א וַיִּהְיוּ֙ חַיֵּ֣י שָׂרָ֔ה מֵאָ֥ה שָׁנָ֛ה וְעֶשְׂרִ֥ים שָׁנָ֖ה וְשֶׁ֣בַע שָׁנִ֑ים שְׁנֵ֖י חַיֵּ֥י שָׂרָֽה׃ ב וַתָּ֣מָת שָׂרָ֗ה בְּקִרְיַ֥ת אַרְבַּ֛ע הִ֥וא חֶבְר֖וֹן בְּאֶ֣רֶץ כְּנָ֑עַן וַיָּבֹא֙ אַבְרָהָ֔ם לִסְפֹּ֥ד לְשָׂרָ֖ה וְלִבְכֹּתָֽהּ׃ ג וַיָּ֙קָם֙ אַבְרָהָ֔ם מֵעַ֖ל פְּנֵ֣י מֵת֑וֹ וַיְדַבֵּ֥ר אֶל־בְּנֵי־חֵ֖ת לֵאמֹֽר׃ ד גֵּר־וְתוֹשָׁ֥ב אָנֹכִ֖י עִמָּכֶ֑ם תְּנ֨וּ לִ֤י אֲחֻזַּת־קֶ֙בֶר֙ עִמָּכֶ֔ם וְאֶקְבְּרָ֥ה מֵתִ֖י מִלְּפָנָֽי׃ ה וַיַּעֲנ֧וּ בְנֵי־חֵ֛ת אֶת־אַבְרָהָ֖ם לֵאמֹ֥ר לֽוֹ׃ ו שְׁמָעֵ֣נוּ ׀ אֲדֹנִ֗י נְשִׂ֨יא אֱלֹהִ֤ים אַתָּה֙ בְּתוֹכֵ֔נוּ בְּמִבְחַ֣ר קְבָרֵ֔ינוּ קְבֹ֖ר אֶת־מֵתֶ֑ךָ אִ֣ישׁ מִמֶּ֔נּוּ אֶת־קִבְר֛וֹ לֹֽא־יִכְלֶ֥ה מִמְּךָ֖ מִקְּבֹ֥ר מֵתֶֽךָ׃ ז וַיָּ֧קָם אַבְרָהָ֛ם וַיִּשְׁתַּ֥חוּ לְעַם־הָאָ֖רֶץ לִבְנֵי־חֵֽת׃ ח וַיְדַבֵּ֥ר אִתָּ֖ם לֵאמֹ֑ר אִם־יֵ֣שׁ אֶֽת־נַפְשְׁכֶ֗ם לִקְבֹּ֤ר אֶת־מֵתִי֙ מִלְּפָנַ֔י שְׁמָע֕וּנִי וּפִגְעוּ־לִ֖י בְּעֶפְר֥וֹן בֶּן־צֹֽחַר׃ ט וְיִתֶּן־לִ֗י אֶת־מְעָרַ֤ת הַמַּכְפֵּלָה֙ אֲשֶׁר־ל֔וֹ אֲשֶׁ֖ר בִּקְצֵ֣ה שָׂדֵ֑הוּ בְּכֶ֨סֶף מָלֵ֜א יִתְּנֶ֥נָּה לִ֛י בְּתוֹכְכֶ֖ם לַאֲחֻזַּת־קָֽבֶר׃ י וְעֶפְר֥וֹן יֹשֵׁ֖ב בְּת֣וֹךְ בְּנֵי־חֵ֑ת וַיַּעַן֩ עֶפְר֨וֹן הַחִתִּ֤י אֶת־אַבְרָהָם֙ בְּאָזְנֵ֣י בְנֵי־חֵ֔ת לְכֹ֛ל בָּאֵ֥י שַֽׁעַר־עִיר֖וֹ לֵאמֹֽר׃ יא לֹֽא־אֲדֹנִ֣י שְׁמָעֵ֔נִי הַשָּׂדֶה֙ נָתַ֣תִּי לָ֔ךְ וְהַמְּעָרָ֥ה אֲשֶׁר־בּ֖וֹ לְךָ֣ נְתַתִּ֑יהָ לְעֵינֵ֧י בְנֵי־עַמִּ֛י נְתַתִּ֥יהָ לָּ֖ךְ קְבֹ֥ר מֵתֶֽךָ׃ יב וַיִּשְׁתַּ֙חוּ֙ אַבְרָהָ֔ם לִפְנֵ֖י עַ֥ם הָאָֽרֶץ׃ יג וַיְדַבֵּ֨ר אֶל־עֶפְר֜וֹן בְּאָזְנֵ֤י עַם־הָאָ֙רֶץ֙ לֵאמֹ֔ר אַ֛ךְ אִם־אַתָּ֥ה ל֖וּ שְׁמָעֵ֑נִי נָתַ֜תִּי כֶּ֤סֶף הַשָּׂדֶה֙ קַ֣ח מִמֶּ֔נִּי וְאֶקְבְּרָ֥ה אֶת־מֵתִ֖י שָֽׁמָּה׃ יד וַיַּ֧עַן עֶפְר֛וֹן אֶת־אַבְרָהָ֖ם לֵאמֹ֥ר לֽוֹ׃ טו אֲדֹנִ֣י שְׁמָעֵ֔נִי אֶרֶץ֩ אַרְבַּ֨ע מֵאֹ֧ת שֶֽׁקֶל־כֶּ֛סֶף בֵּינִ֥י וּבֵֽינְךָ֖ מַה־הִ֑וא וְאֶת־מֵתְךָ֖ קְבֹֽר׃ טז וַיִּשְׁמַ֣ע אַבְרָהָם֮ אֶל־עֶפְרוֹן֒ וַיִּשְׁקֹ֤ל אַבְרָהָם֙ לְעֶפְרֹ֔ן אֶת־הַכֶּ֕סֶף אֲשֶׁ֥ר דִּבֶּ֖ר בְּאָזְנֵ֣י בְנֵי־חֵ֑ת אַרְבַּ֤ע מֵאוֹת֙ שֶׁ֣קֶל כֶּ֔סֶף עֹבֵ֖ר לַסֹּחֵֽר׃ יז וַיָּ֣קָם ׀ שְׂדֵ֣ה עֶפְר֗וֹן אֲשֶׁר֙ בַּמַּכְפֵּלָ֔ה אֲשֶׁ֖ר לִפְנֵ֣י מַמְרֵ֑א הַשָּׂדֶה֙ וְהַמְּעָרָ֣ה אֲשֶׁר־בּ֔וֹ וְכָל־הָעֵץ֙ אֲשֶׁ֣ר בַּשָּׂדֶ֔ה אֲשֶׁ֥ר בְּכָל־גְּבֻל֖וֹ סָבִֽיב׃ יח לְאַבְרָהָ֥ם לְמִקְנָ֖ה לְעֵינֵ֣י בְנֵי־חֵ֑ת בְּכֹ֖ל בָּאֵ֥י שַֽׁעַר־עִירֽוֹ׃ יט וְאַחֲרֵי־כֵן֩ קָבַ֨ר אַבְרָהָ֜ם אֶת־שָׂרָ֣ה אִשְׁתּ֗וֹ אֶל־מְעָרַ֞ת שְׂדֵ֧ה הַמַּכְפֵּלָ֛ה עַל־פְּנֵ֥י מַמְרֵ֖א הִ֣וא חֶבְר֑וֹן בְּאֶ֖רֶץ כְּנָֽעַן׃ כ וַיָּ֨קָם הַשָּׂדֶ֜ה וְהַמְּעָרָ֧ה אֲשֶׁר־בּ֛וֹ לְאַבְרָהָ֖ם לַאֲחֻזַּת־קָ֑בֶר מֵאֵ֖ת בְּנֵי־חֵֽת׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

תפארת יהונתן

יהונתן אייבשיץ

פסוק א:
ויהיו חיי שרה מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים. פירש רש"י ובת כ' כבת ז' ליופי. ולכאורה לפי דעת כל הפילוסופים איפכא מסתברא דאין היופי ניכר עד שגדלה בשנים היינו י"ח או י"ט שנים ולא כבת ז' וא"כ מאי רבותא וביותר תמוה על אברהם דאמר כי עתה ידעתי כי אשה יפת מראה את ולא מקודם הא שמה מוכיח עליה שנקראת יסכה שהכל סוכין ביופיה וא"כ אף מקודם ידע שהיא יפת מראה. ונראה דאיתא עוד טעם למה נקרא שמה יסכה שסכה ברה"ק וא"כ מקודם לזה לא היה יודע שהיא יפת תואר דיש לומר דלכך היא יפת מראה שהשכינה היה שורה עליה אבל עכשיו שהוא בח"ל בארץ טמאה שאין השכינה שורה שם ואפ"ה היא יפת מראה א"כ ליכא למימר שמטעם זה לבד נקראת יסכה בכל המקומות מפני שרה"ק שורה עליה דהא מצרים מלא גלולים ואין השכינה שורה שם ואפ"ה נקראת יסכה משום יופיה ע"כ אמר עתה ידעתי ולפי זה יתורץ מה שהקשיתי על פי' רש"י דהנה מה דאמרו בגמ' משחרב בהמ"ק נותן נבואה לשוטים ולתינוקות אבל מקודם החורבן לא היה נבואה בתינוקות ולכך נאמר בת כ' כבת ז' ליופי דבשרה לבת כ' היה אפשר לתלות מחמת השראת רה"ק אבל בב"ז אין לתלות היופי ברה"ק:
פסוק א:
שני חיי שרה פי' רש"י כולן שוים לטובה. ולהבין כוונת רש"י נראה דאיתא בגמ' מי שאין לו בנים חשוב כמת ושרה היתה בת צ' שנה כשנולד יצחק וה"א דקודם לזה היתה נחשבת כמת וזהו שפירש רש"י כולן שווין לטובה ולא היתה כמת אע"פ שלא היה לה בנים מקודם והטעם הוא את הנפש אשר עשו בחרן ששרה גיירה את הנשים והוי כאלו ילדם ולאפוקי מאותן שמפרשים דאותיות ויהיו הוא במספר ל"ז דאותן ל"ז שנה שהיה אחר הולדת יצחק לתשעים שנה הם חיי שרה ולא מקודם דלא היו לה בנים לכך פי' רש"י כולן שווין לטובה אף אותן צ' שנה קודם הלידה:
פסוק ב:
ויבוא אברהם לספוד לשרה ולבכותה. וצריכין להבין איך הספיד תחלה ואח"כ בכה הא אמרינן בגמ' ג' ימים הראשונים לבכי ואח"כ להפסד ונראה דאיתא במדרש ויבוא אברהם מהיכן בא ר' לוי אמר מקבורתו של תרח בא ואי הוה בכה קודם ההספד היו סבורין ההמון עם שעל אביו בכה ובאמת הוא היה רוצה להראות להמון עם שבכה בשביל שרה ע"כ הספידה ואמר שבחה וידעו הכל שהבכיה שהיתה אח"כ ג"כ בשביל שרה היה דאם בשביל אביו למה היה ההספד עליה ולא על אביו:
פסוק ב:
ויבוא אברהם לספוד. ממשמעותו נראה דכבר מתה רק שעכבו את הקבורה עד ביאת אברהם וע"כ היינו משום דניחא לה ויש להבין מה ניחא לה בזה להשהותה עד ביאת אברהם ועוד הא קי"ל דאסור להשהות אשה מתה משום דרוב נשים מתות נדות רק דבשרה אין איסור להשהותה מטעם זה דהא מחמת שבישרה הס"ם שכמעט שלא נשחט יצחק בעקידה פרחה נשמתה מחמת חרדה וחרדה מסלקת הדמים א"כ בשאר נשים איכא חשש זה דרוב נשים מתות נדות משא"כ בשרה דמתה מחמת חרדה וניחא לה נמי להשהותה כדי שאברהם יבוא ויספוד אותה דהא כתבתי לעיל הטעם שחרדה שרה על ששמעה ממיתת בנה הא היה במצות ה' ובוודאי לא חרדה הצדקת הזאת אם קיים מצות ה' רק שחרדתה היה שלא יאמרו ליצני הדור דהאמת אתם דמאבימלך נתעברה שרה דאל"כ כלום יש אב ששוחט את בנו אבל עכשיו שבא להספידה אחר שבא מן העקידה ידעו הכל דלא כן הוא דודאי לא חשד אותה שמאבימלך נתעברה דאל"כ לא יספיד אותה:
פסוק ג:
ויקם אברהם מעל פני מתו. ולדייק הלשון פני דהוא כשפת יתר נראה לפרש דהנה אברהם רצה לקוברה במערת המכפלה וכבר הקדמנו לעיל דאברהם לא היה אצל מיתת שרה ובמערת המכפלה אינם נקברים רק המתים בנשיקה אבל המתים ע"י מלאך המות אינם רשאים לקוברם שם והאיך היה אברהם יודע אם מתה שרה בנשיקה או ע"י מלאך המות רק דאיתא בגמרא ג' טיפין בחרבו של מלאך המות ממנו מסריח וממנו פניו מוריקות נמצא אם מתה ע"י מלאך המות היו פניה מוריקות מחמת הטפה וכיון שראה אברהם שפניה מאירות וא"כ מוכח שבנשיקה מתה וא"כ מותר לקוברה במערת המכפלה (וזהו שדייק בקרא מעל פני מתו):
פסוק ד:
גר ותושב אנכי עמכם אם רציתם גר אנכי ואם לא מרי ביתא שכך אמר לי הקב"ה ולזרעך אתן את הארץ הזאת כן איתא במדרש. ולהבין כוונת המדרש מה בעי בזה נ"ל דהאפורטאקיאנר כתבו דבפרידת הנשמה מן הגוף הוא כבהמה ואין לנו לקבור הגוף רק משום כבוד המשפחה ושרה לא היה לה משפחה בארץ הזאת וא"כ לא שייך לכבוד משפחתה ואינו מחויב לקוברה ואיתא לך אתן את הארץ הזאת מוכח מכאן דתחיית המתים מן התורה וא"כ אם תחיית המתים מן התורה מחוייבים לקוברה וממ"נ בא עליהם בטענתו אם תרצו שאתם מודים לי דתחיית המתים מן התורה והנה אני בחיי רק כגר בעולם א"כ אינה כגוף של בהמה ומחויבים אנו לקוברה ואם אין אתם מודים בזה דתחיית המתים מן התורה רק הגוף הוא כגוף בהמה עכ"פ הארץ שלי היא:
פסוק ט:
תנו לי אחזת קבר עמכם ואקברה את מתי מלפני. יש להבין דתחלה ביקש מבני חת שהם יתנו לו אחוזת קבר והם נתרצו לו בזה שאמרו במבחר קברינו קבור את מתך ולבסוף ביקש מהם שיפגעו בעפרון שימכור לו את מערת המכפלה ועוד למה לא ביקש הוא עצמו מעפרון שימכור לו ונראה לבאר משום דאברה' ירא לנפשו דאם יקח מעפרון בלתי ידיעתם יערערו בני העיר ויטענו בר מצרא ע"כ עשה כן וביקש מהם אך עדיין יש לחוש שיחזרו בהן אחר המכירה אבל איתא במדרש שמענו אדוני נשיא אלהים אתה בתוכנו שאמרו מלך אתה עלינו ובמלך לא שייך חזרה אצלו ע"כ ויקם אברהם וישתחו לעם הארץ לבני חת היינו על בשורת מלך הגם שלא עשו מבוקשו עדיין לדבר עם עפרון אבל תקשה לכאורה אם מטעם זה דיבר עם בני חת תחלה שלא יטענו אח"כ דינא דבר מיצרא הוי ליה ליקח במתנה ולא שייך בר מיצרא אבל איתא במדרש ועפרון יושב ישב כתיב דאותו היום מינוהו שופט עליהם והיה יום אידיהן ואסור ליקח מהם מתנה ביום אידיהן:
פסוק יא:
לא אדוני שמעני השדה נתתי לך והמערה אשר בו לך נתתיה לעיני בני עמי נתתיה לך. הנה דברי עפרון ומה שהשיב לו אברהם יש לפרש דעפרון בתחבולות ורמאות אמר לאברהם אם תפחד מטענות בר מיצרא לעיני בני עמי נתתיה לך ומתנה ליכא דינא דבר מיצרא והמעות תתן לתוך כיסי בינך לביני ולא הוי קבלת מתנה וע"פ ערמומיתו של עפרון השיב לו אברהם נתתי כסף השדה קח ממני ולא הזכיר המערה כמו שהזכירו עפרון היינו רק כסף השדה אשלם ואכלל בו בריבוי כסף גם דמי המערה ולעיני בני חת תאמר דהמערה נתת לי במתנה ואני בר מיצרא על השדה דלא נחשב לכלום:
פסוק טז:
עובר לסוחר. והטעם דנתן לו עובר לסוחר היינו מטבע דאסור ליתן כסף לעובד כוכבים ומזלות דיעשה ממנו פסל אבל מטבע מותר דחס על ההיזק שיגיע לו ולכך נתן לו מטבע ועוד טעם אחר דקי"ל אם נותן לו שקלים גדולים לא שייך דינא דבר מצרא דיוכל המוכר לטעון דממונא דיליה חביב עלי ולכך נתן לו קנטרין: