א וַיִּהְיוּ֙ חַיֵּ֣י שָׂרָ֔ה מֵאָ֥ה שָׁנָ֛ה וְעֶשְׂרִ֥ים שָׁנָ֖ה וְשֶׁ֣בַע שָׁנִ֑ים שְׁנֵ֖י חַיֵּ֥י שָׂרָֽה׃ ב וַתָּ֣מָת שָׂרָ֗ה בְּקִרְיַ֥ת אַרְבַּ֛ע הִ֥וא חֶבְר֖וֹן בְּאֶ֣רֶץ כְּנָ֑עַן וַיָּבֹא֙ אַבְרָהָ֔ם לִסְפֹּ֥ד לְשָׂרָ֖ה וְלִבְכֹּתָֽהּ׃ ג וַיָּ֙קָם֙ אַבְרָהָ֔ם מֵעַ֖ל פְּנֵ֣י מֵת֑וֹ וַיְדַבֵּ֥ר אֶל־בְּנֵי־חֵ֖ת לֵאמֹֽר׃ ד גֵּר־וְתוֹשָׁ֥ב אָנֹכִ֖י עִמָּכֶ֑ם תְּנ֨וּ לִ֤י אֲחֻזַּת־קֶ֙בֶר֙ עִמָּכֶ֔ם וְאֶקְבְּרָ֥ה מֵתִ֖י מִלְּפָנָֽי׃ ה וַיַּעֲנ֧וּ בְנֵי־חֵ֛ת אֶת־אַבְרָהָ֖ם לֵאמֹ֥ר לֽוֹ׃ ו שְׁמָעֵ֣נוּ ׀ אֲדֹנִ֗י נְשִׂ֨יא אֱלֹהִ֤ים אַתָּה֙ בְּתוֹכֵ֔נוּ בְּמִבְחַ֣ר קְבָרֵ֔ינוּ קְבֹ֖ר אֶת־מֵתֶ֑ךָ אִ֣ישׁ מִמֶּ֔נּוּ אֶת־קִבְר֛וֹ לֹֽא־יִכְלֶ֥ה מִמְּךָ֖ מִקְּבֹ֥ר מֵתֶֽךָ׃ ז וַיָּ֧קָם אַבְרָהָ֛ם וַיִּשְׁתַּ֥חוּ לְעַם־הָאָ֖רֶץ לִבְנֵי־חֵֽת׃ ח וַיְדַבֵּ֥ר אִתָּ֖ם לֵאמֹ֑ר אִם־יֵ֣שׁ אֶֽת־נַפְשְׁכֶ֗ם לִקְבֹּ֤ר אֶת־מֵתִי֙ מִלְּפָנַ֔י שְׁמָע֕וּנִי וּפִגְעוּ־לִ֖י בְּעֶפְר֥וֹן בֶּן־צֹֽחַר׃ ט וְיִתֶּן־לִ֗י אֶת־מְעָרַ֤ת הַמַּכְפֵּלָה֙ אֲשֶׁר־ל֔וֹ אֲשֶׁ֖ר בִּקְצֵ֣ה שָׂדֵ֑הוּ בְּכֶ֨סֶף מָלֵ֜א יִתְּנֶ֥נָּה לִ֛י בְּתוֹכְכֶ֖ם לַאֲחֻזַּת־קָֽבֶר׃ י וְעֶפְר֥וֹן יֹשֵׁ֖ב בְּת֣וֹךְ בְּנֵי־חֵ֑ת וַיַּעַן֩ עֶפְר֨וֹן הַחִתִּ֤י אֶת־אַבְרָהָם֙ בְּאָזְנֵ֣י בְנֵי־חֵ֔ת לְכֹ֛ל בָּאֵ֥י שַֽׁעַר־עִיר֖וֹ לֵאמֹֽר׃ יא לֹֽא־אֲדֹנִ֣י שְׁמָעֵ֔נִי הַשָּׂדֶה֙ נָתַ֣תִּי לָ֔ךְ וְהַמְּעָרָ֥ה אֲשֶׁר־בּ֖וֹ לְךָ֣ נְתַתִּ֑יהָ לְעֵינֵ֧י בְנֵי־עַמִּ֛י נְתַתִּ֥יהָ לָּ֖ךְ קְבֹ֥ר מֵתֶֽךָ׃ יב וַיִּשְׁתַּ֙חוּ֙ אַבְרָהָ֔ם לִפְנֵ֖י עַ֥ם הָאָֽרֶץ׃ יג וַיְדַבֵּ֨ר אֶל־עֶפְר֜וֹן בְּאָזְנֵ֤י עַם־הָאָ֙רֶץ֙ לֵאמֹ֔ר אַ֛ךְ אִם־אַתָּ֥ה ל֖וּ שְׁמָעֵ֑נִי נָתַ֜תִּי כֶּ֤סֶף הַשָּׂדֶה֙ קַ֣ח מִמֶּ֔נִּי וְאֶקְבְּרָ֥ה אֶת־מֵתִ֖י שָֽׁמָּה׃ יד וַיַּ֧עַן עֶפְר֛וֹן אֶת־אַבְרָהָ֖ם לֵאמֹ֥ר לֽוֹ׃ טו אֲדֹנִ֣י שְׁמָעֵ֔נִי אֶרֶץ֩ אַרְבַּ֨ע מֵאֹ֧ת שֶֽׁקֶל־כֶּ֛סֶף בֵּינִ֥י וּבֵֽינְךָ֖ מַה־הִ֑וא וְאֶת־מֵתְךָ֖ קְבֹֽר׃ טז וַיִּשְׁמַ֣ע אַבְרָהָם֮ אֶל־עֶפְרוֹן֒ וַיִּשְׁקֹ֤ל אַבְרָהָם֙ לְעֶפְרֹ֔ן אֶת־הַכֶּ֕סֶף אֲשֶׁ֥ר דִּבֶּ֖ר בְּאָזְנֵ֣י בְנֵי־חֵ֑ת אַרְבַּ֤ע מֵאוֹת֙ שֶׁ֣קֶל כֶּ֔סֶף עֹבֵ֖ר לַסֹּחֵֽר׃ יז וַיָּ֣קָם ׀ שְׂדֵ֣ה עֶפְר֗וֹן אֲשֶׁר֙ בַּמַּכְפֵּלָ֔ה אֲשֶׁ֖ר לִפְנֵ֣י מַמְרֵ֑א הַשָּׂדֶה֙ וְהַמְּעָרָ֣ה אֲשֶׁר־בּ֔וֹ וְכָל־הָעֵץ֙ אֲשֶׁ֣ר בַּשָּׂדֶ֔ה אֲשֶׁ֥ר בְּכָל־גְּבֻל֖וֹ סָבִֽיב׃ יח לְאַבְרָהָ֥ם לְמִקְנָ֖ה לְעֵינֵ֣י בְנֵי־חֵ֑ת בְּכֹ֖ל בָּאֵ֥י שַֽׁעַר־עִירֽוֹ׃ יט וְאַחֲרֵי־כֵן֩ קָבַ֨ר אַבְרָהָ֜ם אֶת־שָׂרָ֣ה אִשְׁתּ֗וֹ אֶל־מְעָרַ֞ת שְׂדֵ֧ה הַמַּכְפֵּלָ֛ה עַל־פְּנֵ֥י מַמְרֵ֖א הִ֣וא חֶבְר֑וֹן בְּאֶ֖רֶץ כְּנָֽעַן׃ כ וַיָּ֨קָם הַשָּׂדֶ֜ה וְהַמְּעָרָ֧ה אֲשֶׁר־בּ֛וֹ לְאַבְרָהָ֖ם לַאֲחֻזַּת־קָ֑בֶר מֵאֵ֖ת בְּנֵי־חֵֽת׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

דברי דוד

דוד הלוי סגל

פסוק א:
ויהיו חיי שרה וגו'. בת ק' כבת כ' כו'. יש להקשות טובא בדבור זה. חדא למה אמר שבת כ' היא לעונשין ובפ' נח גבי יפת פירש"י שקודם מתן תורה היה בן מאה לעונשין. ותו מ"ש שהרי אינה בת עונשין משמע שחטאה אלא שאין עליה עונש וח"ו לומר כן ותו דגבי אברהם פירש"י כבן ע' למה זכר הפסוק כלל כבן ע' שם אלא די לומר בן ק' כבן ה' בזה. ותו מ"ש כבן ז' ליופי מה מעלה יש לצדיקים בענין יופי דזהו שבח בעיני רשעים. ותו מאי כבת ז' ליופי הא אדרבה יש לאשה בת עשרים יותר יופי דשדים נכונו וכל שאר מיני יופי שייכים בה מן תינוקת בת ז' שנים. ותו דכאן פירש"י ב' מעלות דהיינו לחטא וליופי ולגבי אברהם פירש"י לחטא לחוד והא בפסוק כתוב שם כמו כאן: ונראה דההצעה כך היא. דודאי צ"ל האי מנין קכ"ז לגופיה והזכיר ג' חלקי מספר שנותיה רק שאנו דורשין שיש היקש לאלו ג' מספרים דמספר הגדול שהוא ק' והיא בת עונשין כדלעיל היתה כמו חלק הבינוני שהיא עשרים ולא דוקא עשרים אלא נתכוין לחלק הבינוני שלה דהיינו פחות מק' שאינה בת עונשין ואח"כ אמר שלא תטעה לומר שעכ"פ חטאה אלא שאין עליה עונש לזה אמר בת כ' כבת ז' ליופי דעיקר המכשול באשה היא מחמת יופי ובני אדם רצין אחריה והיינו שהוא גדולה ועומדת לביאה על זה העידה התורה שהיתה ביופי שלה כמו בת ז' דאע"פ שהיא יפת תואר אינה עומדת להבעל כיון שהיא ילדה כל כך. נמצא דמעולם לא היה מכשול בה ובאברהם שלא שייך בו מענין יופי שאין יופי אלא לאשה לא פירש"י רק מעלה אחת דהיינו לחטא אמר שם בן ק' כבן ע' ובן ע' כבן ה' והכוונה שם ג"כ דחלק הגדול שהוא בר עונשין דהיינו בן, ק' היה כמו חלק הבינוני שהוא בן ע' דהוא אינו בר עונשין כיון שהוא פחות מק' ול"ת שעכ"פ חטא אלא שאין עליו עונש לזה אמר בן ע' כבן ה' דודאי בן ה' אינו חוטא כלל כי אין לו יצה"ר כן היה אברהם בן ע' והיינו עד בן ק'. ואי לא הוה אלא היקש ק' לה' הו"א דאין המעלה רק מצד מה שבן, ה' אינו ראוי לעונשין אבל עכ"פ חטא כיוצא בו כמו שלפעמים גם בן ה' חוטא קמ"ל שני היקשים להורות דלא היה חוטא כלל והא דלא פירש"י גבי שרה כמו באברהם ומנלן מעלת יופי לזה פירש"י כאן שני חיי שרה כולן שוין לטובה דהיינו שיש ג"כ מעלת יופי ואפשר לומר שמעלת היופי לא היה בה כשהיתה בת ק' קמ"ל שני חיי שרה דכולן לטובה דאפי' בת ק', היתה יפה ויש לה המעלה שלא בא מכשול על ידה, משא"כ באברהם אין שם אלא מעלה אחת לענין חטא ע"כ לא נאמר שם שני חיי אברהם, כמ"ש בשרה. כנ"ל נכון מאד. והנה מקום אתי שהניחו המפרשים לי להתגדר בו בס"ד:
פסוק ב:
ויבא אברהם מבאר שבע מתרץ בזה לשון ויבא דמשמע שלא היה בעיר אחת עם שרה באותה שעה בחברון ולא מצינו זה מש"ה אמר מבאר שבע דהיינו שהיה שם בעסק העקידה, ולזה אמר רש"י אח"כ ונסמכה מיתת שרה ולא אמר נסמכה אלא דקאי אדלעיל שאמר שבא מבאר שבע מה נ"מ מזה מהיכן בא על כן פירש ונסמכה כו' וכתב הרמב"ן וז"ל והנראה בעקידה שהיתה הצוואה שם בבאר שבע כו' עכ"ל:
פסוק ב:
לספוד לשרה וגו' וכמעט שלא נשחט מהרא"י פי' כמעט שלא נגמר דבריו לומר שלא נשחט פרחה נשמתה ואין זה אלא דרך דרש. אבל הענין כפשוטו דכיון ששמעה שהיה יצחק כ"כ בסכנה ובצער פרחה נשמתה אע"פ שבאמת היה ניצול. ובפרקי ר"א אמר שסמאל חרה אפו הלך לשרה ואמר לה לקח אברהם את יצחק בנך ושחטו והקריבו התחילה בוכה ומיללת שלש בכיות נגד ג' תרועות ג' יללות נגד ג' יבבות ופרחה נשמתה ומתה:
פסוק ד:
גר ותושב וגו' גר מארץ אחרת דלשון גר ותושב משמע שבפעם אחת הוא גר ותושב כמו וכי תשיג יד גר ותושב עמך פירש"י גר והוא תושב כתרגומו ערל ותותב וכאן א"א לפרש כן דאברהם היה מהול אלא דהכוונה היא כמ"ש הרמב"ן שהיה מנהגם להיות בית הקברות מיוחד למשפחות ומקום מיוחד לגרים שמתו שם, על זה אמר כאן אם תרצו לומר שאני גר ויש קברות מיוחד לגרים אין זה אצלי כי אע"פ ששמי גר מ"מ יש לי מעלה של תושב עמכם שכבר ימים רבים נתיישבתי עמכם:
פסוק יח:
בכל באי וגו' בקרב כולם הקנהו לו כו' של"ת שהכל נקנה לאברהם מצד הדין ממילא כיון שקנה השדה כדאיתא בפרק הספינה קנה קרקע קנה אילנות שבה אלא לעיני כל באי שער עירו הקנהו לו בפירוש הכל. דאי היה מצד הדין לא נ"מ בזה שהיו כל באי שער שם אלא דהוא אמר בפירוש כן בפרסום גדול. וזה נלמד מדאמר למקנה ולא אמר לאברהם לחוד אלא דמרמז שהקנין נעשה בפירוש כן., וא"ל למה הוצרך באמת להתנות כן כיון דממילא קנה אותם הא ל"ק דאיתא בפ' המוכר את הבית האי מאן דזבין ארעא לחבריה צריך למכתב קני לך דיקלין ותאלין והוצין ואע"ג דכי לא כתב ליה נמי קנה מ"מ שופרא דשטרי הוא למכתב בפירוש משום ב"ד טועין וה"נ גבי קנין אברהם דכאן. (כנ"ל נכון בדברי רש"י):