אחדות ופירוד
חמשת מלכי הדרום פוחדים מבני ישראל. אבל בני ישראל הם אויב קשה. לא כדאי להלחם נגדם. חמשת מלכי הדרום מוציאים את זעמם על הטרף הקל. הגבעונים.
מה יעזור להם להלחם בגבעונים? הגבעונים לא מסכנים אותם. יתכן שמה שחשוב להם באותו רגע זה לוודא שאף עיר נוספת לא תלך בעקבות הגבעונים. אבל עדין, אי אפשר להמלט מהרושם שהכנענים מעדיפים לפרוק את עצביהם על אחיהם שכרתו ברית עם האויב, ולא להתמודד עם האויב עצמו.
יהושע נמצא במצב הפוך: לכאורה נקרתה לפניו הזדמנות נהדרת להפטר מאלה שכרתו אתו ברית במרמה. כל מה שהוא צריך לעשות זה לשבת בגלגל בלי לנקוף אצבע, ולתת לאויב לעשות עבורו את העבודה. מה רע?
אבל הברית שכרתו הגבעונים עם יהושע נועדה, לפחות רשמית, לאפשר לגבעונים לחסות בצל ישראל. הגבעונים טענו שהם שמעו את שמעו של ה' ולכן הם רוצים לחסות בצלו. נכון שאחר כך הם נתנו גרסה חוורת הרבה יותר. אבל הם בכל זאת בקשו את חסותם של ישראל.
יהושע יוצא לעזרת הגבעונים. הוא אינו חושש. המסר שהפרק מבקש להציג הוא שבנגוד לכנענים התוקפים את אחיהם, יהושע נאמן לבריתו, אע"פ שהיא נכרתה במרמה.
אבל מבחינה צבאית יש כאן גם צד נוסף: המסר העקרי שיהושע לומד ממעשיהם של חמשת המלכים, הוא שהמלכים יראים ממנו. אם המלכים התאגדו לצבא גדול, ובכל זאת הם אינם לוחמים בו אלא בגבעונים, זאת ההזדמנות למצוא אותם מחוץ לעריהם הבצורות, ופשוט לנצל את הפחד שלהם מפניו. וזה עובד. יהושע שומר על בריתו עם הגבעונים, ועם זה, הוא לא ממש צריך להלחם במלכי הדרום. הם לא לוחמים בו, הם נמלטים מפניו. כל מה שנותר לו הוא לרוץ אחריהם ולזנב בהם. ותוך כדי כך הוא גם מלמד את לוחמיו שלו שאין צורך לפחד מהכנענים. הם פוחדים מאתנו.