פסוק א:המלאכים ולהלן וכו׳. זה נמשך עם הדבור דלעיל דבשלמא בל״ז הייתי אומר דלעיל קראם אנשים לפי ששם לא היו עושים שום שליחות והכא שהלכו לעשות שליחותם קראם מלאכים אבל מדחזינ׳ שהשלישי נסתלק שכבר עשה שליחותו הרי התם נמי הוא שליחות א״כ אין שינוי זה תלוי בשליחות מעתה למה לעיל קראם אנשים וכאן מלאכים ומה שהוצרך לפרש ב׳ פירושים דלפי׳ קמא ק׳ דאדרב׳ כלפי שכינה שייך טפי לקרותם מלאכים שזה הוא כבוד לשכינה שהם מלאכים כלו׳ משרתיו עושי רצונו ולפי׳ שני נמי ק׳ דכמה פעמים מצינו גם צדיקים גמורים שכחם גדול דקרי להו מלאכים דיעקב ויפגעו בו מלאכי אלהים וישלח יעקב מלאכים וכן רבים:
פסוק א:בערב וכי וכו׳ דאל״כ מאי קמ״ל בערב מאי נ״מ לידע שהיה בערב. א״נ דהול״ל ויבאו וכו׳ בערב סדומה אלא מוכח דה״ק ויבאו סדומה מיד באותו רגע אלא שנשתהו שם מליכנס עד הערב לראות אם יוכל אברהם ללמד עוד סניגוריא:
פסוק א:וירא וכו׳ מבית אברהם וכו׳ נר׳ דנפ״ל מדלא כתיב ויראם ומאי וירא אלא וירא בבית אברהם ומש״ה היה עושה מצות אנשים מלומדה:
פסוק ב:הנה נא וכו׳ ד״א וכו׳ דלפירוש א׳ ק׳ דמאי נ״מ בכל דבריו אלא שאמר עתה אתם אדונים לי. מאחר שעברתם וכו׳ לא הול״ל אלא סורו נא וכו׳ ולפירוש ב׳ נמי ק׳ דהול״ל אדני הנה נא סורו וכו׳:
פסוק ב:ויאמרו וכו׳ מכאן שמסרבין וכו׳ דליכא לומר שהטעם שהיו מסרבין לפי שהיו רוצין להשחית העיר מיד דא״כ אמאי בתר הכי המתינו עד הבוקר ועוד דא״א לומר שהי״ל להשחיתה בלילה שהרי מוכרח היה שימתינו עד הבוקר מהטעם שהביא רש״י בתר הכי לפי שהיו מהן עובדין לחמה וכו׳ והכי נמי ליכא למימר שהטעם שהיו מסרבין לפי שהיו חוששין שלא יהרגוהו אנשי העיר שהרי בידם היה כח להצילו אלא מכאן שמסרבין וכו׳:
פסוק ד:טרם וכו׳ כך נדרש וכו׳ ב׳ דברים תקנו עם דרשה זו דתרווייהו קשה לפי הפשט חדא הכפל ואנשי העיר אנשי סדום ועוד דהול״ל טרם ישכבו ויסובו אנשי העיר וכו׳ את הבית:
פסוק ד:כל העם וכו׳ א׳ מוחה וכו׳ ק׳ דדילמא היה בהם איזה צדיק אלא שהיה מתיירא למחות בידם שמא יקומו עליו ויהרגוהו לכך נראה דהכוונה לומר שלא היה לשום א׳ שסילק עצמו מלבוא בענין שבזה היה לו מקום אם היה רוצה למחות בידם לאו הכי אלא כלם באו שאפי׳ צדיק א׳ אין בהם ולאו למימרא שכלם היו סביב הבית שזה לא יתכן שעם רב כל אנשי העיר היו סביבות בית א׳ אלא הענין שכלם יצאו ברחובות קריה ללכת שמה באופן שנקרא שכלם נסבו על הבית ובזה אין צריך למה שנדחק הרא״ם ז״ל דלא כלם הלכו שא״א שכלם נסבו בית א׳ אלא שכל מי שיש בידו למחות מעלה עליו וכו׳ דמפשט דברי רבותינו שאפי׳ צדיק אין בהם משמע הכי:
פסוק ט:גש הלאה וכו׳ ד״א גש הלאה ל׳ נחת וכו׳ לאו דוקא נחת דהא בסמוך קאמר שדבר נזיפה הוא לומר אין אנו חוששין לך אלא כלו׳ ל׳ נחת לגבי מ״ש על האורחים שאמרו לו הא׳ בא לגור וכו׳ עתה נדע לך וכו׳:
פסוק יא:מקטן וכו׳ התחילו בעבירה וכו׳ דליכא למימר דקמ״ל שבקלקלה מתחילין מן הקטן דהא כבר למדנו מקללתו של נחש שנתקלל הוא תחילה ואח״כ חוה וכו׳ ועוד דא״כ אימא קרא קטון וגדול דאין לומר דא״כ הוה משמע כלם כאחד. ליתא דאי כלם כאחד קאמר לא לכתוב קרא כלל רק ואת האנשים אשר פתח הבית כלם אלא מכיון שהזכיר קטן וגדול פשיטא דהוה משמע קטן תחילה וממילא הוה ילפי׳ דבקלקלה מתחילין מן הקטן ואם כן מאי מקטן ועד גדול א״ו ללמדנו דמי שהתחיל וכו׳ ולכך כתיב באותו לשון עצמו דכתיב מנער ועד זקן:
פסוק יב:עוד מי וכו׳ ובניך בני בנותיך וכו׳ הכרחו של רש״י ז״ל דודאי לפי האמת צריכים למימר שלא הי״ל בנים מדכתיב בתר הכי ויצא לוט וידבר אל חתניו ולא כתב ג״כ אל בניו וכיון דודאי המלאכים היו יודעים האמת ל״ל למימר ליה ובניך לא לימא אלא עוד מי לך חתן ובנותיך א״ו דבבני הבנות מיירי שיודעים היו המלאכים דודאי הוו להו בנים ומ״ש הרא״ם ז״ל שהמלאכים היו מסופקים וכו׳ אחר המחילה מרוממות גדולתו אינו נר׳ דאע״ג דאמרי ליה בל׳ ספק מי לך וכו׳ אין ספק דלפניה׳ היה גלוי האמת ומ״ש ע״פ המדרש שהיה מלמד עליהם סניגוריא אין להק׳ ממה דפי׳ לעיל שאמר לוט דרובם רשעים די״ל שכוונתו בכאן כמ״ש במדרש שהיה מלמד עליהם רחמים כלו׳ הן אמת שרשעים הם אלא דמ״מ אפשר להמליץ קצת עליה׳ שיהיו מרוחמים אבל כשבאו לעשות אותה הנבלה הגדולה א״ל מי לך פה לבקש עליהם רחמים:
פסוק טו:הנמצאות וכו׳ ומדרש אגדה וכו׳ הוצרך לרמוז המד׳ משום דע״פ פשוטו עדין ק״ק דהל״ל שתי בנותיך אלה וכיוצא א״נ שתי בנותיך לחוד ודי בזה דפשיטא שעל אותן שבבית קאמר אלא מוכח דמלת הנמצאות למדרש אתא ב׳ מציאות רות ונעמה אלא מיהא הואיל ואינו קרוב לפשט לא כתבי׳ בבירור:
פסוק טז:ויתמהמה להציל ממונו דאילו להציל בנותיו הנשואות בעיר אין תועלת בהתממהותו בתוך הבית דהא לאו בבית היו:
פסוק יז:אל תביט וכו׳ ובזכות אברהם וכו׳ הוכרח לומר כן שהרי כתיב לעיל בחמלת ה׳ עליו הרי דלאו בזכותו:
פסוק יז:ההרה וכו׳ אצל אברהם וכולי דאל״כ הואיל וכתיב ההרה ר״ל ההר הידוע כמ״ש רש״י על פ׳ ההרה נסו והרי לא נזכר קוד׳ לזה שום הר פרטי שיתכן לומר עליו כאן ההרה:
פסוק יח:אל נא וכו׳ בבעו כען וכו׳ איברא לא ידענא היכי נחה דעתו של רבינו ז״ל בתרגום זה של אונקלוס דתרתי איכא למידק ביה. חדא דהיכי מתרגם על מלת נא ב׳ פירושים בבעו כען ועוד דבמלת אל לא תרגם כלום וקושיות אלה הרגיש בהם הגאון הרא״ם ז״ל ולא תירץ מידי. ולעד״ן דאונקלוס מפ׳ דמלת אל בכאן איננה מל׳ לא אלא מל׳ הנה נא הואלתי וכו׳ ששרשו יאל ובא כמו משקל החסרים בשורש נגש דהציווי בא גש ה״נ הציווי אל ויהיה פ׳ אל נא רצה עתה תפילתי והיינו דמתרגם בבעו כען אמנם לפי דעת המתרגם נמצא שלא דיבר לוט למלאכים כלל וצריך לפר׳ לדידיה ויאמר לוט אליהם כמו עליהם כלו׳ להשיב על דבריהם לא רצה להתחנן להם אלא לאדון הכל. ואחר שהביא דעת אונקלוס לומר שגם הוא מפ׳ שם זה קדש כדעת רז״ל הואיל ופירושו בהמשך הפסוק דחוק טובא חזר וביאר לדעתו בהמשך הפסוק ואמר אל נא אל תאמרו וכולי כלומר ששני דברים אלו אל נא היה דבריו כלפי המלאכי׳ ותפילתו מתחלת ממלת ה׳ וכן פירש הוא ז״ל בש״ס שבועות דף לה וז״ל וה״ק ויאמר לוט אליהם באזניהם אל נא יהי כן וחזר כלפי השם ואמר לו אדוני הנה נא וכו׳. כן היה צריך לומר אבל ראיתי שגם בשאר מקומות מפרש כן אונקלוס כמו אל נא אחי תרעו ת״א בבעו כען אחי לא תבאישון:
פסוק כ:הלא מצער וכו׳ ופשוטו וכו׳ מה שהקדים רש״י דרך המדרש דלפי הפשט יש קושי בל׳ מצער דהואיל ועיר ל׳ נקבה וכדמסיים מצער היא א״כ לא הול״ל מצער שהוא שם בסוג זכר ע״מ מקדש משפט מפעל וכיוצא והכי מצינו בדניאל יצא קרן באחת מצעירה וה״נ הכי הול״ל והראב״ע ז״ל נדחק מאד לישבו לפי הפשט ומש״ה הוצרכו רבותינו לאפוקיה מפשטיה ולדרוש שאינו שם תואר לעיר אלא שם המקרה על העון ואע״ג דבגמר׳ הכריחו פירושם מכח קושיא הא קא חזו לה מ״מ כמה פעמים מצינו כן בש״ס שאינו כותב עיקר הטעם וההכרח:
פסוק כב:כי לא אוכל וכו׳ זה עונשן וכו׳ אע״ג דענשו למעלה שהוכרחו והוזקקו לסיי׳ וישלחנו ה׳ לשחתה מ״מ הואיל ושניהם אמרו כי משחיתים אנחנו שניהם ג״כ הוזקקו להודות בין שליחות ההשחתה בין על שליחות הצלתו של לוט וזה שאמר כי לא אוכל וכו׳ עד באך שמה לפי שכך נצטויתי להצילך:
פסוק כד:המטיר וכו׳ בעלות השחר וכו׳ הוצרך לזה שכן אורחיה דרבינו לפ׳ בכל מקום שנזכר תחילה השם ואח״כ הפועל כמו והאדם ידע דמפ׳ ידע כבר קודם וכו׳ וה״נ בהך פרשא וה׳ פקד מפ׳ פקד כבר קודם שריפא את אבימלך וה״נ כן הוא דלעיל מזה כתיב השמש יצא על הארץ א״כ מאי דכתי׳ בתר הכי וה׳ המטיר ר״ל המטי׳ כבר קודם לכן והיינו בעלו׳ השחר. ומ״ש אם אפרע וכו׳ יהיו עובדי החמה אומרים וכו׳ ר״ל דכיון שלא היה בתחילה אלא מטר בעלמא וכמ״ש רש״י בתר הכי והטעם לראות אם היו חוזרין בהם באותה שעה ואז היו מתהפכין לגשמי ברכ׳ וכמו שהיה במבול. וז״ש שאילו עשה כן ביום באותה שעה יהיו עובדי לבנה אומרים וכו׳ ולא תהיה להם הוראה גמורה להכריחם לחזור בהם:
פסוק כד:מן השמים הוא שאמר וכו׳ דק״ל מאי קמ״ל באמרו מן השמים דהא כשאומר מאת ה׳ סגי אלא ה״ק מן השמים אע״ג דמשם בא הברכה משם ג״כ מייסר הבריות:
פסוק כט:ויזכור וכו׳ מהו זכירתו וכו׳ פי׳ דק״ל מהו שכתוב ויהי בשחת וכו׳ ויזכור וכו׳ דמשמע דדוקא בשעת השחתה זכר את אברהם וישלח את לוט וזה אינו דהא מקמי האי נמי זכרו דמש״ה שלח מעיקר׳ ב׳ מלאכי׳ א׳ להפוך את סדום וא׳ להציל את לוט. ומתרץ דלעולם בודאי מעיקרא בזכות אברהם שלח להציל את לוט בן אחיו ולהורות שלא היה ניצול אלא בזכות אברהם א״ל המלאך בשליחותו של מקו׳ ההרה המלט אצל אברהם כדפירש״י לעיל ואח״כ אמר הכתוב ויהי בשחת וכו׳ אחר ששלח המלאך לשחת כששאל ממנו לוט שלא לילך אצל אברהם אלא לישב בצוער ויזכור וכו׳ וישלח וכו׳ ומה זכות זכר לו הקב״ה שהיה כדאי בשבילו להתקיים אפי׳ שלא ישב אצל אברהם ומתרץ זכות שהיה יודע וכו׳ באופן דלעולם עיקר הצלתו בזכות אברהם דאל״כ לא היה זכותו זה כדאי להנצל בשבילו ואלא מיהא הואיל וניצול בזכו׳ אברהם אהני ליה הך זכותא לישב בצוער ושלא יגיע שם הפורענות וזהו וישלח את לוט מתוך ההפיכה בהפוך וכו׳:
פסוק לג:ותשקין וכו׳ יין נזדמן וכו׳ נר׳ דק״ל לרש״י מאי דכתיב בלילה הוא דהול״ל ההוא אלא ה״ק ותשקין את אביהן יין ומהיכן בא להם יין ומתרץ קרא הוא כלו׳ הקדוש ברוך הוא זימנו להן ויהיה ע״ד וישכב עמה בלילה הוא דבפ׳ ויצא דמת רש״י שם הקדוש ברוך הוא סייעו אלא הכא לא רצה רבינו מפני הכבוד לכתבו בפירוש ורמזה רמוזי והואיל שיש משמעות בכתוב לדעת זה לכך תפש רש״י כוותיה ולא נקט כאידך סברא דבב״ר שאמרו שדרך הטבע היה דלפי שהיה להם יין משובח היו כונסין אותו במערה:
פסוק לג:ובקומה וכו׳ נקוד וכו׳ לפי הכלל דכתב רש״י לעיל דכ״מ שהכתב רבה על הנקודה וכו׳ הכא יש לפרש דה״ק שהניקוד על הויו בא לחסור הויו והוי כאילו כתיב ובקמה דקרי בי׳ ובקימה ור״ל בקימה כלו׳ בקמה מתשמיש הוא דלא ידע דאכתי שיכור הוה אבל בקומה מהמשכב ממש מאצלו בבקר אז ידע שפיר׳ מאי דהוה כשראה אותה ששכבה אצלו:
פסוק לו:ותהרין וכו׳ שלטו בעצמן וכו׳ אע״ג דהוה אפ׳ לומר דרך נס כמו גבי הגר כדי להוציא ב׳ אומו׳ וכ״ש לדברי האומר שהיה שם נס היין כדלעיל מ״מ אפ׳ שדרשו כן מיתורא דקראי דגבי בכירה כתיב ותבא הבכירה ותשכב וכו׳ ומהיכן באת הרי תמן הות לא הול״ל אלא ותשכב הבכירה וכו׳ אלא ר״ל דתחילה באה היא על עצמה ואח״כ ותשכב וכולי וה״נ בצעירה כתיב יתורא ותקם הצעירה ותשכב וכולי:
