פסוק ט:ויאמרו גש הלאה כו' ונעשית מוכיח אותנו קשה מה התרעמו עליו אין להם אלא תרעומת על אותן שעשאוהו שופט ומוכיח. ונראה שהוא ע"פ מה שזכרתי בסמוך שמשפט ודין שלהם היה לענוש המכניס אורחין גם האורח, על זה אמרו שאתה מבקש שנבטל דין שלנו לכבודך אין זה מן הראוי כי הלא אתה זר ועשינו אותך שופט ומוכיח, דהיינו שהמוכיח חייב לראות שיקויים מנהג העיר חוק ולא יעבור ואתה רוצה לבטל מנהגנו וממך יראו וכן יעשו האחרים. וע"ד זה יתיישב הכפל לשון שאמרו וישפוט שפוט דהיינו מה שהוא שפוט כבר בינינו שלא להכניס אורחים ואתה בא לעשות משפט על זה ולבטל משפטנו:
פסוק יב:חתן ובניך וכו' או בנים ובנות דאיל"ת דאו בניך קאמר אלא בניך ודאי קאמר קשה דהא מתחילה אמר מי יש לך פה לשון ספק ומשמע דאפשר שאין לו בנים ובנות אלא דגם זה לשון ספק ולשון או קאמר:
פסוק יב:ובניך, בני בנותיך הנשואות, דאי על בניך ממש קאמר היה לו להקדים קודם חתן דפשוט שיציל בניו קודם חתניו אלא על בני בנותיו קאמר:
פסוק יד:חתניו, שתי בנות נשואות כו'. היינו מדאמר אחר כך לוקחי בנותיו ש"מ שהאחד קאי על הנשואות והשני על הארוסות אבל א"ל איפכא, דודאי חתניו מן הנשואין קודמין לו להצילם מן חתניו מן הארוסין והיותר מסתבר אמר תחילה. והא דנקט רש"י שתי בנות היו לו בעיר נראה דיליף מן לוקחי בנותיו שהם ארוסות דהיינו אותן שנשארו עמו במערה כמ"ש אח"כ שתי בנותיו ממילא ה"ה הנשואות היו שתים, ונראה הוכחה לזה מדאמר לוקחי בנותיו ולא אמר ולוקחי דהא כ"א הוא בפני עצמו אלא להקיש הנשואות להארוסות שהם במספר אחד:
פסוק טו:ויאיצו, ודחיקו מהרוהו. נראה דבזה מתורץ מ"ש לשון רבים דהא מלאך אחד הצילו כמ"ש בסמוך דאין שני מלאכים עושים שליחות אחת, אלא דלענין המהירות לשלחם היו שניהם מסכימים דגם אותו שהשחית היה חפץ להוציאו מהר כיון שלא יכול לעשות שליחותו כל זמן שלוט שם:
פסוק יח:אל נא אדני, בבעו כען ה'. הך כען הוא ט"ס כי אינו בתרגום ואדרבה התרגום מפרשו להך נא לשון בקשה כמ"ש רש"י. אבל נא השני הוא לשון עכשיו כתרגומו הא כען:
פסוק כ:העיר הזאת וכו' בן צ"ט שנה. שנאמר ואברם בן צ"ט שנה בהמלו כו' ואז בא מלאך אחד להפוך את סדום:
פסוק כ:הלא מצער היא. עונותיה מועטין. בפ' שבועת העדות מאי קרובה והיא מצער אילימא דמיקרבא וזוטרא הא חזו לה אלא מתוך שישיבתה קרובה עונותיה מועטין ואם כן קשה על רש"י שפירש אחר כך ופשוטו של מקרא כו' דא"כ קשה קושיית הגמרא הא חזו לה, בשלמא מה שאמר והיא מצער יש לתרץ דה"ק שתהיה גם העיר, ניצלת עבורי כיון שהאנשים בה מעטים אלא דמ"ש קרובה נשאר עדיין קשה הא חזו לה. וי"ל דה"ק תהיה גם העיר ניצלת עבורי כיון שאני אהיה שם, וכ"ת כל כמה שאיני שם תחרב ואין מגין על החרון אף לזה אמר שקרוב לנוס שמה ולא יהיה שהות קודם בואי דקרובה היא והוה כאלו אני כבר שם:
פסוק כב:כי לא אוכל. אתה למד כו' אף על גב, דזה נלמד לעיל מדכתיב ויאמר המלט ולא ויאמרו כמ"ש רש"י שם, שאני התם דבהצלה מיירי הוה אמינא דבהצלה שאין מתנגד לזה סגי במלאך אחד אבל בהשחתה שיש כאן הרבה מתנגדים לזה אה"נ שהיו שנים הופכין קמ"ל כאן שאפילו בזה לא היה רק אחד. אלא דק"ל למה, כתב רש"י מכאן ולא יליף לה מלשון הפכי שהוא ג"כ לשון יחיד ורש"י עצמו הביאו ריש הפרשה אלא דהקדים שם ראייה לא אוכל קודם הפכי ובודאי לא לחנם הוא. ונראה דאי משם הו"א שאע"פ שהיו כולם שם חלקו כבוד לגדול שבהם, אלא שכאן אמר לא אוכל היה לו לומר רבותא טפי שאפילו כולם לא יוכלו וע"כ כתב רש"י שם תחילה מן לא אוכל כי הוא עיקר:
פסוק כד:וה' המטיר הוא ובית דינו. גם בפסוק וה' הכה כל בכור פירש רש"י כן ולעיל גבי וה' אמר המכסה אני לא פירש כלום וכן וה' פקד את שרה. ונ"ל דלא הוקשה לו הוי"ו לחוד דזהו לשון הפסוקים אלא שהוקשה לו דכאן דמורה על דין וכן בפסוק הכה כל בכור היה ראוי להזכיר שם אלהים שהוא דין ולא ה' שהוא רחמים. בזה מתרץ דכאן שאמר וה' הוא בא ללמד שה' שהוא רחמים הסכים על הב"ד שלמעלה שהוא דין וכמ"ש רז"ל שהרשעים מהפכים מדת הרחמים לדין ולפעמים כתב מדת הרחמים בדין הרשעים מטעם זה כיון שכבר הודיענו הכתוב במקומות אלו שכתב וה' ומש"ה במקום שנזכר וה' על מדה טובה לא הוצרך להזכיר דל"ק שם רק הוי"ו לחוד וזהו אינה קושיא כ"כ אלא דבמקומות שמורה על דין אנו מוכרחים לומר שהוי"ו מורה על הב"ד והרא"ם דחק עצמו בחנם בתירוץ על קושיא זו:
פסוק כד:המטיר על סדום. בעלות השחר. פי' דלא קאי וה' המטיר על מה שלפניו שהשמש יצא שהרי כתיב וכמו השחר עלה כו'. ואין להקשות הא כתיב כי לא אוכל לעשות דבר עד בואך שמה ולא בא אלא ביציאת השמש. י"ל כי מן השחר ירד המטר אלא שהיה תלוי באויר עד יציאת השמש כמו שדרשו רז"ל על אבני אלגביש כיוצא בזה. ודרך זה נ"ל נכון מאוד במה שפירש"י אחר זה דתחילה מטר כו' והקשה הרא"ם על זה הא כתיב ימטר על רשעים פחים אש וגפרית כו' וכן הנני ממטיר לכה לחם מן השמים דלא שייך לומר כמו שאמר כאן. וע"פ מה שזכרנו יש לתרץ זה דכאן אמר וה' דהיינו הוא ובית דינו דמלת ה' הוא רחמים וצירף אליו דין בית דינו ונמצא דע"כ צריך שיהיה כאן ג"כ רחמים דאל"כ לכתוב אלהים שהוא דין גמור אלא ודאי שיש כאן גם רחמים ועל זה קשה מהו הרחמים בכאן, ותירץ דמצד הרחמים היה שהיה תחילה מטר אולי ישובו ומצד הדין נעשה אח"כ אש וגפרית. אבל בפסוקים שזכרנו אין שם קושיא כי ודאי שייך לומר על הכל המטיר שהוריד מן השמים, אלא דכאן שייך לחלק בין מטר ובין אש וגפרית כדי לתרץ וה' הוא ובית דינו מהו:
פסוק כה:ויהפך את הערים וגו' ארבעתן יושבות על סלע אחד בב"ר אמר חמשה כרכין הללו היו יושבות על סלע אחד ושלח מלאך ידו והפכן שנאמר בחלמיש שלח ידו, והרא"ם הקשה עוד, מהא דכתיב כמהפכת סדום ועמורה אדמה וצבויים (דברי' כט) שהן ד' ונראה לי לתרץ דודאי הגזירה נגזרה ממנו ית' על כל החמשה והוה כאילו נהפכו כבר והרבה מצינו כזה אלא שתפלתו של לוט הועילה להציל את צוער, ורש"י נקט האמת כמו שהיה שלא נהפכו רק ד' וב"ר מיירי מה שהיה גזר דין מקודם. והמלאך אע"פ שהפך לכולן מ"מ הועילה תפלת לוט שנתבטל על ההיפוך שאמר המלאך להפוך את צוער:
פסוק כו:ותבט אשתו מאחריו. מאחריו של לוט צריך טעם למה באמת לא, אמר הכתוב מאחריה, יש לתרץ דהא באמת לא היה עליה שום צווי שלא תביט אחריה אלא ללוט היה הצווי ואמר הכתוב שהיה לה ללמוד מצווי של לוט ומאיזה טעם נאסר זהו שייך גבה דידה טפי, וע"כ אמר הכתוב מאחוריו של לוט שמשם נמשך האיסור גם לה אלא שהעונש שלה היה במלח לפי שנצטרף לה החטא שלה במלח:
פסוק כט:ויזכר אלהים וכו' ולא גילה הדבר כו' ודאי תימה שדבר זה יהיה נחשב לזכות שנית דרש"י פירש לעיל שבזכות אברהם אתה ניצול וכאן אמר בזכות עצמו לפי שלא גילה ונראה דקשה לשון ויזכור אלהים את אברהם דמשמע לטובת אברהם מספר כאן כדרך הלשון ויזכור אלהים את נח ואת כל החיה כו' דאי לטובת לוט היה לו לומר תחילה וישלח את לוט כי זכר לו אלהים את אברהם, דכל עיקר הזכירה היה בשביל לוט ואי לאו לוט לא היה נזכר אז אברהם. אלא באמת כן הוא דלא בא הכתוב להזכיר טובת לוט בשביל זכות אברהם דלא מהני ליה זכות אברהם כיון שהיה חוטא גדול אלא הענין דהכתוב מספר גודל החיבה שהיה לאברהם שהרי הציל את לוט בשביל דבר קטן מאוד שנמצא בו דהיינו שלא גילה על שרה כל זה לא היה אלא בשביל חיבה לאברהם:
פסוק ל:כי ירא וכו' לפי שהיתה קרובה לסדום, דעיקר ההצלה היתה לצוער בשביל שהיא קרובה כדלעיל וא"כ אם יתעכב שם יתבטל זכות זה כי ירבו הימים ויתרבו העונות:
פסוק לג:ותשקין וכו' יין נזדמן להם במערה. הא דלא פירש כן במה שאמרה הבכירה לכה נשקה את אבינו יין, דשם אפשר לומר שהיה יין עמהם אבל כאן כתיב הוא ולא ההוא דפירושו שהקב"ה סייע אותה לזה כדפירש"י גבי לאה לקמן שנאמר שם וישכב עמה בלילה הוא שהקב"ה סייע שיצא משם יששכר, ושם, הוה שפיר סיוע לפי שעמדה מלדת כבר אבל כאן קשה מה הסיוע ע"כ פירש כאן שהסיוע הוא שנזדמן להם יין במערה:
פסוק לג:ובקומה. נקוד. לומר שבקומה ידע פירוש שהנקודה עוקרת כל התיבה והיינו משום שנקודה אחת היא כמו שזכרתי לעיל גבי איה שרה אשתך. וא"ל א"כ לא לכתוב התיבה כלל. וי"ל דהביאה עצמה לא ידע אלא שראה שהיתה במטתו עד שקם הוא:
פסוק לו:ותהרין וכו' הוציאו עדותן לחוץ. כן היא הגירסא ופירושה דהבתולים הם עדות להבתולה כ"כ, המפרשים ג"א ומהר"ן: