ויקם לקראתם. להרש"ד מקרא קצר הוא, וענינו ויקם ללכת לקראתם או ויקם וילך לקראתם, וא"צ לזה כי המכוון שקם ממושבו לנגדם, כי כן טעם לקראתם, וכמהו ויקם המלך לקראתה וישתחו לה וישב על כסאו (מ"א ב'), שטעמו קם מעל כסאו לנגדה ואח"כ שב וישב על כסאו (רוו"ה):
אשר לא ידעו איש. ה"ל לומר אשר לא ידען איש כדאמר בתולה ואיש לא ידעה (לקמן כ"ד), אלא מנהג ודרך האיש לפתות את האשה, אבל בנות לוט פרוצות היו ודרכן לפתות שכן פיתו את אביהן לכן כתב בהן אשר לא ידעו איש, וכן בבנות מדין שהיו פרוצות ופתו את ישראל כתיב בהן וכל אשה יודעת איש (הנ"ל): אוציאה נא לדעת המחברים הה"א נוספת, ואיננו כן כי יש הבדל גדול בין אוציאה בה"א ובין אוציא את בני ישראל הנכתב בלא ה"א, והוא זה: יש שני מיני עתיד, האחד עתיד החלטי והוא שיודיע בו המדבר עשיית הדבר בהחלט (איך ווערדע), הב' עתיד רצונו או בקשו והיא שיודיע בו המדבר רצונו וחפצו על עשיית הדבר (איך ווילל, איך מאֶכטע), העתיד ההחלטי יבא בלא ה' בסוף, כמו אוציא את בנ"י, אבוא אל אדוני שעירה, ועשיתי כל אשר אדבר, כל אלה הם עתידים מחליטי הפעולה, אמנם העתיד הרצוני והבקשה יבא בה"א לבסוף כמו אבואה אל אשתי. אדברה וירוח לי, וכן כאן אמר אוציאה בה"א הוא עתיד המגלה לבד רצון המדבר אל פעולתו ונכלל בו ג"כ ענין הבקשה, וכ"ה בכל הבנינים העתידים. ומצאתי בחבורי מחקרי הלשון האחרונים ובתוכם החכם שד"ל שעמדו ג"כ על הכלל החדש הזה. ולפנינו יבואר כי דעת רבותינו גם כן היא. וכן במכדרשב"י (בלק ד' קפ"ו ב') אברכה את ה"א. אברכה בה"א. דבעי הזמנה כד אזמין בר נש לקב"ה: לאנשים האל. והגאון יאמר כי בעבור השלישי שלא בא אמר כן. וזה הטעם רחוק (הראב"ע) אמנם קמצת הלמ"ד לאנשים כבר יורה על הנודעים הנוכחים. ואין צורך עוד למלת האל. שהוא הודעה אחר הודעה. לכן יותר נכון לפרש מלת האל מענין צדקתך כהררי אל (תהלים ל"ו) ענפיה ארזי אל (שם פ') שלהמפרשים להפלגת הדבר במעלה וחשיבות וכמו אילי הארץ לקח (יחזקאל י"ז) פירש"י שרי הארץ ומתורגם שם רברבי ארעא. וטעם לאנשים האל. המופלגים במעלה וחשיבות (ווירדיגע מאֶננער) אולי לא יעיזו פניהם לשלוח יד בהם. וקרוב לזה אמרו ברבה. האל הקשות. (ועיין יבמות כ"א א'): כי על כן באו. הטובה הזאת תעשו לכבודי על אשר באו בצל קורתי (רש"י) כפל לשון כי על כן קצת קשה גם אין דרך בני אדם לאמר לאחרים עשו בקשתי בשביל כבודי. לכן נ"ל בטענת לוט. כי האנשים האלה לא באו אל ביתי מדעת עצמם רק אחר הפצרת דברי פיוס אליהם ובטלו רצונם מפני רצוני ויסורו אלי, לכן אף שתקנות העיר הזאת לכלוא את רגלי עוברי אורח, בודאי לא היתה התקנה רק למנוע אנשים ריקים פוחזים המטילים עצמם על אחרים שאינם עוסקים בישובו של עולם לאכול לחמם בזיעת אפים. אמנם אנשי מעלה אשר יזמין אותם אחד מאנשי העיר ויבקש מהם להתכבד בכבודם ולשמוח בחברתם, לאלה לא יתכן להרחיקם מבתינו. וזהו כי על כן באו. מלת כן. ענינו הכנה והזמנה. כמו היו נכונים לשלשת ימים. שלחו מנות לאין נכון לו (נחמיה ח') שאין מזונותיו מוכנים ומזומנים אליו. ולשון זה מורגל בהזמנת הקרואים לסעודה. תרגום בראש הקרואים בריש זמניא. וכדברי רבותינו לשון המזמין את חברו. על המבקש את חברו לבוא אל ביתו לחברת מרעות (איינלאדונג צום פריינדשאפטס בעזוך) וזהו על כן באו. לסבת הכנה והזמנה באו (פערמאֶגע איינער איינלאדונג קאָממען זיא) לא מדעת עצמם, מלת על כמו בעבור ר"ל סבה גורמת כמו על הברכה אשר ברכו. על עזבם את תורתי. - ויתכן דמטעם זה לא אמר. באו אל ביתי. דבלשון זה היה משמע ליהנות ממאכל ומשקה שהוא בביתי כענין מתי אעשה אנכי לביתי. כלומר צרכי ביתי. לכן אמר באו בצל קורתי. כי לשון צל יורה על מקום התענוג שישתעשע בו האדם לשעתו. כבקהלת ויעשם כצל. ויורה בזה שלהתענג ולהשתעשע יחד בחברתו באו. וכאשר שמעו אנשי סדום דבריו אלה הרשיעו להשיבו. האחד בא לגור וישפט שפוט. אתה גר בארץ נכריה ומי שמך לאיש שר ושופט לחדש דבר בתקנותינו ואתה יותר אשם בדבר. לכן נרע לך מהם: - גש הלאה. במלת הלאה הנגינה מלעיל בכל המקרא. וזאת ראי' ברורה שהה"א נוספת והיא במקום למ"ד בתחלה והוא כמו להלאה שטעמו להלן הידוע בדברי רבותינו ושניהם מיסוד אחד הם (רו"ה לא כרד"ק):
גש הלאה. התקרב עוד יותר אלינו (טרעטע נאָך ווייטער נאֶהער) הלוך אותו ריחוק מעט שיש ממעמדו עד היותו קרוב אליהם הוא התקרבות להלאה ממקום מעמדו. כי כונתם היתה לפגוע בו לכן השתדלו התקרבותו עד בואו אל ידיהם. (ורש"י שפירש התקרבות לצדדין להתרחק מהם. כבר תמה הרא"ם אליו) וממאמרם האחד וגו' נרע וגו'. בארו בפירוש מה שסתמו בתחלה גש הלאה. כי כל ויאמר ויאמר במדבר אחד. השני פירוש לראשון [כמ"ש שמות ג' י"ד] ויאמר כה תדבר:
וישפט שפוט. כלל גדול בכפל הפעלים. כי המקור הסמוך לעבר או לעתיד הוא שם הפועל יתואר בו נושא הפעולה ההיא. אלא שבהתחזק התאר יקדים אל הפעולה. כמו אם שמוע תשמעו. ההפך בהתאחרו אליו (רמ"ע מפאנו מאמר חקור דין ח"ב פ"ז), ר"ל מקור הבא עם עבר או עתיד כמו פקוד יפקוד יצא יצא שהמקור נראה כשפת יתר כי היה די בעבר ועתיד לבדו. אמנם בא כן להורות שהמקור הוא שם הפועל בעצמו יתאר בו הפועל נושא הפעולה, לפעמים יקדים המקור לפעולה, ולפעמים הקדים הפעולה. וזה תלוי בחזוק התאר, שאם בא התאר לחזק הענין מאד, יקדים התאר לפעולה. ואם לא יתחזק התאר כ"כ אז יתאחר המקור לפעולה:
ויפצרו באיש. פירשוהו לחיצה ודחיקה בגופו, שהיו דוחקים אותו מן הדלת לפי שלא היה רוצה להתרחק מפתח הבית. אמנם מאמרם נרע לך מהם נראה כוונתם לעשות עמו רעה גדולה מאד, ודחיקתם אותו בגופו להרחיקו לבד ממקומו הוא דבר נקל לפי מחשבתם הרעה. לכן יותר יתכן לומר כי מלת ויפצרו כמו ויפרצו בהפוך אתוון כמו כבש כשב. וכבר מצאנו כי שתי הלשונות אלה מתחלפין זה בזה. אמר (ש"א כ"ח) ויפרצו בו עבדיו במקום ויפצרו, ויפרץ בו (מ"ב ה') במקום ויפצר, ויהיה כאן טעם ויפצרו עשו בו שברים חבורות ופצעים, כענין יפרצני פרץ על פני פרץ (איוב ט"ז). גם לחד ממחקרי לשון שרש פצר תמצית מובנו גרידה ושרטוט (איינשניידען). באיש בלוט. הוסיף מלת איש, להורות על גודל עזות פניהם, אף שלוט היה איש, כלומר חשוב במעלתו, עד שמינוהו לשופט עליהם, כמ"ש יושב בשער סדום, בכל זה לא נסוגו אחור מלפגוע בו:
השחר עלה. לשון עליית השחר בכמה מקומות נראה שהוא לשון הסתלקות שחרות הלילה. ובכמה מקומות מצאנו לשון הסרה בלשון עלי', ובעבור כי לעת בוקר יסור השחרות וידמה כאלו יעלה לכן נקרא כן (רוו"ה):
אל תביט אחריך. שיעור הכתוב אל תעמוד בכל הככר ואל תביט אחריך אחר שתנצל, כי עד היות לוט ההרה לא תרד עליהם רעה, ובעבור כן אמר ואנכי לא אוכל להמלט ההרה פן תדבקני הרע בהיותי בככר, כי אתה לא תאריך לי רק מעט כאשר אמרת מהר המלט (רמב"ן). לדבריו המקרא מסורס שאחר בואו ההרה אל יביט, שהרי קודם לכן לא נעשה דבר; ואין צורך לזה. כי ממה שאמר אח"ז וה' המטיר על סדום ועל עמורה גפרית ואש, ואמר אחריו ויהפוך את הערים האל ואת כל הככר ואת כל יושבי הערים וצמח האדמה, מזה נראה שאין הכל ענין אחד, כי חילקם בשני כתובים. וזכר בראשון רק הערים, ובשני פרט הככר והצמח. בראשון זכר האש ובשני המהפכה. מכל זה נראה שהיו שני ענינים. הא' שירד גפרית ואש, ולא ירד זאת כ"א על הערים סדום ועמורה להעניש יושביהן הרשעים הפלא ופלא. והב' היא המהפכה, שנהיה רעש גדול מתחת מקום הככר ונהפכו הערים וכל הככר והיה הכל למים. וזהו ים המלח המפורסם לכל. ורעש ההופך מקומות נהוג בטבע, אבל בעת ההיא היה בהפלגה גדולה וע"ד נס. והנה גפרית ואש ירדו מיד בעלות השחר כרגע צאת לוט מסדום, אבל המהפכה לא נשלמה עד צאת השמש על הארץ שבא לצוער. ולכן כרגע שהיה חוץ לעיר הזהירו אל תביט אחריך בעבור רדת האש, והאשה שהביטה נדבקה בה המכה ונעשתה נציב מלח. ומה שנאמר כי לא אוכל לעשות דבר שב על המהפכה (רנ"ו), ומדלא אמר וימטר ה' בקדימת פעל לה' יורה שאינו סדור הדברים ולהורות שלאחר שיצא השמש ולאחר בואו צוערה המטיר, רק אמר וה' המטיר בקדימת השם לפעל שזה יורה על העבר המוקדם (כמ"ש בבראשית והאדם ידע), והיינו מיד כצאתו מן העיר נתהוה המטר. ובמכדרשב"י (ק"ח ב') איתא. בכל אתר דהוה אזיל לוט אתעכב מחבלא לחבלא וכל אתר דאזיל כבר ושבק לאחוריה הוה מהפך לי' מחבלא, מבואר דלא כרמב"ן:
אל נא אדני. אמרו ספ"ק שבועות העדות, כי שם זה קדש, ופירוש רש"י דקרא ה"ק ויאמר לוט אליהם אל נא יהי כן, אל תאמרו אלי להמלט ההרה, וחזר כלפי הקב"ה ואמר לו אדני הנה נא מצא עבדך וגו'. ולפי"ז שם אדני דבוק עם הנה נא. וקשה כי הוא בסוף פסוק. והריטב"א פי' ויאמר אליהם, בפניהם כמו ויהללו אותה אל פרעה שפי, לפני פרעה (מנחת שי), ול"נ שבהיות לוט בסכנת מות לא היתה דעתו צלולה להתפלל אל ה'. לכן פנה אל האנשים שלוחי ה' שהשתדלו בהצלתו לאמר אליהם שהם יתפללו אל ה' בעדו לחמול עליו לתת לו מקום פליטה בעיר הקרובה. ומלת אל נא כתרגומו בבעו כען. שלדעתו מלת אל מגזרת הואל נא ולין, שטעמו התרצה נא (וכמ"ש ר"ש הספרדי הביאו הראב"ע). והוא צווי משרש יאל, כמו מן ידוע הצווי דע, ככה מן יאל הצווי אל, וטעמו כאן, אמר לוט אליהם התפללו נא בעדי אל הקב"ה:
נשאתי פניך. כלומר קבלתי מבוקשך. נשאתי לשון קבלה כמו לא חמור אחד מהם נשאתי. פניך, טעמו כמו מבוקשך כמ"ש בואתחנן במשלם לשונאיו אל פניו:
ויהפך את הערים. לפי הפשט הפיכה ממש, כמ"ש רבותינו הפכן מלמעלה למטה, כי אם יהיה ענינו הפיכת טבעם לטבע גפרית ומלח, ה"ל לומר ויהפך את הערים לגפרית ומלח, כי דרך הלשון כשענינו התהפכות והשתנות גשם לגשם להזכיר הענין אשר אליו נשתנה המשתנה, ולחברו אל המשתנה בשימוש למ"ד. כמו הפך מימיהם לדם, והמטה אשר נהפך לנחש. והוא פשוט:
וצמח האדמה. אריב"ל עכשיו ילקט אדם מעפרה של סדום ויתן בערוגה אחרת אינה צומחת, וכן ספרו בעלי המסעות, עוד יודיעו שלא יצמח במחוז ההוא כ"א צמח אחד כדמות תפוח נחמד למראה ובתוכו עשן ואפר אשר לא יצלח לכל, ורמז ע"ז בספר חוכמתא רבתא דשלמה בסי' יו"ד (רוו"ה):
אבינו זקן. ולא יתאמץ להרחיק נדוד אל ארץ אחרת. ואיש אין בארץ: בזה הגליל אין איש ראוי לבוא עלינו, כדרך כל הארץ, שהמנהג הוא שלא תנשא האשה כ"א להגון לה. ונשכבה ונחי', העיד הכתוב כי לא למלא תאותם עשו זאת כ"א להחיות זרע, כי אין אשה אלא לבנים, אמנם המתכוונה לזנות מתהפכת ומזנה שלא תתעבר. ולכוונה זו אה"כ ותשקינה בלילה ההוא, כי להיות שכוותנם רק לקיום המין, לא התמידו לעשות כמו אלה כרודפות אחר הזמה למלא תאוה, כ"א פעם אחת. ואמרו (נזיר כ"ג א') שתי בנות לוט לשם מצוה נתכוונו, ויתכן דלזה לא אמרו לבוא אלינו כמנהג ברוב המקומות לחבר מלת אל לביאה, אבל להיות שמצאו עצמן מחוייבות לביאה להעמיד תולדות, לכן אמרו לבוא עלינו, כמ"ש בכי תצא ביבמה יבוא עליה:
ובקומה. נקוד עליו לומר שבקומה ידע (רש"י מרבותינו הוריות יו"ד), כי התיבה המנוקדת תורה על ענין ממוצע בין המחק לבין הכתב, כי הנקודה תעשה על התיבה למחוק מה שעליו הנקודה. כמו שאנו רואים בספרים קדמונים כתבי יד, כשיש שם תוספת מה לא מחקוה, אבל שמו נקודות עלי', להורות שהיא תוספת וצריך תקון, ולפי שכבר נשארה התיבה בכתוב עם הנקודות שעלי' הורה שאינה נמחקת מכל וכל ואינה נכתב (בעל העקרים רלב"ג) והיא דעת רז"ל, באבות דר"נ (פ' ל"ג) ובמדרש רבה (במדבר פ' ג'):
ותקם הצעירה ותשכב. בבכירה שהתחילה לפתות את הצעירה, גם בושה לא כסתה פניה מלפרסם שמאביה נתעברה, והיה המעשה אצלה כדבר נקל בלתי התנגדות פנימית, לכן אמר בה ותבא ותשכב, אבל הצעירה שהיה לבה נוקפה מלהודיע גנות מעשיה וגם בגוף המעשה היתה לה קצת מניעה מלעשותו אחרי שכבר הרגיש אביה ממעשה הבכירה בלילה ראשונה, והיתה צריכה להתאמץ על המעשה, לכן אמר בה ותקם ותשכב, כי בכל פעולה הצריכה התעוררות וזריזות יאמר לשון קימה, כענין כאשר יקום איש על רעהו ורצחו:
ולא ידע. אע"ג דבן נח מותר בבתו, שאין בתו בכלל שאר עריות שנאסרו על בני נח (סנהדרין נ"ז ב') מכל מקום כבר היו גודרים עצמם גם מזה:
הוא אבי מואב. הוא אבי בני עמון. אשר ירשו את הארץ, כי מפני שהיתה כוונתן רצוי' היו זרעם לשני גוים יורשי אברהם במקצת, כאמרם בכל דרכיך דעהו אפילו לדבר עברה (רע"ם):
