תנ"ך על הפרק - בראשית כג - הכתב והקבלה

תנ"ך על הפרק

בראשית כג

23 / 929
היום

הפרק

אברהם קונה את מערת המכפלה, פטירת שרה

וַיִּהְיוּ֙ חַיֵּ֣י שָׂרָ֔ה מֵאָ֥ה שָׁנָ֛ה וְעֶשְׂרִ֥ים שָׁנָ֖ה וְשֶׁ֣בַע שָׁנִ֑ים שְׁנֵ֖י חַיֵּ֥י שָׂרָֽה׃וַתָּ֣מָת שָׂרָ֗ה בְּקִרְיַ֥ת אַרְבַּ֛ע הִ֥וא חֶבְר֖וֹן בְּאֶ֣רֶץ כְּנָ֑עַן וַיָּבֹא֙ אַבְרָהָ֔ם לִסְפֹּ֥ד לְשָׂרָ֖ה וְלִבְכֹּתָֽהּ׃וַיָּ֙קָם֙ אַבְרָהָ֔ם מֵעַ֖ל פְּנֵ֣י מֵת֑וֹ וַיְדַבֵּ֥ר אֶל־בְּנֵי־חֵ֖ת לֵאמֹֽר׃גֵּר־וְתוֹשָׁ֥ב אָנֹכִ֖י עִמָּכֶ֑ם תְּנ֨וּ לִ֤י אֲחֻזַּת־קֶ֙בֶר֙ עִמָּכֶ֔ם וְאֶקְבְּרָ֥ה מֵתִ֖י מִלְּפָנָֽי׃וַיַּעֲנ֧וּ בְנֵי־חֵ֛ת אֶת־אַבְרָהָ֖ם לֵאמֹ֥ר לֽוֹ׃שְׁמָעֵ֣נוּ ׀ אֲדֹנִ֗י נְשִׂ֨יא אֱלֹהִ֤ים אַתָּה֙ בְּתוֹכֵ֔נוּ בְּמִבְחַ֣ר קְבָרֵ֔ינוּ קְבֹ֖ר אֶת־מֵתֶ֑ךָ אִ֣ישׁ מִמֶּ֔נּוּ אֶת־קִבְר֛וֹ לֹֽא־יִכְלֶ֥ה מִמְּךָ֖ מִקְּבֹ֥ר מֵתֶֽךָ׃וַיָּ֧קָם אַבְרָהָ֛ם וַיִּשְׁתַּ֥חוּ לְעַם־הָאָ֖רֶץ לִבְנֵי־חֵֽת׃וַיְדַבֵּ֥ר אִתָּ֖ם לֵאמֹ֑ר אִם־יֵ֣שׁ אֶֽת־נַפְשְׁכֶ֗ם לִקְבֹּ֤ר אֶת־מֵתִי֙ מִלְּפָנַ֔י שְׁמָע֕וּנִי וּפִגְעוּ־לִ֖י בְּעֶפְר֥וֹן בֶּן־צֹֽחַר׃וְיִתֶּן־לִ֗י אֶת־מְעָרַ֤ת הַמַּכְפֵּלָה֙ אֲשֶׁר־ל֔וֹ אֲשֶׁ֖ר בִּקְצֵ֣ה שָׂדֵ֑הוּ בְּכֶ֨סֶף מָלֵ֜א יִתְּנֶ֥נָּה לִ֛י בְּתוֹכְכֶ֖ם לַאֲחֻזַּת־קָֽבֶר׃וְעֶפְר֥וֹן יֹשֵׁ֖ב בְּת֣וֹךְ בְּנֵי־חֵ֑ת וַיַּעַן֩ עֶפְר֨וֹן הַחִתִּ֤י אֶת־אַבְרָהָם֙ בְּאָזְנֵ֣י בְנֵי־חֵ֔ת לְכֹ֛ל בָּאֵ֥י שַֽׁעַר־עִיר֖וֹ לֵאמֹֽר׃לֹֽא־אֲדֹנִ֣י שְׁמָעֵ֔נִי הַשָּׂדֶה֙ נָתַ֣תִּי לָ֔ךְ וְהַמְּעָרָ֥ה אֲשֶׁר־בּ֖וֹ לְךָ֣ נְתַתִּ֑יהָ לְעֵינֵ֧י בְנֵי־עַמִּ֛י נְתַתִּ֥יהָ לָּ֖ךְ קְבֹ֥ר מֵתֶֽךָ׃וַיִּשְׁתַּ֙חוּ֙ אַבְרָהָ֔ם לִפְנֵ֖י עַ֥ם הָאָֽרֶץ׃וַיְדַבֵּ֨ר אֶל־עֶפְר֜וֹן בְּאָזְנֵ֤י עַם־הָאָ֙רֶץ֙ לֵאמֹ֔ר אַ֛ךְ אִם־אַתָּ֥ה ל֖וּ שְׁמָעֵ֑נִי נָתַ֜תִּי כֶּ֤סֶף הַשָּׂדֶה֙ קַ֣ח מִמֶּ֔נִּי וְאֶקְבְּרָ֥ה אֶת־מֵתִ֖י שָֽׁמָּה׃וַיַּ֧עַן עֶפְר֛וֹן אֶת־אַבְרָהָ֖ם לֵאמֹ֥ר לֽוֹ׃אֲדֹנִ֣י שְׁמָעֵ֔נִי אֶרֶץ֩ אַרְבַּ֨ע מֵאֹ֧ת שֶֽׁקֶל־כֶּ֛סֶף בֵּינִ֥י וּבֵֽינְךָ֖ מַה־הִ֑וא וְאֶת־מֵתְךָ֖ קְבֹֽר׃וַיִּשְׁמַ֣ע אַבְרָהָם֮ אֶל־עֶפְרוֹן֒ וַיִּשְׁקֹ֤ל אַבְרָהָם֙ לְעֶפְרֹ֔ן אֶת־הַכֶּ֕סֶף אֲשֶׁ֥ר דִּבֶּ֖ר בְּאָזְנֵ֣י בְנֵי־חֵ֑ת אַרְבַּ֤ע מֵאוֹת֙ שֶׁ֣קֶל כֶּ֔סֶף עֹבֵ֖ר לַסֹּחֵֽר׃וַיָּ֣קָם ׀ שְׂדֵ֣ה עֶפְר֗וֹן אֲשֶׁר֙ בַּמַּכְפֵּלָ֔ה אֲשֶׁ֖ר לִפְנֵ֣י מַמְרֵ֑א הַשָּׂדֶה֙ וְהַמְּעָרָ֣ה אֲשֶׁר־בּ֔וֹ וְכָל־הָעֵץ֙ אֲשֶׁ֣ר בַּשָּׂדֶ֔ה אֲשֶׁ֥ר בְּכָל־גְּבֻל֖וֹ סָבִֽיב׃לְאַבְרָהָ֥ם לְמִקְנָ֖ה לְעֵינֵ֣י בְנֵי־חֵ֑ת בְּכֹ֖ל בָּאֵ֥י שַֽׁעַר־עִירֽוֹ׃וְאַחֲרֵי־כֵן֩ קָבַ֨ר אַבְרָהָ֜ם אֶת־שָׂרָ֣ה אִשְׁתּ֗וֹ אֶל־מְעָרַ֞ת שְׂדֵ֧ה הַמַּכְפֵּלָ֛ה עַל־פְּנֵ֥י מַמְרֵ֖א הִ֣וא חֶבְר֑וֹן בְּאֶ֖רֶץ כְּנָֽעַן׃וַיָּ֨קָם הַשָּׂדֶ֜ה וְהַמְּעָרָ֧ה אֲשֶׁר־בּ֛וֹ לְאַבְרָהָ֖ם לַאֲחֻזַּת־קָ֑בֶר מֵאֵ֖ת בְּנֵי־חֵֽת׃

מאמרים על הפרק


מאמר על הפרק

מאת:

פירושים על הפרק


פירוש על הפרק

מאה שנה ועשרים וגו'. מדרך הלשון להקדים מספר הרב על המעט, ונמצא גם להפך בשני חיי יעקב; ומנהג הלשון בחשבון האחדים לכנות הנספרים בלשון רבים, שבע שנים, שלשה ימים והפך בחשבון העשרות והמאות שיכונה הנספר בלשון יחיד, מאה שנה ועשרים שנה, אחד עשר יום, שנים עשר חדש (רוו"ה), ונזכיר מזה בכי תצא בארבעים יכנו: שני חיי שרה. התעוררו המפרשים על יתור מאמר זה אחר שכבר הקדים ויהיו חיי שרה וגו', ונ"ל שיודיענו בזה מעלה גדולה ונפלאה של שרה אמנו, וזה: האדם למעלתו על כל הנבראים מצד הרכבתו מחומר העפר והנפש הרוחני, יש לו מעלה עליהם מצד הנהגתו א"ע, כי כל ברואי מטה אינם חיים רק חיי גשמי, והברואים העליונים חיים הרוחני לבד, אבל האדם מיועד כ"ז היותו לחיות חיים כפולים, חיות גשמי וחיות רוחני' כי מן הצורך אליו להשגיח תמיד על דברים הנצרכים אל חיי גופני כאכילה שתיה ושינה, גם לכל דברים האמצעים שהם הכנה לקיום גופו כמו עבודת אדם ועסקיו ומו"מ שלו שאינם רק מצד צרכי עוה"ז לבד, גם מן החיוב עליו לחיות חיות הרוחני מצד נפשו העליונה, והוא העסק בענינים רוחניים כמו העיון בתורה ובקיום מצותי', ושני מיני החיים האלה המיועדים לכל אדם מצד היותו מובחר הבריאה צריכים להיות אגודים אחוזים ונצמדים יחד לא יתפרדו לעולם, כי גם בעסקו בעניני צרכי גופו לא יהיה תכלית המכוון ממנו רק צרכי עוה"ז, אבל צריך שיתלוה אליו תועלת רוחניותו ונפשו שהם חיי עוה"ב, כי אם תהיה עסקו באכילה שתיה והליכה וישיבה וקימה ותשמיש ושיחה לצרכי גופו לבד להנאת עצמו ולהשלמת חפצו ותאותו לבד, הנה הוא מתדמה אל הברואים הפחותים ממנו במדרגה אל הבהמות וחיות שאינם מתעסקים רק בצרכי גופם לבד, אבל מן החיוב לו להיות עובד את בוראו תמיד גם בעסקו בצרכי גופו, באכילה להבריא את גופו להיות ראוי לעבודת בוראו, בשינה לתת לגופו מנוחה לצורך הבריאות שלא תטרף עליו דעתו מחמת מניעת השינה, כלל הדבר, האדם מצד מעלתו צריך תמיד לשקול במאזני שכלו לצרף תכלית נפשי ורוחני בכל תשמישי ארציים וגופניים, כי רק בדרך זה ממלא התכלית המכוון בהרכבת גשמיותו עם רוחניותו, אם יצרף ענין הרוחני ונפשי גם בעסקי גופני גשמי, והאדם הנמנע מלשום לב על שני מיני החיים האלה ואינו משגיח רק בעסקי ענינים ארציים, אף שהוא חי אין חיותו רק מצד גופו וכחיי הבהמה, אבל הוא מת מצד נשמתו כמאמרם, הרשעים בחייהם קרויים מתים, מבואר מזה כי האושר האמתי לאדם הוא בהיותו חי חיים כפולים, חיי הגוף עם חיי נפשי, מתעסק בעניני גשמי בכוונת תועלת רוחני, ועד"ז הוא חיי עוה"ז מצורף עם חיי עוה"ב, וזהו שהעידה התורה על שרה אמנו שבכל משך זמן עמידתה בארץ הנשמה הלזו, היתה חיה חיים כפולים הנזכרים, וזהו שאה"כ שני חיי שרה (דאס צווייפאכע לעבען שרה'ס), ר"ל שלא היתה חיותה חיות גופי לבד, אבל היתה מצורף אליו גם חיות הרוחני, ולפי זה מלת שני שם למספר הזוגי וזה שאמר ברבה מה צריך לומר שני חיי שרה באחרונה לומר לך שחביב חייהם של צדיקים לפני המקום בעוה"ז ובעוה"ב; והדברים מכוונים עם מה שאמרנו: לספד לשרה ולבכתה. הבכי רגיל לבוא קודם ההספד והיה ראוי לומר לבכותה ולספוד, אמנם לפי שהבכי יורה על הצער בבחינת אפיסת המת, וההספד הוא ספור שבחו להרגיש הנשארים מה שאבדו, ובצדיקים אין ראוי לבכותם מצד אפיסתם כי גדולים במיתתם יותר מבחייהם, לכן הקדים ההספד לבכי, להורות כי אין הבכי עליה רק מצד כנשארים וכענין ההספד, וזה ג"כ טעם כ' זעירא במלת ולבכתה (ר"ש יפה): ויקם מעל פני מתו. כשרצה להעריך דברי מבוקשו להשגת מקום קבר, העמיד עצמו סמוך לצד מתו במקום שפני' מגולה ונראה לעין, דבזה ירכך לבב שומעיו ונקל לו יותר להטות דעתם למלאות מבוקשו (ער שטעללטע זיך נאהע דעם אנגעזיכטע זיינער לייכע) ולשון יב"ע וקם אברהם מן מחמי אפין על מיתו - מלת מעל כמו מעל למזבח הקטרת (דה"ב ב"מ י"ט) שפירושו סמוך לו כמו ועליו מטה מנשה, וזבחת עליו, (ע"ש ר"ש ב"מ). וכן שרפים עומדים ממעל לו (ישעיה ו) וכ"כ הגר"א שם שהוא בד"מ כמו בתלמוד דרש ההוא גלילאה לעילא מר"ח, שאול וכו' לעילא מר' תנחום (שבת למ"ד) לפי שר"ח ישב והוא עומד, וכמ"ש והוא עומד עליהם, ומזה הפרד נא מעלי, סורו מעל אהלי האנשים - ולשון קימה ישמש גם על עמידה שאינה אחר ישיבה ושכיבה, רק לענין הכנה וזירוז והתחלת פעולה, וקמת ועלית, קום קח את אשתך, ויקומו לפני משה - ורי"א כתב שהי' אברהם מוטל על פני מתו עיניו על עיני' פיו על פי' ובוכה וצועק על פרידתה, ואמר הכתוב כי אברהם עצר ברוחו לדבר אל בני חת, ובדרכו תרגמו הלועזים (שטאנד אויף פאָן זיינעם טאָדטען). ודרך זה מגונה לאיש ההמוניי מכש"כ לאברהם: ואקברה מתי מלפני. כי כל זמן שלא נקבר המת והוא מוטל ונראה לעין יעציב מאד את לב קרוביו, ואף שהקבורה חיובה לעצמה משום בזיונא דמיתא, מ"מ הזכיר אברהם מלת מלפני, לצרף בבקשתו גם גודל צערו בהעדר קבורתה כדי לרכך לבב שומעי דבריו אם בשביל כבוד המת אם עבור כבודו להקל מעליו צערו. וכן אח"ז בעודו משתדל בהשגת מבוקשו אמר לקבור את מתי מלפני. אמנם אחר שהבטיחו עפרון השדה נתתי לך קבור מתך, ולא הוצרך להשתדל עוד, השמיט מלת מלפני ולא אמר רק ואקברה את מתי שמה, כי באמת עיקר השתדלותו היתה מפני כבוד המת: קבר מתך. כ' הטור בשם הר"ר מאיר, בכל הפ' אמר אברהם לשון יחיד תחלה ואקברה מתי מלפני על מת אחד, והשיבו לו דרך מוסר קבור מתיך אף אם הם רבים, וכן אח"כ אם יש את נפשיכם לקבור את מתי מלפני, ועפרון השיבו נתתיה לך קבור מתיך, וכן ואקברה את מתי שמה לשון יחיד והוא השיבו, ואת מתך קבור אף אם הם רבים, ע"כ. דבריו מיוסדים עמ"ש במדרש קבור את מתך מתים הרבה, ובמת"כ כתב ע"ז, מדכתיב מתיך ולא מתך. במח"כ שגה ברואה, דבמסורה איתא מתך ג' דהכא חסרים יו"ד דבחד מיתא מיירי, יחיו מתיך (ישעי' כ"ו) מלא יו"ד דבמתים רבים משתעי. וביפ"ת כ' דדריש אם למקרא כאלו כתיב מתיך ביו"ד. ול"נ דממלת את קדרשי הכי, דלעולם מלת את בא לרבות. עכ"פ אין מקום לדברי ר"מ ע"ד הפשט, ובאמת לא היתה בקשת אברהם לקבורת מתו זו לבדה, כי ביקש אחוזת קבר, שפי' קרקע שתהיה לו לאחוזה לעשותו בית הקברות: וישתחו. להראב"ע השתחויה הוא שישח ראשו, וזה משפט הנותן שבח לאחר, וכן יתרו השתחוה לחתנו. אמנם לרש"י (מקץ מ"ב ו', מ"ג כ"ו) לשון השתחואה משתטח לארץ בפישוט ידים ורגלים הוא. ונראה שיש הבדל בין השתחויה סתם ובין התתחויה לארץ שזה יתכן שהוא בפשוט ידים ורגלים (רוו"ה): ועפרון ישב. כתיב חסר אותו היום מנוהו שוטר עליהם (רש"י מרז"ל), כשתדקדק תמצא שבכ"מ שיאמר הכתוב פלוני ישב בתוך העם או בתוך הקהל ועדה וכדומה, הרצון בו לעולם שהיה נוהג שררה ביניהם, וזהו שימוש מלת תוך שמורה על אמצעות הדבר שהוא המקום הנכבד כלב באמצע הגוף, ולכן היושב באמצע העם הוא הנכבד והנוהג שרר' ביניהם; וזהו טעם קללת שמעי הנחלמי לא יהיה לו איש יושב בתוך העם הזה (ירמיה כ"ט), ופתרונו שלא יצא מזרעו איש הנוהג נשיאות בעם; וזהו טעם תשובת האשה הגדולה השונמית על שאלת אלישע היש לדבר לך אל המלך או אל שר הצבא ותאמר בתוך עמי אנכי יושבת (מ"ב ד'), ור"ל אני האשה הנוהגת שררה ונשיאות בתוך עמי ואינה צריכה לסרסור ביני ובין המלך או שר הצבא כי כאחד השרים אנכי וכשיש לי דבר אל המלך אביאנו אליו בלי סרסור. ולזאת קראה הכתוב בתחלת הספור אשה גדולה ר"ל אשה חשובה ושוררת; ולכן יפה ארז"ל שעפרון היה שופט בתוך בני חת, מדכתיב חסר וי"ו אמרו אותו היום מנוהו ולא היה לו התאר הזה בקבע אלא מאותו היום (רוו"ה) ובאמת גם לשון ישיבה לבד יורה על התמנות לשופט או למלך כמו ישב על כסא דוד אבי (מ"א ב') ואתה ה' לעולם תשב, שהישיבה בזה יורה ישיבת ממשלה ומשפט, כי כסא המלוכה וכסא המשפט אחד, ועל שניהם נאמר יושב, ליושב על המשפט (ישעיה כ"ה), וישב משה לשפוט את העם. לכן על ולוט יושב בשער סדום ארז"ל מינוהו שופט עליהם: נתתי לך וגו' לך נתתיהו. בשדה הקדים פעולת נתינה למלת הגוף ובמערה להפך, מבואר ר"פ וירא בן לשרה: אם אתה לו שמעני. א"ת אם את עביד לי טיבו, נראה שלדעתו לו שם תאר הוא לאיש שוחר טוב, וכפיו כן לבו, ולכן שם בעל הטעמים טעם מפסיק במלת לו להפרידו מן שמעני, ויהיה שמעני כפשוטו לשון פיוס הבא ע"מ הצווי בכ"מ, והמבאר לא הבין דברי אונקלס עד"ז ולכן האשימו שהוא מתנגד לבעל הטעמים (רוו"ה): ואת מתך קבר. עד הנה שהיו משתדלים בהשגת קרקע קבורה, וזה היה העיקר להם, לכן הקדימו פעל הקבורה, קבר מתך. וכעת שמקום הקבורה כבר הוסכם ביניהם ע"י מכירה, לכן הקדים את כבוד הנקבר, מתך קבר, דומה למ"ש בוהנה בן לשרה ולשרה בן: ויקם שרה עפרון. ע"י הכסף קם השדה להיותו לאברהם למקנה. ולמה שלמדו רבותינו מכאן המוכר את שדהו צריך לכתוב לו את השדה ואת סימניו, נראה לפרש ויקם נתקיים לו ע"י ספר המקנה, וכן היה כתוב בו: שדה עפרון אשר במכפלה וגו' לאברהם למקנה לעיני בני חת. ויקם לשון קיום כמו כל יקום שבפ' נדרים, (הנ"ל):

תנ"ך על הפרק

תנ"ך על הפרק

תוכן עניינים

ניווט בפרקי התנ"ך