משמעות הכניסה לארץ

ישנה השוואה בולטת בין יציאת מצרים, לכניסה לארץ:

משמעות ההשוואה: 

יציאת מצרים לא היתה שינוי של מיקום ומעמד בלבד, הגירה ממצרים למדבר, ושחרור ממעמד של עבדים, למעמד של בני חורין. אלא עיקר השינוי הוא שינוי מהותי פנימי. הפכנו מעבדי פרעה לעבדי השם. "בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלוקים על ההר הזה". זו הזכות שמצדיקה  את יציאת מצרים. יש כאן מהפך רוחני אדיר, ממ"ט שערי טומאה של מצרים, ועד נ' שערי טהרה של מעמד הר סיני.

כך גם הכניסה לארץ, איננה רק שינוי מיקום מן המדבר אל ארץ כנען, ומעם של נוודים לעם שיושב בארץ עם מדינה ומלכות, דהיינו שינוי מעמדי. הכניסה לארץ, היא מהלך רוחני שיחולל שינוי פנימי בתוך האומה, כפי שחוללה יציאת מצרים שינוי פנימי בתוכנו. המלכת ד' על המציאות הארצית, על ידי כניסתנו לארץ, אחיזתנו בה, ותקומתנו לעם ד' בתוכה.

המצב במדבר: עם ישראל במדבר, הוא במצב דומה לעובר במעי אמו. היינו מוקפים בענני כבוד, בתוך בועה מוגנת, כמו תינוק ברחם. את האוכל קיבלנו מן השמיים, אוכל מיוחד, על טבעי, שאינו מוציא הפרשות. כמו תינוק ברחם אמו שניזון ממעי אמו דרך צינור , ואינו מוציא הפרשות. היינו במדבר ארבעים שנה, כנגד ארבעים יום של יצירת הוולד, ועיקר עיסוקנו במדבר היה לימוד התורה. כך מתארים חז"ל את מצבו של העובר ברחם אמו, שהמלאך מלמדו תורה. במדבר לא נשבה לנו רוח צפונית, ולכן הנולדים במדבר לא נימולו, וגם זה כמו תינוק במעי אמו שעדיין לא נימול. הקמת המשכן הארעי במדבר, היתה גם כן במדרגה של הכנה לעומת בית מקדש של קבע שנקים בארץ.

הכניסה לארץ: היא הלידה של עם ישראל. יוצאים מן המציאות העל טבעית של ענני הכבוד, לא עוד מצב של ענן שמנחה אותנו בדרך, אלא הכהנים נושאי הארון ההולכים עמו ראשונה, הם המובילים של תהליך היציאה מן הרחם אל הלידה. ואז אנו נכנסים פנימה, מתחילים לאכול מֵעֲבוּר  הארץ, מזון רגיל של בני אדם, ולכן יש כבר יכולת לעשות ברית מילה, לתינוק שכבר נולד. נולדנו להיות עם בארצו. 
ואחד מן התלמידים בישיבה קטנה מורשה העיר את אוזני, שגם השכחה של שלושת אלפי ההלכות,  מזכירה את מה שעובר על העובר לאחר שיוצא ממעי אמו, שבא מלאך, סוטרו על פיו, ומשכיח ממנו את התורה שלמד במעי אמו.

[מעבר הירדן עצמו, מעבר הירדן המזרחי לצידו המערבי, הוא מהלך משמעותי בפני עצמו, שנעסוק בו בהרחבה בפרקים ג-ד]

משה רבנו: הוא המנהיג את העם בהיותם במצב עוברי. מצב של תלות מוחלטת בהנהגה האלוקית, וחוסר יכולת עצמאית. (הנסיון לנהוג בעצמאות לפני הזמן, נכשל בחטא המרגלים) הוא המלאך שמלמדנו תורה, כשהוא המשפיע ואנו המקבלים. "כאשר ישא האומן את היונק". במצב עוברי, אין לעם עדיין את הכוחות להתרומם בכוחות עצמו, והוא נזקק כל הזמן להנהגה מוחלטת, שתנהל אותו מא' ועד ת'. רק בשנת הארבעים, מתחילים לראות סימני התעוררות ולקיחת אחריות של האומה, שהם צירי הלידה שלנו.

יהושע בן נון: הוא המנהיג את העם בזמן הלידה. כאן מתעוררים כוחות נוספים, ותפקידו של המנהיג הוא לסייע להוציא אותם אל הפועל. כמו גידול של ילד שאנו מסייעים לו לגלות את הכוחות של עצמו ולפתח אותם. התפקיד של יהושע הוא להוציא מן הכוח אל הפועל את מה שקלטנו בהיותנו במצב עוברי במדבר, וליישם את התורה בארץ. לצורך כך, יש צורך במנהיג שידע להלך כנגד רוחו של כל אחד ואחד, על מנת להצליח להוציא ממנו את המיטב. המנהיג גם צריך לדעת לצמצם את מנהיגותו, על מנת לתת לשאר הכוחות בעם להוציא לפועל את היכולת שלהם. 

מותו של משה, שלושים ימי הבכי והאבל על מותו, ושכחת ההלכות: מבטאים את בכיו של התינוק כשיוצא לאוויר העולם, קשיי הפרידה מן הרחם המוגן והבטוח, שכחת התורה שלמד במעי אמו, והיציאה אל הלא נודע. שלושים ימים שהוא עדיין בגדר של נפל, ורק אם הצליח להחזיק מעמד שלושים יום, הוא נחשב לבר קיימא. 
לכן, כשתמו ימי אבל משה, מופיע הדיבור ליהושע, ואפשר לצאת לדרך חדשה בהנהגתו של יהושע.