מעשה דוד היה לזרא בעיני ד'

דוד, שאמונתו בהשגחה הא-להית היתה ללא סייג, שלח את אוריה למקום הסכנה על מנת להשאיר את ההכרעה ביד ד'. בזה המשיך את דרכו של אביו הראשון, יהודה, אשר הציע (בראשית לז כז) למכור את יוסף לישמעאלים ובכך להפקיד את גורלו ביד ההשגחה העליונה – אם חייב מיתה, יתגלגל המעשה בידי אחרים, ואם זכאי הוא, ינצל על כל פנים על-ידי ההשגחה. למרות שאוריה נחשב בעיני דוד כמורד ויכול היה לחייבו מיתה, חשש להורגו בדרך ישירה כיון שהיה נוגע בדבר. אמנם, כאשר נודע לו כי מת אוריה, ראה את הדבר כהכרעה מלמעלה, ובתום ימי האבל על אוריה, שלח דוד ונשא את בת שבע בדרך המקובלת. למרות ההכשר ההלכתי למעשי דוד, הן בלקיחתה של בת שבע, שקיבלה גט מאוריה בצאתו למלחמה והן בהצבת אוריה בחזית המלחמה, היה מעשהו של דוד לזרא בעיני ד' (ראה במדבר יא כ).

מהלך העניינים נחשב לחילול השם לגבי גודל אישיותו האצילה של דוד בחיר ד' (ראה תהלים עח ע; שם פט כא; ועוד). חז"ל אומרים (זוהר וישלח קסח.) שלדוד לא היו חיים משלו, כל חייו ניתנו על-ידי אדם הראשון או על-ידי שלושת האבות, והנה כאן נהג כאדם פרטי האוכל תאנה קודם שהבשילה [לשון חז"ל: "ראויה היתה לדוד בת שבע בת אליעם, אלא שאכלה פגה" (סנהדרין קז.)]. אף הריגתו של אוריה בידי אויבי ישראל גרמה חילול השם בנתנה כח לשונאינו. דוד לא הרגיש בחומרת המעשים ונראה בעיניו ש'עולם כמנהגו נוהג' עד אשר נולד הבן מבת שבע ובאה תגובת ד'.