לפרק ל"ג
לאחר שזכה יעקב להכשרה נפשית הגיעה השעה לפגישה עם עשו ועם מחנה קלגסיו. גם כעת, כשהיו המחנות ערוכים זה לקראת זה, לא זנח יעקב את ניסיונות הפיוס ומתוך סיכון גדול קרב אל עשו והשתחווה לו שבע פעמים (ג). לנוכח מעשה זה חל שינוי זמני ברגשותיו של עשו, והוא נישק את יעקב מתוך רגשי אחווה שהפיגו את האימה הגדולה שסבבה את המפגש (ד).
כאשר התבונן עשו על מחנה יעקב (ה), הבין כי לאחיו יש ממשיכים בדמותם של בניו וכי אפסו סיכוייו להילחם בביתו. מתוך הכרה ביכולת הטמונה בבית יעקב ניסה עשו לחבור אליו, כדי להתברך מהצלחתו (יב), אולם כאברהם לפניו, שדחה את לוט מעליו, מוצא גם יעקב את התואנה הראויה על מנת להיפרד מעשו בשלום (יג-יד).
לאחר שנפטר מהסכנה הגדולה הצליח יעקב להכנס אל הארץ ולקבוע את מחנהו ליד שכם (יח). בכך הלך בדרכו של אברהם, שאף הוא קבע אותה כתחנתו הראשונה בארץ.
כאן התגלתה ליעקב המדרגה המייחדת אותו על־פני אבותיו: בעוד הם ראו את הארץ כמקום העבודה הרוחנית, ואת הממד הגשמי שבה ראו לכל היותר כאמצעי הנדרש לצרכי הקיום, בירר יעקב כי כוחות מופלאים גנוזים באדמת הקודש, ורק על־ ידי כוחו המקדש והפועל, בעבודת האדמה, יוכלו לצאת אל הפועל [דוגמה לכך אפשר לקחת מן ההלכה, כאשר גוי מגדל תבואה בארץ ישראל אין תבואתו חייבת במעשרות (משנה תורה לרמב"ם הלכות תרומות א יא). רק צירופו של היהודי העובד אל אדמת הקודש מפיק מתוכה את גילוי הקודש הכמוס בה]. על־כן, ליד השדה שקנה מבני שכם הציב מזבח וקרא עליו שם שמים המתגלה בשמו החדש - "אֵ֖-ל אֱ-לֹהֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל"(כ).