תנ"ך על הפרק - יהושע י - מלחמת יהושע בחמשת מלכי הדרום - השלב הראשון / הרב איתן שנדורפי שליט"א

תנ"ך על הפרק

יהושע י

197 / 929
היום

הפרק

מלחמת יהושע במלכי הדרום, כיבוש חלקים נרחבים מהארץ

וַיְהִי֩ כִשְׁמֹ֨עַ אֲדֹֽנִי־צֶ֜דֶק מֶ֣לֶךְ יְרוּשָׁלִַ֗ם כִּֽי־לָכַ֨ד יְהוֹשֻׁ֣עַ אֶת־הָעַי֮ וַיַּחֲרִימָהּ֒ כַּאֲשֶׁ֨ר עָשָׂ֤ה לִֽירִיחוֹ֙ וּלְמַלְכָּ֔הּ כֵּן־עָשָׂ֥ה לָעַ֖י וּלְמַלְכָּ֑הּ וְכִ֨י הִשְׁלִ֜ימוּ יֹשְׁבֵ֤י גִבְעוֹן֙ אֶת־יִשְׂרָאֵ֔ל וַיִּֽהְי֖וּ בְּקִרְבָּֽם׃וַיִּֽירְא֣וּ מְאֹ֔ד כִּ֣י עִ֤יר גְּדוֹלָה֙ גִּבְע֔וֹן כְּאַחַ֖ת עָרֵ֣י הַמַּמְלָכָ֑ה וְכִ֨י הִ֤יא גְדוֹלָה֙ מִן־הָעַ֔י וְכָל־אֲנָשֶׁ֖יהָ גִּבֹּרִֽים׃וַיִּשְׁלַ֨ח אֲדֹנִי־צֶ֜דֶק מֶ֣לֶךְ יְרוּשָׁלִַ֗ם אֶל־הוֹהָ֣ם מֶֽלֶךְ־חֶ֠בְרוֹן וְאֶל־פִּרְאָ֨ם מֶֽלֶךְ־יַרְמ֜וּת וְאֶל־יָפִ֧יעַ מֶֽלֶךְ־לָכִ֛ישׁ וְאֶל־דְּבִ֥יר מֶֽלֶךְ־עֶגְל֖וֹן לֵאמֹֽר׃עֲלֽוּ־אֵלַ֣י וְעִזְרֻ֔נִי וְנַכֶּ֖ה אֶת־גִּבְע֑וֹן כִּֽי־הִשְׁלִ֥ימָה אֶת־יְהוֹשֻׁ֖עַ וְאֶת־בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃וַיֵּאָסְפ֨וּ וַֽיַּעֲל֜וּ חֲמֵ֣שֶׁת ׀ מַלְכֵ֣י הָאֱמֹרִ֗י מֶ֣לֶךְ יְרוּשָׁלִַ֜ם מֶֽלֶךְ־חֶבְר֤וֹן מֶֽלֶךְ־יַרְמוּת֙ מֶֽלֶךְ־לָכִ֣ישׁ מֶֽלֶךְ־עֶגְל֔וֹן הֵ֖ם וְכָל־מַֽחֲנֵיהֶ֑ם וַֽיַּחֲנוּ֙ עַל־גִּבְע֔וֹן וַיִּֽלָּחֲמ֖וּ עָלֶֽיהָ׃וַיִּשְׁלְח֣וּ אַנְשֵׁי֩ גִבְע֨וֹן אֶל־יְהוֹשֻׁ֤עַ אֶל־הַֽמַּחֲנֶה֙ הַגִּלְגָּ֣לָה לֵאמֹ֔ר אַל־תֶּ֥רֶף יָדֶ֖יךָ מֵֽעֲבָדֶ֑יךָ עֲלֵ֧ה אֵלֵ֣ינוּ מְהֵרָ֗ה וְהוֹשִׁ֤יעָה לָּ֙נוּ֙ וְעָזְרֵ֔נוּ כִּ֚י נִקְבְּצ֣וּ אֵלֵ֔ינוּ כָּל־מַלְכֵ֥י הָאֱמֹרִ֖י יֹשְׁבֵ֥י הָהָֽר׃וַיַּ֨עַל יְהוֹשֻׁ֜עַ מִן־הַגִּלְגָּ֗ל ה֚וּא וְכָל־עַ֤ם הַמִּלְחָמָה֙ עִמּ֔וֹ וְכֹ֖ל גִּבּוֹרֵ֥י הֶחָֽיִל׃וַיֹּ֨אמֶר יְהוָ֤ה אֶל־יְהוֹשֻׁ֙עַ֙ אַל־תִּירָ֣א מֵהֶ֔ם כִּ֥י בְיָדְךָ֖ נְתַתִּ֑ים לֹֽא־יַעֲמֹ֥ד אִ֛ישׁ מֵהֶ֖ם בְּפָנֶֽיךָ׃וַיָּבֹ֧א אֲלֵיהֶ֛ם יְהוֹשֻׁ֖עַ פִּתְאֹ֑ם כָּל־הַלַּ֕יְלָה עָלָ֖ה מִן־הַגִּלְגָּֽל׃וַיְהֻמֵּ֤ם יְהוָה֙ לִפְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וַיַּכֵּ֥ם מַכָּֽה־גְדוֹלָ֖ה בְּגִבְע֑וֹן וַֽיִּרְדְּפֵ֗ם דֶּ֚רֶךְ מַעֲלֵ֣ה בֵית־חוֹרֹ֔ן וַיַּכֵּ֥ם עַד־עֲזֵקָ֖ה וְעַד־מַקֵּדָֽה׃וַיְהִ֞י בְּנֻסָ֣ם ׀ מִפְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל הֵ֞ם בְּמוֹרַ֤ד בֵּית־חוֹרֹן֙ וַֽיהוָ֡ה הִשְׁלִ֣יךְ עֲלֵיהֶם֩ אֲבָנִ֨ים גְּדֹל֧וֹת מִן־הַשָּׁמַ֛יִם עַד־עֲזֵקָ֖ה וַיָּמֻ֑תוּ רַבִּ֗ים אֲשֶׁר־מֵ֙תוּ֙ בְּאַבְנֵ֣י הַבָּרָ֔ד מֵאֲשֶׁ֥ר הָרְג֛וּ בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל בֶּחָֽרֶב׃אָ֣ז יְדַבֵּ֤ר יְהוֹשֻׁעַ֙ לַֽיהוָ֔ה בְּי֗וֹם תֵּ֤ת יְהוָה֙ אֶת־הָ֣אֱמֹרִ֔י לִפְנֵ֖י בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וַיֹּ֣אמֶר ׀ לְעֵינֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל שֶׁ֚מֶשׁ בְּגִבְע֣וֹן דּ֔וֹם וְיָרֵ֖חַ בְּעֵ֥מֶק אַיָּלֽוֹן׃וַיִּדֹּ֨ם הַשֶּׁ֜מֶשׁ וְיָרֵ֣חַ עָמָ֗ד עַד־יִקֹּ֥ם גּוֹי֙ אֹֽיְבָ֔יו הֲלֹא־הִ֥יא כְתוּבָ֖ה עַל־סֵ֣פֶר הַיָּשָׁ֑ר וַיַּעֲמֹ֤ד הַשֶּׁ֙מֶשׁ֙ בַּחֲצִ֣י הַשָּׁמַ֔יִם וְלֹא־אָ֥ץ לָב֖וֹא כְּי֥וֹם תָּמִֽים׃וְלֹ֨א הָיָ֜ה כַּיּ֤וֹם הַהוּא֙ לְפָנָ֣יו וְאַחֲרָ֔יו לִשְׁמֹ֥עַ יְהוָ֖ה בְּק֣וֹל אִ֑ישׁ כִּ֣י יְהוָ֔ה נִלְחָ֖ם לְיִשְׂרָאֵֽל׃וַיָּ֤שָׁב יְהוֹשֻׁ֙עַ֙ וְכָל־יִשְׂרָאֵ֣ל עִמּ֔וֹ אֶל־הַֽמַּחֲנֶ֖ה הַגִּלְגָּֽלָה׃וַיָּנֻ֕סוּ חֲמֵ֖שֶׁת הַמְּלָכִ֣ים הָאֵ֑לֶּה וַיֵּחָבְא֥וּ בַמְּעָרָ֖ה בְּמַקֵּדָֽה׃וַיֻּגַּ֖ד לִיהוֹשֻׁ֣עַ לֵאמֹ֑ר נִמְצְאוּ֙ חֲמֵ֣שֶׁת הַמְּלָכִ֔ים נֶחְבְּאִ֥ים בַּמְּעָרָ֖ה בְּמַקֵּדָֽה׃וַיֹּ֣אמֶר יְהוֹשֻׁ֔עַ גֹּ֛לּוּ אֲבָנִ֥ים גְּדֹל֖וֹת אֶל־פִּ֣י הַמְּעָרָ֑ה וְהַפְקִ֧ידוּ עָלֶ֛יהָ אֲנָשִׁ֖ים לְשָׁמְרָֽם׃וְאַתֶּם֙ אַֽל־תַּעֲמֹ֔דוּ רִדְפוּ֙ אַחֲרֵ֣י אֹֽיְבֵיכֶ֔ם וְזִנַּבְתֶּ֖ם אוֹתָ֑ם אַֽל־תִּתְּנ֗וּם לָבוֹא֙ אֶל־עָ֣רֵיהֶ֔ם כִּ֧י נְתָנָ֛ם יְהוָ֥ה אֱלֹהֵיכֶ֖ם בְּיֶדְכֶֽם׃וַיְהִי֩ כְּכַלּ֨וֹת יְהוֹשֻׁ֜עַ וּבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל לְהַכּוֹתָ֛ם מַכָּ֥ה גְדוֹלָֽה־מְאֹ֖ד עַד־תֻּמָּ֑ם וְהַשְּׂרִידִים֙ שָׂרְד֣וּ מֵהֶ֔ם וַיָּבֹ֖אוּ אֶל־עָרֵ֥י הַמִּבְצָֽר׃וַיָּשֻׁבוּ֩ כָל־הָעָ֨ם אֶל־הַמַּחֲנֶ֧ה אֶל־יְהוֹשֻׁ֛עַ מַקֵּדָ֖ה בְּשָׁל֑וֹם לֹֽא־חָרַ֞ץ לִבְנֵ֧י יִשְׂרָאֵ֛ל לְאִ֖ישׁ אֶת־לְשֹׁנֽוֹ׃וַיֹּ֣אמֶר יְהוֹשֻׁ֔עַ פִּתְח֖וּ אֶת־פִּ֣י הַמְּעָרָ֑ה וְהוֹצִ֣יאוּ אֵלַ֗י אֶת־חֲמֵ֛שֶׁת הַמְּלָכִ֥ים הָאֵ֖לֶּה מִן־הַמְּעָרָֽה׃וַיַּ֣עֲשׂוּ כֵ֔ן וַיֹּצִ֣יאוּ אֵלָ֗יו אֶת־חֲמֵ֛שֶׁת הַמְּלָכִ֥ים הָאֵ֖לֶּה מִן־הַמְּעָרָ֑ה אֵ֣ת ׀ מֶ֣לֶךְ יְרוּשָׁלִַ֗ם אֶת־מֶ֤לֶךְ חֶבְרוֹן֙ אֶת־מֶ֣לֶךְ יַרְמ֔וּת אֶת־מֶ֥לֶךְ לָכִ֖ישׁ אֶת־מֶ֥לֶךְ עֶגְלֽוֹן׃וַ֠יְהִי כְּֽהוֹצִיאָ֞ם אֶת־הַמְּלָכִ֣ים הָאֵלֶּה֮ אֶל־יְהוֹשֻׁעַ֒ וַיִּקְרָ֨א יְהוֹשֻׁ֜עַ אֶל־כָּל־אִ֣ישׁ יִשְׂרָאֵ֗ל וַ֠יֹּאמֶר אֶל־קְצִינֵ֞י אַנְשֵׁ֤י הַמִּלְחָמָה֙ הֶהָלְכ֣וּא אִתּ֔וֹ קִרְב֗וּ שִׂ֚ימוּ אֶת־רַגְלֵיכֶ֔ם עַֽל־צַוְּארֵ֖י הַמְּלָכִ֣ים הָאֵ֑לֶּה וַֽיִּקְרְב֔וּ וַיָּשִׂ֥ימוּ אֶת־רַגְלֵיהֶ֖ם עַל־צַוְּארֵיהֶֽם׃וַיֹּ֤אמֶר אֲלֵיהֶם֙ יְהוֹשֻׁ֔עַ אַל־תִּֽירְא֖וּ וְאַל־תֵּחָ֑תּוּ חִזְק֣וּ וְאִמְצ֔וּ כִּ֣י כָ֗כָה יַעֲשֶׂ֤ה יְהוָה֙ לְכָל־אֹ֣יְבֵיכֶ֔ם אֲשֶׁ֥ר אַתֶּ֖ם נִלְחָמִ֥ים אוֹתָֽם׃וַיַּכֵּ֨ם יְהוֹשֻׁ֤עַ אַֽחֲרֵי־כֵן֙ וַיְמִיתֵ֔ם וַיִּתְלֵ֕ם עַ֖ל חֲמִשָּׁ֣ה עֵצִ֑ים וַיִּֽהְי֛וּ תְּלוּיִ֥ם עַל־הָעֵצִ֖ים עַד־הָעָֽרֶב׃וַיְהִ֞י לְעֵ֣ת ׀ בּ֣וֹא הַשֶּׁ֗מֶשׁ צִוָּ֤ה יְהוֹשֻׁ֙עַ֙ וַיֹּֽרִידוּם֙ מֵעַ֣ל הָעֵצִ֔ים וַיַּ֨שְׁלִכֻ֔ם אֶל־הַמְּעָרָ֖ה אֲשֶׁ֣ר נֶחְבְּאוּ־שָׁ֑ם וַיָּשִׂ֜מוּ אֲבָנִ֤ים גְּדֹלוֹת֙ עַל־פִּ֣י הַמְּעָרָ֔ה עַד־עֶ֖צֶם הַיּ֥וֹם הַזֶּֽה׃וְאֶת־מַקֵּדָה֩ לָכַ֨ד יְהוֹשֻׁ֜עַ בַּיּ֣וֹם הַה֗וּא וַיַּכֶּ֣הָ לְפִי־חֶרֶב֮ וְאֶת־מַלְכָּהּ֒ הֶחֱרִ֣ם אוֹתָ֗ם וְאֶת־כָּל־הַנֶּ֙פֶשׁ֙ אֲשֶׁר־בָּ֔הּ לֹ֥א הִשְׁאִ֖יר שָׂרִ֑יד וַיַּ֙עַשׂ֙ לְמֶ֣לֶךְ מַקֵּדָ֔ה כַּאֲשֶׁ֥ר עָשָׂ֖ה לְמֶ֥לֶךְ יְרִיחֽוֹ׃וַיַּעֲבֹ֣ר יְ֠הוֹשֻׁעַ וְכָֽל־יִשְׂרָאֵ֥ל עִמּ֛וֹ מִמַּקֵּדָ֖ה לִבְנָ֑ה וַיִּלָּ֖חֶם עִם־לִבְנָֽה׃וַיִּתֵּן֩ יְהוָ֨ה גַּם־אוֹתָ֜הּ בְּיַ֣ד יִשְׂרָאֵ֘ל וְאֶת־מַלְכָּהּ֒ וַיַּכֶּ֣הָ לְפִי־חֶ֗רֶב וְאֶת־כָּל־הַנֶּ֙פֶשׁ֙ אֲשֶׁר־בָּ֔הּ לֹֽא־הִשְׁאִ֥יר בָּ֖הּ שָׂרִ֑יד וַיַּ֣עַשׂ לְמַלְכָּ֔הּ כַּאֲשֶׁ֥ר עָשָׂ֖ה לְמֶ֥לֶךְ יְרִיחֽוֹ׃וַיַּעֲבֹ֣ר יְ֠הוֹשֻׁעַ וְכָל־יִשְׂרָאֵ֥ל עִמּ֛וֹ מִלִּבְנָ֖ה לָכִ֑ישָׁה וַיִּ֣חַן עָלֶ֔יהָ וַיִּלָּ֖חֶם בָּֽהּ׃וַיִּתֵּן֩ יְהוָ֨ה אֶת־לָכִ֜ישׁ בְּיַ֣ד יִשְׂרָאֵ֗ל וַֽיִּלְכְּדָהּ֙ בַּיּ֣וֹם הַשֵּׁנִ֔י וַיַּכֶּ֣הָ לְפִי־חֶ֔רֶב וְאֶת־כָּל־הַנֶּ֖פֶשׁ אֲשֶׁר־בָּ֑הּ כְּכֹ֥ל אֲשֶׁר־עָשָׂ֖ה לְלִבְנָֽה׃אָ֣ז עָלָ֗ה הֹרָם֙ מֶ֣לֶךְ גֶּ֔זֶר לַעְזֹ֖ר אֶת־לָכִ֑ישׁ וַיַּכֵּ֤הוּ יְהוֹשֻׁ֙עַ֙ וְאֶת־עַמּ֔וֹ עַד־בִּלְתִּ֥י הִשְׁאִֽיר־ל֖וֹ שָׂרִֽיד׃וַיַּעֲבֹ֣ר יְ֠הוֹשֻׁעַ וְכָל־יִשְׂרָאֵ֥ל עִמּ֛וֹ מִלָּכִ֖ישׁ עֶגְלֹ֑נָה וַיַּחֲנ֣וּ עָלֶ֔יהָ וַיִּֽלָּחֲמ֖וּ עָלֶֽיהָ׃וַֽיִּלְכְּד֜וּהָ בַּיּ֤וֹם הַהוּא֙ וַיַּכּ֣וּהָ לְפִי־חֶ֔רֶב וְאֵת֙ כָּל־הַנֶּ֣פֶשׁ אֲשֶׁר־בָּ֔הּ בַּיּ֥וֹם הַה֖וּא הֶחֱרִ֑ים כְּכֹ֥ל אֲשֶׁר־עָשָׂ֖ה לְלָכִֽישׁ׃וַיַּ֣עַל יְ֠הוֹשֻׁעַ וְכָֽל־יִשְׂרָאֵ֥ל עִמּ֛וֹ מֵעֶגְל֖וֹנָה חֶבְר֑וֹנָה וַיִּֽלָּחֲמ֖וּ עָלֶֽיהָ׃וַיִּלְכְּד֣וּהָ וַיַּכּֽוּהָ־לְפִי־חֶ֠רֶב וְאֶת־מַלְכָּ֨הּ וְאֶת־כָּל־עָרֶ֜יהָ וְאֶת־כָּל־הַנֶּ֤פֶשׁ אֲשֶׁר־בָּהּ֙ לֹֽא־הִשְׁאִ֣יר שָׂרִ֔יד כְּכֹ֥ל אֲשֶׁר־עָשָׂ֖ה לְעֶגְל֑וֹן וַיַּחֲרֵ֣ם אוֹתָ֔הּ וְאֶת־כָּל־הַנֶּ֖פֶשׁ אֲשֶׁר־בָּֽהּ׃וַיָּ֧שָׁב יְהוֹשֻׁ֛עַ וְכָל־יִשְׂרָאֵ֥ל עִמּ֖וֹ דְּבִ֑רָה וַיִּלָּ֖חֶם עָלֶֽיהָ׃וַֽיִּלְכְּדָ֞הּ וְאֶת־מַלְכָּ֤הּ וְאֶת־כָּל־עָרֶ֙יהָ֙ וַיַּכּ֣וּם לְפִי־חֶ֔רֶב וַֽיַּחֲרִ֙ימוּ֙ אֶת־כָּל־נֶ֣פֶשׁ אֲשֶׁר־בָּ֔הּ לֹ֥א הִשְׁאִ֖יר שָׂרִ֑יד כַּאֲשֶׁ֨ר עָשָׂ֜ה לְחֶבְר֗וֹן כֵּן־עָשָׂ֤ה לִדְבִ֙רָה֙ וּלְמַלְכָּ֔הּ וְכַאֲשֶׁ֥ר עָשָׂ֛ה לְלִבְנָ֖ה וּלְמַלְכָּֽהּ׃וַיַּכֶּ֣ה יְהוֹשֻׁ֣עַ אֶת־כָּל־הָאָ֡רֶץ הָהָר֩ וְהַנֶּ֨גֶב וְהַשְּׁפֵלָ֜ה וְהָאֲשֵׁד֗וֹת וְאֵת֙ כָּל־מַלְכֵיהֶ֔ם לֹ֥א הִשְׁאִ֖יר שָׂרִ֑יד וְאֵ֤ת כָּל־הַנְּשָׁמָה֙ הֶחֱרִ֔ים כַּאֲשֶׁ֣ר צִוָּ֔ה יְהוָ֖ה אֱלֹהֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃וַיַּכֵּ֧ם יְהוֹשֻׁ֛עַ מִקָּדֵ֥שׁ בַּרְנֵ֖עַ וְעַד־עַזָּ֑ה וְאֵ֛ת כָּל־אֶ֥רֶץ גֹּ֖שֶׁן וְעַד־גִּבְעֽוֹן׃וְאֵ֨ת כָּל־הַמְּלָכִ֤ים הָאֵ֙לֶּה֙ וְאֶת־אַרְצָ֔ם לָכַ֥ד יְהוֹשֻׁ֖עַ פַּ֣עַם אֶחָ֑ת כִּ֗י יְהוָה֙ אֱלֹהֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל נִלְחָ֖ם לְיִשְׂרָאֵֽל׃וַיָּ֤שָׁב יְהוֹשֻׁ֙עַ֙ וְכָל־יִשְׂרָאֵ֣ל עִמּ֔וֹ אֶל־הַֽמַּחֲנֶ֖ה הַגִּלְגָּֽלָה׃

מאמרים על הפרק


מאמר על הפרק

הרב איתן שנדורפי שליט

מלחמת יהושע בחמשת מלכי הדרום - השלב הראשון

הקדמה

נאמר בפרקנו:

א. ויהי כִשְמֹעַ אדני צדק מלך ירושלם כי לכד יהושע את העי ויחרימה, כאשר עשה ליריחו ולמלכה כן עשה לעי ולמלכה, וכי השלימו יֹשְׁבֵי גבעון את ישראל ויהיו בקרבם.
ב. וייראו מאד, כי עיר גדולה גבעון כאחת ערי הממלכה, וכי היא גדולה מן העי, וכל אנשיה גִבֹּרִים.
ג. וישלח אדֹנִי צדק מלך ירושלם, אל הוהם מלך חברון, ואל פראם מלך ירמות, ואל יפיע מלך לכיש, ואל דביר מלך עגלון לאמר:
ד. עלו אלי וְעִזְרֻני, ונכה את גבעון, כי השלימה את יהושע ואת בני ישראל.
ה. וַיֵאָסְפוּ ויעלו חמשת מלכי האמֹרי, מלך ירושלם, מלך חברון, מלך ירמות, מלך לכיש, מלך עגלון, הם וכל מחניהם, ויחנו על גבעון, וילחמו עליה.
ו. וישלחו אנשי גבעון אל יהושע, אל המחנה הגלגלה, לאמר: אל תרף ידיך מעבדיך, עלה אלינו מהרה, והושיעה לנו וְעָזְרֵנוּ, כי נקבצו אלינו כל מלכי האמרי יֹשְׁבֵי ההר.
ז. ויעל יהושע מן הגלגל, הוא וכל עם המלחמה עמו, וכל גבורי החיל.
ח. ויאמר ד' אל יהושע: אל תירא מהם, כי בידך נתתים. לא יעמֹד איש מהם בפניך.
ט. ויבא אליהם יהושע פתאֹם, כל הלילה עלה מן הגלגל.
י. ויְהֻמֵם ד' לפני ישראל, ויכם מכה גדולה בגבעון, וירדפם דרך מעלה בית חורֹן, ויכם עד עזקה ועד מקדה.
יא. ויהי בְּנֻסָם מפני ישראל, הם במורד בית חורֹן, וד' השליך עליהם אבנים גדֹלות מן השמים, עד עזקה, וימֻתו, רבים אשר מתו באבני הברד מאשר הרגו בני ישראל בחרב.

יש לשאול על פסוקים אלו מספר שאלות:

  1. מה פירוש המלים "ויהיו בקרבם" - מי בקרב מי? ומדוע נכתבו מלים אלו?
  2. מדוע דווקא אדני צדק מלך ירושלים פחד יותר מכל שאר המלכים?
  3. מדוע אדני צדק מלך ירושלים קרא דווקא למלכי חברון, ירמות לכיש ועגלון?
  4. מדוע לא פחדו חמשת המלכים שיהושע יתקיף אותם?
  5. מדוע יהושע התאמץ לבוא לעזרת הגבעונים? והרי הם הערימו על ישראל, וכאשר ישראל גילו זאת הם רצו להכותם, ולא עשו כן רק בגלל השבועה (ט, יח), וכעת, כאשר חמשת המלכים רצו להכותם, היה מתאים לכאורה שיהושע יתן להם להכותם, ומלאכתם של ישראל היתה נעשית על ידי אחרים!
  6. מדוע עשה ד' נס גלוי של השלכת אבנים משמים דווקא במלחמה זו?

א. מה פירוש המלים "ויהיו בקרבם" - מי בקרב מי? ומדוע נכתבו מלים אלו?

1. הסבר ה"מצודת דוד"

כתב ה"מצודת דוד":

ויהיו בקרבם - התחברו עצמם עם ישראל.

נראה מדבריו שמשמעות המלים "ויהיו בקרבם" היא שהגבעונים ישבו בקרב ישראל.

אבל עדיין לא מובן: מדוע חשוב היה לציין זאת? ועיין בסמוך.

2. הסברו הראשון של המלבי"ם

המלבי"ם כתב שני הסברים.

בהסברו הראשון כתב המלבי"ם:

'ויהיו בקרבם' - ואחר שישראל קבלו אותם, ימצאו רבים שישלימו אתם ויהיו למס, כדי שיחיו אותם.

כלומר: כיון שישראל קיבלו את הגבעונים ולא הכו אותם - הדבר עלול לגרום לערים נוספות להיכנע, כדי להציל את חייהם. אפשר שזאת גם כוונת ה"מצודת דוד".

3. הסברו השני של המלבי"ם

עוד כתב המלבי"ם:

וגם שבמה שישבו בקרבם מצאו ערי מושב אשר יספיקו להם צדה ומזון ומחסה ומסתור.

נראה מדבריו בפירוש הזה שמשמעות המלים "ויהיו בקרבם" היא שישראל ישבו בקרב הגבעונים.

מדוע חשוב היה לנביא לציין זאת? כיון שכעת ישראל יכולים להתכונן לקראת המלחמות הבאות לא רק במחנה בגלגל, שנמצא בקצה מזרח יריחו (ד, יט), קרוב לירדן, בקצה המזרחי של ארץ כנען, ולהביא משם את כל האוכל והציוד, אלא גם בערי הגבעונים, שנמצאים במרכז הארץ! ועיין בסמוך.

ב. מדוע דווקא אדני צדק מלך ירושלים פחד יותר מכל שאר המלכים?

על שאלה זו כתב ב"דעת מקרא":

ממלכת ירושלים גבלה עם ערי הגבעונים מצפון (גבעון ובארות) וממערב (הכפירה וקרית יערים). ומכיון שגם ממזרח לממלכת ירושלים חנו ישראל (בגלגל), נמצא שהיתה מוקפת על ידי ישראל ובעלי בריתם משלושה עברים. ולפיכך נתעורר אדני צדק יותר מכולם להילחם עם גבעון.

הסבר זה ממשיך את דברי המלבי"ם בפירושו השני.

לפי זה גם מובן מדוע אדני צדק מלך ירושלים קרא דווקא למלכי חברון, ירמות לכיש ועגלון, כיון שהם נמצאים מדרום לו, והם יכולים לבוא לעזרתו מבלי להיתקל בחיילי ישראל הנמצאים ממזרח, מצפון וממערב.

ג. מדוע יהושע התאמץ לבוא לעזרת הגבעונים?

1. הסבר המדרש רבה

שאלה מעין זו אכן נשאלה על ידי יהושע עצמו, כפי שמסרו לנו חז"ל במדרש במדבר רבה בפרשת נשא (ח, ד):

בשעה שאמרו הגבעונים: 'עלה אלינו מהרה, והושיעה לנו ועזרנו' (יהושע י, ו), באותה שעה אמר יהושע: וכי בשביל הגרים הללו אנו מטריחים על הצבור?
אמר לו הקדוש ברוך הוא: יהושע, אם תרחיק את הרחוקים - סופך לרחק את הקרובים. צא ולמד מהיכן הוא מטעך: לא מן הגרים? שנאמר: 'ויולד ליוסף בארץ מצרים... את מנשה ואת אפרים' (בראשית מו, כ), וכתיב: 'למטה אפרים הושע בן נון' (במדבר יג, ח).

לפי המדרש נראה שאכן יהושע לא רצה ללכת להלחם בחמשת מלכי הדרום, והוא צדק מהבחינה ההלכתית וגם מצד המידות, אבל ד' אמר לו שיקול מוסרי עליון עוד יותר: ההתעלמות מבקשת עזרה מאנשים רחוקים עלולה לגרום לקהות חושים שעלולה לגרום להתעלמות מבקשת עזרה גם מאנשים קרובים.

על פי זה גם מובן מדוע לא פחדו המלכים שיהושע יתקיף אותם: אכן לפי שורת הדין והצדק יהושע לא היה צריך לבוא לעזרת הגבעונים, והמלכים לא העלו בדעתם שיהושע יעשה זאת!

2. הסבר הרלב"ג

הסבר אחר כתב הרלב"ג:

והנה זכר כי חמשת מלכי האמורי, הם וכל מחניהם, חנו על גבעון וילחמו עליה, וכבר שלחו אנשי גבעון ליהושע שיעזרם, כי ראוי לאדון שיציל עבדיו מיד הנלחמים עליהם.
וידמה ששאל יהושע את פי ד' על זה, ועלה מן הגלגל הוא וכל עם המלחמה עמו וכל גבורי החיל. וכבר אמר ד' יתברך אל יהושע קודם זה, בשאלו את פיו על דבר זאת המלחמה, שלא יירא מהמלכים האלה וממחניהם, כי בידו יתנם. והוא מיהר לבא עליהם כל הלילה, ויהומם ד' לפני ישראל, ויכם ישראל מכה גדולה בגבעון וירדפם דרך מעלה בית חורון וגו'.

עוד כתב הרלב"ג בתועליות בסוף פרק י"א:

התועלת הרביעי והוא במדות, והוא שראוי לאדון להשגיח על עבדיו, להצילם מיד הקמים עליהם. הלא תראה איך התנהג יהושע עם אנשי גבעון - ואף על פי שכבר רימו אותו - לעזור להם כנגד חמשת המלכים הקמים עליהם.

מדברי הרלב"ג נראה שמצד המידות הישרות ראוי לאדון שיציל את עבדיו מיד הנלחמים עליהם, במיוחד כאשר המלחמה היא בגלל עבדותם של הגבעונים לישראל. אבל הרלב"ג הוסיף שיהושע שאל את ד', כלומר: הוא התלבט בשאלה עד כמה מוטל עליו לטרוח ולסכן את ישראל בשביל הגבעונים. וד' אמר לו שילחם במלכי הדרום, וגם הבטיח לו שיתן אותם בידו.

גם על פי פירוש זה מובן מדוע לא פחדו המלכים שיהושע יתקיף אותם: אכן לפי שורת הדין יהושע לא היה צריך לבוא לעזרת הגבעונים, וכל מנהיג של אומה אחרת לא היה מסכן את חייליו לשם כך, והמלכים לא העלו בדעתם שיהושע יעשה זאת!

ד. מדוע עשה ד' נס גלוי של השלכת אבנים משמים דווקא במלחמה זו?

כאשר מתבוננים במבט כללי על הניסים בספר יהושע, רואים לכאורה כיוון ברור.

בתחילה עשה ד' לישראל נס גלוי בבקיעת הירדן (פרקים ג-ד).

אחר כך גם כן עשה ד' לישראל נס גלוי בהפלת חומות יריחו (ו, כ), אבל שם כבר נדרשו בני ישראל להילחם ולהרוג את כל אנשי יריחו לפי חרב (שם, כא). אף על פי שהיה אפשר שיחד עם נפילת חומות יריחו גם ימותו כל אנשי יריחו בבליעה באדמה, או בדרך אחרת.

אחר כך במלחמות בעי כבר היו המלחמות לגמרי טבעיות מבחינתן החיצונית. וכך היה נראה שימשיכו גם שאר כל המלחמות.

והנה, למרבה הפלא, שוב חוזר נס גלוי: "וד' השליך עליהם אבנים גדֹלות מן השמים"! מדוע?

1. הסבר הרמב"ן

כתב הרמב"ן בפירוש לפרשת עקב על הפסוק "וזכרת את ד' אלקיך, כי הוא הנותן לך כח לעשות חיל" (דברים ח, יח):

ידוע כי ישראל גבורים ואנשי חיל למלחמה, כי נמשלו לאריות ולזאב יטרף, ומלכי כנען במלחמה נצחו אותם, על כן אמר: 'אם תחשוב: כחי ועצם ידי עשה לי את החיל הזה - תזכור ד' שהוציא אותך ממצרים, ולא היה לך שם כח ועצם יד כלל'. ותזכור עוד כי במדבר אשר אין לאל ידך לחיות שם - עשה לך כל צרכך, אם כן גם החיל הזה אשר עשית בכחך - ד' הוא שנתן לך הכח כאשר עשית אותו. ואם תשכח את ד' יכלה כחך ושארך ותאבד, כאשר אבדו הם, כי כל עוזבי ד' יכלו.
וחזר להביא עוד ראיה אחרת שלא תחשוב 'כחי ועצם ידי' וגו', ואמר: 'שמע ישראל' (ט, א) - דבר אמת מפי, כי ה'גוים' האלה הם 'גדולים ועצומים ממך', ואיך תנצחם במלחמה. ועוד יש להם 'ערים גדולות ובצורות' לרום ה'שמים', ואיך תכבוש אותם. ועוד ששם 'עם גדול ורם בני ענקים', ש'אתה ידעת' מן המרגלים שראו אותם, ו'אתה שמעת' מימים ראשונים, שלא 'יתיצב' אדם לפניהם. וכשיתברר לך כל זה, יש לך לדעת ולהאמין מן 'היום' הזה כי לא תוכל לעבור עליהם כלל, עד שתדע בלבבך 'כי ד' העובר לפניך הוא אש אוכלה', ו'הוא ישמידם ויכניעם', לא כח ועצם יד שנתן לך, אבל יד ד' עשתה זאת בתקיפין שבהם. וזה רמז למה שאמר: 'וד' השליך עליהם אבנים גדולות מן השמים' (יהושע י, יא), וכן אמר שם (פסוק י"ד): 'ולא היה כיום ההוא לפניו ואחריו וגו' כי ד' נלחם לישראל'.
והערים הבצורות שהזכיר כאן, רמז לחומת יריחו, שנפלה לפני הארון.
וזהו שאמר דוד: 'כי לא בחרבם ירשו ארץ, וזרועם לא הושיעה למו, כי ימינך וזרועך, ואור פניך כי רציתם' (תהלים מד, ד), ימין ד' וזרועו - בתקיפים, ואור פניו שרצם - בהרוגי המלחמה, שנתן להם כח עליהם.
וזהו שאמר הכתוב עוד: 'ואנכי השמדתי את האמורי מפניהם, אשר כגובה ארזים גבהו, וחסון הוא כאלונים. ואשמיד פריו ממעל, ושרשיו מתחת' (עמוס ב, ט), ייחד האמורי שהיה עצום בהם, וד' הוא המשמיד אותו.

לפי הרמב"ן נראה שהנס היה כיון שחלק גדול מהחיילים של חמשת המלכים הללו היו תקיפים, וישראל לא היו יכולים לנצח אותם בדרך טבעית.

2. הסבר נוסף

נראה לומר הסבר נוסף על פי מה שכתב רש"י בפרשת אמר.

נאמר שם:

ולא תחללו את שם קדשי, ונקדשתי בתוך בני ישראל, אני ד' מקדשכם.
(ויקרא כב, לב)

כתב שם רש"י:

ולא תחללו - לעבור על דברי מזידין. ממשמע שנאמר 'ולא תחללו', מה תלמוד לומר 'ונקדשתי'? מסור עצמך וקדש שמי. יכול ביחיד? תלמוד לומר: 'בתוך בני ישראל'. 
וכשהוא מוסר עצמו - ימסור עצמו על מנת למות, שכל המוסר עצמו על מנת הנס, אין עושין לו נס, שכן מצינו בחנניה מישאל ועזריה, שלא מסרו עצמן על מנת הנס, שנאמר: 'והן לא, ידיע להוא לך מלכא די לאלהך לא איתנא פלחין' וגו' (דניאל ג, יח) - מציל ולא מציל, ידיע להוא לך וגו'.

אמנם שם מדובר על מי שמוסר עצמו למות כדי שלא לעבור עבירה, אבל אולי ניתן להרחיב את דברי רש"י וללמוד מהם שהמוסר נפשו לקיים את דבר ד' זוכה לנס! שהרי רש"י הביא ראיה מחנניה מישאל ועזריה, שמסרו עצמן שלא על מנת שיעשה להם נס, אבל הם זכו לנס. כך אולי ניתן לומר גם בפרשתנו: דווקא מפני שיהושע לא היה חיב לצאת למלחמה זו, כמו שהתבאר בפרק הקודם, ויהושע מסר נפשו כדי לקדש את שם ד' במלחמה זו - לכן הוא זכה לנס גלוי.

יהי רצון שננצח בכל המלחמות ולא יפגע ממנו איש, כמו שנאמר בפרקנו בפסוק כ"א:

וַיָשֻבוּ כל העם אל המחנה אל יהושע מקדה בשלום, לא חרץ לבני ישראל לאיש את לְשֹׁנוֹ.

פירושים על הפרק


פירוש על הפרק


תנ"ך על הפרק

תנ"ך על הפרק

תוכן עניינים

ניווט בפרקי התנ"ך