רש"י ישב כתיב אותו היום מנוהו שופט עליהם עכ"ל לשון הרג"א ואפילו הכי עשו לו הנבלה הזאת עכ"ל ואין צריך לטעם זה כי הכתוב יאמר הסיבה שהיה יושב בשער מפני שיקשה שהרי אין דרך לישב בשער בפרט בערב שדרך הכל ללכת לביתו לכך אמר שמנוהו שופט ודרך השופט לישב בשער עד שיכלה הרגל מן השוק לעשות משפט בין אנשי עיר שיהיה להם ריב בעיר בשוקים והיוצאים מן העיר בערב לכפרים שסביבותיהם:
פסוק ב:
רש"י הנה נא כו' ד"א צריכים אתם לתת לב כו' פי' גם לפירש זה יהיה נא הראשון לשון עתה והשני לשון בקשה:
פסוק ב:
רש"י טרם ישכבו נ"ל דגר' טרם ישכבו ואנשי העיר היו בפיהם כו' עודם מדברים בהם ואנשי סדום נסבו על הבית כו' שהרי ואנשי העיר קאי על דיבור המלאכים:
פסוק ח:
רש"י כי על כן באו כי הטובה הזאת תעשו עמדי כו' פי' אין לפרש כפשוטו שעל כן באו בצל קורתי שאציל אותם שהרי הם אמרו ברחוב נלין ולא נתייראו מאנשי העיר רק הוא הפציר בהם לסור אל ביתו:
פסוק יב:
רש"י ובניך בני בנותיך הנשואות ע"כ נ"ל דדייק ליה מדכתב ובניך בכינוי ולא אמרו סתם מי לך פה בנים ובנות כמו שאמרו חתן ולא אמרו חתניך אלא הכי קאמרי ליה אף על פי שאינם בניך אלא בני בנותיך בניך קרינן בהו ונציל אותם בזכותך ור"ל שהם ידעו בוודאי שהיו לו בני בנות הנשואות אבל על בניו לא שאלו שהרי מלאכים היו וידעו שלא היו לו בנים ובנות בלתי נשואות רק אלו שבבית ובנותיך שבכאן ור"ל גם כן בנות הבנות הנשואות אבל על הבנות הנשואות לא שאלו דבכלל חתניו הן ואגביהן ינצלו אבל בני הבנות אם לא היו ניצולים בזכות לוט לא היו ניצולים כלל בשביל אביהם ואימם דדים לחתניו ולבנותיו שיפקיעו את עצמן כי לא היו צדיקים כל כך:
פסוק טז:
רש"י ויחזיקו אחד מהם היה שליח כו' נ"ל דה"פ דק' לרש"י ויחזיקו בכאן שהתחילה ההצלה למה נאמר לשין רבים וכבר אמרנו למעלה שלא נשלח אלא מלאך אחד להצילו לכך אמר שהוצרכו שניהם לעשות ההוצאה האחד לקיים שליחותו להצילו ממש והשני היה ג"כ משתדל לקיים שליחות להפך כל זמן שהיה לוט בעיר לא היה הוא רשאי לקיי' שליחותו פן יספה לוט עמהם לכך סייע הוא ג"כ בהוצאה למהר בשליחותו אבל אחר שהיה לוט חוץ לעיר והיה הוא יכול לקיים שליחו' ההפיכה מיד נאמר ויאמר המלט וגו' ולא נאמר ויאמרו כלומר שלא היה אז צריך השני לסייעו לזה להצלה וזהו שסיי' רש"י ואמר לכך נאמר ויאמר וגומר כלומר והוא כמו ראייה למה שאמר וחבירו להפוך דו"ק:
פסוק כ:
רש"י הלא מצער הוא ופשוטו הלא קטנה היא ואנשים בה מעט ואין להקפיד אם תניחנה ותחי נפשי בה עד כאן לשונו הרא"ם הקשה לא ידעתי איך יתכן בזה הא קחזו לה והלא כל עצמן של רז"ל שהוציאו מפשוטו אינו אלא מפני הקושיא הזאת ואיך חזר לפרש אותו לפי פשוטו ולא חשש לתקן הקושיא הנופלת בו עכ"ל ונראה לי שרש"י תיקן הרבה וזה בהוסיפו ואנשים בה מעט כלומר הלא אתם רואים שהיא מצער ומתוך קטנות תבחנו שאנשים בה מעט ואין להקפיד אם תניחנה ר"ל שהרי וודאי אין הקפדה על גודל המקום או קטנות רק על אנשים רבים ורשעים או מעטים וכיון שהעיר קטנה וודאי אין בה אנשי' רבים ואפי' יהיו רשעים אין להקפיד עליהם כיון שהם מועטים ולכך הוצרך לוט להקדים ולומר הלא מצער היא אע"ג דחזו לה כדי לסיים ולומר אנשים בה מעט וזה לא ראו הם רק הוא אומר שידעוה אע"ג שחסר מן הכתוב משמע כן דבריו:
פסוק כד:
רש"י המטיר על סדום בעלות השחר ע"כ ויש לתמוה שהרי המלאך אמר ללוט לא אוכל לעשות דבר עד באך שמה. וי"ל ששליחות המלאך לא היתה אלא להפוך הערים בעת המטר שימטיר הש"י היינו שיהפוך אותם ואת יושביהם ממעלה למטה כמו שפי' רש"י גבי ויהפוך וגומר שהערים בהר היו יושבות אבל הבאת המטר לא היה ביד המלאך רק מה' יתברך כמו שנאמר וה' המטיר וגו' מאת ה' אבל על מעשה ההפכה הבטיחו המלאך ללוט שלא יהפוך אותם להשליכם למטה עד בא לוט אל צוער אבל המטר בא מאת ה' ולא נמסר ביד המלאך התחיל מיד כעלות השחר מדכתיב וה' המטיר וגומר משמע קודם בא לוט צוערה דא"כ וימטר ה' על סדום ועל עמורה וגו' מבעי ליה והוה משמע כשבא לוט צוערה אז וימטר וגו' ואשר כתב הרג"א שהבטחת המלאך לא היתה אלא על גמר ההפיכה אין זה במשמעת לשון המלאך גם אין תועיל ללוט בהבטחה זו כי מה לו ללוט בתחלת ההפיכה או סוף ההפיכה אם הוא ינצל אבל לדידי וודאי הית' הבטחה גדול' כי אעפ"י שכבר התחיל המטר כמו השחר עלה וראה לוט כי לא עליו היה הגשם מ"מ היה מתיירא שמא בהפיכת הערים ממטה למעלה תהיה רעש גדול ותרעש כל הארץ וכל הככר יהפך ויספה גם היא עמהם ועל זה הבטיחו המלאך שלא יתחיל ברעש ההפיכה עד בואו צוערה:
פסוק כט:
רש"י ויזכור אלקים את אברהם מהו זכירתו של אברהם על לוט נזכר שהיה יודע ששרה אשתו כו' לשון הרא"ם ולא הבינותי מהו השאלה והתשובה הזאת כי הדברים ידועים שלוט היה חביב לאברהם אבינו ע"ה כבנו כי הוא בן אחיו גם עזב ארצו מקום מולדתו והלך אחריו ואיך לא יאהב אותו והנה מסר נפשו בעבורו ורדף אחרי המלכים להצילו כו' עד שעם כל זה יש לשאול מדוע לא אמרו נזכר הטובה שעשה לוט לאברהם שעזב מקום מולדתו והלך עם אברם בכל מקום שהלך כו' עכ"ל הרג"א חשב להשיב ואמר שאין זה קושיא וז"ל ודאי דעת רז"ל כי לא יתכן זכירה של אברהם על לוט בכל זה דאי משום שהיה קרובו לא מצאנו במדת הש"י רק שהוא זוכר חסדי אבות על בנו שיצא ממנו אבל לוט בן אחיו היה לא שייך זכירה בזה שיאמר ויזכור אלהים את אברהם ומכ"ש שהיה קרוב ונתרחק שפירש מקדמונו של עולם כו' עכ"ל ואיני יודע מה יאמר מאין זכה לוט לבניו עמון ומואב שירשו שתי ארצות מן שתי אומות מן הי' עממין שנתן הש"י לאברהם כדכתיב כי לבני לוט נתתי הירושה הרי הכתוב קראו ירושה ומהיכן ירשוה אם לא מלוט אביהם שירש אותה מאברהם בעבור האהבה שהיתה לאברהם על לוט או בעבור הטובה שעשה לוט עם אברהם שעזב את ארצו כו' ועל כן צדקו מאד דברי הרא"ם ז"ל ותמיהתו תמיה עד יבא מורה צדק:
פסוק לד:
רש"י ובצעירה כתיב ותשכב עמו כו' לשון הרא"ם אף על פי שלפי הפשט אין הפרש בין ותשכב את אביה ובין ותשכב עמו. מכל מקום משינוי המקראות דרשו כן עד כאן לשונו: הרג"א חשב להשיב וזה לשונו חילוק בין ותשכב עמו ובין ותשכב את אביה כי ותשכב עמו דרך כבוד לומר על הבעילה לשון שאינו משמע שהיתה נוגעת בו רק ששכבה עמו אבל לשון ותשכב את אביה משמע שהיתה פועלת שכיבה באביה עכ"ל ר"ל שעשתה היא מעשה בבעילה מה שלא עשתה כן הצעירה שכן משמע לשון ותשכב עמו. אבל אני אומר ששכח הרב הג"א מה שאמרה אשת פוטיפר ליוסף שכבה עמי ור"ל שהוא יעשה מעשה הבעילה: