תנ"ך על הפרק - יהושע י - "ירושלים" - מקור השם ומשמעותו / הרב איתן שנדורפי שליט"א

תנ"ך על הפרק

יהושע י

197 / 929
היום

הפרק

מלחמת יהושע במלכי הדרום, כיבוש חלקים נרחבים מהארץ

וַיְהִי֩ כִשְׁמֹ֨עַ אֲדֹֽנִי־צֶ֜דֶק מֶ֣לֶךְ יְרוּשָׁלִַ֗ם כִּֽי־לָכַ֨ד יְהוֹשֻׁ֣עַ אֶת־הָעַי֮ וַיַּחֲרִימָהּ֒ כַּאֲשֶׁ֨ר עָשָׂ֤ה לִֽירִיחוֹ֙ וּלְמַלְכָּ֔הּ כֵּן־עָשָׂ֥ה לָעַ֖י וּלְמַלְכָּ֑הּ וְכִ֨י הִשְׁלִ֜ימוּ יֹשְׁבֵ֤י גִבְעוֹן֙ אֶת־יִשְׂרָאֵ֔ל וַיִּֽהְי֖וּ בְּקִרְבָּֽם׃וַיִּֽירְא֣וּ מְאֹ֔ד כִּ֣י עִ֤יר גְּדוֹלָה֙ גִּבְע֔וֹן כְּאַחַ֖ת עָרֵ֣י הַמַּמְלָכָ֑ה וְכִ֨י הִ֤יא גְדוֹלָה֙ מִן־הָעַ֔י וְכָל־אֲנָשֶׁ֖יהָ גִּבֹּרִֽים׃וַיִּשְׁלַ֨ח אֲדֹנִי־צֶ֜דֶק מֶ֣לֶךְ יְרוּשָׁלִַ֗ם אֶל־הוֹהָ֣ם מֶֽלֶךְ־חֶ֠בְרוֹן וְאֶל־פִּרְאָ֨ם מֶֽלֶךְ־יַרְמ֜וּת וְאֶל־יָפִ֧יעַ מֶֽלֶךְ־לָכִ֛ישׁ וְאֶל־דְּבִ֥יר מֶֽלֶךְ־עֶגְל֖וֹן לֵאמֹֽר׃עֲלֽוּ־אֵלַ֣י וְעִזְרֻ֔נִי וְנַכֶּ֖ה אֶת־גִּבְע֑וֹן כִּֽי־הִשְׁלִ֥ימָה אֶת־יְהוֹשֻׁ֖עַ וְאֶת־בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃וַיֵּאָסְפ֨וּ וַֽיַּעֲל֜וּ חֲמֵ֣שֶׁת ׀ מַלְכֵ֣י הָאֱמֹרִ֗י מֶ֣לֶךְ יְרוּשָׁלִַ֜ם מֶֽלֶךְ־חֶבְר֤וֹן מֶֽלֶךְ־יַרְמוּת֙ מֶֽלֶךְ־לָכִ֣ישׁ מֶֽלֶךְ־עֶגְל֔וֹן הֵ֖ם וְכָל־מַֽחֲנֵיהֶ֑ם וַֽיַּחֲנוּ֙ עַל־גִּבְע֔וֹן וַיִּֽלָּחֲמ֖וּ עָלֶֽיהָ׃וַיִּשְׁלְח֣וּ אַנְשֵׁי֩ גִבְע֨וֹן אֶל־יְהוֹשֻׁ֤עַ אֶל־הַֽמַּחֲנֶה֙ הַגִּלְגָּ֣לָה לֵאמֹ֔ר אַל־תֶּ֥רֶף יָדֶ֖יךָ מֵֽעֲבָדֶ֑יךָ עֲלֵ֧ה אֵלֵ֣ינוּ מְהֵרָ֗ה וְהוֹשִׁ֤יעָה לָּ֙נוּ֙ וְעָזְרֵ֔נוּ כִּ֚י נִקְבְּצ֣וּ אֵלֵ֔ינוּ כָּל־מַלְכֵ֥י הָאֱמֹרִ֖י יֹשְׁבֵ֥י הָהָֽר׃וַיַּ֨עַל יְהוֹשֻׁ֜עַ מִן־הַגִּלְגָּ֗ל ה֚וּא וְכָל־עַ֤ם הַמִּלְחָמָה֙ עִמּ֔וֹ וְכֹ֖ל גִּבּוֹרֵ֥י הֶחָֽיִל׃וַיֹּ֨אמֶר יְהוָ֤ה אֶל־יְהוֹשֻׁ֙עַ֙ אַל־תִּירָ֣א מֵהֶ֔ם כִּ֥י בְיָדְךָ֖ נְתַתִּ֑ים לֹֽא־יַעֲמֹ֥ד אִ֛ישׁ מֵהֶ֖ם בְּפָנֶֽיךָ׃וַיָּבֹ֧א אֲלֵיהֶ֛ם יְהוֹשֻׁ֖עַ פִּתְאֹ֑ם כָּל־הַלַּ֕יְלָה עָלָ֖ה מִן־הַגִּלְגָּֽל׃וַיְהֻמֵּ֤ם יְהוָה֙ לִפְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וַיַּכֵּ֥ם מַכָּֽה־גְדוֹלָ֖ה בְּגִבְע֑וֹן וַֽיִּרְדְּפֵ֗ם דֶּ֚רֶךְ מַעֲלֵ֣ה בֵית־חוֹרֹ֔ן וַיַּכֵּ֥ם עַד־עֲזֵקָ֖ה וְעַד־מַקֵּדָֽה׃וַיְהִ֞י בְּנֻסָ֣ם ׀ מִפְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל הֵ֞ם בְּמוֹרַ֤ד בֵּית־חוֹרֹן֙ וַֽיהוָ֡ה הִשְׁלִ֣יךְ עֲלֵיהֶם֩ אֲבָנִ֨ים גְּדֹל֧וֹת מִן־הַשָּׁמַ֛יִם עַד־עֲזֵקָ֖ה וַיָּמֻ֑תוּ רַבִּ֗ים אֲשֶׁר־מֵ֙תוּ֙ בְּאַבְנֵ֣י הַבָּרָ֔ד מֵאֲשֶׁ֥ר הָרְג֛וּ בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל בֶּחָֽרֶב׃אָ֣ז יְדַבֵּ֤ר יְהוֹשֻׁעַ֙ לַֽיהוָ֔ה בְּי֗וֹם תֵּ֤ת יְהוָה֙ אֶת־הָ֣אֱמֹרִ֔י לִפְנֵ֖י בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וַיֹּ֣אמֶר ׀ לְעֵינֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל שֶׁ֚מֶשׁ בְּגִבְע֣וֹן דּ֔וֹם וְיָרֵ֖חַ בְּעֵ֥מֶק אַיָּלֽוֹן׃וַיִּדֹּ֨ם הַשֶּׁ֜מֶשׁ וְיָרֵ֣חַ עָמָ֗ד עַד־יִקֹּ֥ם גּוֹי֙ אֹֽיְבָ֔יו הֲלֹא־הִ֥יא כְתוּבָ֖ה עַל־סֵ֣פֶר הַיָּשָׁ֑ר וַיַּעֲמֹ֤ד הַשֶּׁ֙מֶשׁ֙ בַּחֲצִ֣י הַשָּׁמַ֔יִם וְלֹא־אָ֥ץ לָב֖וֹא כְּי֥וֹם תָּמִֽים׃וְלֹ֨א הָיָ֜ה כַּיּ֤וֹם הַהוּא֙ לְפָנָ֣יו וְאַחֲרָ֔יו לִשְׁמֹ֥עַ יְהוָ֖ה בְּק֣וֹל אִ֑ישׁ כִּ֣י יְהוָ֔ה נִלְחָ֖ם לְיִשְׂרָאֵֽל׃וַיָּ֤שָׁב יְהוֹשֻׁ֙עַ֙ וְכָל־יִשְׂרָאֵ֣ל עִמּ֔וֹ אֶל־הַֽמַּחֲנֶ֖ה הַגִּלְגָּֽלָה׃וַיָּנֻ֕סוּ חֲמֵ֖שֶׁת הַמְּלָכִ֣ים הָאֵ֑לֶּה וַיֵּחָבְא֥וּ בַמְּעָרָ֖ה בְּמַקֵּדָֽה׃וַיֻּגַּ֖ד לִיהוֹשֻׁ֣עַ לֵאמֹ֑ר נִמְצְאוּ֙ חֲמֵ֣שֶׁת הַמְּלָכִ֔ים נֶחְבְּאִ֥ים בַּמְּעָרָ֖ה בְּמַקֵּדָֽה׃וַיֹּ֣אמֶר יְהוֹשֻׁ֔עַ גֹּ֛לּוּ אֲבָנִ֥ים גְּדֹל֖וֹת אֶל־פִּ֣י הַמְּעָרָ֑ה וְהַפְקִ֧ידוּ עָלֶ֛יהָ אֲנָשִׁ֖ים לְשָׁמְרָֽם׃וְאַתֶּם֙ אַֽל־תַּעֲמֹ֔דוּ רִדְפוּ֙ אַחֲרֵ֣י אֹֽיְבֵיכֶ֔ם וְזִנַּבְתֶּ֖ם אוֹתָ֑ם אַֽל־תִּתְּנ֗וּם לָבוֹא֙ אֶל־עָ֣רֵיהֶ֔ם כִּ֧י נְתָנָ֛ם יְהוָ֥ה אֱלֹהֵיכֶ֖ם בְּיֶדְכֶֽם׃וַיְהִי֩ כְּכַלּ֨וֹת יְהוֹשֻׁ֜עַ וּבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל לְהַכּוֹתָ֛ם מַכָּ֥ה גְדוֹלָֽה־מְאֹ֖ד עַד־תֻּמָּ֑ם וְהַשְּׂרִידִים֙ שָׂרְד֣וּ מֵהֶ֔ם וַיָּבֹ֖אוּ אֶל־עָרֵ֥י הַמִּבְצָֽר׃וַיָּשֻׁבוּ֩ כָל־הָעָ֨ם אֶל־הַמַּחֲנֶ֧ה אֶל־יְהוֹשֻׁ֛עַ מַקֵּדָ֖ה בְּשָׁל֑וֹם לֹֽא־חָרַ֞ץ לִבְנֵ֧י יִשְׂרָאֵ֛ל לְאִ֖ישׁ אֶת־לְשֹׁנֽוֹ׃וַיֹּ֣אמֶר יְהוֹשֻׁ֔עַ פִּתְח֖וּ אֶת־פִּ֣י הַמְּעָרָ֑ה וְהוֹצִ֣יאוּ אֵלַ֗י אֶת־חֲמֵ֛שֶׁת הַמְּלָכִ֥ים הָאֵ֖לֶּה מִן־הַמְּעָרָֽה׃וַיַּ֣עֲשׂוּ כֵ֔ן וַיֹּצִ֣יאוּ אֵלָ֗יו אֶת־חֲמֵ֛שֶׁת הַמְּלָכִ֥ים הָאֵ֖לֶּה מִן־הַמְּעָרָ֑ה אֵ֣ת ׀ מֶ֣לֶךְ יְרוּשָׁלִַ֗ם אֶת־מֶ֤לֶךְ חֶבְרוֹן֙ אֶת־מֶ֣לֶךְ יַרְמ֔וּת אֶת־מֶ֥לֶךְ לָכִ֖ישׁ אֶת־מֶ֥לֶךְ עֶגְלֽוֹן׃וַ֠יְהִי כְּֽהוֹצִיאָ֞ם אֶת־הַמְּלָכִ֣ים הָאֵלֶּה֮ אֶל־יְהוֹשֻׁעַ֒ וַיִּקְרָ֨א יְהוֹשֻׁ֜עַ אֶל־כָּל־אִ֣ישׁ יִשְׂרָאֵ֗ל וַ֠יֹּאמֶר אֶל־קְצִינֵ֞י אַנְשֵׁ֤י הַמִּלְחָמָה֙ הֶהָלְכ֣וּא אִתּ֔וֹ קִרְב֗וּ שִׂ֚ימוּ אֶת־רַגְלֵיכֶ֔ם עַֽל־צַוְּארֵ֖י הַמְּלָכִ֣ים הָאֵ֑לֶּה וַֽיִּקְרְב֔וּ וַיָּשִׂ֥ימוּ אֶת־רַגְלֵיהֶ֖ם עַל־צַוְּארֵיהֶֽם׃וַיֹּ֤אמֶר אֲלֵיהֶם֙ יְהוֹשֻׁ֔עַ אַל־תִּֽירְא֖וּ וְאַל־תֵּחָ֑תּוּ חִזְק֣וּ וְאִמְצ֔וּ כִּ֣י כָ֗כָה יַעֲשֶׂ֤ה יְהוָה֙ לְכָל־אֹ֣יְבֵיכֶ֔ם אֲשֶׁ֥ר אַתֶּ֖ם נִלְחָמִ֥ים אוֹתָֽם׃וַיַּכֵּ֨ם יְהוֹשֻׁ֤עַ אַֽחֲרֵי־כֵן֙ וַיְמִיתֵ֔ם וַיִּתְלֵ֕ם עַ֖ל חֲמִשָּׁ֣ה עֵצִ֑ים וַיִּֽהְי֛וּ תְּלוּיִ֥ם עַל־הָעֵצִ֖ים עַד־הָעָֽרֶב׃וַיְהִ֞י לְעֵ֣ת ׀ בּ֣וֹא הַשֶּׁ֗מֶשׁ צִוָּ֤ה יְהוֹשֻׁ֙עַ֙ וַיֹּֽרִידוּם֙ מֵעַ֣ל הָעֵצִ֔ים וַיַּ֨שְׁלִכֻ֔ם אֶל־הַמְּעָרָ֖ה אֲשֶׁ֣ר נֶחְבְּאוּ־שָׁ֑ם וַיָּשִׂ֜מוּ אֲבָנִ֤ים גְּדֹלוֹת֙ עַל־פִּ֣י הַמְּעָרָ֔ה עַד־עֶ֖צֶם הַיּ֥וֹם הַזֶּֽה׃וְאֶת־מַקֵּדָה֩ לָכַ֨ד יְהוֹשֻׁ֜עַ בַּיּ֣וֹם הַה֗וּא וַיַּכֶּ֣הָ לְפִי־חֶרֶב֮ וְאֶת־מַלְכָּהּ֒ הֶחֱרִ֣ם אוֹתָ֗ם וְאֶת־כָּל־הַנֶּ֙פֶשׁ֙ אֲשֶׁר־בָּ֔הּ לֹ֥א הִשְׁאִ֖יר שָׂרִ֑יד וַיַּ֙עַשׂ֙ לְמֶ֣לֶךְ מַקֵּדָ֔ה כַּאֲשֶׁ֥ר עָשָׂ֖ה לְמֶ֥לֶךְ יְרִיחֽוֹ׃וַיַּעֲבֹ֣ר יְ֠הוֹשֻׁעַ וְכָֽל־יִשְׂרָאֵ֥ל עִמּ֛וֹ מִמַּקֵּדָ֖ה לִבְנָ֑ה וַיִּלָּ֖חֶם עִם־לִבְנָֽה׃וַיִּתֵּן֩ יְהוָ֨ה גַּם־אוֹתָ֜הּ בְּיַ֣ד יִשְׂרָאֵ֘ל וְאֶת־מַלְכָּהּ֒ וַיַּכֶּ֣הָ לְפִי־חֶ֗רֶב וְאֶת־כָּל־הַנֶּ֙פֶשׁ֙ אֲשֶׁר־בָּ֔הּ לֹֽא־הִשְׁאִ֥יר בָּ֖הּ שָׂרִ֑יד וַיַּ֣עַשׂ לְמַלְכָּ֔הּ כַּאֲשֶׁ֥ר עָשָׂ֖ה לְמֶ֥לֶךְ יְרִיחֽוֹ׃וַיַּעֲבֹ֣ר יְ֠הוֹשֻׁעַ וְכָל־יִשְׂרָאֵ֥ל עִמּ֛וֹ מִלִּבְנָ֖ה לָכִ֑ישָׁה וַיִּ֣חַן עָלֶ֔יהָ וַיִּלָּ֖חֶם בָּֽהּ׃וַיִּתֵּן֩ יְהוָ֨ה אֶת־לָכִ֜ישׁ בְּיַ֣ד יִשְׂרָאֵ֗ל וַֽיִּלְכְּדָהּ֙ בַּיּ֣וֹם הַשֵּׁנִ֔י וַיַּכֶּ֣הָ לְפִי־חֶ֔רֶב וְאֶת־כָּל־הַנֶּ֖פֶשׁ אֲשֶׁר־בָּ֑הּ כְּכֹ֥ל אֲשֶׁר־עָשָׂ֖ה לְלִבְנָֽה׃אָ֣ז עָלָ֗ה הֹרָם֙ מֶ֣לֶךְ גֶּ֔זֶר לַעְזֹ֖ר אֶת־לָכִ֑ישׁ וַיַּכֵּ֤הוּ יְהוֹשֻׁ֙עַ֙ וְאֶת־עַמּ֔וֹ עַד־בִּלְתִּ֥י הִשְׁאִֽיר־ל֖וֹ שָׂרִֽיד׃וַיַּעֲבֹ֣ר יְ֠הוֹשֻׁעַ וְכָל־יִשְׂרָאֵ֥ל עִמּ֛וֹ מִלָּכִ֖ישׁ עֶגְלֹ֑נָה וַיַּחֲנ֣וּ עָלֶ֔יהָ וַיִּֽלָּחֲמ֖וּ עָלֶֽיהָ׃וַֽיִּלְכְּד֜וּהָ בַּיּ֤וֹם הַהוּא֙ וַיַּכּ֣וּהָ לְפִי־חֶ֔רֶב וְאֵת֙ כָּל־הַנֶּ֣פֶשׁ אֲשֶׁר־בָּ֔הּ בַּיּ֥וֹם הַה֖וּא הֶחֱרִ֑ים כְּכֹ֥ל אֲשֶׁר־עָשָׂ֖ה לְלָכִֽישׁ׃וַיַּ֣עַל יְ֠הוֹשֻׁעַ וְכָֽל־יִשְׂרָאֵ֥ל עִמּ֛וֹ מֵעֶגְל֖וֹנָה חֶבְר֑וֹנָה וַיִּֽלָּחֲמ֖וּ עָלֶֽיהָ׃וַיִּלְכְּד֣וּהָ וַיַּכּֽוּהָ־לְפִי־חֶ֠רֶב וְאֶת־מַלְכָּ֨הּ וְאֶת־כָּל־עָרֶ֜יהָ וְאֶת־כָּל־הַנֶּ֤פֶשׁ אֲשֶׁר־בָּהּ֙ לֹֽא־הִשְׁאִ֣יר שָׂרִ֔יד כְּכֹ֥ל אֲשֶׁר־עָשָׂ֖ה לְעֶגְל֑וֹן וַיַּחֲרֵ֣ם אוֹתָ֔הּ וְאֶת־כָּל־הַנֶּ֖פֶשׁ אֲשֶׁר־בָּֽהּ׃וַיָּ֧שָׁב יְהוֹשֻׁ֛עַ וְכָל־יִשְׂרָאֵ֥ל עִמּ֖וֹ דְּבִ֑רָה וַיִּלָּ֖חֶם עָלֶֽיהָ׃וַֽיִּלְכְּדָ֞הּ וְאֶת־מַלְכָּ֤הּ וְאֶת־כָּל־עָרֶ֙יהָ֙ וַיַּכּ֣וּם לְפִי־חֶ֔רֶב וַֽיַּחֲרִ֙ימוּ֙ אֶת־כָּל־נֶ֣פֶשׁ אֲשֶׁר־בָּ֔הּ לֹ֥א הִשְׁאִ֖יר שָׂרִ֑יד כַּאֲשֶׁ֨ר עָשָׂ֜ה לְחֶבְר֗וֹן כֵּן־עָשָׂ֤ה לִדְבִ֙רָה֙ וּלְמַלְכָּ֔הּ וְכַאֲשֶׁ֥ר עָשָׂ֛ה לְלִבְנָ֖ה וּלְמַלְכָּֽהּ׃וַיַּכֶּ֣ה יְהוֹשֻׁ֣עַ אֶת־כָּל־הָאָ֡רֶץ הָהָר֩ וְהַנֶּ֨גֶב וְהַשְּׁפֵלָ֜ה וְהָאֲשֵׁד֗וֹת וְאֵת֙ כָּל־מַלְכֵיהֶ֔ם לֹ֥א הִשְׁאִ֖יר שָׂרִ֑יד וְאֵ֤ת כָּל־הַנְּשָׁמָה֙ הֶחֱרִ֔ים כַּאֲשֶׁ֣ר צִוָּ֔ה יְהוָ֖ה אֱלֹהֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃וַיַּכֵּ֧ם יְהוֹשֻׁ֛עַ מִקָּדֵ֥שׁ בַּרְנֵ֖עַ וְעַד־עַזָּ֑ה וְאֵ֛ת כָּל־אֶ֥רֶץ גֹּ֖שֶׁן וְעַד־גִּבְעֽוֹן׃וְאֵ֨ת כָּל־הַמְּלָכִ֤ים הָאֵ֙לֶּה֙ וְאֶת־אַרְצָ֔ם לָכַ֥ד יְהוֹשֻׁ֖עַ פַּ֣עַם אֶחָ֑ת כִּ֗י יְהוָה֙ אֱלֹהֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל נִלְחָ֖ם לְיִשְׂרָאֵֽל׃וַיָּ֤שָׁב יְהוֹשֻׁ֙עַ֙ וְכָל־יִשְׂרָאֵ֣ל עִמּ֔וֹ אֶל־הַֽמַּחֲנֶ֖ה הַגִּלְגָּֽלָה׃

מאמרים על הפרק

מאמר על הפרק

הרב איתן שנדורפי שליט
מאת:

"ירושלים" - מקור השם ומשמעותו

הקדמה

השם "ירושלים", שמופיע בתנ"ך למעלה משש מאות וחמישים פעם (עיין במתאימון, הוא הקונקורדנציה, או בתכנת חיפוש במחשב), ובדרך כלל הוא כתוב בלא האות יוד: "ירושלם", מופיע בפרקנו בפעם הראשונה בתנ"ך, וראוי להתבונן במשמעותו.

א. ירושלים בחומש בראשית

כאמור, בכל חמשת חומשי התורה לא הופיע השם "ירושלים" אף לא פעם אחת, אך העיר ירושלים נזכרת בתורה בשני שמות אחרים:

השם הראשון הוא "שלם", הכתוב במפגש שבין אברהם אבינו לבין מלכי צדק מלך שלם (בראשית יד, יח). "שלם" היא "ירושלים", כפי שעולה מהפסוק בתהלים (עו, ג): "ויהי בשלם סוכו, ומעונתו בציון", שבו יש הקבלה בין "שלם" ל"ציון", ו"ציון" היא כמובן "ירושלים", כפי שמופיע בתנ"ך פעמים רבות, כמו למשל: "כי מציון תצא תורה, ודבר ד' מירושלים" (ישעיהו ב, ג), וכן כתבו הראב"ע, הרמב"ן ורד"ק.

כמו כן כתבו המפרשים שיש דמיון רב בין "מלכי צדק מלך שלם" הנזכר שם, לבין "אדני צדק מלך ירושלם" הנזכר בפרקנו (רד"ק ורמב"ן בבראשית, ורד"ק ורלב"ג בפרקנו).

השם השני הוא "מוריה", המופיע בפרשת עקדת יצחק, בה אמר הקב"ה לאברהם אבינו: "ולך לך אל ארץ המֹריה, והעלהו שם לעֹלה על אחד ההרים אשר אֹמר אליך" (בראשית כב, א).

השם "מוריה" נזכר רק פעם אחת נוספת בכל התנ"ך כולו - בשעה שבנה שלמה את בית המקדש הראשון נאמר: "ויחל שלמה לבנות את בית ד' בירושלם בהר המוריה..." (דהי"ב ג, א). אם כן "ארץ המוריה" היא ירושלים (רש"י, ראב"ע, רד"ק ורמב"ן בראשית כב, ב).

יש לציין שפסוק זה בספר דברי הימים מלמד שהתקיימו דבריו של אברהם אבינו בעקדת יצחק, שבה קבע ששם יבנה בית המקדש, כמו שנאמר: "ויקרא אברהם שם המקום ההוא ד' יראה, אשר יאמר היום בהר ד' יראה" (בראשית כב, יד), והסביר רש"י: "ד' יבחר ויראה לו את המקום הזה, להשרות בו שכינתו, ולהקריב כאן קרבנות".

ב. מה מקור השם "ירושלים"?

יש לשאול: מה מקור השם "ירושלים"? המלה היא ארוכה (גם ללא האות יוד), ונראית כמורכבת משתי מלים. חז"ל אמרו במדרש בראשית רבה (נו, י) שמקור השם "ירושלם" נובע מצירוף שני השמות שקראו אברהם אבינו בעקדת יצחק, ומלכי צדק מלך שלם: "ירו" שבגימטריא "יראה" - השם שקרא אברהם אבינו (המיוחס לרש"י בפירושו למדרש רבה שם וה"מתנות כהונה" שם), ו"שלם" - השם שקרא מלכי צדק, שהסבירו חז"ל במדרש, וכן במסכת נדרים (לב ע"ב) שהוא שם בן נח.

ג. מה משמעות השם "ירושלים"?

מה משמעות הדברים שאמרו חז"ל על צירוף שני השמות? מה מבטאים שני שמות אלו?

נאמרו בכך מספר הסברים, ובמאמר קצר זה נעסוק רק בשנים מהם:

1. הסבר ה"משך חכמה"

כתב ה"משך חכמה" (בראשית כב, יד):

במדרש: שם קרא אותה: 'שלם' וכו', אברהם קרא אותה: 'יראה' וכו', אלא הריני קורא אותה: 'ירושלים' וכו'. הענין דשם היה בדור המבול, והיה בתבה, וזן ופרנס כל הנבראים שם בתבה. והעיקר היה לתקן המידות והפעולות, שהמה היו מושחתים, ש'השחית כל בשר את דרכו' ו'מלאה הארץ חמס', וכל לימודו היה לתקן המידות והתכונות בכל החי. וזה מורה 'שלם', שהוא מורה שכל המין האנושי הוא אדם אחד, וכל אחד הוא אבר מאברי האדם הגדול, וכל אחד נצרך לחברו, מושפע ומשפיע זה לזה, וכולם כאחד נושאים קיום המין האנושי ונצחיותו.
אמנם אברהם התפלסף מאד בחכמה, ולמד כל דרכי הטועים, והתווכח עימהם, וחקר בשכלו כי יש ד' אחד, משגיח על הכל, ולא מסר השגחתו לכוכבים (עיין בראשית רבה לח, יג, וברמב"ם הלכות עבודה זרה פ"א ה"ג)... וזהו: 'אשר יאמר היום בהר ד' יראה', רצונו לומר שיתגלה אלוקותו בראות כל בשר כבוד ד' בניסים פרטיים.
והנה ירושלים בנויה על שני הדברים: היינו לזכך המושכלות, שעיקרן במוח, ולתקן ולקשט המידות, שעיקרן בלב... ולכן ירושלים 'כלילת יפי, משוש לכל הארץ' (איכה ב, טו), ו'שם עלו שבטים... להודות לשם ד'' (תהלים קכב, ד), כי המידות והמושכלות שניהם נזדככו ונטהרו בירושלים, ולכן קרא אותה 'ירושלים', על שתי הפעולות... ולכן נקרא ירושלים: 'יראה' - על שם טהרת המושכלות, ו'שלם' - על הזדככות התכונות והמידות, אשר על זה נאמר 'כלילת יפי'... וזהו שאמרו במדרש רבה (נה, ט): 'מוריה - שיצאה הוראה לעולם', זהו תיקון המושכלות, ו'שיצא יראה לעולם', זה טהרת התכונות ועונש על השחתת המידות.

כלומר: לפי ה"משך חכמה" שני השמות שנתנו אברהם אבינו ושם בן נח מבטאים שתי מעלות מיוחדות שבירושלים, שהיו באברהם אבינו ובשם בן נח: זיכוך המושכלות ותיקון המידות. אברהם אבינו לימד את אנשי דורו להאמין בד' ולא לעבוד עבודה זרה, דהיינו זיכוך המושכלות. שם בן נח חי בדור המבול שהשחית את מידותיו, ועיקר מעשיהם של נח ובניו בתיבה היה לזון את כל החיות (סנהדרין קח ע"ב), ובכך לתקן את המידות. צירוף שני השמות שקראו אברהם ושם בן נח מבטא שירושלים היא מקום זיכוך המושכלות ותיקון המידות.

דיון בהסבר ה"משך חכמה"

דברי ה"משך חכמה" נפלאים, אך יש להעיר שאף על פי שאברהם אבינו לימד את אנשי דורו את האמונה בד' אחד, מכל מקום אברהם אבינו הוא סמל החסד - התורה האריכה מאד בתיאור הכנסת האורחים של אברהם (בראשית פרק י"ח), ובניסיונותיו החוזרים ונשנים להציל את אנשי סדום (שם), והנביא אמר: "תתן אמת ליעקב, חסד לאברהם" (מיכה ז, כ). ואילו שם בן נח, אף על פי שעסק בתיבה בהאכלת החיות, שזהו מעשה חסד, מכל מקום הוא מופיע בדברי חז"ל כמסמל את לימוד התורה - "בית מדרשו של שם ועבר" (רש"י בראשית כה, כב וכה, כז). אם כן, לפי דרכו של ה"משך חכמה" היה נראה לפרש שהשם "ירושלים" בא לבטא שירושלים היא אכן מקום החסד והתורה, אבל החסד מאברהם אבינו, והתורה משם בן נח.

מדוע ה"משך חכמה" לא הסביר כך?

נראה ששתי סיבות בדבר, האחת כמעט מפורשת בדבריו של ה"משך חכמה", והשניה אינה כתובה בדבריו, אך מתאימה מאד לדבריו:

  1. על שם בן נח כתב ה"משך חכמה": "כל לימודו היה לתקן המידות והתכונות בכל החי. וזה מורה 'שלם', שהוא מורה שכל המין האנושי הוא אדם אחד, וכל אחד הוא אבר מאברי האדם הגדול, וכל אחד נצרך לחברו, מושפע ומשפיע זה לזה, וכולם כאחד נושאים קיום המין האנושי ונצחיותו".
    כלומר: השם "שלם", שקרא שם בן נח, מבטא את החסד, כיון שכל העולם הוא גוף אחד שלם, וכל אחד צריך לעזור לחברו ולקבל עזרה מחברו.
    על אברהם כתב ה"משך חכמה": "אמנם אברהם התפלסף מאד בחכמה, ולמד כל דרכי הטועים, והתווכח עימהם, וחקר בשכלו כי יש ד' אחד, משגיח על הכל, ולא מסר השגחתו לכוכבים... וזהו: 'אשר יאמר היום בהר ד' יראה', רצונו לומר: שיתגלה אלוקותו בראות כל בשר כבוד ד' בניסים פרטיים".
    כלומר: השם שקרא אברהם משמעותו השגחת ד' על העולם כמו שהסביר רש"י: "ד' יבחר ויראה לו את המקום הזה, להשרות בו שכינתו"!
  2. הסיבה הנוספת שאותה ניתן לומר בדעתו היא שהשם "שלם", שקרא שם בן נח נאמר בהקשר למעשה חסד שאותו עשה שם בן נח, שכן כתוב: "ומלכי צדק מלך שלם הוציא לחם ויין" (בראשית יד, יח), שזהו מעשה של חסד, כמו שכתב רש"י: "לחם ויין - כך עושים ליגיעי מלחמה".
    לעומת זאת אברהם קרא את שם המקום "ד' יראה" לא ביחס למעשה חסד שהוא עשה, אלא ביחס למעשה שמבטא את האמונה העצומה של אברהם בד', שכן שם זה קרא אברהם בעקדת יצחק, ששם לא עשה אברהם מעשה חסד, אלא מעשה שמבטא את יראתו את ד', כמו שנאמר שם: "כי עתה ידעתי כי ירא אלקים אתה, ולא חשכת את בנך את יחידך ממני" (כב, יב). אם כן מתאים מאד שהשם שקרא אז אברהם מבטא את ההשגחה האלקית, ולא את החסד.

2. הסבר מרן הרב זצ"ל

מרן הרב זצ"ל בספרו "מדבר שור" דרוש ח' (עמוד סז) כתב פירוש הדומה לפירוש שהצענו, שלא כ"משך חכמה":

חז"ל אמרו בבראשית רבה (נו, י) על הפסוק 'ד' יראה' ששם בן נח קרא שם המקום 'שלם', ואברהם אבינו עליו השלום קראו 'יראה', וצירף הקב"ה את שני שמותיהם, וקראה 'ירושלים'.
והכוונה שיש שני מיני שלמויות: השלמות האחת שיהיה שלם בדעות ואמונות אמיתיות, והשנית שיהיה שלם במדותיו, לעמוד נגד יצר הרע. והנה הכרת גדולת ד' יתברך והעבודה בדעות אמיתיות היא עבודה יותר עליונה מהשלֵמוּת של הגבלת המעשים. ובמלכי צדק כתוב: 'ומלכי צדק מלך שלם הוציא לחם ויין, והוא כהן לא-ל עליון'. והכוונה שהיתה כהונתו כהונה עליונית, שכלית. על כן קראה 'שלם', שקבע עיקר העבודה בשלמות השכלית.
ואברהם אבינו הוסיף על זה שקבע בו גם כן קדושה מעשית, שיהיה אפשר על ידי זה לכוף כל התאוות כולן לרצון ד' יתברך. אם כן בירושלים כלולות שתי הקדושות: קדושת השכל להורות הדעות האמיתיות, וקדושת המעשים להכניע היצר הרע והתאוות.

אם כן לפי הרב זצ"ל השם שקרא שם בן נח מציין את הצד השכלי, ואילו השם שקרא אברהם מציין את הצד המדותי!

אמנם יש לציין שאף על פי שדברי מרן הרב זצ"ל דומים למה שהצענו ביחס לשם בן נח, הם אינם כמו הדברים שהצענו ביחס לאברהם אבינו, שכן הרב לא כתב על אברהם את ענין החסד, אלא את הכנעת היצר הרע והתאוות. ומדוע?

נראה שגם כאן הסיבה היא שאברהם קרא את שם המקום "ד' יראה" לא ביחס למעשה חסד שהוא עשה, אלא ביחס למעשה שמבטא את "קדושת המעשים", שכן אברהם קרא שם זה בעקדת יצחק!

אמנם לפי זה יש להעיר שהשם שקרא שם בן נח נאמר בהקשר למעשה חסד שאותו עשה שם בן נח, שכן כתוב: "ומלכי צדק מלך שלם הוציא לחם ויין" (בראשית יד, יח), שזהו מעשה של חסד, כמו שהסברנו בדעת "המשך חכמה" (עיין עוד ב"מדבר שור" שם בדרוש לא עמוד רפט-רצ).

ד. מדוע ברוב הפעמים בתנ"ך נכתב השם ירושלים בלי יוד, אך נקרא עם יוד?

כאמור, השם "ירושלם" נזכר בתנ"ך למעלה משש מאות וחמישים פעם, אך רק בחמישה מקומות הוא כתוב עם יוד: "ירושלים" (עיין במסורה בירמיהו כו, יח).

מה הסיבה לכך שהוא נכתב בדרך כלל בלי יוד, ואף על פי כן הוא נקרא כאילו יש בו יוד?

1. הסבר התוספות לצורת הכתיבה

כתבו התוספות במסכת תענית (טז ע"א, בד"ה "הר שיצאה ממנו הוראה לישראל"):

נקרא 'ירושלם' על שם 'יראה' ועל שם 'שלם', לכך אין אנו נותנין יו"ד ב'ירושלם' בין למ"ד למ"ם, על שם שלם.

התוספות הסבירו שהשם ירושלים נכתב בלי יוד, כיון שמקורו הוא במלים "יראה" ו"שלם", ובמלה "שלם" אין יוד. אך הם לא הסבירו מדוע קוראים עם יוד.

2. הסבר רבנו בחיי לצורת הקריאה

כתב רבינו בחיי בפרשת חקת (במדבר יט, יג):

ומפני שמקדש של מטה כנגד של מעלה, לכך אמר: 'משכן' ו'מקדש', וכן כתיב: 'בָּנֹה בניתי בית זבול לך' (מלכים א ח, יג), בית מכוון כנגד זבול. ופסוק מלא מצינו: 'ירושלם הבנויה כעיר שחוברה לה יחדו' (תהלים קכב, ג). וזהו סוד הלשון בשם 'ירושלים', המורה על שנים, כלשון עינים, אזנים, וכיוצא בהם.

לפי רבנו בחיי קריאת העיר בשם "ירושלים" בלשון רבים, באה לבטא שיש שתי ערים בשם ירושלים: אחת של מעלה ואחת של מטה, והן מכוונות זו כנגד זו.

יש לציין שיסוד זה שכתב רבנו בחיי, שיש שתי ירושלים, של מעלה ושל מטה, מקורו בגמרא במסכת תענית (ה ע"א), אלא שרבנו בחיי חידש על סמך גמרא זו שלכן אנו קוראים את שמה של העיר "ירושלים", אף על פי שהכתיב ברוב המקומות הוא: "ירושלם".

כך נאמר במסכת תענית:

אמר ליה רב נחמן לר' יצחק: מאי דכתיב: 'בקרבך קדוש ולא אבוא בעיר' (הושע יא, ט)? משום ד'בקרבך קדוש' 'לא אבוא בעיר'?! [רש"י: משום דבקרבך קדוש - בתמיה: משום דבקרבך קדוש, דהיינו שאתה מטיב מעשיך, לא יבוא הקב"ה בעיר?!]
אמר ליה: הכי אמר ר' יוחנן: אמר הקב"ה: לא אבוא בירושלים של מעלה, עד שאבוא לירושלים שלמטה. [רש"י: לא אבוא בירושלים וכו' - והכי קאמר: עד שיהא בקרבך קדוש למטה, דהיינו ירושלים, לא אבוא בעיר שלמעלה.]
ומי איכא ירושלים למעלה? אין. דכתיב: 'ירושלים הבנויה כעיר שחוברה לה יחדיו' (תהלים קכב, ג). [רש"י: ירושלים הבנויה כעיר שחוברה לה יחדיו - ירושלים שלמטה תהא בנויה כעיר שחוברה לה, שהיא כיוצא בה, חבירתה ודוגמתה. מכלל דאיכא ירושלים אחריתי, והיכן אם לא למעלה].

סיום

בכ"ח באייר תשכ"ז זכה עם ישראל להיכנס בירושלים של מטה, ועל ידי כך נכנס הקב"ה לירושלים של מעלה. יהי רצון שכשם שזכינו לשחרור מקום המקדש, כן נזכה בקרוב לבנין בית המקדש.

פירושים על הפרק

פירוש על הפרק

תנ"ך על הפרק

תנ"ך על הפרק

תוכן עניינים

ניווט בפרקי התנ"ך