ועמו ארבע מאות איש. הודיע הכתו׳ כי עוד הי׳ רחוק ממנו במרחק שלא הי׳ מכירו אלא משום שראה איש מרחוק ומחנה של ד׳ מאות איש עמו הבין שהוא עשו: ויחץ. ולא חצה עוד לחלק ולעשות לשני מחנות כאשר עשה אתמול. ואע״ג שהי׳ לו עוד פנאי לדבר שהרי ראהו מרחוק מ״מ שוב בטח לבו ממעשה המלאך שלא יכה לשחת מאומה. אך סימני הכנעה ראה יפה שעליו לעשות כי עוד אפשר שיכה עשו הכאה קלה כמו שנקע ירך יעקב ע״י המלאך. ע״כ עשה פעולה זו: ועל שתי השפחות. כבר ביארנו דמש״ה כתיב כאן השפחות דכוון להעמידן ראשונה שנוחות לקבל הכאה אם תהיה: ואת לאה וילדיה. ולא כתיב את ילדיה כמו בכולן משום שהי׳ חסר דינה כדאי׳ במדרש: וישתחו ארצה וגו׳ עד אחיו. אל אחיו מיבעי כמו ויגש יעקב אל יצחק. אלא האי עד ולא עד בכלל כמו מראש ועד רגליו וכדאי׳ בערכין די״ח ב׳ שהוא אינו בכלל. ולא הגיעו עוד אליו ממש. מש״ה וירץ עשו לקראתו: ויבכו. שניהם בכו. בא ללמד שגם יעקב נתעורר עליו לשעה זו אהבה לעשו וכן לדורות בשעה שזרע עשו מתעוררים ברוח טהרה להכיר את זרע ישראל ומעלתם אז גם אנחנו מתעוררים להכיר את עשו כי אחינו הוא וכמו שרבי הי׳ אוהב אמתי לאנטונינוס וכן הרבה: וישא את עיניו. שהיו עומדים מרחוק לראות איך יהי׳ עם יעקב: הילדים. שאתה רואה הן אשר חנן וגו׳ ולא אמר סתם אשר חנן וגו׳ שלא יחשוב כי גם הנשים המה בנותיו שהרי לא היו זקנות כמו יעקב. וישא עין להסתכל בהן אולי ישא לעצמו. אבל כאשר פירש הילדים. הבין כי הנשים הנה אמהות: ותגשן וגו׳. רמז להן או הודיעם כי ילכו: ותשתחוין. כתיב כאן על האמהות בל״נ משום שהלכו שתיהן יחד ובניהן טפלות להן וניכרת הי׳ השתחוואתן יותר משא״כ בלאה שהיו ילדיה ששה סביב לה וניכרים יותר לכן כ׳ וישתחוו בל״ז: נגש יוסף ורחל. ידוע פרש״י ע״פ המדרש וי״ל עוד שהראה יוסף בזה שאוחז מדת יעקב להכניע עצמו לפני אויביו מש״ה הקדים להשתחוות ולא כשארי בנים שלא עשו אלא מדעת אביהם ולא מדעת עצמם. משא״כ יוסף אחז מדת אביו בזה הפרט כמ״ש להלן מ״ט כ״ד וכן לדורות היו מלכי ישראל מכניעים עצמם כמו שראינו מנהג אחאב עם מלך ארם אלא שלא הי׳ אז שעת הכושר לכך אבל מדת של יעקב ניכרת היטב : מי לך כל המחנה. רעו יגיד על משמעות שאלה זו כמו מי אלה לך. שמשמעו שיודע שהם שלו אבל אינו יודע לקרוא בשם היחס אם בניו או עבדיו. כך המשמעות כאן הבין שכל המחנה יש להם שייכות ליעקב באשר שאל את הראשון והשיבו לעבדך ליעקב וגו׳. ושוב לא שאל. אבל לא האמין בעצמו שיהא כל המחנה מתנה לו ע״כ חשב אולי יש להם יחס אחר ליעקב והולכים לענין אחר והשיב כי כולם למצוא חן וגו׳: יש לי רב אחי וגו׳. דבשני אופנים נותן אדם לחבירו מתנה. א׳ עבד לאדונו כדי לרצהו. ב׳ עשיר לעני הנצרך מכש״כ אם העני הוא אחיו. ע״ז אמר יש לי רב אחי. א׳ כי אינני נצרך וגם הב׳ כי אינני אדון כי אם אח. ע״כ יהי לך אשר לך. אתה נצרך לזה הסך כמוני: כי על כן וגו׳. בזה שתקבל ממני הדורון יהא נראה שראיית פניך הוא כראות פני אלהים. היינו שאתה אדון לי: ותרצני. וגם יהא נראה בזה שרציתני. אבל אם לא תקח ממני יהא נראה או שאין אתה אדון לי. או שלא רציתני ואני חפץ שיהא ניכר גם שניהם: קח נא את ברכתי. גם לפי טעם השני שאני כאח נותן לאחיו. ראוי שתקבל ברכתי. ואמר כאן ברכתי. דמשמעו הוא סך הראוי להתברך בו אפי׳ לעשיר. ואני איני צריך לה כלל: כי יש לי כל. ומובן בזה שנוי לשון שתחלה אמר מנחתי ועתה אמר ברכתי. דתחלה אמר שיקבל בתורת עבד לאדונו עתה אמר בתורת אח לאחיו אפי׳ הוא עשיר: אשר הובאת לך. כבר ביארנו שמוליכי המתנה נצטוו להוליך לשדה אדום אפי׳ לא יקבלום בדרך. ועשו כן וכבר הובאת לשם. ופי׳ ויפצר בו ויקח. נתרצה לקבלם ולא ישיב בחזרה: ואלכה לנגדך. כפרש״י בשוה לך. והוא כמו שביארנו המקרא עזר כנגדו. לפי צרכיו תעזרהו כך הפי׳ כאן לפי הילוכך אלך גם אני. כי הבין גם הוא שיעקב מוכרח לילך בנחת. ורצון עשו הי׳ בזה שיגיע יעקב לשדה אדום ושם יחלק לו כבוד כיד המלך בביתו: כי הילדים רכים וגו׳. ויהי קשה עליך העכוב כ״כ: ומתו כל הצאן. דבשביל הילדים והבקר עוד הי׳ מקום לומר שימהרו מעט הדרך וכאשר יראו שהמה חולים מפני זה אז ינוח ויתעכב יעקב עד שישובו לבריאותם. ואם ירצה עשו אז למהר לביתו ילך לו. אבל מכאן יכולים לילך יחדיו ושמא לא תזיק להם המהירות מש״ה הוסיף דצאן הוא בהמה חלושה ואם יהיו נדפקים יום אחד ומתו. ולא תועיל עוד ההתעכבו׳ להתרפא: ולרגל המלאכה אשר לפני. הוסיף עוד טעם שאיני כדאי שילך עתה לשעיר לקבל כבוד מעשו כי כל עוד לבו במלאכת שמירת הצאן וגידול בנים אינו יכול לקבל כבוד ולהלוך נגד החיים בד״א הראוי: עד אשר אבא. בעצמי: אל אדני שעירה. ויהי לבי פנוי לכך: אציגה נא עמך. לשמירה ולשרתך ובזה נכלל ג״כ השגת כבוד מעשו שנותן עבדיו לשמירתו: ויאמר למה זה אמצא וגו׳. נכלל בזה שתי כוונות. א׳ כשואל למה זה אמצא חן שתכבדני ותשתדל הרבה בזה. ב׳ למה זה. מה אני צריך לזה: אמצא חן וגו׳. ולא תשלח עמי מאנשיך כלום כי תהי׳ חברתם עלי למשא. והבין מזה עשו שהתחברות יעקב עמו באהבה לא הי׳ אלא לצורך השעה ולא נוח לפניו להתרועע עמו ואת אנשיו ברגילות וכאשר כן באמת עין יעקב היא לשבת בטח בדד כמש״כ להלן מ״ו ד׳ ובס׳ דברים ל״ג כ״ח וע״ז קפיד עשו ולא דיבר עמו יותר אבל לא מצא לבבו להרע לו: לדרכו. ברוגז מעט ולא נפטרו זה מזה בנשיקה כמו לבן אלא הלך לו שעירה. ומש״ה לא הלך עוד יעקב לשעיר לקבל ממנו כבוד. אחר שראה פני עשו שאינו עמו עוד: ולמקנהו עשה סכות. פירשו חז״ל במגילה די״ז שעשה יעקב בסכות שנה ומחצה. למדו חז״ל זה משום שא״א לפרש כמשמעו שעשה למקנהו ממש סכות. דאין צאן נדרש לזה כלל. אלא לגדר. אלא ע״כ הפי׳ שעשה לעצמו ובניו סכות. לשני ימות הקיץ. ואחר שכן ע״כ הפי׳ ולמקנהו בשביל סיבת מקנהו שמשום הכי נתעכב כ״כ בדרך ולא הגיע לאביו וגם לא לבית אל להקים נדרו הכל היה משום מקנהו שהבין שצריכים לנוח כ״כ : עיר שכם. פי׳ הכתוב עיר. בשביל שמדבר באותה פרשה באדם ששמו שכם. מש״ה פי׳ הכתוב שבא לעיר ששמה שכם. ועוד י״ל כלפי דכתיב באברהם עד מקום שכם שאז לא הי׳ עדיין עיר באותו מקום. מש״ה כתיב ביעקב עיר שכם: בבאו מפדן ארם. מיותר ללמדנו שזה המקום הראשון שהי׳ ראוי לבא מפדן ארם לא״י דזה שהי׳ בהר הגלעד. מחנים. סכות. לא היו אלא בשביל המקנה בעה״י ארץ מקנה: ויחן את פני העיר. לפי הפשט. לא נכנס לדור בעיר אלא חנה בחוץ לעיר ונקרא פני העיר והוא כמדתו של יעקב להיות בדד ולא מעורב עם אוה״ע. וברבה אית׳ חנן את הפנים שבעיר שלח להם דורונות וא״כ פי׳ ויחן נתן חן וכבוד. מזה יש ללמוד ד״א איך להתנהג בדרך: חלקת השדה. מקום חלק בלי הרים וגבעות ועוד היום ידוע זה המקום המצוין בא״י שהיא ארץ הרים ובקעות: אל אלהי ישראל. במדרש איתא קרא לעצמו אל. ואין הכונה שקרא לעצמו אל ח״ו. אלא הפי׳ שקרא לעצמו ישראל. ומש״ה נקרא הקב״ה אל אלהי ישראל. היינו שהתפלל לפני המזבח אלהי אברהם ואלהי יצחק ואלהי ישראל. ונענש בשביל זה במעשה דינה כדאיתא במ״ר והיינו שאע״ג שאמר לו המלאך שיהיה נקרא ישראל אבל מ״מ עוד לא נקרא מהקב״ה כך. וכדאיתא פ׳ גה״נ דחכמים ס״ל דגה״נ בסיני נאמר מדכתיב ע״כ לא יאכלו ב״י ועדיין לא נקרא שמו ישראל :
