וישא יעקב עיניו עד ויבא יעקב שלם. זכר הכתוב שכאשר זרחה השמש והוא צולע על ירכו מהמראות שראה ומה שנעשה בו מיד סמוך לזה ראה והנה עשו בא ועמו ארבע מאות איש וראה שלקח לו הדרך באופן שבא אצל המחנה אשר שם יעקב מעבר הנהר עם נשיו וילדיו והוא עמהם וכאשר ראה יעקב שאין המלט מלבא לפני עשו בטח ביעודיו הטובים ובטח גם כן במראה אשר ראה שלא יזיקהו עשו ולכן לא התקין עצמו למלחמה כי ידע שלא יכול לו עוד ולא יתנהו השם להרע עמו אבל הכין נשיו וילדיו ללכת להשתחוות לפניו במוסר וסדר נאות והגון. ויחץ את הילדים על לאה ועל רחל ועל שתי השפחות רוצה לומר ששם עם כל אחת את ילדיה כדי שלא ילכו כל הילדים יחד פן ישלוט בהם עין הרע. ושם השפחות עם ילדיהן בתחלה ואת לאה וילדיה אחר כך כי היה אחרון אחרון חביב ולכן היה רחל ויוסף אחרונים. האמנם יעקב עבר לפני כלם כי הוא היה העקר גם כדי שיהי' עמו בהשתחוות נשיו וילדיו ויוכל להגיד לו מי הוא כל אחד מהם. והנה השתחווה יעקב שבע פעמים עד גשתו אליו כעבד לפני אדוניו וכאשר ראה עשו רוב הכנעתו וטוב מוסרו רץ לקראתו ונכמרו רחמיו עליו ויפול על צואריו וישקהו ויבכו כי בהיות יעקב משתחוה לפניו נפל עשו על צוארי יעקב וישקהו ויבכו שניהם מתוך חבה וזכרון אחוותם והשנים שנפרדו שלא ראו איש את אחיו. והנה שאל עשו על הנשים ועל ה לדים מי אלה לך כי חשב כי היו מהם נשיו ובניו ומהם קרובי נשיו וזולתם מהמתקבצים אצלו אבל יעקב לא דבר מהנשים בתשובתו אלא מהילדים בלבד כמו שאמר הילדים אשר חנן אלדים את עבדיך והיה זה לפי שכסתה כלימה פניו של יעקב לומר שהיו לו ד' נשים פן ילעיג עליו עשו ויאמר האתה הוא הצדיק המושל ביראת אלדים ולא נסתפקת מאשה אחת או שתים והלא אני עשו הרשע לא לקחתי כי אם שלשה נשים ואתה הוספת עליהם ומפני זה לא השיבו כי אם מהילדים בלבד ויחשוב עשו שהיו קצת הנשים נשיו וקצתם מניקות בניו. ואחרי שבאו כל הנשים עם ילדיהן להשתחוות לו שאלו מי לך כל המחנה הזה אשר פגשתי כי הוא לא ראה מכל קניני יעקב ורכושו רק המנחה וחשב שלא היה לו יותר מזה ולכן תפשו למה יתנהו לשום אדם יהיה מי שיהיה. והיו דברי עשו בזה הכנסת דברים כאלו אמר מי לך או מה ענין כל המחנה הזה אשר פגשתי מחנה גדול כי הוא לא שמע עדין כי מנחה היא שלוחה כי הוא לא שאל עליה כשראה אותה. ויעקב השיבו למצא חן בעיני אדוני ועשו השיבו יש לי רב אחי יהי לך אשר לך רוצה לומר איך חשבת כי אני חסר מקנה ובאת לתתו לי לתועלתי דע לך אחי כי יש לי רב אין לי צורך למתנותיך לכן יהי לך אשר לך. ויעקב ענהו כל מנחה ודורון אין ספק שהוא אם לצורך המקבל אותו כמו מי שנתן פרוטה לעני שהוא נותנה לו כפי צרכו או שהיא לתועלת הנותן עצמו כמו המביא קרבן או מנחה לשם יתברך. ואני לא שלחתי אליך המנחה מפני צורך ותועלתך כי אם מפני צרכי וזהו אל נא אם נא מצאתי חן בעיניך ר"ל אל יאמר אדוני כן שהכוונה מאתי במנחה היא לצרכך ולתועלתך אמנם אם נא מצאתי חן בעיניך ולקחת מנחתי מידי רוצה לומר אף שלא קבלת אותה מידי השלוחים קח אותה עתה מידי כי על כן ראיתי פניך כראות פני אלדים כלומר שאין מנחתי אלא כערך האדם המקריב קרבן לגבוה שהלא לתועלתו לא לצורך האל כן היא המנחה שהבאתי אליך מכוונת לתועלתי לא לתועלתך כי על כן ראיתי פניך כראות פני אלקים כי על כן ובעבור המנחה הזאת ראיתי פניך כראות פני אלדים שיביאו לפניו מנחה משום ולא יראו פני ריקם ובעבור שעשו אמר לו אחי יהי לך אשר לך רוצה לומר שלא היה צורך לעשו במנחה והיה בה צורך וחסרון כיס ליעקב והיה שכבר השיבו למניעות אשר מצד עשו בא להשיבו גם כן למניעות שהיה מצד יעקב ועליו אמר קח נא את ברכתי אשר הובאת לך רוצה לומר כי מן היום שנסעתי מחרן הבאתי אותו באותו סדר והגבלה לך וקראה ברכה כדי להמעיט ענינה שאין ראוי להקרא מתנה אלא ברכה והלול ושבח שהוא שם יאות מהקטנים אל הגדולים. ואמר קח עתה אותה כיון שהובאת לך כי יהיה לך לחרפה וקלון אם לא תקבל אותה כיון שהובאת לך משם ולא תחוש לחסרון כיסי. כי חנני אלדים וכי יש לי מקנה אחר רב מכל מין ומין ולא רצה עשו לקחתה אלא שהפציר בו ויקח מפני ההפצר. והנה אם כן יהיו שני הפסוקים האלה תשובה לשני חלקי מאמר עשו שאמר שהוא לא היה צריך אליה ועל זה השיבו על הא' שאין התכלית בה מה שחשבו. ועל הב' אמר כי חנני אלדים וגו'. ואפש' עוד אצלי לפרש שכאשר אמר יעקב לעשו שהיה למצא חן בעיניו אמר לו כמלעיג בדרך שמחה בזכרון הדברים שקרו ביניהם יש לי רב אחי יהי לך אשר לך רוצה לומר יש לי רב וגבור שהוא אחי ואיך אם כן אקח מידו מנחה אינו ראוי כי הקטון יקריב מנחה לגדול לא בהפך ומפני זה אחי יהי לך אשר לך ועל זה השיבו יעקב אם לענין המנחה אל יעשה לי אדוני עתה קלון בזה אבל אם נא מצאתי חן בעיניך ולקחת מנחתי מידי אף על פי שלא רצית לקחת אותה מיד שלוחי כי על כן ראיתי פניך כראות פני אלדים ותרצני ר"ל התרצה לפני בזה. ואמנם לענין הברכו' שעליהן אמר לו יש לי רב אחי השיב יעקב קח נא את ברכתי אשר הובאת לך רוצה לומר הברכה אכר ברכני אבי במרמה קח אותה כי מודה אני שהובאת לך ולא לי כי מבלתה חנני אלדים וכי יש לי כל הצריך לכבודי ומה לי בברכות. ובכל א' מדרכי הפירושים האלה הותרה השאלה הי"ט. והנה אמר עשו ליעקב נסעה ונלכה ואלכה לנגדך כאלו רצו שילכו בחברה ויתעלסו באהבים. ולפי שראה עשו שהיה צריך יעקב ללכת לאט מפני מקנהו הוצרך לומר אלכה לנגדך רוצה לומר אלך לאטי כמו שתלך אתה. אבל יעקב חשש שמא ישתנה רצונו ויהפך לו לאויב ולכן משום אל תלך בדרך אתם השיבו אדוני יודע כי הילדים רכים כי היה מהם בן ו' שנים ומהם בן י' ומהם בן י"ב וגם כן הצאן והבקר עלות עלי ר"ל הצאן והבקר ההרות שנקראו עלות מפני שעלו עליהם העתודים כדברי הראב"ע וכפי רש"י עלות הם המגדלות עולליהם מלשון עולל ויונק ואמר שהם עליו לפי שעליו מוטלת הנהגתם ודפקום יום אחד ר"ל אם ידפקום הרועים יום אחד ללכת יותר מהראוי ימותו כלם ולכן יעבור נא אדוני לפני עבדו כלומר שישוב למקומו ואני אתנהלה לאטי לרגל המלאכה שהם הצאן ובקר כי הם מלאכתו ולרגל הילדים. ואמרו עד אשר אבא אל אדוני שעירה יראה זה כי לא מצאנו שהלך יעקב אל שעיר ולמה כזב ושקר בדבריו. וכתב הרמב"ן שהיה ליעקב בבואו אל ארצו דרך בארץ שעיר ושלכן אמר לו עשו ואלכה לנגדך ר"ל שילך עמו עד שעיר לעשות לו עמו כבוד בעירו ויעקב השיבו אלך לאיטי עד אשר אבא אל אדוני שעירה ושם תכבדני כרצונך ועכ"ז התרחק ממנו ולא בא שם כי לא היה זה ממנו נדר ועשו לא היה צריך אליו. וכדי להרחיק את יעקב מן שוא ודבר כזב נראה לי לפרש הפסוק באופן אחר שהוא מסורס יאמר יעבור נא אדני לפני עבדו שעירה ואני אתנהלה לאטי לרגל המלאכה אשר אתי עד אשר אבא אל אדוני. ותהיה הכוונה עד אשר אבא אל אדוני על יצחק אביו שילך לאטו עד אשר יבא לאטו אל יצחק שהוא האדון שלו באמת. ואין להרחיק שיאמר אדני על עשו ועל יצחק אביו ג"כ באופן אחד כי הנה האח הגדול הוא משתתף בכבו' אל האב כמו שדרשו חז"ל כבד את אביך את לרבו' אחיך הגדול. וכפי זה לא אמ' יעקב שילך אל עשו ולא שילך אל שעיר כ"א שילך אל אביו כאשר הלך. והנה עשו כשיעקב לא חפץ בחברתו אמר לו אציגה נא עמך מן העם אשר אתי ר"ל שיחלק מאנשיו שילכו עם יעקב לשמירתו ויעקב השיבו למה זה אמצא חן בעיני אדוני. ורש"י פי' למה תעשה לי טובה שאיני צריך לה אמצא חן בעיניך ולא תשלם לי עתה שום גמול ע"כ. ואתה רואה שהעקר חסר מן הספר. והנכון אצלי שהיתה כוונת יעקב שלא היה צריך לשמיר' כי בהיותו מוצא חן בעיניו לא ישאר לו בעולם אויב ושונא לשיצטרך אנשים להשמר ממנו ועל זה אמר למה זה רוצה לומר למה זה תשלח אנשיך עמי לשמור אותי כיון שאמצא חן בעיני אדוני כי בהיותו בשלום עמו לא אירא מפח יקוש והותרה בזה השאלה הכ'. וספר הכתוב ששב ביום ההוא עשו אל ארץ שעיר שבא משם כי מיד שדבר עם יעקב שב לדרכו. ויעקב נסע סכותה והיה מרוב עשרו וקניניו ששם בנה לו בית לעצמו כאלו היה רצונו לדור שם תמיד ולמחנהו עשה סכות כי היה כ"כ שהיה צריך לסכות הרבה ונכתב כל זה בתורה כדי להודיע נדיבות יעקב וגובה לבו שלא רצה להתאכסן בבית אדם כלל ועם היות שלא היה דעתו לעמוד שם כי אם זמן מועט עשה לו בית וסכות למקנהו ולפי שהיה זה דבר רשום בעיני בני אדם קראו שם המקום סכות וזה ספור ענין הזה מענין יעקב ועשו. וכבר אז"ל בנועם מאמריהם שכל מה שקרה ליעקב עם עשו היה סימן עם בני עשו וזרעו. כי כמו שגדלה אצל יעקב היראה מעשו כן גדלה אצל בניו יראת בני עשו ורעתם וכמו שהתקין יעקב עצמו לתפלה לדורון ולמלחמה כן יקרה לנו בכל דור ודור שיהיה השתדלותנו להנצל מיד עשו וזרעו ראשונה בתפלה ותחנונים לפני אלדי יעקב ובדורון שוחד ומתנות אליו. ובמלחמה לברוח ולהציל מתחת ידו. וכמו שיעקב מדעתו ולא ברצון גבוה שלח מלאכים והשלים עם עשו כן מלכי בית שני באו בברית עם אדומים והיא היתה סבת נפילתם בידם כמו שזכרו חכמים זכרונם לברכה. וכמו שאמר אם יבא עשו אל המחנה האחת והכהו והי' המחנה הנשאר לפלטה. כן היה בגלות שלא עשו בני עשו כליה עמנו למחות שמנו אבל עשו רעות עם קצתנו בקצת ארצות שהיה שם מלך אכזרי ומלך אחר מרחם בארצו ומציל את הפלטים וכמו ששרו של עשו לא יכול ליעקב להפילו ולהרגו אבל נגע בכף ירכו. כן מלכות אדום לא יכול לכלותם מעל פני האדמה אבל נגע בכף ירכו שהם כמו שאמר בב"ר הצדיקים העתידים לצאת ממנו זה דורו של מקדשי י"י. וכמו שיעקב אמר לעשו יעבור נא אדוני לפני עבדו ואני אתנהלה לאטי וגומר עד אשר אבא אל אדוני שעירה כן היה שעבר זרעו של עשו לפני זרע של יעקב בקדימת הטובות הזמניות ימים רבים כמו שאמר ואלה המלכים אשר מלכו בארץ אדום לפני מלוך מלך לבני ישראל וזרע יעקב התנהל לאטו בארץ ובגלות עד אחרית הימים שיבא שעירה וכמאמר הנביא ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו והיתה לי"י המלוכה. וכמה יש מההערות זולת אלה שהעירו בספור הזה על העתיד: ויצא חמור אבי שכם וגו'. עד ויאמר אלדים אל יעקב. ספר הכתוב שיעקב שמע ענין דינה ועם היות שנגע עד נפשו הנה החריש לפי שבניו היו בשדה עם הצאן ולכן החריש עד בואם כדי להתיעץ עמם כדת מה לעשות כי לא שלח יעקב לקראם ולא הודיעם עד בואם פן יתפעלו יותר מדאי אבל החריש עד בואם לזמן הנהוג אצלם לבא וחמור אבי שכם למה שראה שלא התפעל יעקב מהדבר חשב או שלא היה יודע אותו או שלא חשש אליו כי דרך נשים לו ולכן יצא לדבר אתו אל הנשואין כי הנה להיות חמור זקן ונכבד לא יצא מביתו כי אם לסבה חזקה וזהו ויצא חמור וגו' ובהיות חמור עם יעקב מדבר אליו על זה קרה שבאו בני יעקב אז מן השדה ולזה הוכרח חמור לדבר לכלם ר"ל לאב ולבנים יחד. והנה זכר הכתוב שבני יעקב בבואם שמעו את הדבר או שבאו מהצאן כשמעם את הדבר הזה כי זהו אחד מהפסוקים שאין להם הכרע כמו שאז"ל במדרש חזית אם באו מן השדה כשמעם ויתעצבו או שבאו משם כששמעו את הדבר שמה ואמר שהתעצבו ויחר להם מאד מפאת שלשת הסבות שזכרתי בפי' ויקח אותה ויענה. כי הנה כנגד הלקיחה שלקח שכם את דינה בחזקה והביאה אל ביתו אמר כי נבלה עשה בישראל ר"ל כי לבת ישראל לא היה לו ללקחה באונס כי היה לה גואל וגואלים אביה ואחיה והאונס הזה היה נבלה בחק ישראל אביהם וכבודו. ואמנם כנגד מה שאמר וישכב אותה אמר לשכב את בת יעקב ר"ל שלא היה ראוי לשכב עם בת אדם גדול כיעקב ולחלל בתוליה מבלי נשואין. ואמנם כנגד ויענה אמר וכן לא יעשה כלומר שהשכיבה לא היה ראוי לעשותה באונס ושלא ברצונה כמו שעשאה כי היה אסור לבני נח לשכב עם אשה בתולה אם לא בדרך נשואין ולכן אמר וכן לא יעשה. ואפשר עוד לומר בזה שהעצבון והחרון אף הם שתי תנועות מתחלקו' לרוח. כי העצבון הוא עם כניסת הרוח לפנים והחרון הוא עם יציאתו לחוץ לבקש הנקמה ולכן נתן הכתו' שתי סבות אחת לעצבון ואחת לחרון אף. כי הנה העצבון אינו אלא שיתעצב אדם לרוע מזלו או למה שיקרה למה שלא יבוקש עליו נקמה ועל זה אמר כי נבלה עשה בישראל לשכב את בת יעקב רוצה לומר שהתעצבו מהקלון הנמשך למשפחותם לבית אבותם בזנות דינה או להיותה נבעלת לערל לכן אמר לשכב את בת יעקב כי איזו שכיבה שתהיה לה עם הערל היה להם חרפה. ואמנם בחרון אף היה להם עם שכם לפי שטמא אותה באונס וחזקה בהיות זה דבר בלתי נהוג אצלם ועשה גם כן עם אחותם מה שלא היה ראוי ביניהם כפי מנהגם לעשות ועל זה אמר וכן לא יעשה רוצה לומר שלא היה מנהגם לשכב עם אשה כי אם בדרך נשואין לא בעילת זנות ויהיה אם כן וכן לא יעשה כמו לא יעשה כן במקומנו. והרמב"ן תפש על רש"י שהכנעניים היו שטופי זמה ואין בזה טענה כלל כי הנה עם היותם כן בטבעם מי המונע שיהיה הדבר אסור כפי דתיהם ונמוסיהם. הלא תראה שרבים הם זונים בטבעם עם היותו דבר אסור בדתם אם כן העצבון היה כפי משפחתם ודתם לשכב עם ערל אחותם. והחרון אף היה כנגד שכם על האונס אשר עשה בזה. ובהיותם באותו עצבון וכעס הנה חמור שחשב שהם לא היו יודעים אמתת הדבר אמר אליהם שכם בני חשקה נפשו בבתכם וגומר ר"ל עם היותי נשיא הארץ ואין כבודי להתחתן עם אנשים נכרים רועי צאן הנה שכם בני חשקה נפשו בבתכם ומים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה ולכן אני חפץ שיקח אותה לאשה ואתם תנו נא אותה לו לאשה ר"ל שיעשו החתון מיד קודם שיתחרט וכאלו היה יועץ אותם בזה לכבודם. ואמר שימשך מזה שלא לבד יעשו החתון הזה כי גם חתונים אחרים יעשו וזהו והתחתנו אותנו בנותיכם תתנו לנו ואת בנותינו תקחו לכם. והנה אמר זה הלשון תקחו לכם מיראתו שיגיע ענין שכם באזניהם שלקחה מעצמו בחזקה ולכן אמר ואת בנותינו תקחו לכם שכאשר תרצו תקחו מבנות הארץ בחזקה כמו שלקח שכם את דינה כי לא נקפיד על זה ואין לכם למאן החתון עמנו לומר שמא תלכו מכאן ואיך ישארו כאן בנותיכם כי אתנו תשבו והארץ הנה לפניכם ר"ל אם תרצו להיות מטובי העיר ומנהיגיה אתנו תשבו במושב העיר ואם לעשות סחורה שבו וסחרוה ואם להיותכם עובדי אדמה ורועי צאן האחזו בה קנו קרקעות ואחוזת שדה וכרם כי זה כל האדם היושב בארץ הזאת. והנה שכם לא נסתפק עם דברי אביו שאמר שכם בני חשקה נפשו בבתכם לפי שנראה שמצד החשק היה לוקח אותה לא להיות הדבר טוב לעצמו גם פחד אולי חמור אביו ישאל שיתן יעקב מוהר גדול לבתו כי היה מנהג אצלם בימים ההם להביא האשה מוהר לבעלה כמו שאמרו בנות לבן העוד לנו חלק ונחלה בבית אבינו הלא נכריות נחשבנו לו כי מכרנו ומפני זה דבר שכם אל יעקב וכל בניו ואמר אמצא חן בעיניכם ובזה די מהכביד לכם. ואמנם בענין המוהר והם הסבלונות מלבושים ותכשיטין הראויים לתת לה כמוהר הבתולות אשר תאמרו אלי אתן. ואם אבי ישאל מכם נדוניא רבה מפני כבודו להיותו נשיא הארץ אחלה פניכם שאתם תרבו מוהר ומתן לאחותכם ואני אפרענו בסוד כמו שתאמרו אלי ר"ל אם תרצה שאפרע הכל או חצי או השליש הכל אפרע כרצונכם כי אני רוצה שתתנו לי את הנערה כי איני מקפיד במוהר כי בנערה אני חפץ לא במוהר וזהו אמרו הרבו עלי מאד מהר ומתן ואתנה כאשר תאמרו אלי וגו' ויהיה אומרו עלי כמו ועלי לתת לך עשרה כסף שנאמר באבשלום כלומ' הרבו מוהר ומתן לאחריותי ועלי לפרוע אותו כל אשר תאמרו ממנו. וזה הפירוש מתיישב בפסוק הזה יותר מכל מה שפירשו בו המפרשים. והותרה בזה השאלה הה'. ואמנם אמרו ויענו בני יעקב את חמור ואת שכם וידברו אשר טמא את דינה אחותם. חשבו המפרשים שמרמה היתה שימולו כלם ויתנו לו את דינה כי לא היה דעתם לעשות כן אלא כדי שבהיותם כואבים יבואו עליהם להרגם כמו שעשו ושאמרו אשר טמא את דינה אחותם הוא מאמר התורה לתת הסבה למה עשו הרמאות והרעה ההיא שהנה היה זה על אשר טמא את דינה אחותם ואינו נכון כי אם ישמעו אליהם להמול כל זכר למה לא יתנו את דינה אשר חולל הדרה לבן נשיא הארץ ועם מי יוכלו להשיאה שיהיה יותר ראוי ויהיה נכנס בברית ישראל ודתו. ויעקב ששמע דבריהם ושתק איך היה במרמה ההיא ומה צורך שתודיע התורה שעשו זה מפני שטמא שכם את דינה אחותם כי ידוע הוא והספור מבואר בזה אבל היתה המרמה שהם ראו לענות אל שכם ואל חמור במענה אחד עם היות דבריהם של חמור ושכם בדרכי' שונים והקדימו זכרון שכם אל חמור כי הוא היה העקר ואליו רצו לחרף ולגדף בעצם באופן שלא יורגש מאד כי נשיא הארץ היה. ואמנם ויענו וידברו לפי שכוונו לשני דברים האחד לענות לשאלת הנשואין. והב' לחרף אותם עם שאינו מענין התשובה. והיא החרופין באמרו וידברו אשר טמא את דינה אחותם ר"ל שהודיעוהו בדבריהם שבמה ששכב את דינה אחותם טמא אותה כי היתה שכיבתו אצלם טומאה והנה גלוי זה באמרם לא נוכל לתת את אחותנו לאיש אשר לו ערלה כי חרפה היא לנו שנראה מזה שהיה חרפה אצלם ששכב שכם עם אחותם. וכן אם הוא בדרך אישות הוא חרפה כ"ש בדרך זנות. והנה אמרו אשר טמא בסתם לרמוז על שכם ולכן הקדימו זכרונו בתשובה והיה דעתם שלא ישמע איש אליהם להמול וכדי ששכם יבין דברי החרפה והטומאה שיחסו אליו ובזה יכנס הריב ביניהם וינקמו נקמתם וזהו ויענו במרמה כי תכלית ענינם היה לחרפו. והיותר נכון בעיני בזה הוא שהם ענו במרמה במה שלא אמרו לו בהחלט שיתנו לו את דינה בהמולו לאשה אבל סדרו דבריהם באופן שיוכלו לעשות כל מה שעשו מבלי חלול דבריהם ושקרות באמונתם וכמו שאבאר ולפי שחמור אמר שכם בני חשקה נפשו בבתכם כאלו לא היה ביניהם כי אם אהבה וחשק בלבד. לכן קודם המענה זכרו אשר טמא את דינה אחותם ר"ל אל תאמר חשקה נפשו אמור האמת שטמא אותה כי כבר ידענו אמתת הדבר. ואחר שהסירו מעליהם הונאת הדברים שחשב חמור לעשות להם אמרו בתשובת השאלה לא נוכל לעשות הדבר הזה לתת את אחותנו וגו' ר"ל לא נוכל בעצמנו לתת את דינה אחותנו לאיש אשר לו ערלה כי הוא לנו חרפה וקלון גדול אך בזאת נאות לכם וגומר והסתכל בדבריהם שהשיבו וערמתם כי הם לא אמרו אך בזאת תאותו לנו אם תהיו כמונו להמול וגו' את דינה נתן לשכם כי לא יצא מפיהם שיתנו את דינה אע"פ שיהיה שהם נמולי' לפי שכבר טמא אותה בהיותו ערל אבל אמרו בדרך כלל ובאופן עצה אך בזאת נאות לכם ר"ל שתהי' תועלת והנאה לכם אם תהיו כמוני במצו' המילה כי תהיו שלמים כמונו ומרוחקים משטוף הזמה וזהו נאות לכם. ומלבד התועלת שימשך אליכם מפאת הדבר בעצמו הנה עוד ימשך אליכם מזה תועלת שני שאת בנותינו נתן לכם ואת בנותיכם נקח לנו. ועוד ימשך מזה תועלת שלישי והוא שנשב אתכם והיינו לעם אחד. הרי שנחנו להם עצה שימולו ויהיו שלמים בעצמם ויעשו חתונים ביניהם וישבו בארצם שהם תועליות כוללים אבל זה לא אמרו שיתנו לשכם בפרט את דינה אחותם לאשה אבל בהפך שאמרו בתחלת דבריהם לא נוכל לעשות הדבר הזה לתת את אחותינו וגו'. הן אמת שבשלילה אמרו ואם לא תשמעו אלינו להמול ולקחנו את בתנו והלכנו כי לא נשב פה פן יאמרו עליה כל הרואה אותה נבעלה לשכם. הנה אם כן בשלילת הנשואין דברו בה בפרט אבל לא בעשייתן כי היה דעתם בזה שאם ימולו יהרגו אותם כמו שעשו ואם לא ימולו יהיה התנצלות להם מחמור ומשכם בשלא יתנו לו את דינה להיותו ערל כי חרפה היא להם יען היה חמור נשיא הארץ וראוי להתנצל ממנו בטענה אמנם חמור ושכם טפש כחלב לבם לא ידעו ולא הבינו דבריהם ודרכיהם וחשבו שעם המילה לא ישאר עוד ספק בדבר דינה ולכן הסכימו להמול ובהשתדלות גדול לא אחר הנער לעשות הדבר ר"ל להסכים הענין עם אנשי העיר כי חפץ בבת יעקב ר"ל מפני שלמותו וזה לא היה להיות שכם פחות בעיניו נמאס כי הוא הנכבד מכל בית אביו שהיה נשיא הארץ אלא שהיה יעקב כל כך חשוב בעיניו שלא נמנע מעשות בעבורו כל דבר. ואפשר לפרש ולא אחר הנער לעשות הדבר על המילה שהוא במהירות מל ראשונה את עצמו בחשבו שבזה יותן לו את דינה לאשה לפי שחפץ בבת יעקב ושעשה זה ראשונה עם היותו נכבד מכל בית אביו. והיא היותר נכון והותרה השאלה הו'. ואחר שמל את עצמו בא לדבר עם אביו אל שער עירם ואמרו להם האנשים האלו שלמים הם אתנו. והתבונן בערמת דבריהם עם אנשי עירם כי לא הגידו להם שהיו עושים זה כדי שתנתן את דינה לשכם לאשה וגם לא הודיעו אותם המחלוקת שהיה מעותד מפני ששכב שכם עם דינה אבל בהפך שמפני שלא יאמרו אנשי העיר שאיש אחד יחטא שכם במה שעשה ועל כל העדה יהיה קצף להכריחם להכנס בברית מילה אשר לא ידעו. ואמרו חמור ושכם האנשים האלה שלמים הם אתנו ר"ל לא תחשבו שאנו דורשים זה מפני מה שעשה שכם כי כבר אנחנו עמהם בשלו' ואמרו זה לפי שחשבו שכיון שנמול שכם לא היה ספק בנשואיו ושלומו. אבל יהיו חמור ושכם בנו דורשים זה לתועלת הארץ וטובו. לפי שיעקב ובניו ועמו ישבו בארץ ויסחרו אותה ויגיע לכל א' מהם תועלת רב ושאין להם שיאמרו שיעקב ובניו יאכלו את טוב הארץ ולא תוכל הארץ לשאת אותם כי הנה הארץ רחבת ידים ויש בה ולתושביה ולגרים עליה די והותר ושמלבד זה יתחתנו בהם כי יש אתם בנים ובנות אך בזאת יאותו לנו האנשים לשבת אתנו היותכם לעם א' להמול לכם זכר כאשר הם נמולים ר"ל שאחרי שיעקב ובניו הם נמולים איך יהיו לעם אחד עם אנשי הארץ אלא בשימולו כמוהם כי בהיותם מתחלפים במנהגיהם אלה נמולים ואלה ערלים לא תחדל הקטטה והגדופים ביניהם וכיון שא"א לנמולים שיחזרו להיות ערלים לא ישאר האחוה אלא להמול לכם כאשר הם נמולים ועם כן הכניסום גם כן בחמדת הממונות באמרם מקניהם וקנינם וכל בהמתם הלא לנו הם ר"ל הלא ידעתם שאלה הם עשירים מאד והם מתי מעט ואנחנו רבים בהכרח כל אשר להם ישאר בידינו זה בשכירות בית ושדה וזה בהונאה וזה בגניבות או בגזל ואם ירצו לצאת נקח כל אשר להם באופן שלסוף סוף כל עשרם לנו הוא ובלבד שנאות כלנו אלה לאלה כדי שיתמידו לשבת בארץ. והנה נתפתו כל אנשי הארץ לעשות זה אם להפיק רצון אדוני הארץ ואם בחמדתם להיות להם כל קניני יעקב ובניו ולכן נמולו כלם זה נכון כמי שכתב הרלב"ג שבני יעקב מלו אותם והיו באים אצלם לרפאתם. ואמנם אמרו ויהי ביום השלישי אחשוב שאינו שלישי למילתם כי לא אחרו בני יעקב כ"כ לנקום נקמתם אבל היה יום ג' למעשה דינה כי מיד ששכם שכב אותה דבר לאביה לתתה לו לאשה וישיבוהו בני יעקב בענין המילה וביום הב' נימול שכם ויצא ודבר אל שער עירו וביום הג' נמולו כלם ובו ביום בהיותם כואבים מהמילה שאז נמולו באו שמעון ולוי בבתיהם ויתכן כמו שכתב הרל"בג שהיו באים לרפאתם וסבבו שלא תשאר בחדר אחד מהנשים והטף והיו הורגים אותם בחרבותם מבלי שיודע הדבר והיו סוגרים הדלת אחריהם ומצוים את הנשים ואת הטף שלא יכנסו שמה כדי שינוחו החולים בשינתם מן מחץ מכתם ובזה הדרך עשו עד שהרגו כל זכר קודם שירגישו בדבר. ואין ספק שהיתה עיר קטנה ואנשי' בה מעט ולכן יכלו שמעון ולוי לעשות את הפועל וכן הרגו את חמור ואת שכם בנו אבל דינה לקחו אותה מבתיה' כי מפני שהיתה אנוסה ודמעת' על לחיה הוציאוה משם ולא המיתוה והנה הותר להם לעשות זה לפי שבני נח היו מוזהרים על העריות ועל הגזל ושכם בגזל שכב עם דינה ויענה ואנשי העיר לא מיחו בידי ומפני זה היו נתפשי' באותו מעשה ולכן היו כלם חייבי מיתה ולפי שכאשר נמולו היתה דעתם וחמדת' על קניני יעק' לקח' את כל אשר לו לכן ראו בני יעקב לפשוט את החללים ויבוזו את העיר ואת כל אשר להם ועשו להם כאשר יזמו לעשו' ולקחו נשיהם וטפם כדי שלא ישאר להם שם ושארית להגיד בערים אשר סביבותיה והותרו במה שפירשתי בזה השאלה הז' והח' והט'. והנה יעקב לא ידע דבר מזה לא מערמת בניו והסכמת בהריגה ובשלל קוד' היותו ולכן תפש את בניו על ההסתרכו' הנפלא ההוא ששמו נפשם בכפם והיתה הסכנה בזה מפאת הסביבות ר"ל סביבות העיר שהם הכנעני והפריזי שהיו עם רב והוא אמרו עכרת' אותי להבאישני ביושב הארץ ר"ל אתם חשבתם שעכרת' אותם ואינו כן אבל עכרת' אותי לא עם אלו שכבר מתו אלא ביושב הארץ שהם רבים ואני מתי מספר ר"ל אנשי' מעטים שבקלות יוכל אדם לספור אותם ונאספו עלי מפני זה שעשיתם והכוני ונשמדתי אני וביתי ונהיה נשמדים כלנו ומה התועל' בנקמה אם ינקם אדם מעצמו. אבל בניו השיבוהו הכזונה יעשה את אחותינו. ופירשו בו המפרשי' הכמו זונה יעשה שכם לאחותינו ואין זו תשובה מספק' לדברי הזקן אבל הרלב"ג כתב בשם אביו פי' נאה והוא שבני נח כמו שזכרו חז"ל לא היו מוזהרים על הזנות מופקרות כי הותרו אצלם אבל היו מוזהרים על העריות שלא ישכב אדם אלא עם אשתו המיוחדת לו או עם זונה מופקרת ואם לא היו מענישים אנשי העיר ההיא והורגים אותם יחשב שהיתה דינה זו מופקרת ושלכן שכב שכם עמה ואיש אין בארץ שימחה בידו ולכן היה מההכרח אחד משני דברים אם שישימו יד לפה ויסבלו קלונם או שיהרגו כל זכר כ"א יהרגו את חמור ואת שכם בלבד יעמדו עליהם כל אנשי העיר ולכן הוצרך להיות הדבר כולל אם הסבל ואם הנקמה כדי שלא תשאר דינה כזונה מופקרת שאין הורגים עליה וכלל דבריהם שעל הקלון הזה היו מחוייבים להמסר עצמם בסכנה כי המות בכבוד טובה מחיי החרפה והבוז וכבר הסכים דעת המקום ב"ה שעשו כי היה חתת אלדים בכל הערים אשר סביבותיהם ולא רדפו אחרי בני יעקב והותרה בזה השאלה הי'. והנה נכתב הספור הזה ללמדנו כמה היא גדולה צרת הבת שיעקב נולדו לו י"ב בנים ולא קבל מהם החרפה והקלון והסכנה שקבל בעד בת אחת שנולדה ביניהם. ולהודיע גם כן כמה יגיע לאנשי המעלה והכבוד שום חרפה וקלון שיעשה להם שישימו נפשם בכפם להסתכן הם ונשיהם ובניהם וכל אשר להם כדי להנק' מאויביהם. ולהודיע עוד כמה ראוי לנשים הנכבדות שתהיינה נזהרות מצאת מדלתי ביתם החוצה ולכן אמרו ילמדנו רבינו מהו שתצא האשה בעדי של זהב בשבת כך שנו רבותינו לא תצא רבנן אמרי לא תצא ברה"ר מפני שמסתכלי' בה שלא נתנו תכשיטין לאשה אלא כדי שתהא מתקשטת בהם בתוך ביתה שאין נותנים פרצה מפני הכשר כ"ש מפני הגנב כמ"ש כל כבודה בת מלך פנימה: ויבא יעקב שלם וגו'. עד ואלה תולדות עשו הוא אדום. וראיתי בפרשיות האלה גם כן שאלות: השאלה הא' במה שאמר הכתוב ויבא שלם עיר שכם כי אם היה שלם תאר כדברי המפרשים שבא שלם ותמים בממונו ובגופו וכמו שפרש"י וששם העיר היה שכם יקשה מאד כי מדוע אמר שבא שלם במקום ההוא ולא נאמר כזה במקום אחר ומה הוצרך בהודעה הזאת. ועוד כי מצאנו אחרי זה שהיו בני יעקב רועים את צאנם בשכם ושם שלח את יוסף לראות את שלום אחיו ואת שלום הצאן שנאמר וישלחהו מעמק חברון ויבא שכמה. ואם היא היתה עיר הדמים איך היה יעקב שולח שם את בניו ואת צאנו ואת יוסף בנו חמודו ולא ירא את העמים אשר סביבותיהם והוא אמרו עכרתם אותי להבאישני ביושב הארץ ובביאור הפסוקים ארחיב הדבור בשאלה הזאת: השאלה הב' במה שספר הכתוב ויחן את פני העיר ויקן את חלקת השדה אשר קנה מיד חמור אבי שכם במאה קשיטה. ומה בא הכתוב ללמדנו שחנה את פני העיר וידוע שבמקום מה היה לו לחנות ומה ההודעה בקנין חלקת השדה וממי קנאה ובכמה קנה ומזה אין לנו בו תועלת לא במדות ולא בדעות גם שיחס הקנין ההוא לבני חמור ולא לחמור עצמו והוא היה חי נשיא הארץ לא בניו: השאלה הג' שקרא למזבח אל אלהי ישראל כי איך קרא למזבח אבנים דוממים נפסדים ופחותים מהמורכבי' כלם בשם האל הגדול הגבור והנורא. ורש"י כתב לא שהמזבח קרוי אל אלדי ישראל אלא על שם שהיה הקב"ה עמו והצילו קרא המזבח על שם הנס וכפי דרכו היה ראוי שיאמר ויקרא שם בשם אל אלדי ישראל כמו שאמר באברהם ויקרא בשם י"י לא שיקרא המזבח כן: השאלה הד' באמרו ותצא דינה בת לאה אשר ילדה ליעקב והיא כי מה צורך בכל הכנויים וההודעות האלה האם היתה שם דינה אחרת לשיצטרך לבאר שזאת היתה בת לאה ואם אמר זה לדרוש יצאנית בת יצאנית כמו שכתב רש"י למה אמר עוד אשר ילדה ליעקב: השאלה הה' במה שזכר הכתוב ויצא חמור אבי שכם אל יעקב לדבר עתו וקודם שיזכור דבריו הכניס לספר בני יעקב באו מן השדה כשמעם ויתעצבו וגו' וחזר הכתוב לספר דברי חמור וידבר חמור אתם לאמר ויש בזה מהקושי שהיה ראוי שיספר ראשונה שבאו מן השדה ושמעו הדבר ויתעצבו ואחר כך יגיד שבא חמור לדבר ומה דבר. ועוד כי אם חמור יצא לדבר אל יעקב איך לא דבר אליו ודבר אל בניו והם השיבוהו. ויעקב לא דבר כלל ולא דבר לו חמור כאלו לא היה שם: השאלה הו' במה שאמר הכתוב ויענו בני יעקב את שכם ואת חמור אביו במרמה וידברו אשר טמא את דינה אחותם. ויקשה זה אם ממה שאמר במרמה והוא מהגנות הרב לאנשים נכבדים כאלה והיה ראוי שינקמו ביד רמה לא במרמה ותוך כדרך הפחותים ואם מפאת התוספות שאמר ויענו ואחר כך וידברו ואם ממה שאמרו אשר טמא את דינה אחותם שאם זה נתינת הסבה למה עשו זה שהיה מפני שטמא את דינה כדברי הראב"ע הוא באמת מאמר שאין בו צורך הלא ידענו שעל זה נעשה הכל: השאלה הז' מה ראו אנשי העיר לקבל עליהם צער המילה וכאבה בעבור שיתפייסו יעקב ובניו מנשואי דינה ולא בעבור ששכם יקח אשה כרצונו והיה ראוי שיאמרו לחמור ולשכם בנו אם יש את נפשך לקחת את דינה קחה אותה לך והרי היא לך בביתך ומה יעשה לך יעקב ובניו כ"ש אחרי שכבר שכבת עמה שנשים עצמינו בצער הזה ללא הועיל: השאלה הח' למה עשו בני יעקב נקמתם ביום השלישי ולמה יהיו בני העיר באותו יום יותר כואבים והנה ביום השלישי למילת אברהם שהיה זקן היה יושב פתח האהל והכניס האורחים ואל הבקר רץ אברהם ועשה כל שאר המעשים והוא יושב עליהם תחת העץ והלך עמם לשלחם וזה יורה שאין הכאב מתחזק ביום השלישי אבל הוא כבר בבריאות בענין המילה: השאלה הט' למה באו בני יעקב על החללים ושללו את העיר והנשי' והטף בזזו והנה הנקמ' כשתהיה על תקנה אין ראוי שיתערב בה דבר מחמדת הממונות הלא תראה מה שצוה הש"י לשאול במלחמת עמלק והמתה מאיש ועד אשה מעולל ועד יונק משור וגו' וכן בימי מרדכי ואסתר כתוב ובבזה לא שלחו את ידם כי היה כל זה כדי שלא יחשב שמפני החמדה היו עושים כן לא לתכלית הנקמה וככה היה ראוי לבני יעקב לעשות באויביהם לא לשלול שלל ולא לבוז בז: השאלת הי' בתשובת בני יעקב שהשיבו לאביהם כשאמר להם עכרתם אותי להבאישני ביושב הארץ שר"ל שלא היה להם להרוג את כל אנשי העיר כי אם שכם החוטא בלבד שהשיבו הכזונה יעשה את אחותינו ופרשו בו המפרשים הכזונה ראוי שיעשה שכם את אחותינו כי זאת הטענה מחייבת להרוג את שכם והנפש החוטאת היא תמות אבל לא לאנשי העיר: השאלה הי"א למה איחר יעקב מלשלם את נדרו עד שהוצרך האל להודיע לו קום עלה בית אל ולמה אמר לו ושב שם ויעקב לא ישב שם כי אם זמן מועט ולא יאמר עליו ושב שם. ולמה יעקב בספרו המצוה אל ביתו ואל אנשי ביתו שינה הדברים שנאמרו לו כי במקום שאמר לו האל יתברך לאל הנראה אליך בברחך מפני עשו אחיך אמר הוא לאל העונה אותי ביום צרתי: השאלה הי"ב מה ענין ותמת דבורה מינקת רבקה ותקבר וגו' במקום הזה שנכנס הפסוק הזה בין ויקרא למקום אל בית אל ובין וירא אלדים אל יעקב כי אין ספק שבבואו לוזה בנה המזבח ונראה אליו השם ולמה כ"כ בכה על דבורה ואין ספק שהיתה זקנה עד מאד ולמה אם כן הגדילו עליה הבכי וההספד עד שקראו מקום קבורתה אלון בכות אף כי לא מצאנו זכרון המינקת הזאת לא בבית רבקה ולא עם רחל ולאה: השאלה הי"ג באמרו וירא אלדים אל יעקב עוד בבואו מפדן ארם וגו' כי הנה בנבואה הזאת יפלו שאלות אם כבר היה יעקב בבית אל למה לא אמר הכתוב אל יעקב בבית אל ואמר בפדן ארם ולא אמר אנה הראה לו זה. ב' למה ברכו לא יקרא שמך יעקב כי אם ישראל יהיה שמך וכבר ברכו הברכה הזאת המלאך במעבר יבוק. שלישית באמרו גוי וקהל גוים יהיה ממך וגו' והנה אחר זה לא הוליד כי אם בנימין לבד ואיך נתקיים כל זה. ד' באמרו לך אתננה ולזרעך אחריך אתן את הארץ והנה הארץ לא נתנה לו: השאלה הי"ד באמרו ויעל מעליו אלדים במקום אשר דבר אתו כי הנה לא מצאנו כזה בכל שאר הנבואו' שניבא יעקב לא במראת הסלם ולא בבית לבן ולא במקום אחר כי כאשר נפסקה הנבואה ידוע ומבואר הוא שנסתלק מעליו השפע. גם אמרו במקום אשר דבר אתו יראה שאין בו צורך לכך כתב רש"י לא ידעתי מה בא ללמדנו. השאלה הט"ו במה שזכר הכתוב ויצב יעקב מצבה במקום אשר דבר אתו מצבת אבן ויסך עליה נסך וגו' ויקרא יעקב שם המקום וגו' כי הנה כאשר יצא יעקב מבאר שבע כשחלם מראת הסלם הציב את האבן מצבה ונסך עליה שמן וקרא את שם המקום ההוא בית אל ולמה א"כ קרא אותה עתה פעם אחרת בית אל עד שמפני זה כתב הראב"ע שזה ספור מה שעשה יעקב בפעם הראשונ' לא עתה. ולא ידעתי לדבריו למה נכתב כאן כל זה וכבר נכתב במקומו. והנני מפרש הפסוקים באופן יותרו השאלות האלה כלם: ויבא יעקב שלם עיר שכם וגו'. עד ויצא חמור אבי שכם. שכם הידוע מהנראה הוא שהיה קרוב לממרא קרית הארבע כי הנה בהיות יעקב יושב בחברון היא קרית ארבע היו בני רועים את צאן אביהן בשכם והדעת נותן שלא יהיה ביניהם אלא דרך יום או פחות ולכן שלח יעקב לראות את שלום אחיו ואת שלום הצאן להיותו קרוב למקום אביו. אמנם המקום אשר ענו את דינה היה רחוק מאד מחברון שהיה שם יצחק ויקשה על זה מזה שאחז"ל שהיה שכם מקום מוכן לפורענות שם ענו את דינה שם קלקלו השבטים ומפני זה נראה לי שהיה שכם שם המקום כלו ושהיה חמור נשיא כל הארץ ההיא ובתחלת המחוז פגע יעקב בבואו בפדן ארם ושם קרה ענין דינה בשלם שהיה עיר ממחוז שכם ומשם הלך יעקב לבית אל ומשם לחברון שהיה שם יצחק אביו והיה קרוב משם מקום אחד שנקרא ביחוד שכם מאותו מחוז עצמו ושמה היה רועים בני יעקב את צאן אביהם כי ענין דינה קרה בעיר נקרא שמה שלם בתחלה וקצה מקום שכם ובני יעקב היו רועים בקצה האחר היותר רחוק מאותו מחוז ומפני השתתפות מקומות המחוז בשם שכם ארז"ל שהיה מקום מוכן לפורעניות ולזה אמר עיר שכם אשר בארץ כנען בבואו מפדן ארם כי היה המחוז ההוא בארץ כנען ובקצהו שהיה מצד פדן ארם קרה ענין דינה בקצהו המנגד שהיה סמוך לחברון היו רועים בני יעקב והותרה בזה השאלה הא'. אמר ויחן את פני העיר להגיד שהתחברו סבות לענין דינה ראשונה שיעקב חנה את פני העיר סמוך אליו ובעבור זה הלכה דינה לראות בבנות העיר ואלו לא חנה יעקב כל כך קרוב לעיר כי אם הרחק משם במקום צאנו לא היתה דינה יוצאת ולא קרה אותה מה שקרה. והסבה הב' שקנה יעקב את חלקת השדה אשר נטה שם אהלה מיד חמור אבי שכם והכתוב הזה מורה שראשונה נטה יעקב אהלו בשדה ההוא וכאשר ערערו עליו הבעלים קנה אותה חלקת שדה כי לא רצה להשכירה אלא לקנותה ויען קנאה מיד חמור נשיא הארץ יתחייב שיקנה אותה בדמים יקרים כי נשיא הארץ לא ימכור שדהו לאיש נכרי כי אם בתתו לו יותר משויו הרבה. והנה לא היתה הקניה מיד בני בני חמור כי הוא לזקנתו ולא הלך שמה לעשות המכירה אלא בניו ובסבת זה הלכו בני חמור אל אהלי יעקב וראו שם את דינה ואין ספק שדברו עמה וחשקה נפש שכם בה וזה גם כן היה סבה אל מה שנמשך כאשר יצאה היא לראות בבנות הארץ ומפני זה כלו נכתב הספור הזה כלו והותרה השאלה הב'. וכבר כתב הרא"בע שיעקב נתעכב בעיר הזאת שנים רבות כי דינה בת שבע שנים היתה בבואה לשם ושמעון ולוי נערים היו ולפי שיעקב בבואו שם נכנס לארץ כנען הארץ הקדושה ומלבד זה קנה שם חלקת השדה ונעשה בעל קרקע על אדמת הקדש לכן הציב שם באותה חלקת השדה אשר קנה מזבח להודות לי"י אשר גמלו כרחמיו וכרוב חסדיו להביא אותו אל ארצו ולהצילו מלבן ומעשו ונתן לו אחוזת קרקע בארץ הקדושה. ואמנם אמרו ויקרא לו אל אלהי ישראל אין ענינו אצלי שקרא למזבח אל אלא שעל המזבח קרא לאלהיו והצילו ופרסם שעל הכל הוא אל אלדי ישראל כי אלדי ע"א הם רבים לפי שמושלים עליהם הגלגלים ומניעיהם שהם שרי מעלה אמנם על ישראל אינם מושלים ובלבד משול עליהם אל אחד הוא אלדי ישראל לא מזל ולא כוכב ולא מלאך שעל כן נקרא ישראל ששרו הוא אל העליון ואין עמו אל נכר וזהו אמרו ויקרא לו אל אלדי ישראל שקרא ופרסם על אותו מזבח שאל והוא האל המיוחד הוא אלהי ישראל לא אחר וחז"ל דרשו ויקרא לו אל אלדי ישראל שאלדי ישראל קרא ליעקב אל והענין שקראו ישראל שר עם אל הרי שקראו בשם אל. ואולי שגם ענין המזבח היה גם כן סבה לענין דינה כי כאשר בנה יעקב את המזבח באו כל בניו וכל בנותיו לאכול שם מן השלמים ומן הזבחים ובאו אנשי העיר לראות בחנוכת המזבח ושכם ראה שמה את דינה וחשק בה וכאשר היא יצאה לראות בבנות העיר נמשך עה שנמשך והותרה בזה השאלה הג'. וספר הכתוב שיצאה דינה בת לאה אשר ילדה ליעקב לא לספר בגנותה שהיתה יצאנית בת יצאנית כדברי רש"י כי הנה לאה צנועה היתה עד שלצניעותה לא הכירה יעקב כשבא אליה. ומה שיצאה ליעקב לאמר אלי תבא וגו' אל פתח ביתה יצאה ולשם שמים נתכונה אבל הכתוב הזה בא לספר שבחה של דינה שלא קרה לה זה להיותה יצאנית בטבעה כי היא היתה בת לאה המלומדת לשבת בית כי רחל היתה רועה את הצאן ולאה לא היתה יוצאת החוצה. גם מפאת אביה שהיתה בת יעקב יושב אוהלים ואם היה אביה צנוע כל שכן בתו וזה מורה שלא יצאה לכוונה רעה חלילה אלא לראות בבנות הארץ לא אמר באנשי העיר וגם לא בבני העיר אלא בבנות העיר ר"ל לראות בבנות העיר במלבושיהן ותכשיטיהן יען לא היה בבית יעקב שום נערה בלתה והיא רצתה ללמוד מנערות העיר כדרך הבתולות והותרה עם מה שפירשתי השאלה הד'. ואין ספק שלא יצאה דינה יחידה לבדה מבלי חברת איש או אשה עם היות שלא זכרו הכתוב להיותו דבר מבואר בעצמו וכמ"ש ויצא משה לקראת חותנו וידוע שלא יצא הוא לבדו אבל אמר הכתוב וירא אותה שכם בן חמור החוי נשיא הארץ להגיד שלהיותו בן נשיא הארץ בחזקה עשה זה ולא חשש למי שבא עם דינה ולא יירא מיעקב ובניו. ואמנם אמרו ויקח אותה וישכב אותה ויענה. כבר ראית מה שפי' רש"י ששכב אותה כדרכה ויענה שלא כדרכה והוא מגונה מאד ואיך ידבר בעשותו הנבלה הזאת. והראב"ע פירש שהיתה בתולה אמר בה ויענה ובעבור היות הענוי טבעי הרי הוא בכלל וישכב ולמה יזכרהו הכתוב ואין בו צורך אבל אמתת הדבר ששכם עשה שלש רעות האחד ויקח אותה שלקחה בחזקה בהיותה עוברת בשוק והכניסה לביתו באונס וזה מגונה שאף שיקחה לשם נשואין לא היה ראוי ללקחה באונס. והשנית וישכב אותה וחלל בתוליה. והשלישית ויענה שלא שכב עמה ברצונה כי אם באונס ובצער גדול ועל זה נאמר באחרונה ויענה. ואולי אמר ויענה לפי שהמשגל מענג בטבע ואף שתהיה תחלתו באונס הנה יהיה סופו ברצון על כל פנים להיותו תענוג טבעי וכבר זכרו בגמרא כי באת אשה לפני רבי ואמרה לו נבעלתי באונס והיה לפי שיהיה סבור רבי שהאונס תחלה וסוף שאל אותה אם התענגה בבעילה ההיא כי לא תהיה אנוסה לפי זה ותהיה אסורה לבעלה והשיבתו שאם בא אדם ונתן לתוך פיו ביום הכפורים דבש באונס האם ימתק לחכו. וזה ראיה התענוג הטבעי לא יוסר עם האונס אשר הוא בבחינות הרצון ולכן הגיד הכתוב שבח דינה שעל גודל צערה נמנע ממנה התענוג הטבעי בפועל המשגל וזהו מה שרצה באמרו ויענה שגודל הצער המיוחס לכח הרצוני העיק נפשה מהתענג החוש במושגו הטבעי וכל זה מורה על היות דינה נקיה מעון הזה ולולי זה אין ספק שאחיה הורגים אותה ביום בואם על החללי' כשמצאוה בבית שכם והיו נדונים הנואף והנואפת אלא שנתברר אצלם היותה אנוסה בהחלט. ולפי שהאהבה התלויה בפועל המשגל תתבטל או תחלש בהכרח עם השלמת הפועל המגונה ההוא וכמו שקרה לאמנון עם תמר העיד הכתוב שלא היה כן ענין שכם עם דינה שאחרי ששכב עמה עם היותה בעל כרחה דבקה נפשו בה וזה לשתי סבות האחת להיותה בת יעקב הרשום בשלמות ולזה לא די שלא מאסה אבל גם נדבקה נפשו בה. והב' מצד דינה עצמה שהיתה יפת תואר ויפת מראה אשת חן. ועל הראשונה אמר ותדבק נפשו בדינה בת יעקב כי זכר בת יעקב להגיד שלזה אהבה ביותר ועל השנית אמר ויאהב את הנערה שאהבה ג"כ מצד עצמה והנה דבקות הנפש הוא סבת גודל האהבה כי לא תתפרד צורת הדבר הנאהב מנפש האויב ודמיונו. ולפי שדינה היתה מצטערת על אנסה וחלול בתוליה והדרה היה שכם מדבר על לבה דברי שמחה נדרים ונדבות למלאת רצונה כדי שתאהבהו ותחפוץ בו. ומפאת זה אמר שכם לאביו קח לי את הילדה הזאת לאשה ר"ל שיבקשנה מאביה ומאחיה:
