מערכת היחסים בין אוריה לבת שבע

כאמור היתה בת שבע מגורשת מאוריה, טהורה מטומאה ודוד המתין אפילו שלשה חדשי הבחנה שאשה צריכה להמתין מיום גרושיה או מות בעלה עד אשר מתחתנת שוב, ומבחינה זו לא היה שום דופי אצל דוד. חטאו של דוד היה שלקח אשה שנתגרשה לכאורה נגד רצונה, ובעלה חשב לשוב אליה בתום המלחמה. כאשר צוה דוד את אוריה לרדת לביתו סרב אוריה לעשות זאת. הוא נמק את מעשהו בטענה כי איננו רוצה לרדת לביתו כאשר העם נמצא בחזית. טענה זו אין בה כדי להמעיט מחטאו הכבד של אוריה שלא שמע בקול המלך. דוד נסה לדבר על לבו גם למחרת שילך לביתו וגם אז סרב. ברור שאם היה אוריה יורד לביתו היה דוד מגלה לו על דבר עבורה של בת שבע, כך שלא היתה שום תקלה בנושא זה כי כולם היו יודעים שהוא בנו של דוד. העובדה שאוריה לא ירד לביתו מוכיחה כי לא היה לו קשר נפשי עם בת שבע, כפי שנראה לקמן. אם כן אין לטעון כאלו דוד מהפך בחררה של עני אחר. הנביא מוכיח את דוד בפרק הבא כאילו נהג לא כשורה נגד אוריה שרצה כאלו לשוב אל אשתו ודוד לקח לו אותה כדוגמת העשיר שגזל את כבשת הרש. הדבר נראה כך במבט שטחי אך למעשה לא רצה אוריה לשוב לבת שבע גם אם היה שב בשלום מן המלחמה. דוד נסה לשכנעו לרדת לביתו ואף העניק לו מתנות. יתרה מזו מסביר המלבי"ם, שיש הבדל בין משאת המלך לבין מתנת המלך, ובפרקנו כתוב: "ותצא אחריו משאת המלך"(שמואל ב יא ח). משאת המלך, מסביר המלבי"ם, הכוונה למתנה שיעניק אדם נכבד לאדם פשוט כדי לגדלו ולכבדו וזה בעצם עשה דוד. אוריה צריך היה לקחת את מנחת המלך, ללכת הביתה ולאכול את התקרובת עם אשתו ותו לא, כך היה מכבד את המלך, ולא מבזה את מנחתו לעיני השרים ומוכיח בזה שרוצה לשוב לאשתו לאחר המלחמה. ואז דוד לא היה לוקח את בת שבע, אולם כאשר ראה דוד שאוריה לא ירד לביתו אפילו לבקור קצר הבין כי אוריה לא מעונין לשוב לבת שבע לאחר המלחמה.

זאת ועוד בכל ספרי המקרא(פרט לחגי, זכריה ומלאכי) מכנה האשה את בן זוגה בתואר אישי "הפעם ילוה אישי אלי"(בראשית כט לד) ועוד. על בן הזוג נאמר 'אישה'. לדוגמא: "ולנעמי מודע לאישה"(רות א) ועוד. הנביא הושע אומר בנבואתו: "תקראי אישי ולא תקראי עוד בעלי"(הושע ב יח), עם ישראל יגיע לדרגה של קיום תורה ומצוות מתוך אהבה והכרה, ולא מתוך כפיה והכרח(כמובן שישנם עוד הסברים לפסוק). במקרא מופיע בדרך כלל הביטוי 'אישה', ובתלמוד 'בעלה'. בתקופת המקרא היו היחסים בין בני הזוג מושתתים על יסודות של אהבה אמיתית. החיים היו מלאי תוכן והחמימות הורגשה בכל מקום. גישה זו של הבעל לאשתו הביאה לאמון הדדי ולא היה שום חשש שהאשה תקופח באיזה תחום שהוא, לכן לא תקנה התורה כתובה לאשה(יש גם דעות אחרות). מקרי הגרושין היו מועטים ושאפו לאפס, וכאשר נתאלמנה האשה דאגו לכלכלתה ולצרכיה גם בלי חוזה הכתובה. לאחר גלות בבל ירדו הדורות והגברים התנכרו לזכויות הנשים. דבר בא לידי בטוי בספר מלאכי. הנביא קובל על הגברים שאינם מתיחסים כשורה לנשותיהן. הנביא(מלאכי ב יג ואילך) אומר: "וזאת שנית תעשו כסות דמעה את מזבח ה׳ בכי ואנקה, ואמרתם על מה? על כי ה׳ העיד בינך ובין אשת נעוריך אשר אתה בגדת בה והיא חברתך ואשת בריתך, ונשמרתם ברוחכם ולא תבגודו". מצב זה שהיה בתחלת בית שני החריף והלך במרוצת השנים עד אשר בתקופת שמעון בן שטח היו צריכים לתקן כתובה לאשה כדי להבטיח את זכויותיה, ואף לשעבד את כל נכסיו לכתובתה כדי למנוע נצול מצד הבעל, לפיכך לא כינו חז"ל את בן זוגה של עקרת הבית בשם אישה אלא בשם בעלה, מושג המראה על בעלות ורודנות מצד בן הזוג כפי שהאדם נוהג בשרירות לב כלפי דבר שברשותו כאשר מוצא זאת לנחוץ.

מערכת היחסים בין אוריה לבת שבע נראית כלפי חוץ רגילה כמו כל בית בישראל, אך הבה ונראה מה כתוב בפסוק: "ותשמע אשת אוריה כי מת אוריה אישה(כך היה נראה הדבר) ותספוד על בעלה"(שמואל ב יא כו). הפסוק היה צריך לכתוב: ותספוד עליו(כדי לא לחזור שוב על אותו מושג). אלא גלה לנו הכתוב כי אוריה לא חשב לשוב לבת שבע אחרי שובו מהמלחמה, וגם היא לא היתה קשורה נפשית אליו אלא התיחסה כלפיו כאל בעלה ולא כאל אישה, אם כן נקי אדוננו דוד מכל וכל בכל הנוגע לבת שבע. היא היתה מגורשת(כל היוצא למלחמות בית דוד גט כריתות כותב לאשתו), היתה טהורה(והיא מתקדשת מטומאתה), חכה חדשי הבחנה(הזוהר אומר שאוריה יצא למלחמה אחרי נתינת הגט ביום ז' בסיון ודוד לקח את בת שבע ביום כ"ד באלול, אם כן עברו שלשה חדשי הבחנה), אוריה לא רצה לחזור לאשתו(גם אחרי שהמלך פקד עליו ללכת לביתו פעמים וגם כשנתן לו משאת לא רצה משמע שלא הרגיש שום קרבה לאשתו), בת שבע לא הרגישה קשר אליו(ותספוד על בעלה), אם כן דוד לא נכשל בעון אשת איש וכל האומר דוד חטא אינו אלא טועה.

חטאו של דוד היה חלול ה' שנגרם עקב התנהגותו זו, ועל זה מחל לו הקב"ה אחרי מותו כאשר שלמה הכניס את הארון לבית קדשי הקדשים כפי שהסברנו לעיל.