"עבד ה'" ו"משרת משה"
הפרק נפתח בציון שמם של המנהיג שמת והמנהיג החדש כאשר הכתוב מצמיד לכל אחד מהם תואר. משה עבד ה', יהושע בן נון משרת משה. תארים אלו אינם חדשים. הכינוי "עבד ה' " למשה מופיע בפרק האחרון של התורה, והכינוי "משרת משה" ליהושע מופיע בספר במדבר (יא', כח'). יש לציין שגם יהושע עצמו נקרא עבד ה' (יהושע כד', כט' / שופטים ב', ח'). בדברים שלהלן נסביר מדוע נבחרו דווקא כינויים אלו כדי לתאר את שני המנהיגים בפתח ספרי הנביאים.
המלבים מסביר "כי יהושע זכה בין לנבואה ובין להנהגת העם מצד שהיה משרת משה, וגדולה שימושה יותר מלימודה. וקרא את משה בשם עבד ה' לאמר שגם אחרי מותו נקרא עבד ה' כמו שאמרו חז"ל מה כאן עומד ומשמש, אף שם עומד ומשמש. כי הצדיק העוסק רק להשלים את עצמו, תופסק עבודתו בעת מותו. אבל העוסק לשלמות הדור והדורות הבאים, הוא זוכה ומזכה לדור אחרון והעבודה המתמדת בסיבתו- גם אחרי מותו תקרא על שמו, כמו שנאמר - 'וצדקתו עומדת לעד' ". ניתן לומר שלפי דברי המלבים מקהה הכינוי "עבד ה' " את חריפות עובדת "מות משה", ובא בעצם להדגיש שמשה לא מת כי צדיקים גם במותם קרויים חיים. גופו של משה אכן מת אבל לא רוחו ופועלו. אלו יהיו חיים לעולם ומשפיעים עד סוף כל הדורות, כי לנצח יהיה משה בחינת "עבד ה' ". וכל כך למה? כיון שיהושע הוא "משרת משה" וממשיך דרכו, וכך כל זרע ישראל בעתיד.
נראה שאפשר לתת הסבר נוסף לבחירת כינויים אלו, הסבר אשר בניגוד לדברי המלבים המחלק בין עבד ה' למשרת משה, מדגיש דווקא את הצד השווה שבהן. יתכן שהמקרא רוצה לרמוז לכלל גדול בהלכות הנהגה ומנהיגים. מעבר להבדלים בין משה ליהושע, בין מנהיג דור המדבר למנהיג באי הארץ - שניהם זכו להיות מנהיגי העם בזכות תכונה אחת - הענוה. פירושה המעשי של ענוה, זו היא הידיעה שמנהיגות אינה שררה אלא עבדות, אינה עודף זכויות אלא יתר חובות, אינה מה אני נוטל אלא מה אני נותן. לא עד כמה אני מחשיב את עצמי אלא דווקא כמה אני מסוגל להתבטל ולהיות "עבד" ו"משרת".
מיותר להכביר מילים על הענוה של משה. נציין שגם יהושע זכה להיות מנהיג בזכות היותו משרת. כך דרשו חז"ל: "ויאמר ה' אל יהושע - כתיב 'נוצר תאנה יאכל פריה' (משלי כז', יח') – זה יהושע שנאמר 'יהושע בן נון נער לא ימיש מתוך האוהל' (במדבר רבה כא', טו') וכן דרשו: 'משרת משה' - למה נאמר? לפי שהיה משרת משה זכה לנבואה" (שם יב', יא').
דווקא תכונה זו של התבטלות ומסירות לציבור היא התכונה היחידה וההכרחית למנהיגות. כך עולה מדברי משה על יהושע. כאשר נצטווה משה "עלה אל הר העברים הזה ... ונאספת אל עמך" (במדבר כז', יב'-יג') הוא פונה אל ה' "יפקוד ה' אלוקי הרוחות לכל בשר איש על העדה" (פס' טז') ומכל התכונות הראויות למנהיג לא מנה אלא את זו: "אשר יצא לפניהם ואשר יבוא לפניהם ואשר יוציאם ואשר יביאם" (פס' יז'). ורש"י הביא את דברי המדרש: "לא כדרך מלכי האומות שיושבים בבתיהם ומשלחים את חילותיהם למלחמה אלא כמו שעשיתי אני שנלחמתי בסיחון ובעוג שנאמר: 'אל תירא אותו' (במדבר כא', לד') וכדרך שעשה יהושע שנאמר: 'וילך יהושע אליו ויאמר לו הלנו אתה ...' (יהושע ה', יג')" (במדבר רבה כא', טו').
משה שלמד תורה מפי הגבורה מתבטל לה' - "עבד ה' ", ויהושע שלמד תורה ממשה מתבטל אליו- "משרת משה". שניהם מנהיגי העם מצד שהם משתעבדים ומוסרים נפשם עבור העם. שניהם יודעים שהתואר החשוב ביותר שלהם אינו היותם אנשי אלוקים, אנשי נבואה ומנהיגות, אלא דווקא היותם "עבד" ו"משרת". ולכך נבחרו דווקא כינויים אלו לתארם בפתיחת ספרי הנביאים, כשההנהגה עוברת מהעבד למשרת.