לפרק יא
בספר בראשית מסופר על יעקב שרואה את רחל לראשונה ליד הבאר. והכתוב מספר שרחל היתה יפת מראה. "וישק יעקב לרחל ויבך"(בראשית כט). מדוע בכה? שראה שאינה נכנסת עמו לקבורה(בראשית רבה פרשה ע אות יב).
יעקב נושק לרחל, ומחשבתו על יום המיתה! אין זו תאות נשים הרגילה אצל המון העם. היחס של גדולי אומתנו לבנות זוגם, הוא יחס נשמתי אצילי, עד כדי כך שגם הפעולות הנראות כפחותות גם הן מתקדשות ומוארות באור של קודש.
לאחר שבע שנות עבודה, אומר יעקב ללבן: "הבה את אשתי כי מלאו ימי ואבואה אליה"(בראשית כט כא). שואל רש"י: "והלא קל שבקלים אינו אומר כן? אלא להוליד תולדות אמר כך". מעשיהם ודיבוריהם של גדולי אומתנו אינם תוצאה של תאוה בזויה ושפלה, "אלא להוליד תולדות אמר כך". השאיפה האצילית להקים עם סגולה, היא מרכז מחשבתו של יעקב. עם זה יגשים בעולם את כל האידיאלים האלוקיים, ויתקן עולם במלכות שדי. מחשבה זו מרוממת את כל הפעולות הגשמיות שהם אמצעים לה ונותנת להם ערך אידאלי שראוי לדבר עליו!
נחזור לדוד, דוד כבר כבן חמישים ושש שנים באותה תקופה, ויודע הוא בהכרה פנימית שאת בת זוגו עדיין לא מצא(אפשר שזו הסיבה לכך שלקח שבע עשרה נשים ועם האשה השמונה עשרה המתין). הוא לא מצא כי היא עדיין לא נולדה.
בת שבע, היתה רק בת שבע באותו פרק(סנהדרין סט:). [הגמ' רוצה להביא ממנה ראיה שבדורות ראשונים התבגרו בגיל צעיר יותר]. אביה השיאה בקטנותה לאוריה, ועתה הגיעה לגדלות. והנה דוד רואה את בת שבע. אפשר שברוח הקודש שעליו רואה הוא שזוהי אמה של מלכות(ר' צדוק בדברי סופרים אות כח) - אמו של משיח (הרי זמן קצר לפני כן דיבר ברוח הקודש עם הקב"ה) ואפשר שמתוך הרגשה פנימית אינטואיטיבית חזקה ביותר מרגיש דוד שזוהי זו. אין כאן היסחפות אחרי תאווה שפלה אלא הכרה ברורה ביותר, שמאשה זו וממנו צריך לצאת המשך מלכות ישראל ומלך המשיח. ואמנם הוא שולח לברר, ונודע לו שאכן זוהי זו. אך אליה וקוץ בה שהרי אשתו של אוריה החיתי היא ואע"פ שקטנה היא תופסים קידושי האב מהתורה.
אולם הרי כל היוצא למלחמת בית דוד כותב גט כריתות לאשתו. אם כן היא אינה אשתו של אוריה(בבא מציעא נט:, לדעת תוספות - גט גמור, לדעת רש"י - גט על תנאי)!
אך האפשר לו לנצל את ההזדמנות ולקחת אותה לו לאשה, הרי לא יסלח לו עוול זה ע"י כל שומעו.
ומאידך, חושב דוד, אולי זו ההזדמנות שגלגל לו הקב"ה, שהרי עכשיו פנויה היא, אך אם יחזור אוריה ויקדשנה לו לאשה שוב תנעל הדלת.
אומר דוד בליבו: כנראה זו ההזדמנות להולדתו של משיח. וכאן גם הנסיון שניסהו הקב"ה. אין זה ניסיון פשוט של עמידה נגד פיתוי היצר הרע, שהרי דוד מעיד על עצמו "וליבי חלל בקירבי"(תהילים קט כב). יצה"ר כבר היה מסור בידו של דוד(לדעה אחת בבבא בתרא יז.).
"ראויה היתה בת שבע לדוד מששת ימי בראשית אלא שאכלה פגה"(סנהדרין קז). פגה היא תאנה שלא הגיע זמנה. מחשבתו של דוד היא להוליד בן, ואח"כ לקרוא לאוריה. משיהיה אוריה עם אשתו לא ידע אף אחד, כי הבן הנולד - מדוד הוא, וע"י כך לא יווצר חילול ה' בעוון המוסרי של מלך הלוקח אשתו של חייל הנמצא בשדה הקרב, שהרי אף אחד לא ידע מזה.
וכיצד יגיע ילד זה למלכות? הלא לבנו של אוריה יחשב? אלא יודע דוד מנסיונו האישי שאף מי שיחשב כממזר בעיני כולם, משמגיעה השעה מוציא הקב"ה את האמת לאור, וכפי שביארנו באריכות לעיל, כך אירע בדוד עצמו.
כאן הוא הניסיון! זוהי אכילת התאנה פגה - לפני זמנה.
הדרישה מדוד היא ביטחון מוחלט בהקב”ה, שיגלגל את הסיבות עד שתבוא אליו בת שבע בהיתר מוחלט - לא רק פורמלי הלכתי ולא רק מוסרי אנושי בלבד(שהרי אף לפי תכנונו של דוד לא היתה נלקחת בת שבע מאוריה), אלא בהיתר מוחלט ללא כל צל של פגם. בנסיון הזה לא עמד דוד "ואכלה פגה".
[נשלים את ביאור דעת התוס' מבחינה הלכתית. הגמ'(שבת נו.) אומרת: "כל היוצא למלחמת בית דוד, גט כריתות כותב לאשתו שנא' 'ואת ערובתם תקח' - דברים המעורבים בינו לבינה". כלומר, ישי ציוה לדוד שיקח מאחיו הנמצאים במלחמה יחד עם שאול, גט לנשותיהם, ודוד הנהיג מנהג זה בכל צבאו. פשט הלשון גט כריתות משמעותו גט גמור. וכן פירש תוספות. אולם במקום אחר(בבא מציעא נט.), נאמר שהיו אויבי - דוד מלבינים פניו ע"י שהיו אומרים לו בשעת הלימוד: דוד, הבא על אשת איש מה דינו? והוא משיב להם: הבא על ספק אשת איש יש לו חלק לעוה"ב, והמלבין פני חבירו ברבים אין לו חלק לעוה"ב. ועולה השאלה, אם גט גמור היה נותן החייל לאשתו, מדוע ספק אשת איש? על כן מפרש רש"י: גט על תנאי היה נותן לאשתו. אם לא יחזור מהמלחמה ה"ז גט, ואם יחזור אינו גט. ובשעה שבא דוד על בת שבע היה ספק אם יחזור אוריה מהמלחמה או לא, על כן אומר דוד הבא על ספק אשת איש. לבסוף מת אוריה, ונמצא שבת שבע מותרת לדוד משעה ראשונה. תוס' מבאר שהיו נותנים את הגט בצינעה ע"כ היתה האשה נחשבת כספק אשת איש.]
מתוך פשט המסופר בתנ"ך מסתבר, שבת שבע היתה מותרת לדוד. שהרי לאחר שמת הילד לקח דוד את בת שבע לאשה, נולד שלמה וה' אהבו. אם היתה בת שבע אשת איש שזינתה עם דוד, היאך מסכים עם זה נתן הנביא? וכיצד אוהב הקב"ה פרי איסור זה?(ראה זוהר חלק ב קז.) הרי הלכה פסוקה היא, אשת איש שזינתה אסורה לבעל ולבועל. על כורחנו, לא היתה בת שבע אשת איש, והביקורת החריפה של נתן על דוד היא בבחינתהקב"ה מדקדק עם הצדיקים כחוט השערה.
לסיכום דברינו עד כה נמצינו למדים, שכוונתו של דוד לא היתה לנצל את ה"פרצה בהלכה" ולהפיק תאוותיו חס וחלילה, וגם לא לקחת אשה שבכורח המצב המלחמתי נתן לה בעלה גט. כוונתו היתה שתשאר בת שבע לאוריה, אך יחד עם זאת ראה הכרח לצורך קיום המלכות, מתוך הכרתו שדוקא מבת שבע צריך לצאת המשך המלכות, לבא עליה ולהוליד ממנה בן. וכאן היה חסרון מסוים בביטחון בקב"ה, שהיה דוד צריך לבטוח בקב"ה שיזמן לו את בת שבע נקיה מכל שמץ בעיתיות.
הסבר הרב ז"ל
כאן המקום לציין, שאף הרב קוק ז"ל הולך בכיון דומה, דהיינו שדוד תכנן מעשהו מראש, אלא שלא התכוון לחטוא. לדעתו, דוד רצה לקבוע בצורה החלטית שתקנה זו של גט כריתות אינה הערמה אלא הגט הוא גט גמור לכל דבר. את זאת רצה להדגיש ע"י כך שלקח את אשתו של אחד הגיבורים שלו(עין איה שבת נו.).