א וַיִּהְיוּ֙ חַיֵּ֣י שָׂרָ֔ה מֵאָ֥ה שָׁנָ֛ה וְעֶשְׂרִ֥ים שָׁנָ֖ה וְשֶׁ֣בַע שָׁנִ֑ים שְׁנֵ֖י חַיֵּ֥י שָׂרָֽה׃ ב וַתָּ֣מָת שָׂרָ֗ה בְּקִרְיַ֥ת אַרְבַּ֛ע הִ֥וא חֶבְר֖וֹן בְּאֶ֣רֶץ כְּנָ֑עַן וַיָּבֹא֙ אַבְרָהָ֔ם לִסְפֹּ֥ד לְשָׂרָ֖ה וְלִבְכֹּתָֽהּ׃ ג וַיָּ֙קָם֙ אַבְרָהָ֔ם מֵעַ֖ל פְּנֵ֣י מֵת֑וֹ וַיְדַבֵּ֥ר אֶל־בְּנֵי־חֵ֖ת לֵאמֹֽר׃ ד גֵּר־וְתוֹשָׁ֥ב אָנֹכִ֖י עִמָּכֶ֑ם תְּנ֨וּ לִ֤י אֲחֻזַּת־קֶ֙בֶר֙ עִמָּכֶ֔ם וְאֶקְבְּרָ֥ה מֵתִ֖י מִלְּפָנָֽי׃ ה וַיַּעֲנ֧וּ בְנֵי־חֵ֛ת אֶת־אַבְרָהָ֖ם לֵאמֹ֥ר לֽוֹ׃ ו שְׁמָעֵ֣נוּ ׀ אֲדֹנִ֗י נְשִׂ֨יא אֱלֹהִ֤ים אַתָּה֙ בְּתוֹכֵ֔נוּ בְּמִבְחַ֣ר קְבָרֵ֔ינוּ קְבֹ֖ר אֶת־מֵתֶ֑ךָ אִ֣ישׁ מִמֶּ֔נּוּ אֶת־קִבְר֛וֹ לֹֽא־יִכְלֶ֥ה מִמְּךָ֖ מִקְּבֹ֥ר מֵתֶֽךָ׃ ז וַיָּ֧קָם אַבְרָהָ֛ם וַיִּשְׁתַּ֥חוּ לְעַם־הָאָ֖רֶץ לִבְנֵי־חֵֽת׃ ח וַיְדַבֵּ֥ר אִתָּ֖ם לֵאמֹ֑ר אִם־יֵ֣שׁ אֶֽת־נַפְשְׁכֶ֗ם לִקְבֹּ֤ר אֶת־מֵתִי֙ מִלְּפָנַ֔י שְׁמָע֕וּנִי וּפִגְעוּ־לִ֖י בְּעֶפְר֥וֹן בֶּן־צֹֽחַר׃ ט וְיִתֶּן־לִ֗י אֶת־מְעָרַ֤ת הַמַּכְפֵּלָה֙ אֲשֶׁר־ל֔וֹ אֲשֶׁ֖ר בִּקְצֵ֣ה שָׂדֵ֑הוּ בְּכֶ֨סֶף מָלֵ֜א יִתְּנֶ֥נָּה לִ֛י בְּתוֹכְכֶ֖ם לַאֲחֻזַּת־קָֽבֶר׃ י וְעֶפְר֥וֹן יֹשֵׁ֖ב בְּת֣וֹךְ בְּנֵי־חֵ֑ת וַיַּעַן֩ עֶפְר֨וֹן הַחִתִּ֤י אֶת־אַבְרָהָם֙ בְּאָזְנֵ֣י בְנֵי־חֵ֔ת לְכֹ֛ל בָּאֵ֥י שַֽׁעַר־עִיר֖וֹ לֵאמֹֽר׃ יא לֹֽא־אֲדֹנִ֣י שְׁמָעֵ֔נִי הַשָּׂדֶה֙ נָתַ֣תִּי לָ֔ךְ וְהַמְּעָרָ֥ה אֲשֶׁר־בּ֖וֹ לְךָ֣ נְתַתִּ֑יהָ לְעֵינֵ֧י בְנֵי־עַמִּ֛י נְתַתִּ֥יהָ לָּ֖ךְ קְבֹ֥ר מֵתֶֽךָ׃ יב וַיִּשְׁתַּ֙חוּ֙ אַבְרָהָ֔ם לִפְנֵ֖י עַ֥ם הָאָֽרֶץ׃ יג וַיְדַבֵּ֨ר אֶל־עֶפְר֜וֹן בְּאָזְנֵ֤י עַם־הָאָ֙רֶץ֙ לֵאמֹ֔ר אַ֛ךְ אִם־אַתָּ֥ה ל֖וּ שְׁמָעֵ֑נִי נָתַ֜תִּי כֶּ֤סֶף הַשָּׂדֶה֙ קַ֣ח מִמֶּ֔נִּי וְאֶקְבְּרָ֥ה אֶת־מֵתִ֖י שָֽׁמָּה׃ יד וַיַּ֧עַן עֶפְר֛וֹן אֶת־אַבְרָהָ֖ם לֵאמֹ֥ר לֽוֹ׃ טו אֲדֹנִ֣י שְׁמָעֵ֔נִי אֶרֶץ֩ אַרְבַּ֨ע מֵאֹ֧ת שֶֽׁקֶל־כֶּ֛סֶף בֵּינִ֥י וּבֵֽינְךָ֖ מַה־הִ֑וא וְאֶת־מֵתְךָ֖ קְבֹֽר׃ טז וַיִּשְׁמַ֣ע אַבְרָהָם֮ אֶל־עֶפְרוֹן֒ וַיִּשְׁקֹ֤ל אַבְרָהָם֙ לְעֶפְרֹ֔ן אֶת־הַכֶּ֕סֶף אֲשֶׁ֥ר דִּבֶּ֖ר בְּאָזְנֵ֣י בְנֵי־חֵ֑ת אַרְבַּ֤ע מֵאוֹת֙ שֶׁ֣קֶל כֶּ֔סֶף עֹבֵ֖ר לַסֹּחֵֽר׃ יז וַיָּ֣קָם ׀ שְׂדֵ֣ה עֶפְר֗וֹן אֲשֶׁר֙ בַּמַּכְפֵּלָ֔ה אֲשֶׁ֖ר לִפְנֵ֣י מַמְרֵ֑א הַשָּׂדֶה֙ וְהַמְּעָרָ֣ה אֲשֶׁר־בּ֔וֹ וְכָל־הָעֵץ֙ אֲשֶׁ֣ר בַּשָּׂדֶ֔ה אֲשֶׁ֥ר בְּכָל־גְּבֻל֖וֹ סָבִֽיב׃ יח לְאַבְרָהָ֥ם לְמִקְנָ֖ה לְעֵינֵ֣י בְנֵי־חֵ֑ת בְּכֹ֖ל בָּאֵ֥י שַֽׁעַר־עִירֽוֹ׃ יט וְאַחֲרֵי־כֵן֩ קָבַ֨ר אַבְרָהָ֜ם אֶת־שָׂרָ֣ה אִשְׁתּ֗וֹ אֶל־מְעָרַ֞ת שְׂדֵ֧ה הַמַּכְפֵּלָ֛ה עַל־פְּנֵ֥י מַמְרֵ֖א הִ֣וא חֶבְר֑וֹן בְּאֶ֖רֶץ כְּנָֽעַן׃ כ וַיָּ֨קָם הַשָּׂדֶ֜ה וְהַמְּעָרָ֧ה אֲשֶׁר־בּ֛וֹ לְאַבְרָהָ֖ם לַאֲחֻזַּת־קָ֑בֶר מֵאֵ֖ת בְּנֵי־חֵֽת׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

הדר זקנים

תוספות

פסוק א:
ויהיו חיי שרה מאה שנה וכו'. כמנין ויהי"ו היו חיי שרה שהרי בת צ' שנה היתה שלא היו לה בנים והיתה חשובה כמתה דכל מי שאין לו בנים חשוב כמת:
פסוק א:
שני חיי שרה. פ"ה כלם שוים לטובה. ואע"ג דגבי ישמעאל כתיב אלה שני חיי ישמעאל. איכא למימר שעשה תשובה כפ"ה גבי ויקברו אותו יצחק וישמעאל בניו. וגר שנתגייר כקטן שנולד דמי. וכל הרעה שעשה בשנים שעברו קודם לכן לא נחשב לו אכן נדמה בעיני בוראנו כאלו עשה תשובה כל ימיו. א"נ שני דכתיב גבי ישמעאל לא נתנו לידרש שעדיין לא פירש מנין שנותיו אבל הכא כבר פי' שני חיי שרה כדכתיב ויהיו חיי שרה. א"כ שני חיי למה לי ש"מ לדרשא:
פסוק א:
מאה שנה וכ' שנה וכו'. פ"ה בת ק' לחטא כבת עשרים ובת עשרים כבת שבעה ליופי. וקשה שהרי אשה יפה ביותר לך' שנה ממה שהיא לשבעת שנים שיודעת לקשט עצמה ולפרנסה. לכך נראה לפרש הכי בת ק' כבת כ' ליופי ובת עשרים כבת שבע לחטא ולעונשין. דנהי שב"ד של מעלה אין מענישין פחות מכ' שנים ב"ד שלמטה מענישין בי"ג שנים:
פסוק א:
בקרית ארבע. ארבע זהו אברהם כדכתיב האדם הגדול בענקים בענ"קים (ע"ה) בגי' ארב"ע. רשב"ם:
פסוק ב:
ויבא אברהם לספוד. מכאן אמרו חז"ל המוסר דין על חבירו נענש הוא תחלה. וכן לפי שהיא אמרה תחלה ישפוט ה' ביני וביניך מתה תחלה שנא' ויבא אברהם לספוד לשרה וכו'. מן הדין היה לו לקחת לבכתה קודם לספוד כדאמרי' במועד קטן ג' ימים לבכי וז' להספד ולמה כתב לספוד קודם לפי כשבא אברהם מצא בני ביתו סופדים אותה שכבר עברו ג' ימים שמתה ועשה אברהם הספד עמהם ואח"כ בכה עליה ולכך כ"פ דלבכתה קטנה לומר לך דאינו חייב לבכות אשתו אלא מעט מעט: פי' אחר. לפי' כ"ף דלבכתה קטנה לפי שחסרו מימיה כ' שנה ממה שחי בן בנה שהוא חיה קמ"ז והיא חיתה קכ"ז חסרו כ' מימיה לפי שמסרה דין על אברהם נענשה:
פסוק ג:
ויקם אברהם. לפי שרצה להשתחוות לכולם אשר לפניו ולעומדים אחריו הוצרך לקום וגבי וישתחוו אברהם לעפרון לא נאמר ויקם שלא הוצרך להשתחוות אלא לעפרון שהיה לפניו:
פסוק ד:
גר ותושב אנכי עמכם. כלומר מארץ רחוקה באתי לגור כאן ונתיישבתי בכאן לכך אין לי מקום לקבור אשתי הנה:
פסוק ד:
תנו לי אחזת קבר עמכם. נראה דצריך אדם ליקח רשות מכל גדולי העיר לעשות בית הקברות ולפי' שאל רשות מהם. ומתוך כך ניחא הא דאמר לקמן ויקם שדה עפרון וכתיב ויקם השדה והמערה וכו' ויקם אחר ויקם לומר לך שקנה שדה מבעליו ואח"כ קנה המקום לעשות אחוזת קבר מן המושל שלא יכול לעשות בית הקברות בלא רצונו והיינו קימה שנייה:
פסוק ט:
אשר בקצה שדהו. פי' בפ' וירא אשר בן הבקר רץ מאברהם וברח עד המערה ומתוך כך ידע אברהם שהיה שם מערת המכפלה:
פסוק טז:
וישקול אברהם לעפרן. חסר לפי שהרשע אומר הרבה ואפי' מעט לא עשה שמתחלה רצה ליתן לו בחנם ולסוף שקל לו בד' מאות שקל כסף עובר לסוחר כלו' במשקל טוב ומלא שכל סוחרים נרצים לו. י"א עפרן חסר עולה ד' מאות כנגד ד' מאות שקל ששקל לו אברהם. ד"א עפרן חסר וא"ו (גימ' ר"ע עי"ן כנ"ל להגיה) לפי שהכניס עין הרע בממונו של אברהם והיינו דכתיב נבהל להון איש רע עין וכו':
פסוק כ:
מאת בני חת. ט' פעמים נאמר חת בפרשה ופעם א' בפ' ויחי הרי עשרה א"ר אלעזר כמה קולמוסין משתברין וכמה דיו משתפך עד לא כתיב בני חת ללמדך שכל מי שמברך מקחו של צדיק ומזמן לו חלקו מעלה עליו הכתוב כאלו קיים עשרת הדברות. וברזלי הגלעדי ירד מרוגלים ה' פעמים בפ' ללמדך שכל מי שנזקק לפרנסה של צדיק מעלה עליו הכתוב כאלו קיים ה' חומשי תורה: