בת שבע - מעידה או תכנון?
אם נתבונן בפסוקים נבחין בכמה עובדות מענינות. א. "ויהי לעת הערב ויקם דוד מעל משכבו". האם ישן דוד בשעות אחה"צ המאוחרות? הרי אין דוד ישן יותר משינת סוס במשך כל היום(ברכות ג)!?
ב. לאחר שראה דוד את בת שבע, נאמר(שמואל ב יא ג): "וישלח דוד וידרש לאשה ויאמר הלוא זאת בת שבע בת אליעם אשת אוריה החתי:...". רואים כאן בירור ושיקול הדעת! רק לאחר מכן וישלח אליה ויקחה". זאת ועוד, בהמשך הפסוק נאמר: "ותבא אליו". לא נאמר "ותלקח האשה" שמשמעה בעל כורחה כמו "ותלקח אסתר אל בית המלך אל יד הגי שמר הנשים"(אסתר ב ח). אולם כאן נאמר "ותבוא" משמע שבת שבע הסכימה ורצתה בכך.
יש הטוענים שדוד נכשל ופעל מתוך שלהבת היצר(פירוש רבינו יונה לפרקי אבות א ב). וישנם האומרים שהוא תכנן את חטאו בקור רוח, וע"כ חטאו חמור עוד יותר.
נראה שקיימת אפשרות שלישית! דוד תכנן את מעשהו, אך לא בתורת חטא! אלא בתורת צורך הממלכה וצורכו של עם ישראל(עיין פוקד עקרים לר' צדוק הכהן אות ה פיסקה ט ד"ה ולגודל מעלת שאול...)!
אף כי הדברים נשמעים תמוהים במבט ראשון, נקדים כמה הקדמות בהמשך והדברים יתבררו.
לידתו של דוד
בילקוט המכירי(תהילים קיח) מסופר שלאחר שנולדו לישי רוב בניו, נכנס ספק בליבו שמא הדרשה 'מואבי ולא מואבית' אינה נכונה וא"כ הוא אסור לבוא בקהל. עמד ופירש מאשתו. אולם לעמוד בלא אשה אי אפשר, שהרי "לא תהו בראה לשבת יצרה", עמד ושחרר שפחתו על תנאי, ואמר לה: אם נכונה הדרשה של עמוני ולא עמונית, הרי את משוחררת ומותרת לי. ואם הדרשה אינה נכונה אינך משוחררת והרי את שפחה ומואבי מותר בשפחה. והיתה אשתו של ישי הישראלית מצטערת על כך שפירש ממנה. אמרה לה השפחה הכנסי את במקומי לילה זה, ומאותו לילה נולד דוד.
כיון שראו בניו של ישי את אמם שנתעברה וידעו שפרש אביהם ממנה, רצו להורגה, שחשבו שזינתה והילד ממזר. אמר להם ישי הניחו לה ויהיה הולד משועבד לנו ורועה צאן, והיה הדבר טמון עד עשרים ושמונה שנה. עד שבא שמואל ומשח את דוד, ונתגלה הסוד שדוד מיוחס ובנו של ישי הוא, ולא ממזר כפי שחשבוהו משך זמן רב.
כתם הממזרות שרבץ על דוד משך שנים רבות, מסביר לנו פרשיות רבות וכתובים רבים, הן בשמואל והן בתהילים. במערכה של ישראל נגד פלישתים(שמואל א יז) כשיורד דוד לבקר את אחיו, להביא להם אוכל, שומע הוא את גלית מנאץ. הוא מתענין בדברי שאול המלך שהבטיח הבטחות רבות למי שינצח את גלית. באופן תמוה חורה אפו של אליאב אחיו, והוא אומר לו(שמואל א יז כח): "אני ידעתי את זדונך ואת רוע לבבך...". מה חורי האף הזה מדוע זוכה דוד לכינויי גנאי אלו?
תכונה אנושית מובהקת היא ליחס תכונות שליליות וכל דבר רע, לחריגים ואנשים הנמצאים בשוליים!
בשעה שיוצא דוד לקראת גלית, שואל שאול את אבנר, בן מי זה הנער? משיב לו אבנר: חי נפשך המלך אם ידעתי. שאלה שאול תמוהה מאוד, הלא כבר בפרקים הקודמים מסופר שדוד מנגן לפני שאול ושאול מכיר אותו?
חז"ל שמו לב לתמיהה זו ומדייקים בשאלת שאול "בן מי זה הנער" ולא "מי זה הנער", דהיינו הבירור היה על היחוס, כי את דוד עצמו הכיר שאול זה מכבר. ומספרת הגמרא שאמר דואג(יבמות עו.), עד שאתה שואל בן מי הוא, האם מפרץ(שממנו המלכות) או מזרח, שאל אם כשר הוא לבוא בקהל. אמר אבנר מואבי ולא מואבית. אמר לו דואג אם כן נדרוש אף מצרי ולא מצרית. אמר לו על דבר אשר לא קידמו אתכם בלחם ובמים(אם כן איסור זה דוקא על הגברים מעמון ומואב ולא על המצרים שלא היה להם לקדם בלחם ומים ולפיכך במצרים אין חילוק בין גברים ונשים ובעמון ומואב האיסור דוקא על הגברים ולא על הנשים). אמר דואג היה להם לצאת גברים לקראת גברים ונשים לקראת נשים, ואם כן הטעם לאיסור קיים גם בנשים. השתתק אבנר ולא ידע מה להשיב. אמר לו שאול, לך וברר בבית המדרש. הלך לביהמ"ד אמרו לו, עמוני ולא עמונית, הקשה להם כל הקושיות ולא ידעו להשיב. רצו לאסור את דוד מלבוא בקהל, עד שחגר יתרא הישמעאלי את חרבו, נעצה בפתח בית המדרש, ואמר: כל שאינו שומע לדבר הלכה זה ידקר בזה. כך מקובלני מבית דינו של שמואל הרמתי, עמוני ולא עמונית מואבי ולא מואבית.
וכן אומר דוד על עצמו: "ואנוכי איש רש ונקלה"(שמואל א יח). ובתהילים(נא): "הן בעוון חוללתי ובחטא יחמתני אמי".
ועוד בתהילים(סט ט): "מוזר הייתי לאחי ונכרי לבני אמי". אם נוסיף עוד "מ" תתפרש המלה "ממזר הייתי לאחי", וממילא יובן מדוע ונחשב כנוכרי לבני אמו.
אומר דוד לשלמה על שמעי: "והוא קללני קללה נמרצת"(מלכים א ב). דורשים חז"ל(שבת קה) את המלה "נמרצת" נוטריקון: נואף מואבי(או ממזר) רוצח צורר תועב(ה). יחס זה של שמעי מבטא יחס של רבים נוספים אחרים. יחס שנמשך עד סוף תקופתו של דוד, ואף בתקופת שלמה.
מכל פרשיה זו שעברה על דוד למד דוד דבר חשוב - עמוקים הם סתריו של הקב"ה וכאשר המשיח(המלך) צריך לשבת על כסא המלכות אף אם בעיני כולם נחשב הוא כממזר, יגלגל הקב"ה סיבות והאמת תצא לאור, כי טהור הוא וטהור מקורו.