א וַיִּהְיוּ֙ חַיֵּ֣י שָׂרָ֔ה מֵאָ֥ה שָׁנָ֛ה וְעֶשְׂרִ֥ים שָׁנָ֖ה וְשֶׁ֣בַע שָׁנִ֑ים שְׁנֵ֖י חַיֵּ֥י שָׂרָֽה׃ ב וַתָּ֣מָת שָׂרָ֗ה בְּקִרְיַ֥ת אַרְבַּ֛ע הִ֥וא חֶבְר֖וֹן בְּאֶ֣רֶץ כְּנָ֑עַן וַיָּבֹא֙ אַבְרָהָ֔ם לִסְפֹּ֥ד לְשָׂרָ֖ה וְלִבְכֹּתָֽהּ׃ ג וַיָּ֙קָם֙ אַבְרָהָ֔ם מֵעַ֖ל פְּנֵ֣י מֵת֑וֹ וַיְדַבֵּ֥ר אֶל־בְּנֵי־חֵ֖ת לֵאמֹֽר׃ ד גֵּר־וְתוֹשָׁ֥ב אָנֹכִ֖י עִמָּכֶ֑ם תְּנ֨וּ לִ֤י אֲחֻזַּת־קֶ֙בֶר֙ עִמָּכֶ֔ם וְאֶקְבְּרָ֥ה מֵתִ֖י מִלְּפָנָֽי׃ ה וַיַּעֲנ֧וּ בְנֵי־חֵ֛ת אֶת־אַבְרָהָ֖ם לֵאמֹ֥ר לֽוֹ׃ ו שְׁמָעֵ֣נוּ ׀ אֲדֹנִ֗י נְשִׂ֨יא אֱלֹהִ֤ים אַתָּה֙ בְּתוֹכֵ֔נוּ בְּמִבְחַ֣ר קְבָרֵ֔ינוּ קְבֹ֖ר אֶת־מֵתֶ֑ךָ אִ֣ישׁ מִמֶּ֔נּוּ אֶת־קִבְר֛וֹ לֹֽא־יִכְלֶ֥ה מִמְּךָ֖ מִקְּבֹ֥ר מֵתֶֽךָ׃ ז וַיָּ֧קָם אַבְרָהָ֛ם וַיִּשְׁתַּ֥חוּ לְעַם־הָאָ֖רֶץ לִבְנֵי־חֵֽת׃ ח וַיְדַבֵּ֥ר אִתָּ֖ם לֵאמֹ֑ר אִם־יֵ֣שׁ אֶֽת־נַפְשְׁכֶ֗ם לִקְבֹּ֤ר אֶת־מֵתִי֙ מִלְּפָנַ֔י שְׁמָע֕וּנִי וּפִגְעוּ־לִ֖י בְּעֶפְר֥וֹן בֶּן־צֹֽחַר׃ ט וְיִתֶּן־לִ֗י אֶת־מְעָרַ֤ת הַמַּכְפֵּלָה֙ אֲשֶׁר־ל֔וֹ אֲשֶׁ֖ר בִּקְצֵ֣ה שָׂדֵ֑הוּ בְּכֶ֨סֶף מָלֵ֜א יִתְּנֶ֥נָּה לִ֛י בְּתוֹכְכֶ֖ם לַאֲחֻזַּת־קָֽבֶר׃ י וְעֶפְר֥וֹן יֹשֵׁ֖ב בְּת֣וֹךְ בְּנֵי־חֵ֑ת וַיַּעַן֩ עֶפְר֨וֹן הַחִתִּ֤י אֶת־אַבְרָהָם֙ בְּאָזְנֵ֣י בְנֵי־חֵ֔ת לְכֹ֛ל בָּאֵ֥י שַֽׁעַר־עִיר֖וֹ לֵאמֹֽר׃ יא לֹֽא־אֲדֹנִ֣י שְׁמָעֵ֔נִי הַשָּׂדֶה֙ נָתַ֣תִּי לָ֔ךְ וְהַמְּעָרָ֥ה אֲשֶׁר־בּ֖וֹ לְךָ֣ נְתַתִּ֑יהָ לְעֵינֵ֧י בְנֵי־עַמִּ֛י נְתַתִּ֥יהָ לָּ֖ךְ קְבֹ֥ר מֵתֶֽךָ׃ יב וַיִּשְׁתַּ֙חוּ֙ אַבְרָהָ֔ם לִפְנֵ֖י עַ֥ם הָאָֽרֶץ׃ יג וַיְדַבֵּ֨ר אֶל־עֶפְר֜וֹן בְּאָזְנֵ֤י עַם־הָאָ֙רֶץ֙ לֵאמֹ֔ר אַ֛ךְ אִם־אַתָּ֥ה ל֖וּ שְׁמָעֵ֑נִי נָתַ֜תִּי כֶּ֤סֶף הַשָּׂדֶה֙ קַ֣ח מִמֶּ֔נִּי וְאֶקְבְּרָ֥ה אֶת־מֵתִ֖י שָֽׁמָּה׃ יד וַיַּ֧עַן עֶפְר֛וֹן אֶת־אַבְרָהָ֖ם לֵאמֹ֥ר לֽוֹ׃ טו אֲדֹנִ֣י שְׁמָעֵ֔נִי אֶרֶץ֩ אַרְבַּ֨ע מֵאֹ֧ת שֶֽׁקֶל־כֶּ֛סֶף בֵּינִ֥י וּבֵֽינְךָ֖ מַה־הִ֑וא וְאֶת־מֵתְךָ֖ קְבֹֽר׃ טז וַיִּשְׁמַ֣ע אַבְרָהָם֮ אֶל־עֶפְרוֹן֒ וַיִּשְׁקֹ֤ל אַבְרָהָם֙ לְעֶפְרֹ֔ן אֶת־הַכֶּ֕סֶף אֲשֶׁ֥ר דִּבֶּ֖ר בְּאָזְנֵ֣י בְנֵי־חֵ֑ת אַרְבַּ֤ע מֵאוֹת֙ שֶׁ֣קֶל כֶּ֔סֶף עֹבֵ֖ר לַסֹּחֵֽר׃ יז וַיָּ֣קָם ׀ שְׂדֵ֣ה עֶפְר֗וֹן אֲשֶׁר֙ בַּמַּכְפֵּלָ֔ה אֲשֶׁ֖ר לִפְנֵ֣י מַמְרֵ֑א הַשָּׂדֶה֙ וְהַמְּעָרָ֣ה אֲשֶׁר־בּ֔וֹ וְכָל־הָעֵץ֙ אֲשֶׁ֣ר בַּשָּׂדֶ֔ה אֲשֶׁ֥ר בְּכָל־גְּבֻל֖וֹ סָבִֽיב׃ יח לְאַבְרָהָ֥ם לְמִקְנָ֖ה לְעֵינֵ֣י בְנֵי־חֵ֑ת בְּכֹ֖ל בָּאֵ֥י שַֽׁעַר־עִירֽוֹ׃ יט וְאַחֲרֵי־כֵן֩ קָבַ֨ר אַבְרָהָ֜ם אֶת־שָׂרָ֣ה אִשְׁתּ֗וֹ אֶל־מְעָרַ֞ת שְׂדֵ֧ה הַמַּכְפֵּלָ֛ה עַל־פְּנֵ֥י מַמְרֵ֖א הִ֣וא חֶבְר֑וֹן בְּאֶ֖רֶץ כְּנָֽעַן׃ כ וַיָּ֨קָם הַשָּׂדֶ֜ה וְהַמְּעָרָ֧ה אֲשֶׁר־בּ֛וֹ לְאַבְרָהָ֖ם לַאֲחֻזַּת־קָ֑בֶר מֵאֵ֖ת בְּנֵי־חֵֽת׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

לבוש האורה

ר' מרדכי יפה

פסוק א:
רש"י לומר לך שכל אחד נדרש לעצמו כו' עכ"ל לשון הרא"ם ואעפ"י שאין כאן רק שנה אחת יתירה שהרי מנהג הכתוב הוא לכתוב שנים לאחדים לעשרות לחוד ולמאות לחוד מיהו מדחד מינייהו לדרש כולו נמי לדרשה עכ"ל ואני אומר דהכא שנה דמאות נמי מיותר הוא מדכתיב מאה דדווקא היכי דכתיב מאת דהוא דבוק צריך לכתוב אח"כ שנה משום הדבקות אבל מאה הוא מוכרת והוה ליה לכתוב מאה ועשרים ושבע שנים וגומר נ"ל ועוד שהיסוד שהניח הרב ז"ל שמנהג הכתוב בכל מקום לכתוב המאות לחוד והעשרות והאחדים לחוד אינו אמת שהרי בפרשת וארא גבי חיי לוי וקהת ועמרם כלל המאות והעשרות והאחדי' ביחד וגבי יעקב כלל המאות עם העשרות והאחדי' בפני עצמו:
פסוק א:
בא"ד רש"י בת ק' כבת כ' לחטא מה בת ך' לא חטאת שהרי אינה בת עונשין אף בת ק' בלא חטא ובת ך' כבת ז' ליופי ע"כ לשון הרא"ם לאו משנה שנה מפיק לה דמשנה שנה חלוק משמע לא הוקשא אלא משני חיי שרה הוא דמפיק לה כדלקמיה והכא אגב גררא מייתי לה לאשמועינן נפקותא דכל אחד נדרש לעצמו עכ"ל וכוונתו לומר כיון דמשני חיי שרה ילפינן כולן שוין לטובה על כרחך למדרש הכי בת ק' כבת ך' כו' אבל אינו נכון דלפי דבריו אלה היה לו לרש"י לערב דבריו ולומר לכך נכתבה שנה בכל כלל וכלל לומר לך שכל אחד נדרש לעצמו שני חיי שרה כולן שוין לטובה בת ק' כו' כבת ך' כו' או כך היה לו לומר לכך נכתב שנה בכל כלל וכלל וחזר וכתב אחריהם שני חיי שרה לומר לך שכל אחד נדרש לעצמו וכולם שוין לטובה בת ק' כבת ך' כו' למה לו להביא תחלה אגב גררא מה שלא צריך עוד הקשה הרג"א על המדרש לפי דבריו וז"ל לא יהיה צריך לומר בת ק' כבת ך' רק בת ק' כבת ז' דהכי מסתבר טפי שהרי בת ז' לא חטאה בודאי לא עונש שמים ולא עונשי אדם עכ"ל גם הרא"ם הקשה עצמו וז"ל וא"ת גבי אברהם שאמרו בן ק' כבן ע' ובן ע' כבן ה' לחטא למדנו שלא חטא אברהם לא בעונשי אדם ולא בעונשי שמים אלא שרה שלא אמרו אלא בת ק' כבת ך' לחטא תינח מעונשי שמים מעונשי אדם מאי איכא למימר והלא בת ך' שנה אינה נקייה אלא מעונשי שמים אבל לא מעונשי אדם י"ל כיון דבזמנם עדיין לא נתנה התורה אלא שהם קבלוה מעצמם ואין שם אלא עונשי שמים בלבד לא היה צריך הכתוב להודיענו שהיו נקיים אלא מעונשי שמים בלבד אבל מעונשי אדם עדיין לא היו נוהגין באותו זמן. אך ק' מז' מצות שכבר הוזהרו עליהן קודם מתן תורה ויש בהן עונשי אדם עכ"ל והניחו בקושיא ונ"ל המדקדק בדברי רש"י לא קשיא כלום ויהיה הכל כפשוטו וזה שהתחיל רש"י לומר לכך נכתוב שנה בכל כלל וכלל כו' אמר התירץ בלא קושיא ואין זה דרכו של רש"י אלא כך היה לו לומר למה כתב שנה בכל כלל וכלל לומר לך כו' לכך נ"ל דה"פ רש"י קאי על מה שהתחיל ויהיו חיי שרה וגומר וקשה לו קושיא במקומה כדרכו בכל מקום למה אמר כאן ויהיו חיי לשון הויה בחיים שלא מצינו לשון זה בשום מקום רק ואלה שני חיי וגומר או ויהיו ימי וגומר ועל זה קאי רש"י ואומר שהרי לכך נכתב שנה בכל כלל וכלל לומר לך שכל אחד נדרש בפני עצמו ואי לא כתיב ויהיו חיי וגו' היינו דורשין כל אחד לעצמו לכך כתב ויהיו שנדרש שהיו לכולם הויה אחת ועניין אחד דהיינו בת ק' כבת ך' לחטא ובת ך' כבת ז' ליופי ולפי שיש להקשות ולומר כיון דילפינן מויהיו שהיו לכולם הויה אחת היו לנו לומר על כולם עניין אחד ולמדרש הכי בת ק' לחטא ר"ל לחטא שבידי שמים מה בת ך' לא חטאת שהרי אינה בת עונשין בידי שמים אף בת ק' היתה בלא חטא בידי שמים ובת ך' כבת ז' ג"כ לחטא ר"ל מה בת ז' לא חטאה עונשי אדם שהרי לא נענשה בידי אדם עד שהיתה גדולה בת י"ב ויום אחד אף בת ך' לא חטאת שום עבירה שתיענש עליה בידי אדם ואח"כ נחזור ונקיש לעניין זה גם כן ק' לך' שאין הקיש לחצאין או נאמר בת ך' כבת ז' ליופי לעניין עידון בשר שאינה צריכה כחל ושרק ופרכס ויעלת חן שבת ז' אינה צריכה לזה כך היתה לבת ך' ובת ק' לבת ך' ג"כ ליופי בעניינים שהם יותר יופי לאשה כשהיא בת ך' במה שיש לה שדים נכונו וקומתה דמתה לתמר כך היתה כשהיתה בת ק' ואע"ג דעידון בשר לא היו לה כמו שפירש"י גבי אחרי בלותי היתה לי עדנה מ"מ שדים נכונה וקומתה דמתה לתמר היתה ולא הלכה שחוח כנשים הזקנות והיה לפי זה כל ההיקש על עניין אחד לכך כתב רש"י אחר זה מיד שני חיי שרה כולן שוין לטובה כלומר כיון שכללן הכתוב פעם שנית על כרחך נצטרך לדרוש כלל ההיקש לשני עניינים והם חיים הגופיים וחיים הנפשיים כי היופי הם טובת חיים הגופיים וזהירות החטא הם טובת חיים הנפשיים ולפי שאין היקש לחצאין נאמר שכולן היו שוין בשני העניינים ונאמר בת ק' כבת ך' לחטא והכוונה שהיתה אז בלא שום חטא כלל הן עונשי שמים הן עונשי אדם שהרי גם הוקשת בבת ך' לבת ז' לעניין עונשי אדם ונקיש ק' לך' בכולם וכן נאמר ביופי שנקיש בת ך' לבת ז' ביופי ונחזור ונקיש בת ק' לבת ך' בעניין היופי היות' שייך באש' גדול' בשדי' נכונו וקומת' דמתה לתמר וכל הקושיות עוד אינם וקשיות הרא"ם בענין ז' מצות בני נח כבר הותרה שהרי הוקשה בת ק' כבת ך' לכל עונשים עונש שמים ועונש אדם גם קושיית הג"א שהקשה ואמר הכל יש להקיש לבת ז' הן החטא הן היופי אינה קשיא אעפ"י שגם בזה היינו שומעים שני מיני היקשים גופיי ונפשיי מ"מ אתא לאשמועינן שנקיש כולם להדדי בכל דבר גם הק' לך' בעניין היופי של שדים וקומתה של תמר שלא היינו שומעין זה אם היה מקישין כולם לז' ולא לך' שהרי בת ז' אין לה שדים ולא קומות תמר כך נ"ל הפשט והוא כמין חומר בהתרת כל הקושיות:
פסוק ד:
רש"י ומדרש אגדה אם תרצו הריני גר ואם לאו אטלנה מן הדין כו' הקשה הרג"א וז"ל וא"ת והלא פרש"י גבי ויהי ריב שעדיין לא זכה בה אברהם עכ"ל אבל נ"ל שאינה קושיא דהתם עדיין לא נולד יצחק וודאי קודם שנולד יצחק לא זכה בה אברהם דכתיב לזרעיך אתן את הארץ הזאת כשיהיה לו זרע ועכשיו שכבר נולד יצחק שפיר קאמר אברהם אטלנה מן הדין והכוונה יצחק בני יטלנה לקבור את אמו וזהו שסיים רש"י והביא פסוק זה שאמר בה לזרעך אתן את הארץ ולא הביא פסוקים אחרים שהובטח בם אברהם לך אתננה וגו' מפני שהבטחתו לא היתה אלא כשיהיה לו זרע דכתיב לך ולזרעיך וגומר:
פסוק יג:
רש"י מוכן הוא אצלי הלוואי נתתיו לך כבר ע"כ לשון הרא"ם מה שכתוב הלוואי נתתיו כבר לא הבינותי כי תחלה כתב הלוואי ותשמעני ואח"כ כתב הלוואי נתתיו עכ"ל וכתב עליו הרג"א הרא"ם הבין הלואי ונתתי הוא פי' לו ואינו כן עכ"ל. ואני אומר שעל כרחך כן הוא שדעת רש"י לומר במ"ש הלואי נתתיו לך מפני שהוא מפרש מלת לו מושך עצמו ואחר עמו כלומ' והוא כאלו אמר לו שמעני ולו נתתי שאם היה דעת רש"י באומרו הלואי נתתיו מפני שקשה לו למה אמר לשון נתתי שהוא עבר במקום הוה ולכך מפרש שפירוש הלואי ונתתי הרי בעבור הקשי' הזאת כבר פירש רש"י על נתתי מוכן הוא אצלי כלומר לכך אמר עבר בלשון הוה לומר לו שכבר מוכן הוא אצלי וכאלו כבר נתתיו הוא שאם לא היה מוכן לא שייך לומר הרי הוא כאלו נתתיו כי עפרון לא יאמין לו ולא יתן לו את השדה אם אינו מוכן עד שיתנו לו שמא לא יהיו לו מעות ליתנה לו מה שאין כן אם הוא מוכן אצלו דלא דמי להשדה נתתי שאמר עפרון ופרש"י הרי הוא כמו שנתתיה לך מפני שהשדה היה לפניהם ולא היה חסר רק הנתינה במתנה מה שאין שייך לומר כן בכסף שהיה עדיין בתיבתו של אברהם ושמא עפרון לא יאמין ואם כן מה צריך רש"י ז"ל לחזור ולומר הלואי נתתיו אם לא מפני שהוא מפרש דלו קאי ג"כ על נתתי וכאלו אמר הלואי ותשמעני והלואי נתתיו ועל זה כתב הרא"ם לא הבינותיו והדין עמו דמנ"ל לרש"י דלו קאי ג"כ על נתתיו דלמא לא קאי אלא על שמעני ופי' נתתיו ר"ל מוכן הוא אצלי ולא הלואי נתתי:
פסוק טז:
רש"י עפרן חסר וי"ו לפי שאמ' הרבה ואפי' מעט לא עשה עכ"ל והקשה הרג"א וז"ל וא"ת שאברהם נתן הכסף במשקל גדול לעפרון מה היו לו לעשות וכי יאמר תן לי שקלים קטנים ותירץ מפני שאמר עפרון ד' מאות שקל כסף ולא הוה ליה לומר רק ד' מאות שקלים כדכתיב שקלים יתן לאדוניו אלא שאמר שיהי' כסף מלא במשקל שלהם ולפיכך כתיב וישקול אברהם לעפרון את הכסף אשר דבר באזני בני חת שיובן מדבריו שקלים גדולים שכספם מלא לכך נתן לו שקלים גדולים עכ"ל. ונראה לי שקושייתו אינו קושיא ותירוצו אינו נכון הקושיא אינה קושיא דוודאי כיון שהאריך הכתוב לומר עובר לסוחר וכתב בתחלה עפרן חסר הודיענו הכתוב בזה שאברהם לא נתנם לו מרצונו הטוב רק עפרון הכריחו שלא רצה ליקח ממנו שקלים אחרים וזהו שאמר רש"י מתחלה אפי' מעט לא עשה ותירוצו אינו נכון שמה שאמר עפרון ד' מאות שקל כסף הוצרך לומר כן להגדיל האהבה שסיים ביני וביניך וגומר שפירושו בין שני אוהבים כמונו כו' כלומר אפי' הם כסף מה הם חשובים בין שני אוהבים כמונו כו' ומה שסיים בדבריו ולפיכך כתיב וישקול אברהם לעפרון את הכסף אשר דבר באזני בני חת וגו' משמע שהוא מפרש שהנסתר ממלת דבר קאי על עפרון וזה נ"ל ג"כ אינו נכון שמשמעות הכתוב משמע דאשר דבר קאי על אברהם והכוונה את הכסף אשר דבר באמרו בכסף מלא יתננה לי שלם כל שויה כן עשה כלומר שלא היתה שוה יותר ממה שנתן לו ולא שמעינן שאברהם קיים דבריו ועפרון לא קיים ואחרי כן סיים הכתוב ואמר ועוד לא קיים עפרון את דבריו שהוצרך אברהם לתת לו ארבע מאות שקל כסף עובר לסוחר וקאי הכל על מה שכתב בתחלה וישקול אברהם לעפרן חסר וי"ו ואי משום דכתיב את הכסף אשר דיבר באזני בני חת שזה כתיב גבי עפרון אינו כלום דגבי אברהם ג"כ כתיב וידבר אל עפרון באזני עם הארץ ובני חת ועם הארץ חדא נינהו:
פסוק יז:
רש"י תקומה היתה לו שיצא מיד הדיוט ליד מלך עכ"ל: אבל אינו לשון קניין וקם לאברהם למקנה כמו וקם הבית לצמיתת לקונה כיון שחלקו הכתוב לשני פסוקים ופסוק הטעמים הם מסיני ש"מ שאין ויקם דבוק למה שאמר לאברהם למקנה אלא מלתא באנפי נפשיה הוא ועל כרחיך אין לו פירוש אחר אלא תקומה היתה לו ואין להקשות א"כ פסוק שאחריו לאברהם למקנה מה ענינו לכאן ואיך יחובר ועל מה קאי דה"פ ויקם השדה וגומר תקומה היתה לו כו' ומה היא תקומתו כיון שהיתה לאברהם למקנה ויצא מיד הדיוט ליד מלך שהוא אברהם אבל אם היה לאדם אחר למקנה לא היה לו תקומה וזהו שסיים רש"י ואמר ופשוטו של מקרא כו' כלומר אבל לפי פשוטו של מקרא שאין חוששין לפיסוק טעמיס יהיה הכל עניין אחד ויהיה פירוש ויקם לשון קניין דקאי על לאברהם למקנה כמו וקם הבית וגומר: