָ֔ מִן־הָעָ֖ם אֲשֶׁ֣ר אִתִּ֑י וַיֹּ֙אמֶר֙ לָ֣מָּה זֶּ֔ה אֶמְצָא־חֵ֖ן בְּעֵינֵ֥י אֲדֹנִֽי׃ טז וַיָּשָׁב֩ בַּיּ֨וֹם הַה֥וּא עֵשָׂ֛ו לְדַרְכּ֖וֹ שֵׂעִֽירָה׃ יז וְיַעֲקֹב֙ נָסַ֣ע סֻכֹּ֔תָה וַיִּ֥בֶן ל֖וֹ בָּ֑יִת וּלְמִקְנֵ֙הוּ֙ עָשָׂ֣ה סֻכֹּ֔ת עַל־כֵּ֛ן קָרָ֥א שֵׁם־הַמָּק֖וֹם סֻכּֽוֹת׃ יח וַיָּבֹא֩ יַעֲקֹ֨ב שָׁלֵ֜ם עִ֣יר שְׁכֶ֗ם אֲשֶׁר֙ בְּאֶ֣רֶץ כְּנַ֔עַן בְּבֹא֖וֹ מִפַּדַּ֣ן אֲרָ֑ם וַיִּ֖חַן אֶת־פְּנֵ֥י הָעִֽיר׃ יט וַיִּ֜קֶן אֶת־חֶלְקַ֣ת הַשָּׂדֶ֗ה אֲשֶׁ֤ר נָֽטָה־שָׁם֙ אָהֳל֔וֹ מִיַּ֥ד בְּנֵֽי־חֲמ֖וֹר אֲבִ֣י שְׁכֶ֑ם בְּמֵאָ֖ה קְשִׂיטָֽה׃ כ וַיַּצֶּב־שָׁ֖ם מִזְבֵּ֑חַ וַיִּ֨קְרָא־ל֔וֹ אֵ֖ל אֱלֹהֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

אבן עזרא

אבן עזרא

פסוק ב:
ושם רחל ויוסף באחרונה אולי ימלטו בעבור אהבתו אותם:
פסוק ד:
הדרש על נקודות "וישקהו" טוב הוא לעתיקי משדים, כי על דרך הפשט לא חשב עשו לעשות רע לאחיו והעד ויבכו כאשר עשה יוסף אם אחיו:
פסוק ה:
מי אלה לך. מי אלה עמך או מי אלה שלך הם:
פסוק ה:
חנן. כמו נתן, וכמוהו "חנונו אותם", (שופ' כא כב), גם חנן כמו הם:
פסוק ח:
מי לך. מי לעולם ימצא על אדם, ופי' מי הוא זה ששגרת לו כל המנחה הזה, או מי במחשבתך:
פסוק י:
אל נא. אל יאמר אדוני כן, וכבר הודעתיך דקדוק הנגיד:
פסוק י:
כראות פני אלהים. מלאך, ורבי המפרשים אומרים כי בא המלאך ליעקב לחזק את לבו שלא יירא מאחיו כי הנה המלאך לא יכול לו, אף כי בן אדם, ואין מלת שרית עם אלהים כמו "וישר אבימלך על ישראל" (שופ' ט כב), כי אין "עם" כמו "על", רק פירושו שר תחשב עם המלאכים, ואם אנשים שרים, ושואלים ישאלו מה טעם ויזרח לו השמש, והלא ברגע אחד זורחת בכל העולם, ושאלתם תוהו, כי עת זרוח השמש בכל מקום ישתנה והנה בין ירושלים ובין זאת המדינה שחברתי בה זה הפי' ושמה לוקא שעה ושליש שעה, וברחב י"ב מעלות, וזה הדבר ברור בלא ספק, ופי' והוא צולע שהיה הולך על צלעו האחת, וטעם על כן זכר לדבר:
פסוק יב:
נסעה. יש אומרים שהוא לשון צווי, כמו "שלחה הנער" (בראשית מג ח) וכן "נפלו עלינו" (הושע י, ח)
פסוק יב:
ונלכה. כולנו ושאני אלך לנגדך לא אזוז ממך, ויתכן להיותו כמו "ונסעה מנהר אהוא" (עזרא ח לא) נסעה כולנו ואני אלך לנגדך:
פסוק יג:
הילדים רכים, כי הגדול שבהם י"ב שנה יש לו וימים מספר:
פסוק יג:
עלות. כמו עלות ינהל (ישעי' מ יא) והנה ההרות שעלו עליהם העתודים, על כן נקראו עלות
פסוק יג:
וטעם עלי, עלי לשמרם שלא יבואו לידי נזק:
פסוק יג:
ודפקום, ואם דפקום המנהיגים אז ימותו כל הצאן:
פסוק יד:
אתנהלה. כמו אתנהל עמם:
פסוק יד:
לאטי. היו"ד נוסף או יהי לשון יחיד מדבר:
פסוק יד:
לרגל המלאכה. בעבור המקנה שהוא מלאכתי והקרוב אלי כי פי' המלאכה מה שיוכל אדם לעשות בכחו וברשותו, גם הממון יקרא כך כמו "אם לא שלח ידו במלאכת רעהו" (שמות כב ז), ומזאת הגזרה מלת "מלאך", בעבור שהוא תחת רשות השולח, ויהיה לרגל כמו "ויברך ד' אותך לרגלי" (בראשית ל, ל) ויתכן להיות לרגל כמשמעו שהוליכם על רגליהם:
פסוק טו:
וטעם למה זה. אין לי צורך:
פסוק יח:
ויבא יעקב שלם. שם התואר והטעם שבא בשלום שלא אירע לו שום מאורע כי עתה יחיל לספר מאורע דינה:
פסוק יט:
חלקת השדה. חלק בשדה, והזכיר זה הכתוב להודיע כי מעלה גדולה יש לארץ ישראל, ומי שיש לו בה חלק, חשוב הוא כחלק עולם הבא:
פסוק כ:
ויאמר הגאון, כי ויקרא לו אל אלהי ישראל. כי פי' שקרא אל אל השם והנכון הוא שכן הוא שם המזבח, וכן מזבח משה קרא שמו "ד' נסי" (שמות יז טו) בעבור הנס שעשה השם במקום ההוא, וכן בשוב השכינה אל ירושלים תהי נקראת ד' שָמָה (יחז' מה לה), וכן בעבור שעזר השם את יעקב קרא שם המזבח שעבד שם השם אל אלהי ישראל, והטעם שהוא חזק ותקיף:
פסוק כ:
אלהי ישראל. שהצילו בדרך ובא שלם אל ארץ כנען כי שם שכם וסוכות, ולפי דעתי יתכן שהתעכב בעיר שכם שנים רבות, כי דינה לא היתה בת שבע שנים גם שמעון ולוי קטנים היו: