א וַיִּשָּׂ֨א יַעֲקֹ֜ב עֵינָ֗יו וַיַּרְא֙ וְהִנֵּ֣ה עֵשָׂ֣ו בָּ֔א וְעִמּ֕וֹ אַרְבַּ֥ע מֵא֖וֹת אִ֑ישׁ וַיַּ֣חַץ אֶת־הַיְלָדִ֗ים עַל־לֵאָה֙ וְעַל־רָחֵ֔ל וְעַ֖ל שְׁתֵּ֥י הַשְּׁפָחֽוֹת׃ ב וַיָּ֧שֶׂם אֶת־הַשְּׁפָח֛וֹת וְאֶת־יַלְדֵיהֶ֖ן רִֽאשֹׁנָ֑ה וְאֶת־לֵאָ֤ה וִֽילָדֶ֙יהָ֙ אַחֲרֹנִ֔ים וְאֶת־רָחֵ֥ל וְאֶת־יוֹסֵ֖ף אַחֲרֹנִֽים׃ ג וְה֖וּא עָבַ֣ר לִפְנֵיהֶ֑ם וַיִּשְׁתַּ֤חוּ אַ֙רְצָה֙ שֶׁ֣בַע פְּעָמִ֔ים עַד־גִּשְׁתּ֖וֹ עַד־אָחִֽיו׃ ד וַיָּ֨רָץ עֵשָׂ֤ו לִקְרָאתוֹ֙ וַֽיְחַבְּקֵ֔הוּ וַיִּפֹּ֥ל עַל־צַוָּארָ֖ו וַׄיִּׄשָּׁׄקֵ֑ׄהׄוּׄ וַיִּבְכּֽוּ׃ ה וַיִּשָּׂ֣א אֶת־עֵינָ֗יו וַיַּ֤רְא אֶת־הַנָּשִׁים֙ וְאֶת־הַיְלָדִ֔ים וַיֹּ֖אמֶר מִי־אֵ֣לֶּה לָּ֑ךְ וַיֹּאמַ֕ר הַיְלָדִ֕ים אֲשֶׁר־חָנַ֥ן אֱלֹהִ֖ים אֶת־עַבְדֶּֽךָ׃ ו וַתִּגַּ֧שְׁןָ הַשְּׁפָח֛וֹת הֵ֥נָּה וְיַלְדֵיהֶ֖ן וַתִּֽשְׁתַּחֲוֶֽיןָ׃ ז וַתִּגַּ֧שׁ גַּם־לֵאָ֛ה וִילָדֶ֖יהָ וַיִּֽשְׁתַּחֲו֑וּ וְאַחַ֗ר נִגַּ֥שׁ יוֹסֵ֛ף וְרָחֵ֖ל וַיִּֽשְׁתַּחֲוֽוּ׃ ח וַיֹּ֕אמֶר מִ֥י לְךָ֛ כָּל־הַמַּחֲנֶ֥ה הַזֶּ֖ה אֲשֶׁ֣ר פָּגָ֑שְׁתִּי וַיֹּ֕אמֶר לִמְצֹא־חֵ֖ן בְּעֵינֵ֥י אֲדֹנִֽי׃ ט וַיֹּ֥אמֶר עֵשָׂ֖ו יֶשׁ־לִ֣י רָ֑ב אָחִ֕י יְהִ֥י לְךָ֖ אֲשֶׁר־לָֽךְ׃ י וַיֹּ֣אמֶר יַעֲקֹ֗ב אַל־נָא֙ אִם־נָ֨א מָצָ֤אתִי חֵן֙ בְּעֵינֶ֔יךָ וְלָקַחְתָּ֥ מִנְחָתִ֖י מִיָּדִ֑י כִּ֣י עַל־כֵּ֞ן רָאִ֣יתִי פָנֶ֗יךָ כִּרְאֹ֛ת פְּנֵ֥י אֱלֹהִ֖ים וַתִּרְצֵֽנִי׃ יא קַח־נָ֤א אֶת־בִּרְכָתִי֙ אֲשֶׁ֣ר הֻבָ֣את לָ֔ךְ כִּֽי־חַנַּ֥נִי אֱלֹהִ֖ים וְכִ֣י יֶשׁ־לִי־כֹ֑ל וַיִּפְצַר־בּ֖וֹ וַיִּקָּֽח׃ יב וַיֹּ֖אמֶר נִסְעָ֣ה וְנֵלֵ֑כָה וְאֵלְכָ֖ה לְנֶגְדֶּֽךָ׃ יג וַיֹּ֣אמֶר אֵלָ֗יו אֲדֹנִ֤י יֹדֵ֙עַ֙ כִּֽי־הַיְלָדִ֣ים רַכִּ֔ים וְהַצֹּ֥אן וְהַבָּקָ֖ר עָל֣וֹת עָלָ֑י וּדְפָקוּם֙ י֣וֹם אֶחָ֔ד וָמֵ֖תוּ כָּל־הַצֹּֽאן׃ יד יַעֲבָר־נָ֥א אֲדֹנִ֖י לִפְנֵ֣י עַבְדּ֑וֹ וַאֲנִ֞י אֶֽתְנָהֲלָ֣ה לְאִטִּ֗י לְרֶ֨גֶל הַמְּלָאכָ֤ה אֲשֶׁר־לְפָנַי֙ וּלְרֶ֣גֶל הַיְלָדִ֔ים עַ֛ד אֲשֶׁר־אָבֹ֥א אֶל־אֲדֹנִ֖י שֵׂעִֽירָה׃ טו וַיֹּ֣אמֶר עֵשָׂ֔ו אַצִּֽיגָה־נָּ֣א עִמְּךָ֔ מִן־הָעָ֖ם אֲשֶׁ֣ר אִתִּ֑י וַיֹּ֙אמֶר֙ לָ֣מָּה זֶּ֔ה אֶמְצָא־חֵ֖ן בְּעֵינֵ֥י אֲדֹנִֽי׃ טז וַיָּשָׁב֩ בַּיּ֨וֹם הַה֥וּא עֵשָׂ֛ו לְדַרְכּ֖וֹ שֵׂעִֽירָה׃ יז וְיַעֲקֹב֙ נָסַ֣ע סֻכֹּ֔תָה וַיִּ֥בֶן ל֖וֹ בָּ֑יִת וּלְמִקְנֵ֙הוּ֙ עָשָׂ֣ה סֻכֹּ֔ת עַל־כֵּ֛ן קָרָ֥א שֵׁם־הַמָּק֖וֹם סֻכּֽוֹת׃ יח וַיָּבֹא֩ יַעֲקֹ֨ב שָׁלֵ֜ם עִ֣יר שְׁכֶ֗ם אֲשֶׁר֙ בְּאֶ֣רֶץ כְּנַ֔עַן בְּבֹא֖וֹ מִפַּדַּ֣ן אֲרָ֑ם וַיִּ֖חַן אֶת־פְּנֵ֥י הָעִֽיר׃ יט וַיִּ֜קֶן אֶת־חֶלְקַ֣ת הַשָּׂדֶ֗ה אֲשֶׁ֤ר נָֽטָה־שָׁם֙ אָהֳל֔וֹ מִיַּ֥ד בְּנֵֽי־חֲמ֖וֹר אֲבִ֣י שְׁכֶ֑ם בְּמֵאָ֖ה קְשִׂיטָֽה׃ כ וַיַּצֶּב־שָׁ֖ם מִזְבֵּ֑חַ וַיִּ֨קְרָא־ל֔וֹ אֵ֖ל אֱלֹהֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

ברכת אשר

אשר וסרטיל

פסוק א:
"...ויחץ את הילדים" וגו'. לכאורה אין זו החציה לשני מחנות שבה דובר למעלה (לב, ח), שהרי שם מדובר בעם וברכוש, ואלו כאן מדובר בנשים וילדיהן. ברם, לפי זה קשים שניים, האחד - היכן מוזכר איחוד שני המחנות החצויים אחר הפגישה עם עשו. והאחר - מה טעם בחציה זו שבכאן מול עשו וד' מאות איש, ונכונותו של יעקב להילחם בהם בעצמו. (פ' וישלח תש"ן)
פסוק א:
וייתכן שהכוונה לקיבוץ כל אם וילדיה בנפרד, לצורך העמדת הקבוצות בפני עשו - ראשון ראשון ואחרון אחרון. ולא מצאתי עדיין מי שיעיר בנדון. (פ' וישלח תשנ"א)
פסוק א:
ואכן כך נראה - כדי להקל על הצגת האמהות וילדיהן, שהרי זו צפויה במקרה שהפגישה תסתיים בטוב. (פ' וישלח תשנ"ד)
פסוק א:
אך כלום זה כבר ידוע? והרי בזה אפשר לחכות עד להבהרת המצב. כל המערך טעון עיון, ובוודאי לאור הערת רש"י בפס' ג - "וילחם בי תחילה". (פ' וישלח תשנ"ז)
פסוק א:
ועתה קשה לי, כיצד זה שהמתין עם חצית המחנה, תהא אשר תהא, עד לרגע האחרון ממש, כשכבר ראה את עשיו ואנשיו מתקרבים. (פ' וישלח תשס"ה)
פסוק ב:
רש"י ד"ה ואת לאה וילדיה אחרונים, אחרון אחרון חביב. ע"כ. לכאורה צריך היה ד"ה להיות: ואת רחל ואת יוסף אחרונים, שהרי הם אחרוני האחרונים, ובהם מדובר, ולא ראיתי בשום מקום ציון ד"ה זה אע"פ שזה פשוט (לא בדפו"ר, לא אצל ר' אברהם ברלינר וגם לא בחומש עם פירושו של רש"ר הירש, שם הגיה ר' יוסף שמואל פוגל ז"ל את רש"י והכינו לדפוס). (פ' וישלח תשמ"ב)
פסוק ב:
ור' במקורו של רש"י (בראשית רבה עה, יא) "וישם את השפחות ואת ילדיהן ראשונה, הדא אמרה, אחרון אחרון חביב", ודומה שזהו מקור השיבוש, שם ברור הדבר שההערה באה משום הקושי שבפס' "ואת לאה וילדיה אחרונים ואת רחל ואת יוסף אחרונים", ואין אחרון אחרי האחרון. ואולם ראה תוס' יו"ט (דמאי פ"ז מ"ג מובא ב"תורה תמימה" שמות ד, א): "מכאן שדרך הכתוב לקרוא אחרון גם לאמצעי, שהרי אחרי האות השני שקראו הכתוב אחרון, בא אות שלישי". (פ' שמות תשמ"ט)
פסוק ב:
גם אצל "יוסף הלל" אין כלום בזה, ור' אריכות לשון אצל "מלכה של תורה", אך דבריו מגומגמים. (פ' וישלח תשנ"ה)
פסוק ב:
ולכאורה פשוטו של מקרא הוא שיעקב שם את לאה וילדיה ואת רחל ויוסף בשורה השניה, מאחורי זלפה ובלהה ובניהם, שהיו בשורה הראשונה, ואז הכל אתי שפיר. אך ראה ראב"ע על אתר האומר בדיוק להיפך. כלו' "אחרונים" מוסב על רחל ויוסף דווקא. (פ' וישלח תשנ"ט) ור' באר היטב שהתקשה רש"י למה נקראו גם לאה וילדיה "אחרונים", הלא רחל ויוסף היו אחריהם. אלא קרא הכתוב לשתי הגבירות וילדיהן "אחרונים", לפרש חביבותן לעומת השפחות וילדיהן.
פסוק ד:
"וירץ עשו לקראתו". קשה לי מדוע למעלה (כט, יג) על "וירץ לקראתו" שאצל לבן מעיר רש"י: כסבור ממון הוא טעון וכו', וכאן - לא כלום. (פ' וישלח תשנ"ח) ור' רש"י שם שסבור היה כך מחמת התקדים, שעבד הבית בא לכאן בעשרה גמלים טעונים, אבל עשו לא חווה תקדים מעין זה.
פסוק ד:
רש"י ד"ה ויחבקהו, נתגלגלו רחמיו כשראו משתחוה כל השתחוואות הללו. ע"כ. למעלה (לב, ט ד"ה והיה המחנה הנשאר) פירש רש"י שיעקב התקין עצמו לג' דברים - לדורון לתפילה ולמלחמה, וכאן נראה מדבריו שהשתחוואות הן שהכריעו, והן אינן שייכות אף לאחת הקטגוריות הללו. וצ"ע. (פ' וישלח תש"ן)
פסוק ד:
ושמא הן בגדר דורון? (פ' וישלח תשנ"ב)
פסוק ד:
רש"י ד"ה וישקהו, ...אמר רשב"י, הלכה היא, בידוע שעשיו שונא ליעקב וכו'. ודאי שהמלה הלכה כאן אין משמעותה כמקובל בימינו. השאלה היא, באיזה מידה מותר לייחס את המאמר הזה לנסיונו האישי של רשב"י, כלו' שהוא מבטא בו את חוויותיו האישיות, ואלו תנא אחר שחי בתקופה שקטה יותר, יכול היה לומר היפוכם של דברים (השוה דברי רש"ר הירש - לא תנא אך גדול בישראל), כי עצם האינטרפרטאציה ההיסטורית טעונה מוקשים רבים בשל אי־ודאותה, ומאידך גיסא היא מתבקשת ביותר, לעתים, כמו במקרה דנן. (פ' וישלח תשל"ה)
פסוק ד:
מלשון רש"י לא ברור, אם המחלוקת היא בעצם קיומו של הניקוד על המלה "וישקהו" או בפירושו. אם בפירושו, קשה לראות, איך מפרש רשב"י נקוד זה. ולדברי ר' שמואל פ. גלברד ב"לפשוטו של רש"י" הכוונה לומר שהברייתא (ספרי פ' בהעלתך סט) אמנם קובעת שיש ניקוד והמחלוקת בפירושה, ורשב"י מפרשו כך: מכאן, שבידוע הוא שעשו שונא ליעקב, הרי כל נשיקותיו אינן בכל לב, להוציא מקרה זה שנשקו בכל לבו, שנכמרו רחמיו באותה שעה. (פ' וישלח תשמ"ט)
פסוק ד:
בדף "שבת בשבתו" של פ' מקץ נתפרסמה הערה מעניינת המיוחסת למשה בר אשר, לפיה כתוב ב"ילקוט שמעוני" (רמז תשכב) "ופלא בידוע הוא שעשו" וכו', וכן הוא בכתבי־יד נאמנים. גירסא זו אכן מסירה את התמיהה על הביטוי "הלכה", ביטוי הנובע כאן מפיתוח משובש של הקיצור: הל' במקום הלוא. ואמנם בדקתי בילקוט המונה כתובים רבים בתורה שבהם יש "ניקוד על..." וביניהם גם פסוקנו, ואחריו הוא ממשיך: רשב"י אומר, והלוא בידוע וכו'. (פ' ויגש תש"ס) ור' הגהות מהר"צ חיות לברכות לא ע"ב שמוכיח מלשון "הלכה" שפה, שלשון זו שייכת גם בדברי אגדה.
פסוק ד:
לאחרונה מרבים לדון בשאלה, האם פרשנים מושפעים מרמזי המחשבה של תקופתם, מציאותה ואירועיה. הרב עזרא ציון מלמד ז"ל חיבר ספר גדול בתחום זה. השאלה גם עולה בכתביה של נחמה ליבוביץ ז"ל (ספר בראשית עמ' 261 וספר דברים עמ' 58) שאת ספר הזכרון שלה ערכתי לאחרונה, ובהקשר זה היא מביאה את דברי רש"ר הירש, לפסוקנו. למעלה (כח, יג) רשמתי כעד את דברי "דעת זקנים מבעלי התוספות" שאינם יכולים להיאמר אלא מתוך מציאות מסוימת, וכן רבים. ואמנם עמדתי מזמן על ההבדל הרב בין הדברים המשתקפים מפירושו של ר"י אברבנאל לעומת הנצי"ב ב"העמק דבר", למשל כאן תפישה של איש העולם הגדול, מדינאי, וכאן זו של איש העיירה שלעתים תמונת עולמו אינה מעודכנת ביותר. (פ' וישלח תשס"א)
פסוק ד:
אכן יש מקום לגישות שונות לאומות העולם, ע"פ נסיבות הזמן, וכפי שמראה ר' משה אוירבך ז"ל במאמר ב"ישורון" של וולגמוט, שתירגמתי בשביל ר' מרדכי ברויאר לקובץ מאמרים של גדולי אשכנז לפני החורבן, אך הספר עדיין לא יצא לאור, וחבל. (פ' וישלח תשס"ג)
פסוק ד:
העמק דבר ד"ה ויבכו, שניהם בכו... וכן לדורות בשעה שזרע עשו מתעוררים ברוח טהרה להכיר את זרע ישראל ומעלתם, אז גם אנחנו מתעוררים להכיר את עשו כי אחינו הוא... וכן הרבה. ומה יעשה בדברי רשב"י לפס' זה? (פ' וישלח תשנ"ב)
פסוק ו:
"ותגשן... ותשתחוין... וישתחוו... וישתחוו". לא ידעתי למה תחילה בלשון נקבה ואחר כך לשון זכר, והרי בשני הכתובים מדובר בנשים עם ילדיהם הזכרים. (פ' וישלח תשנ"ג)
פסוק ו:
ור' דעת זקנים מבעלי התוספות שרק הן ולא בניהן השתחוו. ואם כן הדבר, הרי זה קשה על מי שאומר, שבית־המקדש הוקם בתחום שבט בנימין, מפני שרק הוא לא השתחוה (שכן לא היה עדיין). (פ' וישלח תשנ"ו)
פסוק ו:
בשני המקרים גם קשה, למה משנה הכתוב מלשון יחיד - "ותגש" - ללשון רבים "וישתחוו", וכך פעמיים. (פ' וישלח תשנ"ו) ור' דעת מקרא.
פסוק ו:
ועוד קשה "נגש יוסף ורחל", והרי יוסף לכאורה תינוק ולכל היותר זעטוט היה, והמדרש מיחס לו מחשבות של מבוגר, ר' רש"י ד"ה נגש יוסף ורחל. ור' להלן (מט, כב ד"ה שור), שם רש"י מאריך באותו ענין ביותר. ולפי רש"י להלן (לה, כט ד"ה ויגוע יצחק) בן שבע היה אז. ור' מה שכתבתי למעלה (ל, יד) אצל ראובן. (פ' וישלח תשנ"ו)
פסוק ח:
רש"י ד"ה מי לך כל המחנה, ...כלומר למה הוא לך וכו'. והכונה לאיזה צורך הוא. (פ' וישלח תשס"ב)
פסוק ח:
שם. ...משלנו אתם. ע"כ. זכורני שהביטוי "משלנו" בוואריאציות שונות היה שגור בפי יהודי אשכנז, לרבות אלה שלא ידעו מדרש או רש"י, סימן מובהק לידיעתם בתורה של הדורות הקודמים שהשתקעה בלשון היום יום. (פ' וישלח תשמ"ט)
פסוק ט:
רש"י ד"ה יהי לך אשר לך. כאן הודה לו על הברכות. ע"כ. דברי המדרש (בראשית רבה עח, יא) אלה הם כמובן מגמתיים - לטהר ענין הברכות עד תום. והנה רש"י מקבלם, אף־על־פי שאין בהם הכרח רב מבחינת באור הכתוב (ור' שפתי חכמים אות ש). בדרך זו הולך רש"י מתחילת הענין. (פ' וישלח תשמ"ט) ור' גור אריה שהיה מספיק לומר "יהי לך" ומובן שהכונה למתנות שהוא רוצה ליתן לו, ולמה הוסיף לומר "אשר לך", אלא נתכון לומר "יהי לך כל אשר לך" וגם הברכות שברכך יצחק אבינו בכלל.
פסוק י:
"כי על כן ראיתי פניך כראת פני אלהים ותרצני". לפי רש"י וראב"ע - מלאך. לפי רמב"ן הרי זה לכאורה שם קודש (וכן "כלי יקר"), ואלו לפי אונקלוס וכן לפי ר"ע ספורנו הרי הכוונה לשר, לגדול, ועכ"פ הרי זו לכאורה חנופה מופלגת שמקומה לא יכירנה בין אחים. (פ' וישלח תשס"ו, מלון מרידיאן, ים המלח) ור' סוטה מא ע"ב מה ראה יעקב להזכיר כעת את ראיית המלאך: אמר רבי לוי: משל של יעקב ועשו למה הדבר דומה? לאדם שזימן את חבירו והכיר בו שמבקש להורגו, אמר לו: טעם תבשיל זה שאני טועם כתבשיל שטעמתי בבית המלך. אמר: ידע ליה מלכא. מיסתפי (פחד) ולא קטיל ליה. ובקסת הסופר ח"ב על פסוקנו הכריע להלכה ששם זה חול.
פסוק י:
רש"י ד"ה אם נא וגו', ...והן חשובין וכו'. כלו' הפנים, ולכאורה היה צריך לומר והיא, כלו' ראיית הפנים. וצ"ע. (פ' וישלח תשנ"ו)
פסוק י:
רש"י ד"ה ותרצני, ...כי לא לרצון יהיה לכם (ויקרא כב, כ) - הקרבנות באים לפייס ולרצות, וכן וכו'. בשתי הוכחותיו לפירושו מבאר רש"י את משמען, ודומה שזה יוצא דופן, כי בדרך כלל ודאי שאינו נוהג כך. (פ' וישלח תשמ"ט)
פסוק יא:
רש"י ד"ה ברכתי. בדפו"ר: לפרקים (בלי ו"ו החיבור ונמשך למעלה), כלומר "ברכתי" שבפסוקנו פירושו מנחה או שאילת שלום הבאה לעתים רחוקות (לפרקים) כדי להביע שמחה של ראיית פנים ונקראת "ברכה". ראה "לפשוטו של רש"י", וזה נראה. (פ' וישלח תשס"ה)
פסוק יא:
רש"י ד"ה יש לי כל, כל ספוקי. ע"כ. והוא לעומת "יש לי רב" שבפי עשו (ט). ונראה שגם זה פירוש מגמתי למדי, שהרי אפשר היה לראות דווקא בדברי יעקב ביטוי של התגאות ובדברי עשו - קביעת עובדה, לחיזוק סירובו לקבל את מנחת יעקב. אלא שתולין קלקלה במקולקל. (פ' וישלח תשמ"ט) ור' באר בשדה שאין לומר שהכוונה "יש לי כל מה שברצוני", שהרי הוא ממעט בזה מערך וחשיבות המנחה, שכיון שיש לו נכסים מרובים כל־כך היה לו להרבות בה יותר.
פסוק יג:
"...כי הילדים רכים והצאן והבקר עלות עלי". אף כי היו עכשו גם עם עשו צאן ובקר - ממנחתו של יעקב - הרי "ילדים וצאן מגדלות עולליהן" לא היו עמו. וזה שהיו עמו גמלים מניקות ובניהן - אף הם ממנחת יעקב - נראה שאלה קשוחים יותר. והבקר - לא היו בו עגלים, רק פרות ופרים.
פסוק יג:
אבל קצת קשה, כיצד יעקב קורא לילדים (בה"א הידיעה) רכים, והרי בזה כולם במשמע, ויוסף היה אז כבן שבע, ולפי מה שרש"י מיחס לו, ע"פ המדרש, ר' למעלה (פס' ז) אין הביטוי "הילדים רכים" מתאים. ולכאורה צריך להסב אותו על בני העבדים והשפחות שבמחנה יעקב. (פ' וישלח תשנ"ט) ור' ראב"ע שראובן היה אז בן י"ב שנה וימים מספר (עשרים שנה היה יעקב בבית לבן. מהן עברו שבע שנים עד שנשא את לאה, וכשנה אחת עד שנולד ראובן. יוצא שבשעת פגישת יעקב עם עשו היה ראובן לכל היותר בן י"ב וכמה חדשים).
פסוק יג:
רש"י ד"ה עלות עלי, הצאן והבקר שהן עלות, מוטלות עלי לנהלן וכו'. דומה שאין פירושו עולה בקנה אחד עם טעמי המקרא. גם קצת קשה לשון הנקבה המוסב על צאן ובקר, אלא אם כן נאמר שאצל הבהמה, גם הדקה וגם הגסה, הנקבה היא אשר עולה, כלו' מגדלת עולליה. (פ' וישלח תשנ"ב, תשנ"ג, תשנ"ט)
פסוק יג:
רש"י ד"ה ודפקום יום אחד, ...ומתו כל הצאן. ע"כ. מה באשר לבקר? ולמה לא רק הצאן הצעירות? ורמב"ן על אתר כתב: (א) היה לו לומר ומתו כולם, אבל לא רצה לומר על הילדים, וכן לא רצה להאריך ולהוסיף הבקר. (ב) ימותו דווקא הצאן שהם בהמה דקה, אבל הבקר לא ימות, רק ינזק. (פ' וישלח תשמ"ב)
פסוק יד:
רש"י ד"ה עד אשר אבא וגו', ...ימתין עד באי אצלו, והוא לא הלך. (עבודה זרה כה ע"ב). ע"כ. ומה באשר לגניבת דעת? (פ' וישלח תשנ"ט) ור' נחלת יעקב שאף שמותר לשנות כדי להנצל מן הגוי, לא היתה זו מדתו של יעקב איש תם. ור' מסכת עבודה זרה (שם ורש"י שם) שמכאן למדו חכמים, שההולך עם גוי בדרך ושאלו להיכן הולך, ירחיב לו הדרך. אם היה צריך לילך פרסה, יאמר לו שני פרסאות אני צריך לילך. אולי ימתין העובד כוכבים מלהכותו עד פרסה שניה, וזה יפרוש ממנו קודם לכן.
פסוק יד:
שם. ...שלא היה דעתו לילך אלא עד סוכות וכו'. כלום לא רצה ללכת אל אביו לחברון (או לבאר־שבע)? (פ' וישלח תש"ס)
פסוק יד:
ולמה יאמין לו עשו שאכן בדעתו להגיע לשעיר? לשם מה? (פ' וישלח תשס"ד) ור' דעת מקרא לפס' יז שמנה מעשי יעקב בעבר הירדן המזרחי, שיש בהם סימן לבניו, באי הארץ. והראשון בהם: כשם שבקש יעקב תחילה לשוב לארץ כנען מצד דרום - דרך הר שעיר והנגב - אלא שנתגלגלו הדברים כמו שנתגלגלו, והוא שב לארץ כנען מצד מזרח (דרך סוכות ושלם עיר שכם), אף בניו באי הארץ כך. גם אצלם נתגלגלו הדברים כמו שנתגלגלו, ובסופו של דבר לא נכנסו לארץ כנען מצד דרום אלא מצד מזרח, לאחר שסבבו את הר שעיר "ימים רבים" (דברים ב, א-ד).
פסוק טז:
רש"י ד"ה וישב ביום ההוא וגו', ...והיכן פרע להם הקב"ה? בימי דוד, שנאמר (שמואל א' ל, יז) "כי אם ארבע מאות איש־נער" (בראשית רבה עח, טו). ודברי הדרשן קשים למדי. כלום יעלה על הדעת שבאותם ד' מאות איש מדובר - מאות שנים מאוחר יותר, ושם מכנה אותם הכתוב "איש־נער"? (פ' וישלח תשנ"א) ור' גור אריה שכיון שנשמטו ארבע מאות אנשי אדום מעשו מחמת כבוד הצדיק, נתן להם הקב"ה שכרם להיות כמנין הזה נמלטים מן החרב.
פסוק יז:
"ויעקב נסע סכתה ויבן לו בית ולמקנהו עשה סכת על כן קרא שם המקום סכות".
פסוק יז:
קשה לי: (א) הנה הוא בונה לעצמו בית ורק אחר כך (פס' יט) מעיד הכתוב שרכש את חלקת השדה "אשר נטע שם אהלו". (ב) למעלה זה נקרא בית ועתה - אהל. (ג) הניחא ששם המקום נקרא עליו לפני מתן טעמו, אך קצת קשה, למה קרא לו "סכות" על שם מגורי הבהמה, ולא "בית" על שם מגוריו שלו ושל בני ביתו. (פ' וישלח תשס"א) על שאלה (א) ר' דעת מקרא ש"ויקן" (שבפס' יט) משמעו - עבר של עבר, דהיינו שאכן קנה את חלקת השדה לפני שנטה את אהליו עליה. על שאלה (ב) ר' דיבור הבא ברש"י. ועל שאלה (ג) ר' העמק דבר שעשה הסוכות לעצמו ולבניו בימות הקיץ ולא בשביל המקנה, מכל־מקום עשאם בשביל סיבת מקנהו, שעבורו נתעכב כל־כך בדרך ולא הגיע לאביו. ור' אוה"ח הק' על אתר ודברי גור אריה שבדיבור הבא.
פסוק יז:
רש"י ד"ה ויבן לו בית, ...סוכות קיץ, בית חורף, סוכות קיץ. ע"כ. והוא ע"פ מגילה יז ע"א. וקשה לי על דברי גמרא אלה, הרי פס' מפורש מעיד שאת הסוכות עשה למקנה, ואלו לעצמו בנה בית. (פ' וישלח תשס"א) ור' גור אריה שכך פירוש הכתוב: "ויעקב נסע סכתה" - ועשה לו שם סוכות בזמן הקיץ. "ויבן לו בית" - ובזמן החורף בנה לו בית. "ולמקנהו עשה סכות" - בזמן הקיץ שאחר החורף עשה סוכות חדשות למקנהו שהתרבה בינתיים. ומפני שהיה שם שני קיצים ורק חורף אחד, ראוי שיקרה שם המקום סוכות.
פסוק יט:
"ויקן את חלקת השדה...". ראה יהושע (כד, לב): "ואת עצמות יוסף... קברו בשכם בחלקת השדה אשר קנה יעקב מאת בני חמור אבי שכם במאה קשיטה". ור' בראשית רבה (עט, ז): ...ויקן את חלקת השדה וכו'. אמר ר' יודן ב"ר סימון, זה אחד מג' מקומות שאין אומות העולם יכולין להונות את ישראל לומר גזולין הן בידכם, אלה הן - מערת המכפלה ובית המקדש וקבורתו של יוסף, וכו'. וציין שלו' שי' שדווקא ג' מקומות אלה היו תמיד - ועד היום הזה - המקומות שבהם התנגדו ביותר לנוכחות יהודית. (פ' חיי שרה תשמ"ז, לרגל בר־המצוה של אלון ברכפלד) ולא ידעתי למה התיישב בישיבת קבע בשכם, ועדיין לא שב אל בית אביו. (פ' וישלח תש"ן) ור' ר"ע ספורנו שלא ביקש להשתקע אלא להציב מזבח ולשם הצבת המזבח רכש חלקת השדה, שלא לשיר את שיר ה' על אדמת נכר. וראב"ע על אתר כתב: חלקת השדה - חלק בשדה, והזכיר זה הכתוב להודיע כי מעלה גדולה יש לארץ ישראל, ומי שיש לו בה חלק, חשוב הוא כחלק עולם הבא. ובהרחב דבר על פס' יז כתב שיעקב אכן נענש על זה השיהוי, ולא נתקבל הטעם של שמירת המקנה באותה שעה.
פסוק כ:
רש"י ד"ה ויקרא לו אל אלהי ישראל, לא שהמזבח קרוי... אלא על שם שהיה הקב"ה עמו וכו'. כלו', לא שהמזבח הוא (ח"ו) "אל אלהי ישראל", כי אם יעקב מכנה אותו בשם זה לשבחו של מקום ב"ה. ונראה שאין רש"י רוצה לפרש כאונקלוס, משום שלדעתו אין תרגומו־פירושו פשוטו של מקרא, והרי הוא בא "ליישב פשוטו של מקרא". (פ' וישלח תשמ"ב)
פסוק כ:
ונראה שאונקלוס מפרש "ויקרא לו" - ויקרא עליו או לפניו, וזוהי העבודה ("פלח"), ודומה שאין זה רחוק מן הפשט, שהרי מצינו לו־אליו במקום עליו ולהיפך. קשה יותר להבין את תרגומו של יונתן בן עוזיאל, כי למי יכול יעקב ליתן את המעשרות, וכפי שכבר שאלתי למעלה (כח, כב). (פ' וישלח תשמ"ח)
פסוק כ:
ודברי הגמ' (מגילה יח ע"א) שרש"י מביא כאן הם קשים למדי, ור' שפתי חכמים (אות נ) המנסה להסבירם. (פ' וישלח תשמ"ט) ור' גור אריה על אתר.
פסוק כ:
(א) מעשה דינה: ג' סיבות מנו חז"ל למעשה דינה בשכם: (א) רש"י לה, א. משום שאיחר בדרך, ע"פ תנחומא ח. (ב) רש"י לב, כג. משום שמנע דינה מעשו, ע"פ תנחומא ישן יט. (ג) בראשית רבה פ, א. יצאה (לאה לקראת יעקב) מקושטת כזונה, לפיכך ותצא דינה. (פ' וישלח תשנ"ה)
פסוק כ:
"ותצא דינה בת לאה" וגו'. אל השאלות באשר למעשים ולתגובות המיוחסים לבני יעקב בהיותם צעירים ביותר - ר' מה שכתבתי למעלה - מתוספת כאן שאלה חמורה עוד יותר, שהרי לפי האמור למעלה (ל, כא) דינה עדיין תינוקת ממש, שכן נולדה אחרי זבולון, אחרון בניה של לאה. ואפי' אם נוסיף לה שנה כשנקבל את דברי יש אומרים אצל ראב"ע שם, "כי עם זבולון היתה בבטן אחת", עדיין קטנה מאד היא, וכאן היא נקראת "נערה" (פס' ג) ו"ילדה" (פס' ד). ולא ראיתי מי שישים לב לקושי זה. (פ' וישלח תשנ"ט) וכתב ראב"ע (לג, כ): ולפי דעתי יתכן שהתעכב בעיר שכם שנים רבות, כי דינה לא היתה בת שבע שנים, גם שמעון ולוי קטנים היו.
פסוק כ:
ואם תשאל, מה ראתה דינה לצאת "לראות בבנות הארץ", יש לזכור שלכאורה היתה היא הבת היחידה בכל בית יעקב. (פ' ישלח תשס"ד) ור' פרקי דרבי אליעזר (לח) שכתב: היתה בתו של יעקב יושבת אוהלים, ולא היתה יוצאת החוצה, מה עשה שכם בן חמור, הביא משחקות נערות חוצה לה מתופפות בתופים, יצאה דינה לראות בבנות המשחקות ושללה והרתה וילדת את אסנת.
פסוק כ:
"ותצא דינה בת לאה אשר ילדה ליעקב". אמנם נושא הכתוב הוא דינה, אבל "אשר ילדה" וגו' חוזר אל לאה, והתחביר קצת קשה, אבל לא ראיתי מעירים על צד זה של הכתוב. (פ' וישלח תשנ"א)
פסוק כ:
ולא רק שיש כאן שני נושאים שונים - דינה ולאה - אלא שבנושא השני (לאה) חסר המשלים. ועוד, שהכתוב חוזר אל הנושא הראשון (דינה) כאלו לא עסק בשני. (פ' וישלח תשנ"ד)
פסוק כ:
רש"י ד"ה בת לאה, ...שאף היא (לאה) יצאנית היתה, שנאמר (ל, טז) ותצא לאה לקראתו. ע"כ. ומעולם לא הבינותי, מה דמיון יש בין שתי יציאות אלה, והרי יצאה לקראת בעלה, והיתה "מתאוה ומחזרת להרבות שבטים", וכדברי רש"י שם (שם, יז). וצ"ע. (פ' וישלח תשמ"ח)
פסוק כ:
ועוד, הרי לגבי דינה מעיד הכתוב כי יצאה "לראות בבנות הארץ" ותו לא מידי. (פ' וישלח תשנ"ז) ור' בראשית רבה (פ, א) שכתב: "ותצא לאה לקראתו" יצאה מקושטת כזונה, לפיכך "ותצא דינה בת לאה".