א וַיִּהְיוּ֙ חַיֵּ֣י שָׂרָ֔ה מֵאָ֥ה שָׁנָ֛ה וְעֶשְׂרִ֥ים שָׁנָ֖ה וְשֶׁ֣בַע שָׁנִ֑ים שְׁנֵ֖י חַיֵּ֥י שָׂרָֽה׃ ב וַתָּ֣מָת שָׂרָ֗ה בְּקִרְיַ֥ת אַרְבַּ֛ע הִ֥וא חֶבְר֖וֹן בְּאֶ֣רֶץ כְּנָ֑עַן וַיָּבֹא֙ אַבְרָהָ֔ם לִסְפֹּ֥ד לְשָׂרָ֖ה וְלִבְכֹּתָֽהּ׃ ג וַיָּ֙קָם֙ אַבְרָהָ֔ם מֵעַ֖ל פְּנֵ֣י מֵת֑וֹ וַיְדַבֵּ֥ר אֶל־בְּנֵי־חֵ֖ת לֵאמֹֽר׃ ד גֵּר־וְתוֹשָׁ֥ב אָנֹכִ֖י עִמָּכֶ֑ם תְּנ֨וּ לִ֤י אֲחֻזַּת־קֶ֙בֶר֙ עִמָּכֶ֔ם וְאֶקְבְּרָ֥ה מֵתִ֖י מִלְּפָנָֽי׃ ה וַיַּעֲנ֧וּ בְנֵי־חֵ֛ת אֶת־אַבְרָהָ֖ם לֵאמֹ֥ר לֽוֹ׃ ו שְׁמָעֵ֣נוּ ׀ אֲדֹנִ֗י נְשִׂ֨יא אֱלֹהִ֤ים אַתָּה֙ בְּתוֹכֵ֔נוּ בְּמִבְחַ֣ר קְבָרֵ֔ינוּ קְבֹ֖ר אֶת־מֵתֶ֑ךָ אִ֣ישׁ מִמֶּ֔נּוּ אֶת־קִבְר֛וֹ לֹֽא־יִכְלֶ֥ה מִמְּךָ֖ מִקְּבֹ֥ר מֵתֶֽךָ׃ ז וַיָּ֧קָם אַבְרָהָ֛ם וַיִּשְׁתַּ֥חוּ לְעַם־הָאָ֖רֶץ לִבְנֵי־חֵֽת׃ ח וַיְדַבֵּ֥ר אִתָּ֖ם לֵאמֹ֑ר אִם־יֵ֣שׁ אֶֽת־נַפְשְׁכֶ֗ם לִקְבֹּ֤ר אֶת־מֵתִי֙ מִלְּפָנַ֔י שְׁמָע֕וּנִי וּפִגְעוּ־לִ֖י בְּעֶפְר֥וֹן בֶּן־צֹֽחַר׃ ט וְיִתֶּן־לִ֗י אֶת־מְעָרַ֤ת הַמַּכְפֵּלָה֙ אֲשֶׁר־ל֔וֹ אֲשֶׁ֖ר בִּקְצֵ֣ה שָׂדֵ֑הוּ בְּכֶ֨סֶף מָלֵ֜א יִתְּנֶ֥נָּה לִ֛י בְּתוֹכְכֶ֖ם לַאֲחֻזַּת־קָֽבֶר׃ י וְעֶפְר֥וֹן יֹשֵׁ֖ב בְּת֣וֹךְ בְּנֵי־חֵ֑ת וַיַּעַן֩ עֶפְר֨וֹן הַחִתִּ֤י אֶת־אַבְרָהָם֙ בְּאָזְנֵ֣י בְנֵי־חֵ֔ת לְכֹ֛ל בָּאֵ֥י שַֽׁעַר־עִיר֖וֹ לֵאמֹֽר׃ יא לֹֽא־אֲדֹנִ֣י שְׁמָעֵ֔נִי הַשָּׂדֶה֙ נָתַ֣תִּי לָ֔ךְ וְהַמְּעָרָ֥ה אֲשֶׁר־בּ֖וֹ לְךָ֣ נְתַתִּ֑יהָ לְעֵינֵ֧י בְנֵי־עַמִּ֛י נְתַתִּ֥יהָ לָּ֖ךְ קְבֹ֥ר מֵתֶֽךָ׃ יב וַיִּשְׁתַּ֙חוּ֙ אַבְרָהָ֔ם לִפְנֵ֖י עַ֥ם הָאָֽרֶץ׃ יג וַיְדַבֵּ֨ר אֶל־עֶפְר֜וֹן בְּאָזְנֵ֤י עַם־הָאָ֙רֶץ֙ לֵאמֹ֔ר אַ֛ךְ אִם־אַתָּ֥ה ל֖וּ שְׁמָעֵ֑נִי נָתַ֜תִּי כֶּ֤סֶף הַשָּׂדֶה֙ קַ֣ח מִמֶּ֔נִּי וְאֶקְבְּרָ֥ה אֶת־מֵתִ֖י שָֽׁמָּה׃ יד וַיַּ֧עַן עֶפְר֛וֹן אֶת־אַבְרָהָ֖ם לֵאמֹ֥ר לֽוֹ׃ טו אֲדֹנִ֣י שְׁמָעֵ֔נִי אֶרֶץ֩ אַרְבַּ֨ע מֵאֹ֧ת שֶֽׁקֶל־כֶּ֛סֶף בֵּינִ֥י וּבֵֽינְךָ֖ מַה־הִ֑וא וְאֶת־מֵתְךָ֖ קְבֹֽר׃ טז וַיִּשְׁמַ֣ע אַבְרָהָם֮ אֶל־עֶפְרוֹן֒ וַיִּשְׁקֹ֤ל אַבְרָהָם֙ לְעֶפְרֹ֔ן אֶת־הַכֶּ֕סֶף אֲשֶׁ֥ר דִּבֶּ֖ר בְּאָזְנֵ֣י בְנֵי־חֵ֑ת אַרְבַּ֤ע מֵאוֹת֙ שֶׁ֣קֶל כֶּ֔סֶף עֹבֵ֖ר לַסֹּחֵֽר׃ יז וַיָּ֣קָם ׀ שְׂדֵ֣ה עֶפְר֗וֹן אֲשֶׁר֙ בַּמַּכְפֵּלָ֔ה אֲשֶׁ֖ר לִפְנֵ֣י מַמְרֵ֑א הַשָּׂדֶה֙ וְהַמְּעָרָ֣ה אֲשֶׁר־בּ֔וֹ וְכָל־הָעֵץ֙ אֲשֶׁ֣ר בַּשָּׂדֶ֔ה אֲשֶׁ֥ר בְּכָל־גְּבֻל֖וֹ סָבִֽיב׃ יח לְאַבְרָהָ֥ם לְמִקְנָ֖ה לְעֵינֵ֣י בְנֵי־חֵ֑ת בְּכֹ֖ל בָּאֵ֥י שַֽׁעַר־עִירֽוֹ׃ יט וְאַחֲרֵי־כֵן֩ קָבַ֨ר אַבְרָהָ֜ם אֶת־שָׂרָ֣ה אִשְׁתּ֗וֹ אֶל־מְעָרַ֞ת שְׂדֵ֧ה הַמַּכְפֵּלָ֛ה עַל־פְּנֵ֥י מַמְרֵ֖א הִ֣וא חֶבְר֑וֹן בְּאֶ֖רֶץ כְּנָֽעַן׃ כ וַיָּ֨קָם הַשָּׂדֶ֜ה וְהַמְּעָרָ֧ה אֲשֶׁר־בּ֛וֹ לְאַבְרָהָ֖ם לַאֲחֻזַּת־קָ֑בֶר מֵאֵ֖ת בְּנֵי־חֵֽת׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

נחלת יעקב

יעקב בן יעקב משה מליסא

פסוק א:
ויהיו חיי שרה וגו'. במדרש יודע ה' ימי תמימים כשם שהם תמימים כך שנותיהם תמימים משלים שנותיהם של צדיקים מיום ליום פי' שמשלים לו כל השנים שהכין לו הטבע מיום הולדו ואין הקב"ה מקצר ימי הצדיקים אם לא שהוא לזכות כגון אברהם שנתקצר ה' שנים שלא יראה את עשו בן בנו יוצא לתרבות רעה כמו שפרש"י בפ' תולדות וזה שאמר שביום שנולד מת אפשר שנתכוונו ג"כ לזה דהיינו מה שעפ"י לידתו שהכינו הטבע באותו יום מת ולא נחסר אף יום אחד והסבה הפתאומית אין מזיק לצדיק כלל כי ה' שמרו ממנה שלא תקרב אלא עד בא זמנו מעצמו להפטר אז מזמן הקב"ה בעצמו הסיבה כמו שרה ששמעה את העקידה אשר הי' סיבת מיתתה בא דוקא באותו יום שהכינה הטבע מיום הולדה למיתתה וזהו כוונת הכתוב במה שמסיים בשני חיי שרה דהיינו שכך היה סך שני חיי' אשר הכין לה בעת לידתה ולא נחסר אף יום אחד. או הכוונה שהצדיקים נקראים חיים אף במיתתן ורשעים נקראים מתים אף בחייהם נמצא באם הצדיקים אשר לא עמדו בצדקתן אף רק יום אחד בשנה לא נקראים השנים שנה תמימה מחיים שנחסר ממנו יום אחד לזה נכתב שנה בכל פרט ופרט לומר שכולן היו שני חיי בשלימות וכולן היו נקראים שני חיי שרה לאפוקי אותו האיש שאינו עוסק בתורה ומצות אף יום אחד בשנה לא נקראים השנים שני חיי כלל ולא יקרא חי לזה נאמר שני חיי שרה וכן באברהם נאמר שני חיי אברהם אשר חי להורות כי לא שני חיי טבעים חשיב רק השנים אשר היו בהן חיי נפש משא"כ בישמעאל לא נכתב אשר חי כילא היה בהן רק חיי הטבע ולא חיי הנפש והא שכתב השנים בכל פרט ופרט ג"כ בישמעאל דאברהם ושרה שמדבר בחיי הנפש נכתב שנה בכל פרט להורות שבכולן היו חיין חיי הנפש ולא נחסר אף יום אחד ובישמעאל שחשב חיי הטבע נכתב שנה להורות שבכולן היו חיי הטבע בבריאות וטובה וניתן לו שכר צדיקים בעוה"ז לטורדו מעוה"ב:
פסוק ד:
גר ותושב אנכי עמכם. הלשון גר ותושב אנכי עמכם קשה וגם אמרו תנו לנו אחוזת קבר אין לו הבנה הו"ל תנו לי קבר ותו אברהם לא הי' חפץ ממנו רק המערה כאמרו ויתן לי מערת וגו' ומה הי' לו לעפרון אשר ביקש ליתן גם השדה גם כפל לשון נתתיה צריך ביאור. גם קשה בתחלה אמר עפרון ליתן לו והאיך נשא פניו שוב וביקש ממנו מתיר השדה והמערה. ונראה בהקדים דבזמנים הקודמים היה לכל משפחה בית הקברות מיוחד למשפחתו כמבואר בכתובות (פ"ה) ובעירובין גבי המוכר קברו כו' באין בני המשפחה וקוברין אותו בע"כ משום כבוד משפחה. וגם ידוע כי אין קוברין רשע אצל צדיק ולזאת לא רצה אברהם לקבור את שרה אצלם בקבורה. ולזה אמר גר אנכי ואין לי משפחה כאן ותושב כלומר אני רוצה להתיישב בכאן ואקוה שיהי' לי זרע וזרע זרעי ולפרות ולרבות עד שיהי' לי משפחה לכן תנו לי כאן מקום לאחוזת קבר ולזה אמרו במבחר קברינו קבור מתך ולזה ביקש אברהם שיבקשו מעפרון ליתן לו שדה בפני עצמו לאחוזת קבר והשיב עפרון השדה נתתי לך והמערה דק לצורך קבורת מתך שיש לך עכשיו והשדה לא נתן לו במתנה רק מסרו לו שיהי' לצורך קבורת זרע אברהם. וגם לצורך קבורת אחרים שיהי' ראוי לקבור אצל שרה עפ"י הכרעת אברהם ומינה אברהם ע"ז לכך כפל הלשון נתינה אצל השדה ואצל המערה נכתב במפיק ה' שהוא לשון מתנה גמורה והבין אברהם שרוצה לעשות מו"מ מזה שאותן שירצו לקבור אצל שרה יתנו ממון רב וכן מצינו בגמרא שהרוצה לקבור אצל אדם חשוב יתן בעדה מעות קבורה כמבואר מנכה לו דמי קבר אשתו. ואמר לו אברהם במליצה לפרש דעתו כמו שרצה ואמר לו כסף השדה פי' ששאל לו אם כבר נתתי מעות כל השדה וקניתי אותו והיית אתה רוצה ליקח השדה ממני לצורך קבורת אחרים קח ממני כלומר כמה היית נותן בעד השדה שכבר קניתי אותו והשיב לו עפרון ארבע מאות שקל כסף כלומר אחר ששרה נקברה שם שוה השדה ארבע מאות שקל כסף וכיון שאמר לאברהם זה אמר אני נותן לך סך זה ונתרצה עפרון. ולפ"ז [מובן] הלשין קח ממני הא לשון קח ממני קאי על קיחה דכסף ולא על קנין השדה עיי"ש ולפמ"ש מיושב דקאי הקיחה על קנין השדה וכו':