פסוק א:ויהי כשמוע אדוני צדק וגו', הנה מה ששמע אדוני צדק הוא שהשמיד יהושע יריחו ומלכה והעי ומלכה, והיראה שירא ומה ששלח לקרוא המלכים לעזרו לא היה כל זה להלחם עם בני ישראל, כי אם להלחם עם יושבי גבעון. ואמנם הקדים אליו זה (לפי מה שאחשוב) להגיד שמלך ירושלים חשב (במה שהשלימו יושבי גבעון עם יהושע) שכבר פשעו יושבי גבעון בזה ארבעה פשיעות גדולות. האחת שבהיות שלכד יהושע יריחו והעי ומלכיהם (וזכר ביחוד המלכים להיות אדוני צדק מלך בהם וירא שמה יקרה לו מה שקרה אליהם) היה ראוי לכל יושבי הארץ שיצטערו עליו וישתדלו לנקום נקמתם, ומפני זה היתה נבלה גדולה אל יושבי גבעון להשלים עם יהושע, ולא שמו לב לרעת אחיהם ולא התעוררו לנקום נקמתם, וזהו ויהי כשמוע אדוני צדק וגו', כי לכד יהושע את העי ויחרימה וגו' וכי השלימו, ר"ל וכי עם כל זה השלימו יושבי גבעון עם בנ"י. השנית חשב איך (כאשר לכד יהושע יריחו והעי והשמיד מלכיהם) יושבי גבעון מרדו במלכם ואותו השליכו אחרי גום והלכו להשלים עם יהושע? וזה קשר גדול ליושבי הארץ שמבלי דעת מלכם ישלימו עם אויביו שזה מרד גדול, ולכן חשש אולי יעשו גם כן אנשי ירושלם כדבר הרע הזה. ובסתר ישלחו גם הם להשלים עם יהושע וימרדו בו כאשר עשו יושבי גבעון. וגם נכלל זה באמרו וכי השלימו יושבי גבעון עם בני ישראל, ר"ל יושבי גבעון השלימו בזולת מלכם במרד ובמעל. והשלישית חשב שאנשי המלחמה וכל שכן עם נשיהם וטפם מקניהם וצאנם לא יוכלו לילך בשדה זמן רב, אם לא יהיה להם ערים לשבת, ושיהושע לא היה יכול לישב ביריחו ובעי כי החרימם, ולכן לא היה מתמיד המלחמה אם לא השלימו יושבי גבעון, ועתה יהיו בקרבם ויתנו להם מזונות ויהיה זה סבת התמדת המלחמה, וזהו (ב) וייראו מאד כי עיר גדולה גבעון כאחת ערי המלחמה. והרביעית חשב שגבעון עשה נבלה בהשלים עם ישראל להיותה עיר גדולה מהעי ואנשיה גבורים, ועכ"ז לא עצרו כח להלחם והלכו להשלים, ומפני כל זה כדי שכל העם ישמעו וייראו ולא יזידון עוד לעשות כדבר הרע הזה, וגם כדי שישראל לא יתישבו בעריהם (ג) שלח לקרוא חמשת המלכים להחרים את גבעון. וזכר שהגבעונים שלחו אל יהושע לאמר (ו) אל תרף ידך מעבדיך, ר"ל כיון שבעבור היותנו עבדיך רודפים אותנו מלכי הארץ אל תרף ידך מעלינו. וזכר שבא יהושע לעזרם ולהצילם (ז) ושהקדוש ברוך הוא המס את הגוים ושהשליך עליהם אבנים מן השמים:
פסוק יב:פרשה אחת עשר בעמידת השמש בגבעון ליהושע ומה שאמר והתפלל עליו. תחלתה אז ידבר יהושע וגו', עד וישב יהושע וכל ישראל וגו':
פסוק יב:ויען וביען היתה זאת הפרשה מטרה לכל המעיינים יורו חציהם נגדה, ראיתי להרחיב הדבור בה, וכדי שאכלול דבריהם ומה שיעירו עליו הכתובים אחקור בה ששה חקירות. בראשונה בדרך שאלה כדרכי, אחר כך אביא שלשה עיונים. אחד במה שנמצא בזה הענין לחכמינו ז"ל. שני בהתרת הספקות שהעירו עליהם השאלות. שלישי בביאור דברי הפרשה כפי הפשט אצלי:
פסוק יב:השאלה הראשונה מהו הפועל בנס הזה? האם הוא הבורא ית' או השכל הפועל? והרלב"ג בספר מלחמות שלו פרק עשירי מהחלק ב' מ"ו אמר שהפועל בכל הנפלאות בכלל הוא השכל הפועל ושאינו הבורא ית', וטען כל זה מהיות השכל הפועל מודיע לנביא המופתים קודם שיבאו, וזה לא יהיה אם יהיה הוא הפועל אותם, וגם מאשר יהיה בחק הבורא שנוי וחדוש ידיעה, וגם שיהיה אז פעל השכל הפועל הטבעי יותר שלם ומתמיד מפעל האל בנסים שהוא הפסד ודבר בלתי מתמיד, ואמר שהשכל הפועל (מצד ידיעתו בסדור הדברים אשר בכאן) יאות אליו פעל הנסים כמו שיאות לו הפעל הטבעי כלו:
פסוק יב:השאלה השנית בתכלית זה הנס, ולהיות התכלית קודם במחשבה ראוי שיקדם ידיעתו, והמחברים אמרו שהתכלית הוא אם להקנות אמונה ושלמות נפשי, או להקנות טוב גופני ולהציל החשובים, ואם היה הנס בכאן עמידת השמש מתנועתו לא ידענו תכלית אליו, כי נצחון המלחמה כבר יעשהו האל ית"ש גם מלבד עמידת השמש, וכאמרו תשועת ה' כהרף עין, וכבר העיר על זה הרלב"ג בפירושו לזאת הפרשה, כ"ש שכבר יוכל להיות התשועה על ידי האבנים שהשליך עליהם האל ית' מן השמים, ונהיה זה ביום ובלילה:
פסוק יב:השאלה השלישית בחומר זה הנס, האם היה הנס בגרם השמימיי, שנתבטל או נתאחר מתנועתו או היה בתשועת המלחמה ומהירות הנצחון? והחכם הנזכר כתב באותו הספר ובפי' הפרשה ג"כ שהיה הנס במהירות המלחמה ולא בחומר הגלגל. וטען על זה מפאת הפועל שהיה אצלו השכל הפועל, והוא מושפע מהגרמים השמימיים ולא יוכל לפעול בהם, ומפאת התכלית שיהיה הנס הגדול ההוא ללא תכלית מתיחס אליו. ואחרים טענו מאשר לא יתקיים העולם אלו היה נח הגלגל היומי, וגם שלהיותו כדורי אי אפשר בו המנוחה. והרמב"ם בספר מורה הנבוכים פרק ל"ה ח"ב העיר על היות הנס הזה בערך ישראל לא בערך הגלגל, אם לא כי הביאו בסודותיו ובקוצר דבריו שמה. והפסוקים עצמם יורו סתירה בזה, כי אמרו ויעמוד השמש יורה שהיה הנס בה, ואמרו ולא היה כיום ההוא לפניו וגו', כי ה' נלחם לישראל יורה שהיה הנס במלחמה:
פסוק יב:השאלה הרביעית בצורת הנס הזה, ר"ל כי אם היה בגרם השמימיי, האם היה הפסקו מהתנועה ומנוחתו בעצם? או אם היה אחור התנועה והיותו יותר מאוחרת ומתונה כדעת ה"ר חסדאי ז"ל שהביא במ"ב פ"ג מספר אור ה' אשר לו? ובפסוקי הפרשה עצמה יראה סתירה בדבר הזה, כי אמר וידום השמש ויעמוד השמש יורה על הפסק התנועה, ואמרו ולא אץ לבוא יורה שלא בא במהירות כי אם באיחור:
פסוק יב:השאלה החמשית בזמן שהתחיל בו זה הנס ובזמן שהתמיד ר"ל כי אם היה הנס בעמידת השמש או בתשועת המלחמה, באיזה מצב היה השמש כשקרה זה? האם היה בחצי היום כדעת הרלב"ג, או בעת שקיעתו כדעת ה"ר חסדאי ז"ל? ובפסוקים יראה סתירה ג"כ בדבר הזה, כי אמרו שמש בגבעון דום וירח בעמק אילון וגם אמרו ולא אץ לבוא, יורה שהיה סמוך לשקיעה, אמנם אמרו ויעמוד השמש בחצי השמים, יורה שהיה בחצי היום, וגם אם התמיד שעות הרבה כדעת חז"ל (ע"ז פ"ב כ"ה), או חצי שעה כדעת ה"ר חסדאי? השאלה הששית באמצעי שנעשה הנס על ידו והוא הנביא, האם יורה זה מעלתו על כל הנביאים ואף על מרע"ה? וזה כי אם היה בחומר הגלגל יתחייב שיהיה מעלת יהושע בנבואה למעלה ממעלת מרע"ה, יען היתה מעלת הנבואה כפי מעלת המופתים, והיה מעלתם כפי מעלת הנושא אשר יהיו בו, ולהיות חומר הגרם השמימיי יותר מעולה מהחומר השפל, יהיה א"כ מופת יהושע יותר גדול ממופתי משה, והכתוב אמר (דברים ל"ד י') ולא קם נביא עוד בישראל וגו', לכל האותות והמופתים, וכבר העיר גם לזה הרלב"ג בספרו ובפי' הפרשה ומלבד שש השאלות האלה הנה נעיר עוד על שאר הספקות אשר בפסוקים כפי הפשט בעיון השלישי בפירוש הפרשה, ואחרי הצעת השאלות אתחיל בעיונים:
פסוק יב:העיון הראשון במה שנמצא לחז"ל בענין זה הנס, אמרו במסכת ע"ז פ"ב (דף כ"ה ע"א) וידום השמש וכמה קם? אריב"ל כ"ד שעות, אזל שית וקם שית, אזל שית וקם שית, כוליה מילתא כיום תמים, ר' אלעזר אומר ל"ו שעות, אזל שית וקם תריסר, אזל שית וקם תריסר, עמידתו כיום תמים. ור' שמואל בר נחמני אמר מ"ח שעות, אזל שית וקם תרתי סרי, אזל שית וקם תרתי סרי, אזל שית וקם כ"ד שעות ולא אץ לבוא כיום תמים, מכלל דמעיקרא לאו כיום תמים הוה. איכא דאמרי בתוספתא פליגי וגו'. והתבונן שכל שלשת החכמים האלה קיימו וקבלו ד' הקדמות ביניהם בדרוש הזה:
פסוק יב:ההקדמה הראשונה שהנס הוא הפסק תנועת הגלגל ומנוחתו, והנה קבלוה ממה שאמר הכתוב וידום השמש ויעמוד השמש:
פסוק יב:וההקדמה השנית היא שהתחלת הנס היה בחצי היום, וקבלוה מאמרו ויעמוד השמש בחצי השמים:
פסוק יב:וההקדמה השלישית היא שהיו שמה שתי עמידות לשמש, וששתי פעמים עמד באותו יום, וקבלו זה ממה שאמר וידום השמש ויעמוד השמש, וגם מאמרו ויעמוד השמש בחצי השמים, שהוא בחצי היום שהיה בו העמידה הראשונה, ולא אץ לבוא כיום תמים שהוא בעת השקיעה שלא אץ לבוא ועמד שנית:
פסוק יב:ההקדמה הרביעית היא בהליכת השמש באותו היום היה שש שעות מהבוקר עד חצי היום, ואז עמד והלך שש שעות אחרות ועמד, והנה קבלו היות זמן ההליכה תמיד שש שעות, לפי שבהיות התחלת הנס בחצי השמים וקם לרבנן שהיום י"ב שעות, א"כ יחוייב שהיה הליכת השמש מהבוקר מעת הזריחה עד חצי היום ו' שעות, ובמהלך השני ילך ג"כ שש שעות אחרות להשלים היום. הנה בארבעת ההקדמות האלה לא נפל ביניהם מחלוקת כלל, אבל חלקו בזמן המנוחות והתמדתם. והיה דעת ר' יהושע שהיו המנוחות כמו המהלכים, שש שעות מהלך שש שעות במנוחה, ושהוא היה כיום תמים, רוצה לומר שכל זה מנוחה ותנועה היה עולה לכ"ד שעות שהוא היום התמים הכולל יום ולילה. ור' אלעזר אמר שכל אחת מהעמידות היה כפל התנועה שהם י"ב שעות בעמידה האחת, וכ"ד שעות בשני העמידות, והנה הביאו אל זה הכתוב שאמר ולא אץ לבוא כיום תמים, ירצה שמה שלא אץ לבוא (והוא זמן העמידה בשתי הפעמים) היה כ"ד שעות כיום תמים שהוא בן כ"ד שעות. ור' שמואל בר נחמני אמר שפסוק ולא אץ לבוא לא נאמר כ"א על העמידה האחרונה לבדה, והיא היתה כיום תמים, רוצה לומר כ"ד שעות, ואמנם המנוחה הראשונה קם ליה שהיה י"ב שעות כר' אלעזר, לפי שכל עמידת השמש סתם הוא י"ב שעות כמו שהוא בלילה בהיותו תחת הארץ. ואחרים אמרו שהמחלוקת הזה היה בין החכמים האלה בתוספת, רוצה לומר בזמן המנוחות, שחשב ר' יהושע שהיה כ"ד שעות כלם עמידה, ור' אלעזר ל"ו שעות כלם עמידה, ור' שמואל מ"ח שעות כלם עמידה. ושם דרשו על ספר הישר (שם) זהו ספר אברהם יצחק יעקב שנקראו ישרים, שנ' (במדבר כ"ג י') תמות נפשי מות ישרים, רוצה לומר ספר בראשית, והיכא רמיזא? (בראשית מ"ח י"ט) וזרעו יהיה מלוא הגוים, אימתי יהיה מלוא הגוים? בשעה שעמדה לו חמה ליהושע. ר' אלעזר אומר זה ספר משנה תורה דכתיב ביה (דברים ו' י"ח) ועשית הישר והטוב, והיכא רמיזא? דכתיב בהם (שם ל"ג י"ז) עמים ינגח יחדיו אפסי ארץ, בשעה שעמדה לו חמה ליהושע. ר' שמואל בר נחמני אומר זה ספר שופטים וגו'. ושם נאמר עוד, תאנא כשם שעמדה לו חמה ליהושע כך עמדה לו למשה ולנקדימון בן גוריון, הנה הוכיחוהו שם למשה מג"ש, שאמר (דברים ב' כ"ה) היום הזה אחל תת פחדך ונאמר ביהושע היום הזה אחל גדלך ומאסמכתות אחרות. הנה זהו מה שהבינו חז"ל בנס הזה, ומדבריהם הותרו לדעתם קצת מהשאלות הקודמות. והעולה בידינו מדבריהם (עם היות שהכתובים אפשר שיפורשו באופן אחר זולת מה שפירשו אותם ז"ל) שהיה באמת הנס בגרם השמימיי בהפסק תנועתו, ועליהם ראוי שנסמוך בזה כי הוא האמת ומסכים לפשט הכתובים. ואמנם איך יותרו הספקות שזכרתי לדעתי, הנה הוא כפי מה שאומר:
פסוק יב:העיון השני בתשובת השאלות. ולראשונה אומר שהדעת במציאות השכל הפועל נותן הצורות הוא דבר נפלו בו אחרוני חכמי הישמעאלים, ונמשכו אחריהם רבים מחכמי אומתינו, והוא באמת היה למכשול ולאבן נגף לפני בני ישראל, כי הם האמינוהו נותן הצורות ושהוא השם נפשנו השכלית בחיים, וצור ילדם שכחו שאמר (ישעיה כ"ז י"ו) כי רוח מלפני יעטוף וגו', בהולדת הרוח ושאר הנפשות החומריות אמר מלפני יעטוף, אבל בנפש השכלית אמר ונשמות אני עשיתי. האמינוהו שהוא צרור החיים, וששכר הנשמות הוא הדבקם עמו אחר המות, והתחייב אליהם שהתאחדו בו והיה כצדיק כרשע ולא האמינו בדברי האשה החכמה שאמרה (שמו' א' כ"ה כ"ט) והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים את ה' אלהיך, ביארה שהצרור הוא הבורא יתברך. האמינוהו השומר והמשגיח בעולם הזה. ולא נתנו לב למה שאמר דוד המלך ע"ה (תהלים ל"ג ו) בדבר ה' שמים נעשו וגו', כי הוא אמר ויהי וגו', אשרי הגוי אשר ה' אלהיו וגו', משמים הביט ה' ראה את כל בני האדם ממכון שבתו השגיח אל כל יושבי הארץ היוצר יחד לבם המבין וגומר, הנה ביאר שאותו האל שברא העולם הוא אלהי ישראל ובחר בהם, והוא הוא המשגיח בעולם הזה. האמינוהו המשפיע בנביאים המנבא אותם, והתחייב אליהם היות הנבואה דבר טבעי, והכחישו דברי הנביא ישעיהו ע"ה (ישעי' מ"ב ה') כה אמר האל ה' בורא השמים ונוטיהם רוקע הארץ וגו', נותן נשמה לעם עליה וגו', אני ה' קראתיך בצדק ואחזק בידיך וגו', שביאר שהאל שברא שמים וארץ הוא נותן הנשמה הוא המדבר לנביא ומחזיק בו להשלים העם על ידו, כמו שאמר (שם) לפקוח עינים עורות וגו', ואעפ"י שיהיה זה פעמים על ידי אמצעי, אין המלט מהיות הנבואה ממנו יתברך ברצון פשוט פרטיי ועל דרך נס, וחתם הדברים אני ה' הוא שמי וכבודי לאחר לא אתן. האמינוהו פועל הנפלאות כלם, ושאין הבורא יתברך פועל אותם, ושכחו מאמר מרע"ה (שמות ט"ו) מי כמוך באלים ה' מי כמוך נאדר בקדש נורא תהלות עושה פלא, והמשורר אמר (תהילים ע״ז:ט״ו) אתה האל עושה פלא, ואמר עוד דוד המלך ע"ה (שם קל"ו) הודו לאלהי האלהים וגו', הודו לאדוני האדונים וגו' לעושה נפלאות גדולות לבדו וגו', לעושה השמים בתבונה וגו', לרוקע הארץ על המים וגו', לעושה אורים גדולים וגו' את השמש לממשלת ביום, למכה מצרים בבכוריהם וגו', הנה ביאר שהאל יתברך הוא אלהי האלהים, רוצה לומר סבת השכלים הנבדלים, ואדון האדונים, רוצה לומר אדון הגלגלים שהם אדוני הארץ, כמו שפירשוהו במכילתא ז"ל (פר' בשלח), והביאו הרב המורה פ"ו ח"ב. הוא הוא שברא העולם, הוא עצמו פועל הנפלאות ואין עמו אל נכר בזה, וראוי היה לשיהיה כן, כי היה מעשה הנסים ממין הבריאה הרצונית המיוחדת אליו יתברך ואינה מהסדור הטבעי הנהוג המסור לכוכבים ולכל צבא השמים או לשכל הפועל לדעת המאמינים אותו. בי אדוני מה אומר אחרי אשר הפך ישראל דברי אלהים חיים ושמו פניהם כחלמיש, לומר שה' ואלהים הנמצא בדברי הנביאים ובפעל הנסים הוא שם השכל הפועל, אוי לאזנים שכך שומעות, ועליהם באמת נאמר (ירמיה ה' י"ב) כחשו בה' ויאמרו לא הוא, וימירו את כבודו בשכל נבדל אחרון וקטן שבשכלים, ויאמרו אלה אלהיך ישראל אשר העלוך מארץ מצרים. שומו שמים על זאת, הנה בני אדום לא תשוער חכמת חכמיו ובינת נבוניו תסתתר כי אין מספר, ויולדו להם אנשים חכמים ונבונים וידועים, הביאו עצה עשו פלילה בחכמת הדבור. בחכמת הטבע, ובאלהיות ובכל חכמת הלמודים, חכמו מחכמת כל בני קדם ואין קצה לספריהם אשר חברו, ועם זה שלחו יד בתורת משה איש האלהים והענדוה עטרות להם, ועתה עברו איי כתיים וראו, האם היה בהם איש שיספק בחידוש העולם או בדבר מהנפלאות? ראו דבריהם במהות הנפש ובהשארותה ובנבואה ובמופתים, היש בהם פוצה פה ומצפצף נגד פשוטי התורה עם כל הפלגת חקירותיהם בחכמות? ויחפאו בני ישראל דברים אשר לא כן ודברו אשר לא כדת על ה' ועל משיחו בחדוש העולם, בהשגחת האלוה וידיעתו, במהות הנפש ובהשארותה, במעשה הנסים ובכל יתר האמונות האמתיות. הנה זה עם נבל ולא חכם נפלו במהמורות בל יקומו, ויכתבו אותם על ספר למען ירוץ קורא בו, הביטו וראו אם יש מכאוב כמכאובינו, עלו מושיעים מהר אדום ותבונה מהר עשו ונתישרו באמונותיהם, עם היותם העם ההולכים בדרך שכלם לא ראו אור הנבואה ולא שרה באנשיהם, ואנשים מבני ישראל מבני הנביאים עושים כוונות למלאכת השמים, ר' אבנר ר' יהושע הנרבוני אבן כספי ר' יצחק אלבלג ר' חנוך פרסה ורבים אחרים. גם בלא דעת הראו עצמם חכמים בדברם על ה' תועה, כל אחד מתנשא לאמר אני אמלוך נש"א הוא בישראל בגלותם פנים בתורה שלא כהלכה. ומה לי להביא עוד שמותם על שפתי, וספר כתב איש ריבי הרלב"ג יעיד על זה דעת שפתיו ברור מללו, ראה דעתו בחדוש העולם, שכתב שקדם לו חומר בלתי שומר תמונתו, ראה דבריו בנפש ובנבואה ובאותות ובמופתים אסור לשומעם כ"ש להאמין בהם. ואני בספר מחזה שדי אשר אני עושה לעם, הפלגתי החקירה בדרושים האלה כלם כפי שרשיהם ודרכי החכמה והתורה, להראות העמים והשרים שתורת ה' תמימה מחכימת פתי לא נחסר כל בה, ושהאמת כפי פשוטי הכתובים ושדרכי החכמים האלה צלמות ולא סדרים, ואין המקום הזה ממה שיאות בו זו הויכוח, אמנם מרוב שיחי וכעסי דברתי עד הנה, כי ידעתי שהוא עון פלילי, ושאם היום הזה היינו חרפה לשכנינו ומצאונו צרות רבות ורעות הסבה האמתית בו היא עון המינות אשר זרחה במצחינו, ועל כן אמרתי הלא על כי אין אלוהי בקרבי מצאוני הרעות האלה. ועם היות שבאותו חבור הרחבתי החקירה בענין השכל הפועל הזה אשר שמוהו המחברים האלה ומה מלאכתו, ושם נתוכחתי עם הרלב"ג בשלמות, אין המלט במקום הזה משאעיר בתשובת דבריו בקוצר מופלג ריש מלין אומר: והנה אמרתי שפועל הנפלאות אינו השכל הפועל, כי אם הש"י לבדו, כי הוא אשר ברא הדברים הטבעיים על מה שהם עליו והוא היכול לשנות את תפקידם מטבעם, וטענות הרלב"ג אין בהם ממש, לפי שאנחנו נאמר שהמודיע לנביא מה שיהיה אינו השכל הפועל מפאת עצמו כי אם הבורא יתברך הוא המשפיע הוא המודיע מה שיהיה והנפלאות שיעשה קודם היותם, ועם היות שיעבור השפע וההודעה ההיא על ידי אמצעי או אמצעיים, לא מפני זה נכחיש היותו הוא יתברך הפועל בעצם והוא המודיע את כל זה. ומה שטען מחדוש ידיעה וחדוש רצון, הנה כמו שנסבלהו בבריאת העולם ככה נסבלהו במעשה הנסים, גם כי אין בזה חדוש רצון, כי האל ית' תמיד ירצה ההטבה, ובהיות הסדר הטבעי מנגד אליה, ישנה אותו לתכלית ההשלמה והטוב אשר ידעהו וירצה בו תמיד, ולזה כוונו חכמינו זכרונם לברכה (ב"ר פר' ה' ז' ע"ב) באמרם תנאים התנה הקדוש ברוך הוא במעשה בראשית וכו', כמו שביארתי באותו חבור (מחזה שדי). ומה שטען שיהיה פעל השכל הפועל המסודר הטבעי יותר שלם מפעל האל הנסיי גם זה הבל ורעות רוח, כי הפעל הטבעי המסודר והפעל הנסיי כלם מאתו יתברך אם לא שהטבעי יעשה אותו ע"י אמצעיים בסדור מוגבל לא יוכלו לשנותו, והפעל הנסיי יעשהו יתברך בעצמו, ר"ל שיצוה עליו בפרט לעשותו, כי אין יכולת באמצעיים לעשות כ"א המסודר. הנה ביארתי בראשי דברים איך לא ימשך ספק כלל בהיות הפועל בנפלאות הוא הבורא יתברך וכמו שאמר (תהלים קל"ו) לעושה נפלאות וגו', והותרה בזה השאלה הראשונה:
פסוק יב:ולשאלה השנית אומר שבקשת התכלית בדברים האלהיים כבר זכר הרב המורה בפי"ג ח"ג שהוא בלתי ראוי, כי התכלית בהם הוא רצונו יתברך וכפי מה שגזרה חכמתו נעשו הדברים, ולכן במקום הזה אין ראוי שנשאול למה עשה הקדוש ברוך הוא הנס הזה? ודי לנו שלא יעשה ה' אלהים דבר נסיי כ"א להכרח, כ"ש שאם היו הנסים והנפלאות להשלים הרואים בשלמות הנפשיי באמונות ובשלמות הגופני כדעת כלל המחברים, הנה היתר זה הוא ממה שיקל, לפי שהיה זה הנס מקנה באמת לעם ישראל אמונה עליונה אמתית, בשהאל ית' הוא אלהי האלהים ואדוני האדונים ושהוא העושה השמים בתבונה ורוקע הארץ על המים, כי במה שראו מהעברתם את הירדן ביבשה חכמו והשכילו כי האל יתברך רוקע הארץ על המים, ושמה שעשה ביריחו האמינו כי לה' מצוקי ארץ, ובמה שהעמיד השמש ברקיע השכילו שהשמים שמים לה' ושהם מהבריאה המחודשת כיתר הדברים, ולכן הוא יתברך אומר לחרס ולא יזרח וגומר. הנה א"כ בא מזה הנס שלמות נפשיי גדול מאד, וגם כן היה בזה טוב גופניי, לפי שחמשת מלכי האמורי נקבצו שם על גבעון, ואם היו הם וכל חייליהם נשמדים עד בלי השאיר להם שריד תשאר כל הארץ נכבשת במעט מהמלחמה, כי יהיו גבוריה מתים במלחמה הזאת, ומפני זה התעורר יהושע להלחם בהם לא לבד להציל יושבי גבעון, ולזה אמר אל תירא מהם כי בידך נתתים וגו', רוצה לומר כי יתנם בידו באופן שאחרי זה בכיבוש הארץ לא יעמוד איש בפניהם, וכן היה שאחרי הנצחון הזה במהירות רב וזמן מועט לקח יהושע את כל הארץ ולכד כל הערים אשר סביבותיהם כמו שאמר בפעם אחת, ומלבד זה הטוב הגופני הנמשך מהנצחון ההוא הנה עוד יהיה לישראל כבוד גדול בנצחון חמשת מלכים כאלה. ולפי שהיה הארץ אשר ראוי שירדפו אותם בני ישראל ארוכה ורחבה, מגבעון שהיה בגבול בנימן עד אילון שהוא בגבול דן, ולא היה שהות ביום כפי מצב השמש להאיר על הארץ כפי הטבע כל כך מהזמן שיספיק לישראל לרדוף אחריהם כל אותו הדרך, והיו אליהם סכנה עצומה ללכת בלילה בארץ אשר לא ידעו. כי אולי תהיה בארות בארות חמר ויפלו שמה והאויב יהפך אל הרודף, לכן בקש יהושע מהאל יתברך שיעשה להם זה הנס להאיר להם. ואינו מהספק למה יבקש על זה ולא יבקש שימיתם בפתע או ישליך עליהם אבני אלגביש עד אבוד אותם? לפי שהיה בוחר בזה הנס להיותו כבוד גדול לישראל בנקמתם מאויביהם, וגם לפי שהיו אצל יהושע כל הנסים בחק הבורא שוים, כמו שאזכור בתשובת השאלה הג'. הנה התבאר מזה שהיו בנס הזה תכליות מעולים נפשיים וגופניים, והותרה בזה השאלה השנית:
פסוק יב:ולשאלה השלישית אשיב שכבר למדנו התנא (פרקי אבות פ"ד מ"ב) שעבירה גוררת עבירה, וכאשר המחברים קבלו שהפועל בנפלאות הוא השכל הפועל, מיד התחייב אליהם שלא יהיה נס בחומר הגלגל כי אם בחומר השפל הזה לבד, שמהדעת הנפסד הראשון התחייב הדעת המושחת השני, ולכן האמנתי כי האל יתברך הוא פועל הנפלאות כלם, ושכל הנמצאים עליונים ותחתונים בידו כחומר ביד היוצר, הוא בראם הוא הטביעם כסדרם הנהוג, הוא לבדו ישנה טבעיהם וכאשר יחפוץ. ולמה יקשה בחקו שנוי טבע הגרמים השמימיים משנוי טבע הגרמים החמריים האלה? כי הנה יחד נבראו במעשה בראשית השמים והארץ, וכלם נבראו כאחד וכלם היו אחרי האפס המוחלט וכמות זה כן מות זה אצלו יתברך, ולכן אפשרות הנס בחקו יתברך שוה ודומה בנעשה כגשם השמים לנעשה בחומר הארץ. ובאמת לא הוקשה למחברים הנס והשווי בגרמים השמימיים, כי אם לקבלם היות פועל הנסים הוא השכל הפועל, אבל בהיותו האל יתברך כל הנסים שוים בחקו, ואם היה שהגלגל היומי לא ינוח בטבע, ואם ינוח יחרב העולם בכללו והיותו כדורי יחייב התנועה בהכרח, הנה כל זה הוא כפי השרשים הטבעיים, אבל ברצות ה' אין המלט להיות השמים ושמי השמים נחים ועומדים והארץ לעולם עומדת, ושינוח הכדורי ויתנועע הגשם הישר, כי המים גם כן מטבעם יבקשו המטה לכבדותם, ועכ"ז בדרך נס נצבו כמו נד נוזלים, התראה כל זה יותר נמנע מהבריאה הראשונה שנבראו מהאין המוחלט? ואיוב אמר (איוב ט' ב' וכו') אמנם ידעתי כי כן ומה יצדק אנוש עם אל חכם לבב ואמיץ כח וגו', המעתיק הרים ולא ידעו וגו', המרגיז ארץ ממקומה וגו', האומר לחרס ולא יזרח ובעד כוכבים יחתום, הנה השוה הפלאות הנעשות בארץ לנסים שיעשו בשמש ובכוכבים שהם הגשמים הנכבדים. ונתן הסבה בזה ואמר (שם) נוטה שמים לבדו וגומר, ודורך על במותי ים, ואומר עושה עש כסיל וכימה וחדרי תימן. ונתן גזרה כוללת שבנמצאים כלם יפעל הנפלאות, וזהו אומרו (שם) עושה גדולות עד אין חקר ונפלאות עד אין מספר, ר"ל שכיון שהאל ית' עשה השמים כמו שעשה הים והיבשה וככה ברא הכוכבים כמו שברא הרוחות וחדרי תימן, ראוי הוא אם כן שבאלו ואלו יעשה גדולות ונפלאות לאין מספר, וחבקוק הנביא אמר מסכים לזה (חבקוק ג' י') ראוך יחילו הרים זרם מים עבר נתן תהום קולו רום ידיהו נשא, שמש ירח עמד זבולה לאור חציך יהלכו לנוגה ברק חניתך, בזעם תצעד ארץ באף תדוש גוים, יצאת לישע עמך לישע את משיחך וגו', שזה כלו נאמר על נסי יהושע. ואמר ראשונה שעשה עמו להפליא בארץ במה שפעל ביריחו, וזהו ראוך יחילו הרים, ובהעברת הירדן ביבשה וזהו זרם מים עבר נתן תהום קולו וגו', ובעמידת השמש בגבעון וזהו שמש ירח עמד זבולה, ואמר לאור חציך יהלכו לנגה ברק חניתך על האבנים שהשליך הקב"ה בזמן אותו הנס על האומות מן השמים להומם ולאבדם. ואמר שהנה התחברו בזה שתי סבות, האחת רשעת הגוים, והשני שבועת האבות להטיב לישראל, וזהו שאמר בזעם תצעד ארץ באף תדוש גוים שהם האומות, יצאת לישע עמך שהם ישראל לישע את משיחך שהוא יהושע וגו'. הנה התבאר מזה שהיה חומר זה הנס בגרם השמימיי בהפסק תנועתו, ואמנם הסתירה שיראה בכתובים בענין הזה אפרש אותה בעיון השלישי בביאור הפרשה, והותרה בזה השאלה השלישית:
פסוק יב:ולשאלה הרביעית אשיב שבצורת הנס הזה היה ביטול תנועתו, והתימה מהר"ר חסדאי ז"ל (שהוא משלומי אמוני ישראל) מי הביאו לברוח מהאמין מנוחה בגלגל והפסק תנועתו ונטה להאמין בו איחור תנועה? האם היה זה אצלו יותר אפשרי מזה? הנה באמת שניהם ביטול התנועה ואיחורה ממה שהיא ושנוי כל שהוא מהסדור אשר הגרמים השמימיים עליו נמנעים בחק הטבע ושניהם ביכולת האלהי האפשריים מאוד, כמות זה כן מות זה. ואם הביאו לזה אמרו ולא אץ לבא כיום תמים? הנה נתלה באילן קטן, כי הכתוב יסבול פירושים כמו שאבאר בפירוש הפרשה, וגם אמרו וידום השמש ויעמוד השמש לא יסבול שיהיה פירושו איחור התנועה, כי אם מנוחתה והפסקה. הנה א"כ ראוי שנאמין שהיה הענין כמו שיורה פשט הכתובים, וכמו שקבלוהו חז"ל (ע"ז פ"ב כ"ה) בקבלתם האמתית שהיה הפסק תנועה לא איחורה, ואמנם הסתירה שיראה בפסוקים בזה הענין אנכי אפרש אותה בעיון השלישי בפירוש הפרשה. והותרה השאלה הרביעית:
פסוק יב:ולשאלה החמשית אשיב שכפי פשט הכתובים הנה יסבול שהיה תחלת הנס בהיות השמש בחצי היום, והוא אמרו ויעמוד השמש בחצי השמים, ואינו מהקושי למה יבקש יהושע זה אם היה אז בחצי השמים שהוא חצי יום והיה די בזמן להשלים הנקמה? כי כבר אמרתי שהוא ראה שהיה הכרחי לעם לרדוף אחרי האויבים מגבעון ועד עמק אילון שהיה מרחק גדול, ולא היה מהאפשר שיעברו כלו ביום ההוא ממחציתו עד השקיעה כי רב מהם הדרך, וכל שכן שיקשה זה עם התמהמהות המלחמה, ולכן בקש שמש בגבעון דום וירח בעמק אילון, כי עד אותו גבול היה צריך האור, ולא התפלל אלא שיתמיד אור היום עד היותם בעמק אילון וזהו וירח בעמק אילון, רוצה לומר וירח ידום עד היות ישראל בעמק באותו גבול מהאילון, ולפי זה לא יתחייב מלשון הכתוב שהיה זה סמוך לשקיעת החמה, ולא שהיה כבר הירח מגולה לעיניהם בעמק אילון, כי אם שהיה יהושע יודע שבעת הגלותה שמה תכלה המלחמה, ורמז המקום הנאות לרדיפת המלחמה כפי הצורך וההכרחי לנצחון האויבים. הנה הפירוש הזה כבר יסבלוהו הכתובים, אבל לדעתי לא היה הנס כי אם בעת שקיעת החמה כמו שאפרש בדברי הפרשה. והעולה מזה ששני הדעות אפשריים כלם נכוחים למבין וישרים למוצאי דעת כמו שאבאר, עם היות שחז"ל (כמו שהבאתי) הסכימו היות הנס בחצי היום: ואמנם התמדת הנס נעותי משמוע דברי ה"ר חסדאי ז"ל שכתב שהתמיד בקרוב לחצי שעה, והנה לזמן קטן כזה לא יבקש יהושע נס כ"כ גדול ולא ישנה הקדוש ברוך הוא הגורמים השמימיים, ואם הביאו אל זה כדי שיהיה הנס בלתי מורגש לישראל בהיותם במלחמה, וכ"ש לאומות שלא הגיעה אליהם בו הקדמת ידיעה, כמו שיראה מדבריו הנה יהיה א"כ הנס ללא צורך, כי בהיותו בלתי מורגש לא יקנה אמונה ושלמות נפשיי, ובהיותו כל כך קטן לא יקנה טוב גופני והצלה, וא"כ בא הנס ללא צורך כלל, וחי נפשי שבאמת לא ידעתי הזה או זה יכשר, אם הכחשתו כדברי הרלב"ג או המעטתו כדברי ה"ר חסדאי, וטוב משניהם דעת חכמי התלמוד, שהקטן שבכלם אמר שהתמיד העמידה בשני הפעמים שנים עשר שעות, והגדול שבכלם יאמר שהתמידו העמידות ההם מ"ח שעות, ומי יודע אם נתפרסם הנס ההוא באותו זמן הרבה? עם היות שרובי האנשים כשיארע אליהם העסק בשמחה ובתענוג או באבל והדאגה לא ירגישו בזמן על האמת, כי מהם בשמחה ובצחוק יראה אצלם הזמן קצר ולדואגים ומצטערים יראה יותר ארוך, ואם כן לא יורגש כפי האמת. ועם היות המנוחה הזאת לגלגל שנים עשר שעות (שהוא דעת ר' יהושע והוא היותר מתישב) מי המונע שהאומות במלחמה לא ירגישו בו מאד? ואם הרגישוהו לא זכרו הכתוב, אף כי ראינו כל האומות מסכימים עליו וספרי דברי הימים אשר להם יזכרו הנס הזה והוא ממה שיורה שנתפרסם אצלם, והותרה השאלה החמשית:
פסוק יב:ולשאלה הששית אומר שלשה דברים בהתרה. האחד הוא שהמחברים הסכימו שענין הנסים והנפלאות משיג עצמי ממשיגי הנבואה, ויהיה מעלת הנביא כמעלת מופתיו. ואני כבר כתבתי בספר מחזה שדי אשר לי הנזכר שאינו כן, כי פעל הנסים והנפלאות אינם משיג עצמי בנבואה, וכי אינו מהבטל שהאדם ינבא ולא יעשה נסים, ושאינם ממה שיורו מעלת הנביא, לפי שהם לא יעשו כי אם כפי הצורך והכרח השעה, ראה דברי הרמב"ם ז"ל בפ"ח מהלכות יסודי התורה בספר המדע אמר ז"ל, משה רבינו ע"ה לא האמינו בו ישראל מפני האותות וכו', אלא כל האותות שעשה לפי הצורך עשאן לא להביא ראיה על הנבואה. הוצרך להשקיע את המצריים קרע את הים והצלילם בתוכו, צרכנו למזון והוריד לנו את המן, צמאו בקע להם האבן, כפרו בו עדת קרח בלעה אותם הארץ, וכן כל שאר האותות עכ"ל. הנה הסכים למה שאמרתי: ואני כבר פירשתי בפירושי לספר אלה הדברים בפ' וזאת הברכה, שאין פי' ולא קם נביא עוד בישראל וגו' לכל האותות והמופתים שלא היה כמוהו במעלת הנסים, שאם היתה זאת הכוונה שם היה ראוי שיאמר בכל האותות והמופתים, אבל פירושו ואמתתו הוא, שהבדיל משה אדוננו מבין שאר הנביאים במעלת הנבואה לא במעלת הנסים, ולזה אמר ולא קם נביא עוד בישראל כמשה אשר ידעו ה' פנים, כי בדבוק ומעלת ההראות הזה היתה מעלתו באמת. ואמנם אמרו עוד לכל האותות והמופתים אשר שלחו ה' לעשות וגו', פירושו באותם האותות והמופתים אשר שלחו ה' לעשות בארץ מצרים כפי צורך העת והכרח הענין שהיו בו, הנה היה הקב"ה מדבר אליו באותם הנסים פה אל פה, עם היותו יושב בארץ מצרים עיר בלתי מוכנת לקבול השפע ולשרות הנבואה על הנביא להיותה מלאה גלולים, כמו שאמר (שמות ט' כ"ט) כצאתי את העיר אפרוש כפי אל ה' וגו', שהיה העיר מונע גדול אל הדבוק, ולזה אמר אשר ידעו ה' פנים אל פנים, לכל האותות והמופתים אשר שלחו לעשות בארץ מצרים, שהיה המעלה בזה שידעו ה' פנים אל פנים לכל אות ואות ששלחו לעשות בארץ המצריים הבלתי מוכנת, ואם כן לא היתה המעלה בנסים, כי אם בהתודעות שהיה עושה עמו על כל נס ונס, עם היות הארץ בלתי עוזרת אליו, וממה שאמר אשר שלחו ה' תדע ותשכיל כי אם לא עשה נסים אחרים לא היה זה למשה בזיון וקצף וקוטן מעלה, כי הוא לא עשה כי אם הנסים שהעת וההכרח הביאו אליהם ושהשם שלחו לעשותם, ואם לא קרה עת צרה לשיצטרכו ישראל הנפלאות ולא הוצרך להעמיד השמש על ידו וקרה זה בימי יהושע, למה יהיה מפני זה גודל כחו ממשה אדוננו? הדבר השני אשר בענין הזה הוא מה שזכר הר' חסדאי ז"ל במ"ב פ"א, והוא שאם היה נס יהושע גדול מפאת נושאו שהוא הגורם השמימיי, הנה מופת דבקות השכינה עם משה היה יותר גדול הרבה, להיות נושאו יותר חשוב לאין תכלית, והנה הסכימו חז"ל על זה במסכת סוכה (כ"ח וב"ב דף קל"ד) באומרם שמונים תלמידים היו לו להלל, שלשים מהם ראויים שתשרה שכינה עליהם כמשה רבינו, ושלשים מהם ראויים שתעמוד להם חמה כיהושע, ובאמרם שתשרה עליהם שכינה רמזו אל זה הדבקות אשר בו נתיחד משה כמו שאמרתי. ואומר אני שכבר באה הטענה הזאת גם כן בסוף התורה, שנאמר ולכל היד החזקה ולכל המורא הגדול אשר עשה משה לעיני כל ישראל, והתבונן למה לא אמר ביד החזקה ובמורא הגדול אשר שלחו ה' ואמר אשר עשה משה? ולמה בנסי מצרים אמר אשר שלחו ה' ולא אמר אשר עשה משה? וידוע שבכולם שלחו ה' וכלם עשה משה, אבל היה להודיע ששאר הנסים שלחו ה' לעשותם, ודבקות השכינה בעם ישראל לא שלחו ה' לעשותו, לפי שהיה הקב"ה שולח לפניהם מלאך, ואמר (שמות ל"ג ג') כי לא אעלה בקרבך ומשה הפציר בדבר עד שהלך האל ית' עמהם ואמר (שם) נגד כל עמך אעשה נפלאות אשר לא נבראו בכל הארץ ובכל הגוים וראה כל העם אשר אתה בקרבו את מעשה ה' כי נורא הוא וגו', ועל זה אמר ולכל היד החזקה ולכל המורא הגדול אשר עשה וגו', ואז"ל (ע' בהגדה של פסח) שהוא גלוי שכינה, ר"ל היות השכינה האלהית מגולה ונראית לעין כל, כמו שאמר (במדבר י"ד י') וכבוד ה' נראה באהל מועד לעיני בני ישראל, ואמר שעשה משה שיהיה זה לעיני בני ישראל שיהיו כלם רואים הכבוד פתח אהל מועד בכל יום ויום, וזהו שעשה משה לפי אשר הוא סבבו, וזהו באמת תכלית המדרגות אשר זכה אליו ילוד אשה ברוך אשר בחר בו. הנה התבאר שעם היות שמשה לא עשה נס כזה הנה עשה נס אחר גדול ממנו: הדבר השלישי הוא, שכבר השרישונו חז"ל (ע"ז כ"ה ע"א) שגם למשה רבינו עמדה חמה ברקיע, ועם היות שהביאו עליו ראיות מג"ש ומראיות אחרות שהם חלושות, הנה הענין הוא בדרך אסמכתא, אבל היה הדבר מקובל אצלם. ואפשר לומר שבמצרים היה זה בנס החשך, שאמר שם (שמות י' כ"א) נטה את ידך על השמים ויהי חשך על ארץ מצרים וימש חשך, ר"ל וימששו האנשים בהיותם בחשך, ואמר (שם) ויט משה את ידו ויהי חשך אפילה בכל ארץ מצרים וגו' ולכל בני ישראל היה אור במושבותם, היפלא מה' דבר שיעמוד השמש תחת הארץ אותם שלשת ימים וגם אור הלבנה לא תהל, ושלבני ישראל יהיה אור במושבותם? זה הכלל אם תאבו ושמעתם שבדבר ה' שמים נעשו תאמינו בכל הנסים ותאמנו, כי הן לא קצרה יד ה' לעשות במה שברא כמו שירצה, ומי יאמר לו מה תעשה? הנה מכל זה התבאר שאף שנודה בהיות הנס הזה ליהושע כמשמעו, לא ימשך היות מעלת נבואתו למעלה מנבואת משה אדוננו, כ"ש אם נאמר שנעשה לו זה הנס בזכות משה רבו ושאליו עליו השלום נאמר שיהיה כמו שאבאר בפי' הפסוקים. ועם זה נשלמה תשובת השאלה הששית ועמה נשלם העיון השני הזה, ויבוא אחריו העיון השלישי בפי' הפרשה והתרת הספקות אשר יראו בפסוקים כמו שזכרתי:
פסוק יב:העיון השלישי בפירוש הפרשה, ועם היות שחז"ל פירשוהו באופן אחר, כבר הם השרישונו באמרם הדרש ידרש והכתוב יתישב על פשוטו, ולכן אחרי קבלת הנס כמו שהוא ראוי שנפרש הפסוקים באופן יותרו שמונה ספקות אשר יראו בפשטיהם, אשר מהם העירותי כבר בדברי השאלות, ואוסיפה עתה עליהם כהנה וכהנה: הראשון באמרו אז ידבר יהושע לה' ולא מצינו שדבר אליו כלל. שני ביום תת ה' וגו' והיה המאמר הזה מותר, אחר שכבר אמר אז ידבר יהושע, ואז רומז לזמן ההווה לא יצטרך לידיעה אחרת. שלישית שיראה מאמרו וירח בעמק אילון שהיה עת השקיעה, ובאמרו ויעמוד השמש בחצי השמים יורה שהיה בחצי היום. רביעי באמרו וידום השמש וגו' ויעמוד השמש וגו' והוא מאמר כפול. חמשי באמרו הלא היא כתובה על ספר הישר, ואם היה רומז לנס היה לו לומר הלא הוא כתוב. ששי כאשר אמר ויעמוד השמש בחצי השמים למה לא זכר דבר מהירח? שביעי שבאמרו וידום השמש ויעמוד השמש יורה שנפסקה תנועתם, ובאמרו ולא אץ לבוא יורה שנתאחרה והיתה באיחור ומתינות רב. שמיני באמרו ולא היה כיום ההוא וגו' לשמוע ה' בקול איש כי ה' נלחם לישראל, וזה יורה שהיה הנס במהירות המלחמה ולא בגשם הגלגל, וזה הספק העיר הרלב"ג: והנני מפרש הפסוקים באופן שיותרו הספקות כלם:
פסוק יב:אז ידבר יהושע, אומר שיהושע כשראה חמשת המלכים מתקבצים נכספה וגם כלתה נפשו להשמידם ואת כל חייליהם, כדי שתשאר הארץ נכבשת לפני בני ישראל, בהיות גבורי האומות מתים בל יחיו רפאים בל יקומו, וכל שאר העמים תפול עליהם אימתה ופחד. ולפי שהיה זה סמוך לשקיעת החמה, וראה השמש יורד להכנס תחת הארץ בנכחיות גבעון והתחילה הלבנה להראות עולה מן הארץ בעמק אילון, והיו שניהם חמה ולבנה זה ממול זה וזה כנגד זה, כי היה שם הלבנה קרוב למלואה, חשב יהושע שאם יחשיך היום וישתקע השמש תהיה סכנה עצומה לבני ישראל, כי איך ירדפו אחרי אויביהם באישון לילה ואפלה והם לא יראו אור בחשיכה יתהלכו? מפני זה התפלל לאל יתברך שיעמיד השמש במקום אשר הוא שם לא ירד עוד, ותעמוד הלבנה במקום אשר היא שמה לא תעלה עוד, כדי שיתמיד האור ולא יחלק עליהם לילה, והנה התפלל על הירח כדי שלא תתבלבל התנועה השמימיית כלה. ויען אי אפשר לשני מלכים להשתמש בכתר אחד כמו שאחז"ל (חולין דף ס' ע"א) היה בלתי אפשר שתעלה הירח בהיות השמש עומד, ולכן התפלל על שניהם ולא זכר שאר הכוכבים, שאלה הם העקר והשאר יוכללו בגזרת אלה, וזהו אמרו אז ידבר יהושע לה', ר"ל התפלל לה', ואמר שהיה זה ביום תת ה' את האמורי לפני בני ישראל. וראוי שתדע כי בי"ת ביום תת ה' אינה בי"ת הזמן, אבל היא במקום בעבור, כמו (הושע י״ב:י״ג) ויעבוד ישראל באשה, (תהלים קכ"ב א') שמחתי באומרים לי. או יהיה במקום מן, כמו (ויקרא ח' ל"ב) והנותר בבשר ובלחם, (שמות י"ב י"ט) בגר ובאזרח, (משלי ט' ה') לכו לחמו בלחמי. או יהיה בי"ת הענין, כמו (שמו' ב' ג' כ"ז) לדבר אתו בשלי, וכמו שהביאם האפוד, יאמר שאז דבר יהושע והתפלל לה' על היום ההוא שיתן השם לפני בני ישראל, ובעבור אותו היום שיתנהו השם בידיהם התפלל ואמר לפני בני ישראל שמש בגבעון דום. או יאמר שדבר יהושע לה' מאותו היום שיתן האמורי לפני בני ישראל, ר"ל שהתפלל אליו שבאותו יום יתנהו כלו לפני בני ישראל ושיהיה ביום לאור השמש, או שדבר יהושע לה' בענין אותו יום שיהיה נותן את האמורי לפני בני ישראל, כי דבר אליו והתפלל בענין אותו היום ואמר שמש בגבעון דום וגו'. וזכר שלא התבודד לאותה התפלה ולא נפרד מהעדה להתפלל, אבל לעיני כלם דבר, והיתה תפלתו שמש בגבעון דום וירח בעמק אילון. ונוכל לפרש למ"ד לעיני בני ישראל שהיא למ"ד הסבה, כמו (תלים קכב) למען אחי ורעי, (דברים א' כ"ז) לתת אותנו ביד האמורי, יאמר שהתפלל לאל בענין אותו היום ושהיה זה לסבת עיני בני ישראל שלא יראו בחשך, ובהיות השמש על הארץ יראו וירדפו את האויבים, כי העין לא יקבל המוחש אם לא יהיה שם אור, וזהו לעיני בני ישראל. ואמרו שמש בגבעון דום אינו צווי לשמש, אבל הוא תפלה לאל שידום ויעמיד השמש ויפסיקהו מתנועתו, ויהיה דום, כמו (דברים י"ז י"ד) שום תשים עליך מלך פועל יוצא, ואף שיהיה מקור כבר ישמש על הצווי. והתפלה לאל ית' שידום השמש בהיותו נכח גבעון ולא ירד עוד, וכן ידום הירח בהיותה נכח עמק אילון ולא תעלה עוד, והותרו בזה הספק הראשון מאז ידבר יהושע לה', והשני מאמרו ביום תת ה':
פסוק יב:וידום השמש וירח עמד עד יקום גוי אויביו הלא היא כתובה על הספר הישר. זכר שהאל ית' עשה שאלתו ובקשתו וידום השמש שעמד מתנועתו היורדת, וירח עמד מתנועתו העולה הוא למעלה, ושזה התמיד עד יקום גוי אויביו, ר"ל עד השלמת נקמת ישראל (שהיה גוי אחד בארץ) מאויביו חמשת מלכי האמורי וחייליהם, ואמר זה להגיד כי הנס הזה לא היה צריך אם היה השם ית' עושה הנקמה, כי במחנה מלך אשור הכה בלילה אחד מאה ושמונים וחמשה אלף ולא הוצרך לנס ההוא אור השמש, אבל כאן היה צריך כדי להנקם גוי ישראל בידיהם מאויביו, ולא היו יכולין לרדוף אותם ולהנקם מהם בחשך. ואמרו הלא היא כתובה על ספר הישר, כתב רש"י ז"ל (בתוספות שעשה לפי' הנביאים) שספר הישר הוא ספר בראשית, ושנרמז באמרו ביוסף (בראשית ל"ז ט') והנה השמש והירח ואחד עשר כוכבים משתחוים לי שכוון ליהושע שהיה משבט יוסף שהשתחוו לו השמש והירח כשהעמידם ברקיע. ואחשוב אני שיחזור לנקמה שזכר שישראל בעצמו יקום מאויביו, ואמר שאותה נקמה היותה נעשית על ידם ובכח אותו הנס השמימיי הנה משה רבינו בספר התורה שהוא ספר הישר יעד עליה, כי ראה אותה בנבואתו וזכותו אם כן סייע לזה הנס כמו שזכרתי, ויהיה זה בפרשת וזאת הברכה באמרו (דברים ל"ג כ"ו וכו') אין כאל ישורון רוכב שמים בעזרך ובגאותו שחקים מעונה אלהי קדם וגו' ויגרש מפניך אויב ויאמר השמד וישכון ישראל בטח וגו', אשריך ישראל מי כמוך עם נושע בה' מגן עזרך ואשר חרב גאותך ויכחשו אויביך לך ואתה על במותימו תדרוך, ירצה שהאל ית' רוכב השמים בעזר ישראל, ואין זה כי אם בהנהיגו אותם לכל אשר יחפוץ ובהעמידו השמש והירח בעבורם, ושהיה זה כדי שישראל יקחו הנקמה בידיהם, וזהו ויגרש מפניך אויב ויאמר השמד, ושזה היתה סבה לשכן ישראל בטח, ר"ל כי בהשמד המלכים האלה כבשו הארץ, וסיים דבריו שישראל עם נושע בה' שהוא ית' היה המושיע בעצם ואמת, וע"כ עשה זה באופן שישאר לישראל כבוד ותפארת הנצחון, וזהו ואשר חרב גאותך ויכחשו אויבך לך ואתה על במותימו תדרוך, הנה בלא ספק משה אדוננו במקום הזה נבא על זאת הנקמה, ועליה אמר כאן יהושע הלא היא כתובה על ספר הישר, והותר הספק החמשי: ואחשוב שאנקלוס הסכים לזה במה שתרגם ואתה על במותימו תדרוך, על פריקת צוארי מלכיהון תדרוך, רצה שבמותימו הם החמשה מלכים האלה שצוה יהושע לאנשי המלחמה שישימו רגליהם על צואריהם, ולגאות מעלתם קראם במותימו. ואם על במותימו תדרוך אמרו על המלכים האלה ראוי הוא שנאמר שגם כן אמר רוכב שמים על עמידת השמש, והוא היותר קרוב מכל מה שדרשו בו חז"ל וכתבו עליו המפרשים:
פסוק יג:ויעמוד השמש בחצי השמים ולא אץ לבא כיום תמים. כבר ידעת שהשמים אשר הם ממעל לארץ נכח ראשינו יקראו חצי השמים, לפי שהחצי האחר מהשמים הוא למטה מן הארץ, ואמרו כאן בחצי השמים אינו חצי היום ולא יתחייב ממנו, אבל בהיות השמש למעלה מאופק יאמר שהוא בחצי השמים, ואמר שעם היות השמש בעת ההיא סמוך לשקיעה הנה היה מהפלא שלא נשקע, ותמיד עמד השמש למעלה מהאופק שהוא הנקרא בחצי השמים אשר היה בו, כמו שאמר שמש בגבעון דום, וענין זה שזכרו התכוניים שהשמש אחרי שקיעתו וירידתו למטה מהאופק הנה עוד יאיר על הארץ מניצוציו, בכמו שעה וחמשית שעה, ולזה ספר כאן שלא היה האור ההוא אחרי השקיעה מהנשאר אחרי ביאת השמש, אבל באמת היה בחצי העליון מהשמים, ולא אץ לבוא, ר"ל שלא נשתקע כיום תמים וזהו ולא אץ לבוא כיום תמים, והנה לשון אץ אינו נאמר תמיד על המהירות, כי אם גם על הקרבה במקום, כאמרו (בספ' י"ז ט"ו) כי אץ לך הר אפרים, ואמר כאן שלא נתקרב השמש לבוא ולהשתקע תחת הארץ כשיעור יום תמים שהם י"ב שעות שהוא היום התמים מלבד הלילה. והנה אמרו וידום השמש הוא ספור שנח הגלגל אחרי התפלה עד תשלום הנקמה, ואמרו עוד ויעמוד השמש בחצי השמים הוא להגיד השיעור מהזמן אשר נח, ושעמד בחצי השמים העליון הזה למעלה מהאופק, ולא אץ לבוא שהיה כל זה כיום תמים. והנה לא זכר הירח בפסוק ויעמוד השמש, לפי שלא בא כי אם להגיד שהיה השמש ממעל לאופק ולא נשקע תחתיו, וזה לא יסבול שיאמר בירח שהיתה עולה, ועוד כי מאחר שהיא היתה מתיחסת אליו בתנועתה, הנה מה שנ' בשמש מהפסק התנועה ידענו שהיה ג"כ בירח, והתבאר מזה היתר הספק השלישי והרביעי והששי והשביעי שהעירותי בפסוקים:
פסוק יד:ולא היה כיום ההוא לפניו ולאחריו לשמוע ה' בקול איש כי ה' נלחם לישראל, יאמר שלא היה כיום ההוא לפניו ולאחריו, וזה אם בגודל הנצחון ואם במעלת הנס, וכל שכן בהיות נעשה כל זה על פי שאלת יהושע ובקשתו, וזהו לשמוע ה' בקול איש. ולפי שלא יחשב מזה שהיתה א"כ מעלתו בנבואה גדולה ממעלת משה לכן אמר עוד כי ה' נלחם לישראל, ר"ל לא יורה זה מעלת יהושע, כי לא נעשה הנס בעבורו, כי אם להיות האל נלחם לישראל ובעבורם העמיד השמש ברקיע השמים, וזה מסכים למה שאמרתי מענין הנסים שלא יורו בהכרח על מעלת הנבואה כי אם על צורך השעה וזכות המקבלים. ומאשר אמר ולא היה כיום ההוא, דרשו חז"ל (ע"ז כ"ה) (והוא פי' נאה בכתוב) שלא היה יום כאותו יום לפניו ולאחריו, ר"ל באורך ובהתמדה, שהוא היה היום הגדול שהיה בימים, כי עם היות שנאמין שהיה נס החשך שעשה משה במצרים בעמידת תנועת הגלגל, הנה לא היה יום אחד אבל היה לילה והפסק האור זמן הרבה, ומזה יראה שאין הפסוק הזה שולל היות הנס בגרם השמים, והותר הספק השמיני. הנה ביארתי עצם הדרוש והפסוקים כאשר עם לבבי, והנה הארכתי בזה לפי ששמעתי דבת רבים מגור מסביב במה שהאמינו בנס הזה, ואני מלאתי אחרי ה':
פסוק טו:פרשת שתים עשרה במלחמות שעשה יהושע למלכי הארץ והערים אשר לכד. תחלתה וישב יהושע וכל ישראל עמו הגלגלה עד ויהושע זקן בא בימים. והנה אעיר בפסוקים האלה שש שאלות כדי להמשיך המנהג כבשאר הפרשיות:
פסוק טו:השאלה הראשונה באומרו וישב יהושע וכל ישראל עמו אל המחנה הגלגלה, יורה שהיה זה אחרי כלות המלחמה, ואם כן איך אמר אחר זה וינוסו חמשת המלכים וגו', ויוגד ליהושע לאמר נמצאו חמשת מלכים וגו', ויאמר יהושע גולו אבנים וגו' ואתם אל תעמודו וגו', ויהי ככלות יהושע ובני ישראל להכותם וגו', וישובו כל העם אל המחנה אל יהושע מקדה? ויראה שהיה המחנה במקדה וששם שבו לא אל הגלגלה:
פסוק טו:השאלה השנית במלחמה שנלחם אחר כך עם מלך חצור ועם שאר המלכים, והשם ית' אמר לו אל תירא מהם וגו', את סוסיהם תעקר ואת מרכבותיהם תשרף באש, ולמה צוה זה בזאת המלחמה לעקר הסוסים ולשרוף העגלות מה שלא צוה במלחמה אחרת? השאלה השלישית אמרו רק כל הערים העומדות על תלם לא שרפם ישראל כי אם חצור וגו', ולמה שרף חצור מכל שאר הערים? ועם היות שבדרש (ב"ר פר' צ"א) אמרו כי משה מסר לו שישרוף חצור ועל פיו עשאו יהושע, אין ראוי שנסתפק בזה, אחר שלא נמצא בכתוב היכן צוהו עליו:
פסוק טו:השאלה הרביעית באמרו ימים רבים עשה יהושע את כל המלכים האלה מלחמה וגו', ולמעלה אמר לכד יהושע בפעם אחת, ר"ל שכל המלכים ההם שזכר לכד בפעם אחת בלי הפסק קודם ששבו אל הגלגל, ועתה יאמר שימים רבים עשה מלחמה וחז"ל אמרו (במ"ר פר' כ"ב רפ"ג) שיהושע נתעצל במלחמה כדי שלא יקצרו ימיו ונקצרו בעבור זה והוא דרך דרש, ועמו לא יותרה גם כן השאלה הזאת:
פסוק טו:השאלה החמשית באמרו שיהושע וכל ישראל חנו על חברונה ולכדו אותה, ושגם כן יהושע וכל ישראל לכדו דבירה, ושיהושע השמיד הענקים שנ' ויכרות את הענקים מן ההר מן חברון וגו', ולמטה הוא אומר שכלב לכד חברון ושהוא הוריש את הענקים מההר ושלכד עתניאל בן קנז את דביר, ובעבור זה נתן לו את עכסה בתו לאשה, ואם כן איך אמר כאן שיהושע וכל ישראל לכדום? וחברונה הוא חברון ודבירה הוא דביר, כי כן נזכרו במלכים מלך חברון מלך דביר, וגם בספר שופטים נזכר אחרי מות יהושע שהורישום בני יהודה, ואם כן איך ייחס בכאן גרוש הענקים ולכידת חברון אל יהושע? השאלה הששית באמרו ואלה מלכי הארץ אשר הכו בני ישראל, ולמה לא אמר אשר הכו משה ובני ישראל כמו שאמר למטה, ואלה מלכי הארץ אשר הכה יהושע ובני ישראל וככה היה ראוי שיזכיר במשה? ועם היות שזכרו בסוף, עדיין יקשה למה לא זכרו בתחלה? ועוד כי אם בא לזכור המלכים אשר הכה יהושע למה זכר ארצותם והוא בלתי נאות שם? והנני מפרש הפסוקים באופן שיותרו השאלות כלם:
פסוק טו:וישב יהושע וכל ישראל עמו הגלגלה וגו'. הרד"ק ז"ל כתב שיהושע שב אל המחנה הגלגלה, ואחרי היותו שם הגידו לו שהיו חמשת המלכים נחבאים במערה במקדה והוצרך לחזור שמה ולצות שיגלו עליהם אבנים, ושהעם ירדוף אחרי אויביו ושבו אל המחנה מקדה ואז הוציאם ותלה אותם, וזה באמת דעת נפסד בפסוקים, כי איך (אחרי שנעשה הנס מעמידת השמש עד יקום גוי באויביו) ישוב יהושע עם כל המחנה אל הגלגלה מבלי שיעשה נקמה? וכאשר במקדה ידע שהיו המלכים נחבאים בא פעם אחרת ואז עשה המלחמה כלה כמו שאמר ויהי ככלות יהושע ובני ישראל להכותם מכה רבה, שאז היתה המכה רבה לא קודם לזה. ודעתי הוא שהספור הוא כלל ופרט, אמר ראשונה בדרך כלל וידום השמש וירח עמד עד יקום גוי אויביו וגו', והשלים הספור והוא וישב יהושע וכל ישראל אל המחנה הגלגלה וגו', ואחר זה חזר לפרט איך היתה נקמת העם מאויביו באותו יום, ולמה לא היה כיום ההוא לפניו ולאחריו ובמה נלחם ה' לישראל באותו יום, ופירש שזה כלו היה בשלשה דברים. האחד בנצחון המלכים עצמם, (כו) כי כלם החרימם מבלי שימלט אחד מהם, וכלם תלה יהושע על עץ לשיראו אותם מרחוק ויספקו עליהם כפים כל עוברי דרך, ועל כלם הקים תל אבנים לשם ולזכרון כמו שפירשתי. השני בנקמת חייליהם וכל העם אשר אתם, כמו שאמר ויהי ככלות יהושע ובני ישראל להכותם מכה רבה מאד עד תמם והשרידים שרדו וגו', והיה כל זה באותו יום האלהי המופלא בהיותם שמה בגבעון, ואחרי שובם מרדוף אחרי האויבים אמר וישובו כל העם אל המחנה אל יהושע מקדה וגו', ואז צוה להוציא ולתלות המלכים. והדבר השלישי הנפלא אשר היה שם הוא לכידת הערים הרבים שלכד זה אחר זו בפעם אחת בלי הפסק, וזה שאמר (כח-כט) ואת מקדה לכד יהושע וגו', ומיד עבר ללבנה ומשם ללכישה ומשם לעגלונה ולחברונה ושבו ישראל הדבירה בין עגלון לחברון וילכדה והכה יהושע אז את כל הארץ:
פסוק מב:וזכרשכל המלכים האלה ואת עריהם ואת ארצם ואת גוייהם לכד יהושע בפעם אחת וגומר, כי השם נלחם לישראל. ואחר כל התשועות האלה אמר וישב יהושע הגלגלה וגו', וזה הפסוק הוא עצמו הנזכר למעלה, אלא שבא שם בכלל וכאן בפרט, והותרה עם זה השאלה הראשונה: