א הַאֲזִ֥ינוּ הַשָּׁמַ֖יִם וַאֲדַבֵּ֑רָה וְתִשְׁמַ֥ע הָאָ֖רֶץ אִמְרֵי־פִֽי׃ ב יַעֲרֹ֤ף כַּמָּטָר֙ לִקְחִ֔י תִּזַּ֥ל כַּטַּ֖ל אִמְרָתִ֑י כִּשְׂעִירִ֣ם עֲלֵי־דֶ֔שֶׁא וְכִרְבִיבִ֖ים עֲלֵי־עֵֽשֶׂב׃ ג כִּ֛י שֵׁ֥ם יְהוָ֖ה אֶקְרָ֑א הָב֥וּ גֹ֖דֶל לֵאלֹהֵֽינוּ׃ ד הַצּוּר֙ תָּמִ֣ים פָּעֳל֔וֹ כִּ֥י כָל־דְּרָכָ֖יו מִשְׁפָּ֑ט אֵ֤ל אֱמוּנָה֙ וְאֵ֣ין עָ֔וֶל צַדִּ֥יק וְיָשָׁ֖ר הֽוּא׃ ה שִׁחֵ֥ת ל֛וֹ לֹ֖א בָּנָ֣יו מוּמָ֑ם דּ֥וֹר עִקֵּ֖שׁ וּפְתַלְתֹּֽל׃ ו הֲ־לַיְהוָה֙ תִּגְמְלוּ־זֹ֔את עַ֥ם נָבָ֖ל וְלֹ֣א חָכָ֑ם הֲלוֹא־הוּא֙ אָבִ֣יךָ קָּנֶ֔ךָ ה֥וּא עָֽשְׂךָ֖ וַֽיְכֹנְנֶֽךָ׃ ז זְכֹר֙ יְמ֣וֹת עוֹלָ֔ם בִּ֖ינוּ שְׁנ֣וֹת דּוֹר־וָד֑וֹר שְׁאַ֤ל אָבִ֙יךָ֙ וְיַגֵּ֔דְךָ זְקֵנֶ֖יךָ וְיֹ֥אמְרוּ לָֽךְ׃ ח בְּהַנְחֵ֤ל עֶלְיוֹן֙ גּוֹיִ֔ם בְּהַפְרִיד֖וֹ בְּנֵ֣י אָדָ֑ם יַצֵּב֙ גְּבֻלֹ֣ת עַמִּ֔ים לְמִסְפַּ֖ר בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃ ט כִּ֛י חֵ֥לֶק יְהֹוָ֖ה עַמּ֑וֹ יַעֲקֹ֖ב חֶ֥בֶל נַחֲלָתֽוֹ׃ י יִמְצָאֵ֙הוּ֙ בְּאֶ֣רֶץ מִדְבָּ֔ר וּבְתֹ֖הוּ יְלֵ֣ל יְשִׁמֹ֑ן יְסֹֽבְבֶ֙נְהוּ֙ יְב֣וֹנְנֵ֔הוּ יִצְּרֶ֖נְהוּ כְּאִישׁ֥וֹן עֵינֽוֹ׃ יא כְּנֶ֙שֶׁר֙ יָעִ֣יר קִנּ֔וֹ עַל־גּוֹזָלָ֖יו יְרַחֵ֑ף יִפְרֹ֤שׂ כְּנָפָיו֙ יִקָּחֵ֔הוּ יִשָּׂאֵ֖הוּ עַל־אֶבְרָתֽוֹ׃ יב יְהוָ֖ה בָּדָ֣ד יַנְחֶ֑נּוּ וְאֵ֥ין עִמּ֖וֹ אֵ֥ל נֵכָֽר׃ יג יַרְכִּבֵ֙הוּ֙ עַל־במותי (בָּ֣מֳתֵי) אָ֔רֶץ וַיֹּאכַ֖ל תְּנוּבֹ֣ת שָׂדָ֑י וַיֵּנִקֵ֤הֽוּ דְבַשׁ֙ מִסֶּ֔לַע וְשֶׁ֖מֶן מֵחַלְמִ֥ישׁ צֽוּר׃ יד חֶמְאַ֨ת בָּקָ֜ר וַחֲלֵ֣ב צֹ֗אן עִם־חֵ֨לֶב כָּרִ֜ים וְאֵילִ֤ים בְּנֵֽי־בָשָׁן֙ וְעַתּוּדִ֔ים עִם־חֵ֖לֶב כִּלְי֣וֹת חִטָּ֑ה וְדַם־עֵנָ֖ב תִּשְׁתֶּה־חָֽמֶר׃ טו וַיִּשְׁמַ֤ן יְשֻׁרוּן֙ וַיִּבְעָ֔ט שָׁמַ֖נְתָּ עָבִ֣יתָ כָּשִׂ֑יתָ וַיִּטֹּשׁ֙ אֱל֣וֹהַ עָשָׂ֔הוּ וַיְנַבֵּ֖ל צ֥וּר יְשֻׁעָתֽוֹ׃ טז יַקְנִאֻ֖הוּ בְּזָרִ֑ים בְּתוֹעֵבֹ֖ת יַכְעִיסֻֽהוּ׃ יז יִזְבְּח֗וּ לַשֵּׁדִים֙ לֹ֣א אֱלֹ֔הַ אֱלֹהִ֖ים לֹ֣א יְדָע֑וּם חֲדָשִׁים֙ מִקָּרֹ֣ב בָּ֔אוּ לֹ֥א שְׂעָר֖וּם אֲבֹתֵיכֶֽם׃ יח צ֥וּר יְלָדְךָ֖ תֶּ֑שִׁי וַתִּשְׁכַּ֖ח אֵ֥ל מְחֹלְלֶֽךָ׃ יט וַיַּ֥רְא יְהוָ֖ה וַיִּנְאָ֑ץ מִכַּ֥עַס בָּנָ֖יו וּבְנֹתָֽיו׃ כ וַיֹּ֗אמֶר אַסְתִּ֤ירָה פָנַי֙ מֵהֶ֔ם אֶרְאֶ֖ה מָ֣ה אַחֲרִיתָ֑ם כִּ֣י ד֤וֹר תַּהְפֻּכֹת֙ הֵ֔מָּה בָּנִ֖ים לֹא־אֵמֻ֥ן בָּֽם׃ כא הֵ֚ם קִנְא֣וּנִי בְלֹא־אֵ֔ל כִּעֲס֖וּנִי בְּהַבְלֵיהֶ֑ם וַאֲנִי֙ אַקְנִיאֵ֣ם בְּלֹא־עָ֔ם בְּג֥וֹי נָבָ֖ל אַכְעִיסֵֽם׃ כב כִּי־אֵשׁ֙ קָדְחָ֣ה בְאַפִּ֔י וַתִּיקַ֖ד עַד־שְׁא֣וֹל תַּחְתִּ֑ית וַתֹּ֤אכַל אֶ֙רֶץ֙ וִֽיבֻלָ֔הּ וַתְּלַהֵ֖ט מוֹסְדֵ֥י הָרִֽים׃ כג אַסְפֶּ֥ה עָלֵ֖ימוֹ רָע֑וֹת חִצַּ֖י אֲכַלֶּה־בָּֽם׃ כד מְזֵ֥י רָעָ֛ב וּלְחֻ֥מֵי רֶ֖שֶׁף וְקֶ֣טֶב מְרִירִ֑י וְשֶׁן־בְּהֵמוֹת֙ אֲשַׁלַּח־בָּ֔ם עִם־חֲמַ֖ת זֹחֲלֵ֥י עָפָֽר׃ כה מִחוּץ֙ תְּשַׁכֶּל־חֶ֔רֶב וּמֵחֲדָרִ֖ים אֵימָ֑ה גַּם־בָּחוּר֙ גַּם־בְּתוּלָ֔ה יוֹנֵ֖ק עִם־אִ֥ישׁ שֵׂיבָֽה׃ כו אָמַ֖רְתִּי אַפְאֵיהֶ֑ם אַשְׁבִּ֥יתָה מֵאֱנ֖וֹשׁ זִכְרָֽם׃ כז לוּלֵ֗י כַּ֤עַס אוֹיֵב֙ אָג֔וּר פֶּֽן־יְנַכְּר֖וּ צָרֵ֑ימוֹ פֶּן־יֹֽאמְרוּ֙ יָדֵ֣ינוּ רָ֔מָה וְלֹ֥א יְהוָ֖ה פָּעַ֥ל כָּל־זֹֽאת׃ כח כִּי־ג֛וֹי אֹבַ֥ד עֵצ֖וֹת הֵ֑מָּה וְאֵ֥ין בָּהֶ֖ם תְּבוּנָֽה׃ כט ל֥וּ חָכְמ֖וּ יַשְׂכִּ֣ילוּ זֹ֑את יָבִ֖ינוּ לְאַחֲרִיתָֽם׃ ל אֵיכָ֞ה יִרְדֹּ֤ף אֶחָד֙ אֶ֔לֶף וּשְׁנַ֖יִם יָנִ֣יסוּ רְבָבָ֑ה אִם־לֹא֙ כִּי־צוּרָ֣ם מְכָרָ֔ם וַֽיהוָ֖ה הִסְגִּירָֽם׃ לא כִּ֛י לֹ֥א כְצוּרֵ֖נוּ צוּרָ֑ם וְאֹיְבֵ֖ינוּ פְּלִילִֽים׃ לב כִּֽי־מִגֶּ֤פֶן סְדֹם֙ גַּפְנָ֔ם וּמִשַּׁדְמֹ֖ת עֲמֹרָ֑ה עֲנָבֵ֙מוֹ֙ עִנְּבֵי־ר֔וֹשׁ אַשְׁכְּלֹ֥ת מְרֹרֹ֖ת לָֽמוֹ׃ לג חֲמַ֥ת תַּנִּינִ֖ם יֵינָ֑ם וְרֹ֥אשׁ פְּתָנִ֖ים אַכְזָֽר׃ לד הֲלֹא־ה֖וּא כָּמֻ֣ס עִמָּדִ֑י חָתֻ֖ם בְּאוֹצְרֹתָֽי׃ לה לִ֤י נָקָם֙ וְשִׁלֵּ֔ם לְעֵ֖ת תָּמ֣וּט רַגְלָ֑ם כִּ֤י קָרוֹב֙ י֣וֹם אֵידָ֔ם וְחָ֖שׁ עֲתִדֹ֥ת לָֽמוֹ׃ לו כִּֽי־יָדִ֤ין יְהוָה֙ עַמּ֔וֹ וְעַל־עֲבָדָ֖יו יִתְנֶחָ֑ם כִּ֤י יִרְאֶה֙ כִּי־אָ֣זְלַת יָ֔ד וְאֶ֖פֶס עָצ֥וּר וְעָזֽוּב׃ לז וְאָמַ֖ר אֵ֣י אֱלֹהֵ֑ימוֹ צ֖וּר חָסָ֥יוּ בֽוֹ׃ לח אֲשֶׁ֨ר חֵ֤לֶב זְבָחֵ֙ימוֹ֙ יֹאכֵ֔לוּ יִשְׁתּ֖וּ יֵ֣ין נְסִיכָ֑ם יָק֙וּמוּ֙ וְיַעְזְרֻכֶ֔ם יְהִ֥י עֲלֵיכֶ֖ם סִתְרָֽה׃ לט רְא֣וּ ׀ עַתָּ֗ה כִּ֣י אֲנִ֤י אֲנִי֙ ה֔וּא וְאֵ֥ין אֱלֹהִ֖ים עִמָּדִ֑י אֲנִ֧י אָמִ֣ית וַאֲחַיֶּ֗ה מָחַ֙צְתִּי֙ וַאֲנִ֣י אֶרְפָּ֔א וְאֵ֥ין מִיָּדִ֖י מַצִּֽיל׃ מ כִּֽי־אֶשָּׂ֥א אֶל־שָׁמַ֖יִם יָדִ֑י וְאָמַ֕רְתִּי חַ֥י אָנֹכִ֖י לְעֹלָֽם׃ מא אִם־שַׁנּוֹתִי֙ בְּרַ֣ק חַרְבִּ֔י וְתֹאחֵ֥ז בְּמִשְׁפָּ֖ט יָדִ֑י אָשִׁ֤יב נָקָם֙ לְצָרָ֔י וְלִמְשַׂנְאַ֖י אֲשַׁלֵּֽם׃ מב אַשְׁכִּ֤יר חִצַּי֙ מִדָּ֔ם וְחַרְבִּ֖י תֹּאכַ֣ל בָּשָׂ֑ר מִדַּ֤ם חָלָל֙ וְשִׁבְיָ֔ה מֵרֹ֖אשׁ פַּרְע֥וֹת אוֹיֵֽב׃ מג הַרְנִ֤ינוּ גוֹיִם֙ עַמּ֔וֹ כִּ֥י דַם־עֲבָדָ֖יו יִקּ֑וֹם וְנָקָם֙ יָשִׁ֣יב לְצָרָ֔יו וְכִפֶּ֥ר אַדְמָת֖וֹ עַמּֽוֹ׃ מד וַיָּבֹ֣א מֹשֶׁ֗ה וַיְדַבֵּ֛ר אֶת־כָּל־דִּבְרֵ֥י הַשִּׁירָֽה־הַזֹּ֖את בְּאָזְנֵ֣י הָעָ֑ם ה֖וּא וְהוֹשֵׁ֥עַ בִּן־נֽוּן׃ מה וַיְכַ֣ל מֹשֶׁ֗ה לְדַבֵּ֛ר אֶת־כָּל־הַדְּבָרִ֥ים הָאֵ֖לֶּה אֶל־כָּל־יִשְׂרָאֵֽל׃ מו וַיֹּ֤אמֶר אֲלֵהֶם֙ שִׂ֣ימוּ לְבַבְכֶ֔ם לְכָל־הַדְּבָרִ֔ים אֲשֶׁ֧ר אָנֹכִ֛י מֵעִ֥יד בָּכֶ֖ם הַיּ֑וֹם אֲשֶׁ֤ר תְּצַוֻּם֙ אֶת־בְּנֵיכֶ֔ם לִשְׁמֹ֣ר לַעֲשׂ֔וֹת אֶת־כָּל־דִּבְרֵ֖י הַתּוֹרָ֥ה הַזֹּֽאת׃ מז כִּ֠י לֹֽא־דָבָ֨ר רֵ֥ק הוּא֙ מִכֶּ֔ם כִּי־ה֖וּא חַיֵּיכֶ֑ם וּבַדָּבָ֣ר הַזֶּ֗ה תַּאֲרִ֤יכוּ יָמִים֙ עַל־הָ֣אֲדָמָ֔ה אֲשֶׁ֨ר אַתֶּ֜ם עֹבְרִ֧ים אֶת־הַיַּרְדֵּ֛ן שָׁ֖מָּה לְרִשְׁתָּֽהּ׃ מח וַיְדַבֵּ֤ר יְהוָה֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה בְּעֶ֛צֶם הַיּ֥וֹם הַזֶּ֖ה לֵאמֹֽר׃ מט עֲלֵ֡ה אֶל־הַר֩ הָעֲבָרִ֨ים הַזֶּ֜ה הַר־נְב֗וֹ אֲשֶׁר֙ בְּאֶ֣רֶץ מוֹאָ֔ב אֲשֶׁ֖ר עַל־פְּנֵ֣י יְרֵח֑וֹ וּרְאֵה֙ אֶת־אֶ֣רֶץ כְּנַ֔עַן אֲשֶׁ֨ר אֲנִ֥י נֹתֵ֛ן לִבְנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל לַאֲחֻזָּֽה׃ נ וּמֻ֗ת בָּהָר֙ אֲשֶׁ֤ר אַתָּה֙ עֹלֶ֣ה שָׁ֔מָּה וְהֵאָסֵ֖ף אֶל־עַמֶּ֑יךָ כַּֽאֲשֶׁר־מֵ֞ת אַהֲרֹ֤ן אָחִ֙יךָ֙ בְּהֹ֣ר הָהָ֔ר וַיֵּאָ֖סֶף אֶל־עַמָּֽיו׃ נא עַל֩ אֲשֶׁ֨ר מְעַלְתֶּ֜ם בִּ֗י בְּתוֹךְ֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל בְּמֵֽי־מְרִיבַ֥ת קָדֵ֖שׁ מִדְבַּר־צִ֑ן עַ֣ל אֲשֶׁ֤ר לֹֽא־קִדַּשְׁתֶּם֙ אוֹתִ֔י בְּת֖וֹךְ בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃ נב כִּ֥י מִנֶּ֖גֶד תִּרְאֶ֣ה אֶת־הָאָ֑רֶץ וְשָׁ֙מָּה֙ לֹ֣א תָב֔וֹא אֶל־הָאָ֕רֶץ אֲשֶׁר־אֲנִ֥י נֹתֵ֖ן לִבְנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

בכור שור

יוסף בכור שור

פסוק א:
האזינו השמים ואדברה ותשמע הארץ. דרך ארץ הוא שאמ' לאותו שרחוק ממנו לשון האזינה שיטה אוזן לשמוע לפי שהוא רחוק אבל לקרוב אינו צריך לומ' האזינה אלא שישמע. ולפיכך שהיפך ישעיה ואמ' שמעו שמים והאזיני ארץ כי ה' דיבר. ולפי שהק' מדבר ששכינתו בשמים והם קרובים אמר לשון שמיעה לשמים ולארץ שהיא רחוקה לשון האזינה:
פסוק ב:
יערף כמטר לקחי. יטיף. כמו ושחקים ירעפו טל. והזכיר כאן ארבע רוחות העולם. יערף כמטר זוהי רוח מערבי שבא מערפו של עולם ודרכו להביא מטר:
פסוק ב:
תזל כטל. זהו רוח צפונית שהיא נוחה כטל:
פסוק ב:
כשעירים. זהו רוח דרומית שמשתערת בשעירים:
פסוק ב:
כרביבים. זהו רוח מזרחית שמרבה זרעים ומגדל צמחים. ולפיכך מדבר לשמים ולארץ תחילה שהם עדים ואמר לעדים שישמעו הדברים:
פסוק ג:
כי שם ה' אקרא. ואספר שבחו. ואתם ארב' רוחות עולם ושמים וארץ הבו גודל לאלהינו. שאתם בריותיו ובכם ניכר כחו וגדולתו. וצריכים אתם ליתן לו גודל ושבח על קריאת שמו והתורה שבה אתם מקיימים. וכשם שאתם מועילין לעולם כך ליקוחי ואמרתי נותנת חיים לעולם. וכשם שהמטר צריך לעולם ואין העולם מתקיים בלא מטר כך אין העולם מתקיים בלא תורה. דכתי' אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמ'. ושמים וארץ וארבע רוחות ממונים ליפרע מעוברי התורה להעציר ממטר ומפירות ולהמטיר עליהם אש וגופרית ולהביא ברכה ועושר למקיימיה. וזהו גידול שאתם נותנים לו. שאתם פורעים ממכעיסיו ונתנין שכר לעובדיו. ורבותינו דרשו מכאן בששומע הזכרת הש' צריך שיאמר ברוך שם כבוד מלכותו:
פסוק ד:
הצור תמים. כלומ' דין הוא שתתנו לו גודל כי הוא צור ותקיף וחזק וכל יכול הוא. והוא מכלכל דבריו במשפט. ועושה פעולתו בתמימותיו. ואינו מראה כחו להעביר מחרץ המשפט עם בריותיו אלא צדיק לעוברי רצונו שמצדיק משלו ואינו רוצה ליקח כל דינו. ודא"כ לא יוכלו להתקיים:
פסוק ד:
וישר הוא. לעושי רצונו שאינו מעכב משכרם כלום. ולפי שרוצה לספר איך לקח נקמה מישראל ואחר כך יקח מהאומות שישעבדו בהם הצדיק תחלה את הדין שהכל במשפט ובצדק בלא עול:
פסוק ה:
שחת לו לא. אם שיחת את ישראל והגלם לו לא. כלומ' מדעתו ומרצונו לא כלומ' אינו. כמו כי לא ענה מלכו ויגה בני איש:
פסוק ה:
בניו מומם. בניו גרמו להם מומם:
פסוק ה:
דור עיקש ופתלתל. מפני שהם דור עיקש ופתלתול בא להם. ויש לפר' שיחת לו לא. ההשחתה שהם עושים שהם משחתים דרכם אינה שלו שאינו נפסד בכך כלום אלא לבניו הוא מום:
פסוק ו:
הלה' תגמלו זאת. הזה גמול שתגמלו להק' על כל שטובות שעשה. וכי ראוי גמול רע למי שעשה טובה. אפי' לא היה בידו ליפרע מכם לא היה לכם להכעיסו מפני הטובות שגמל לכם. כמוה כגמול ידיו עשותם. כל שכן לו שיש לכם להשים לב שבידו ליפרע מכם:
פסוק ו:
עם נבל. כמו נבול תבול. לשון יגיעה. דמתרגמינן מילאה תילאי. והוא שם דבר. עם שיגעו בו להחזירן למוטב והוכיחו אות' כמה פעמים:
פסוק ו:
ולא חכם. פעל ולא החכים. ומה שהוא כולו קמץ מפני האתנחת'. ועל עניין זה תירג' אונקלו' ולא חכימו. ויש לפרש ולא חכם עדיין אינו חכם, אי נמי נבל ממש:
פסוק ו:
הלא הוא. כבר פיר' כדין כל הלא שבתורה שינון והה' תמוהה:
פסוק ו:
קנך. פ' רש"י לשון קניין ולשון קן. כמו ושים בסלע קנך, לשון תיקון. כמו קן קולמוסא וקן מגילתא דגיטין:
פסוק ו:
הוא עשך ויכננך. לשון תיקון וכן ורבותי' פירשו שברא באדם כונניות כונניו':
פסוק ז:
זכור ימות עולם. עתה מזכיר והולך החסדים שעשה הק' עם ישראל:
פסוק ז:
בינו שנות דור ודור וגו'. כי קודם שהיו ישראל בעולם הייתי מתקן להם מקום:
פסוק ח:
בהנחל עליון גוים. שהנחיל לכל אומה ואומה נחלתו:
פסוק ח:
בהפרידו בני אדם. בדור הפלגה שהפרידם והלך כל אחד למקומו ולנחלתו. כדכת' ויפץ ה' [אתם משם] על פני כל הארץ:
פסוק ח:
יצב גבולות עמים למספר בני ישראל. בירר נחלה לשנים עשר שבטים שעדיין לא נולדו השבטים. והציב גבולות עמים. שמסר לשנים עשר בני כנען ארץ ישראל שהם עבדי בני שם. ולא רצה להנחילה לשאר אומות שלא יערערו עליה אלא מסרה לעבדיה בני כנען שאינם יכולים לערער עליה כלום דמה שקנה עבד קנה רבו. ושמרו אותה עד שבאו אדוניהם ונטלום מידם. כי בני כנען עבדים לבני שם. דכתי' ברוך ה' אלהי שם ויהי כנען עבד למו. לשם ולזרעו. וכתי' יפת אלהי' ליפת [וגו'] ויהי כנען עבד למו לעולם. כשהוא מזכיר שם אומ' ויהי כנען עבד. לפי שהם עבדים לבני שם. ובני כנען שנים עשר היו. כדכתי' וכנען ילד את צידון בכורו ואת חת [ואת היבוסי] ואת האמו' ואת הגרג' וא' החי' ואת הער' ואת הסיני ואת הארודי וא' הצמ' ואת החמ' והם י"א. ואחר נפוצו משפחות הכנעני. שאחת מן המשפחות נחלקו לשנים ויצאו מהם הפריזי שאינו מנוי כאן. הרי י"ב. והם למספ' בני ישראל. ולכך התקין נחלתם:
פסוק ט:
כי חלק [ה'] עמו. מכל אומות לקחם לחלקו:
פסוק ט:
יעקב חבל נחלתו. כפל מלה. לפי שדרך לחלוק קרקע על ידי חבלים שמודד לה מאה חבלם ולזה מאה חבלים קודם הנחלה חבל. כדכתי' ויפלו חבלי מנשה עשרה. וכתי' וימדד שני חבלים להמית. כי דרך למדוד בחבלים:
פסוק י:
ימצאהו. כמו ימציאהו. שהמציא להם במדבר כל צרכם מן ושליו ובאר. ושמלתם לא בלתה רגלם לא בצקה באותו תוהו ושממון:
פסוק י:
וילל. לשון יללה. שאין שם רק תנינים ובנות יענה שסופדין ומיללין שם. וכן תירג' אונקלוס סיפק צרכיהן:
פסוק י:
יסובבנהו. בסוכות עננים:
פסוק י:
יבוננהו. לשון בניין ותבונה. שנתן להם התורה החכמה והתבונה ובנה משכנו בתוכם:
פסוק י:
כאישון עינו. אישון העור שעל גבי העין שנוצר עינו שכל הבא ליגע בעין הוא סותם כנגדו כשאדם ישן הוא נופל על העין ושומרו. ועל השינה נקרא אישון ועל שהוא מחשיך את העין כשהוא נופל עליו. כמו באישון לילה ואפלה. וכמו שהאישון שוקד על העין לשומרו כך הק' שומר ישראל. וכן כאישון בת עין. כאישון שומר בת:
פסוק יא:
כנשר יעיר קנו. שהנשר רוצה לטלטל גוזליו ממקום למקום אינו נושאם כי אם על כנפיו שאינו ירא שעוף יעוף עליו ולכך כשהוא רוצה לנשאם מעירן ומעמידן על רגליהן כדי שיקפצו על כנפיו:
פסוק יא:
על גוזליו ירחף. ומעופף אצלם עליהם סמוך להם. כמו נצבים עליו. כדי שיקפצו. וכשהוא קופץ פורש כנפיו ומקבלו ולוקחו ונשאו ואז אינו ירא לא מחץ הבא לו מלמטה ולא מעוף שיבא לו מלמעלה. שהוא מגביה ליעוף יותר מכולם. ונושא כל אפרוחים יחד על כנפיו. אבל שאר עופות נושאין גוזלים בין רגליהם ויש לירא מן החיצים. וגם אינו נושא אלא אחד אחד ויש לירא מן הנשארים בקן. ואומ' כנשר יעיר קנו. ואין גוזליו יריאים כלום מכל צד:
פסוק יב:
כן ה' בטח בדד ינחנו. ינהגו. כמו לך נחה את העם. שהיה עמוד ענן לאחריהם כשהיו באים מצרים אחריהם. ועמוד אש לפניהם והמים להם חומה מימינם ומשמאלם לא היו יריאים משום צד כלום. וכן הוא או' ואשא אתכם על כנפי נשרים:
פסוק יב:
בדד. ולשון בטח. כי מי שהוא מתפחד איני יושב בדד אלא הולך לחבורת אנשים. אבל מי שהוא בטח אינו צריך חבורה ויושב בדד. וכן הוא אומ' [וישכן ישראל] בטח בדד עין יעקב:
פסוק יב:
ויש לפר' ה' בדד כלומ' ה' לבדו:
פסוק יג:
ירכיבהו על במותי ארץ. שהשליטו על שדי הארץ שהם גבוהים כבמות ועל מבצריהם. כמו ואתה על במותימו תדרוך:
פסוק יג:
ויאכל תנובות שדי. מאחר שבאו לארץ אכלו תנובות שדה. כדכתי' וישבות המן ממחרת באכלם מעבור הארץ. כיון שבאו לארץ לא רצה להאכילם מן שלא יתרשלו לכבוש את הארץ. אבל כיון שפסק להם המן התחזקו לכבוש הארץ שיהא להם מאכל ובתים מלאכים כל טוב. לטובתם נתכוון ולכך מונה אותם עם החסדים שעשה להם:
פסוק יג:
ויניקהו דבש מסלע. הדבורים עושים דבש בנקיקי הסלעים. ואף התמרים גדילים בסלעים שעושין מהם:
פסוק יג:
ושמן מחלמיש צור. שיהיו הזתים גדלים בסלעים ואותם שבסלעים טובים מן אותם שבבקעה לפי שהשמש זורח עליהם תדיר וממתקם. כדכתיב וממגד תבואות שמש. וכתי' במרעה טוב ארעה אותם ובהרי מרום ישראל. כי פירות שבהרים מתוקים והיינו חזקים ומשתמרים לפי שאינם גדילים על רוב מים:
פסוק יד:
חמאת בקר וחלב צאן. ביום ההוא יחיה איש עגלת בקר ושתי צאן והיה מרוב עשות חלב יאכל חמאה. והכי קאמ' חמאה של בקר ושל חלב צאן. שלא יהיו רוצים לאכול כי אם שמנונית החלב:
פסוק יד:
עם חלב כרים. חלב מובחר. כמו ואכלו את חלב הארץ מבחר הארץ:
פסוק יד:
עם חלב כליות חטה. לפי שהכליות יש להם צירים וחרץ כמו חטה מדמה החטה לכליות. והיו החיטין גסין ככוליא של שור הגדול. כמו בימי שמעון הצדיק במסכ' תענית. וביחזקאל כתי' יהודה וארץ ישראל המה רכליך בחיטי מינית. שם עיר. כדכתיב עד באך מינית עשרים עיר. והיו שם חטין יפות. והגדה שהיו מונים אותם מתוך שהם גסים:
פסוק יד:
ודם ענב. שיהא היין אדום כדם. ויין אדום חשוב מן הלבן. כדכתי' אל תרא יין כי יתאדם:
פסוק יד:
תשתה חמר. עתה מדבר כאילו מדבר עם ישראל. וכן אורחיה דקרא שפעמים מדבר פה אל פה. ופעמים כאילו מדבר לאחרים עליו, כגון ימצאי' בארץ מדבר, לאחרי' עליו, ואחר כך הוא עשך ויכונניך. שמדבר עמו פה אל פה וכן תשתה חמר כמו חמר ומרווה. כמו כרם חמר ענו לה:
פסוק טו:
וישמן ישורון. ומתוך שמנו ויבעט:
פסוק טו:
ויטוש. משל לאדם שהיה לו פרה והאכילה כרשינין עד שהיתתה שמינה ומתוך שמנה בעטה בו ברגל ואמר לה מי גרם לך שתבעט בי כרשינים שהאכלתיך:
פסוק טו:
אלוה עשהו. כלביי"ט רפיי"ט:
פסוק טז:
יקניאוהו בזרים. במי שזר אצלם. כמו שמפר' שאלהים לא ידעום:
פסוק טז:
בתועבות יכעיסוהו. שהיו עושין תועבות גדולות. כדכתי' ביחזקאל עוד תשוב תראה תועבות גדולות. כגון גזל ועריות שנ' בהן כי את כל התועבות האל:
פסוק יז:
יזבחו לשדים. לדבר שדוד. סרוח ונמאס ולא אלוה. שאין בהם לא כח ולא אלהות אלוה לשון חוזק ודיין:
פסוק יז:
חדשים מקרוב באו. מעלם לא נקראו אלהות עד עכשיו שהם פסלום והעמידום להם לאלהות:
פסוק יז:
אלהים לא ידעום. לא הכירו בהם שום תועלת ולא שום כח ולא עשאום אלהות כי אם ביצר הרע ולהכעיס. כי אף הם עצמם לא ידעום באלהות אלא יודעים שאין בהם ממש. אבל יצר הרע. ור' יוסי קרא ז"ל פי' אלהם לא ידעום, בהק' נאמר וידע אלהים, כי ידעתי [את] מכאוביו, אבל הם לא ידעום בצרתם ולא עזרו להם:
פסוק יז:
לא שערום אבותיכם. לא פקדום אבותיכם לא היו חוששין מהם, כמו פוקד עון אבות על בנים. דמתרגמי' מסער חובי אבהן:
פסוק יח:
צור ילדך תשי. צור לשון חוזק. ילדך שהוא לך לצור משעה שנולדת. אי נמי שהולידך ובראך במעי אמך וזן אותך והוא אביך, אותו תשי. תשכח. בשביל החדשים שאינם שוים כלום:
פסוק יח:
ותשכח אל מחללך. כפל מלה הוא. מחולליך שברא אותך. כמו חוללה ידו נחש ברח. וכן הן בעון חוללתי:
פסוק יט:
וירא ה' וינאץ. וירא מעשים רעים שלהם וינאץ. קץ בהם מכעס בניו ובנותיו:
פסוק כ:
אסתירה פני מהם. כתרגו' אסלק עצמי מהם ולא אעזרם:
פסוק כ:
אראה מה אחריתם. מאחר שאהיה מסולק מהם ואדעה מה יועילו להם אותם אלוהות שבחרו להם:
פסוק כ:
כי דור תהפוכות המה. בנוח להם מתהפכים לרעה ובהצר להם שבים אלי שאושיע אותם. וכן כתב בספר עזרא וישמינו ויתעדנו בטובך הגדול וימרו וימרדו בך [וגו'] ויעשו נאצות גדולות ותתנם ביד צריהם [ויצרו להם] ובעת צרת' יצעקו אליך ואתה משמים תשמע וברחמיך הרבים תתן להם מושיעים ויושיעום. ובנוח להם ישובו לעשות רע [לפניך] ותעזבם ביד אויביהם [וירדו בהם] וישובו ויזעקוך ואתה משמים תשמע ותצילם כרחמיך עיתים רבות כלומ' פעמים הרבה:
פסוק כ:
בנים לא אמון בם. אין אמונתם אמונה. ואין להשען בם. כי מיד משקרי' אותה ואין עומדין בה:
פסוק כא:
הם קנאוני בלא אל. במי שאינו לא אל ולא כלום, ואני אעשה להם מידה כנגד מידה שאקניאם בלא עם, בעם שאינו עם אלא בהמות. ורבותי' פי' כגון כשדים, דכתי בהו זה העם לא היה:
פסוק כא:
בגוי נבל אכעיסם. כגון בני ברכניא ובני מרטניא שהולכים ערומים בשוק שאין משוקץ ומתועב לפני הק' כמי שהולך ערום בשוק. והם מצירים לישראל וכגון אלו הנוצריים:
פסוק כב:
כי אש קדחה באפי. באפי ובחמתי ובער' אש שתלהט עד שאול שלא יוכלו להמלט אפי' בשאול מפני האש ואף לא ביסוד ההרים לכסות עליהם, כדכתי' אין חושך ואין צלמות לסת' שם פועלי און. וכתי' אציעה שאול הנך וגו':
פסוק כג:
אספה עלימו רעות. כלומר כל הרעות שבעולם עד שיספו הרעות שלא ישאר מין הרעה בעולם שלא אביא עליהם:
פסוק כג:
וחיצי אכלה בם. שלא הניח חץ שלא ירה בהם. ויכלו הרעות והם אינם כלים:
פסוק כד:
מזי רעב. שדופי רעב, כמו ואמר למזא לאתונא על חד שבעה שיהא עורם ניחר ונקמט מפני זלעפות רעב:
פסוק כד:
ולחומי רשף. שילחמו בם גחלים ושריפה. כמו רשפיה רשפי אש. אי נמי לחומי לחמם יהיו גחלם כמו שורש רתמים לחמם:
פסוק כד:
[וקטב. ] קטב לשון כריתות. כמו אהי קטבך שאול. אהי הפוכה יהא כמו איה. וכן אהי מלכך אפוא. כלומ' איה הכריתו' שאמרת כרתי ברית את מות:
פסוק כד:
מרירי. לשון מרורות. כמו מרורת פתנים בקרבו:
פסוק כה:
מחוץ תשכל חרב ומחדרים [וגו']. היוצא חוץ ישכל בחרב. כמו כאשר שכלה נשים חרבך:
פסוק כה:
ומחדרים אימה. ומי שנשאר בחדר תבא עליו אימת מות ודבר. ולכך גם בחור היוצא החוץ גם בתולה ובעלי השיבה והיונקים והעומדים בחדרים לא ימלטו:
פסוק כו:
אמרתי אפאיהם. אכלה גם הפאה. שלא אניח פיאה מהם אלא אשביתה מאנוש זכרם:
פסוק כז:
לולי כעס אויב. שיעשה לו האויב, אגור אני ירא. כמו לא תגורו מפני איש:
פסוק כז:
פן ינכרו צרימו. שיתלו ההצלחה ליד הרמה בעצמם. ולכך איני רוצה לכלות' בידם שלא יתפארו עלי:
פסוק כח:
כי גוי אובד עצות המה. אותו אויב שמסרתי לו בני אבודה עצתו ואין תבונה בו:
פסוק כט:
לו חכמו. אילו חכמו והיה בהם חכמ':
פסוק כט:
ישכילו זאת. היה להם להשכיל:
פסוק כט:
יבינו לאחריתם. שהרי היה להם יתן לב איך אירע כן לעם זה שהיו גדולים על כל העולם והק' נפרע מכל הקמים עליהם שהכה מצרים בכל מכה בשבילם והפיל לפניהם מלכים גדולים ועם עצום ועכשיו אחד ממנו ירדוף מהם אלף ושנים יניסו רבבה. אם לא כי צורם מכרם. כמו כי ביד אשה ימכור ה' את סיסרא. על אשר דבקו במעשינו ואלהות ופסילים שלנו. ואין עוזר להם והסגירם בידינו:
פסוק לא:
כי לא כצורינו צורם. יכולים הם להבין כי לא כצורינו צורם. כי כל זמן שעבדו ישראל את צורינו לא יכלו לא הם ולא צורם לישראל, שהק' עשה שפטים במצרים ובאלהיהם עשה בשביל ישראל, וגם בדגון מפני הארון. כדכת' כי כבדה ידו עלינו ועל דגון אלהינו, ועכשיו אויבינו פלילים עלינו ושופטים אותנו כרצונם, ומאחר שאינם יודעים לתת לב לכל אילו ידעתי כי לא יתנו הנצח והנקמה והתפאר' וגבורה כי אם לעמם לתרפותם, וזה אני אגר פן יכעיסוני בזה, כי אינם מבינים לאחריתם כלל, ועתה מפר' מה אחריתם. כי יכולים הם להבין מאחר שלקו ישר' על רוע מעלליהם שהם בניו של ק' ועם סגולתו יש להם להבין על עצמם:
פסוק לב:
כי מגפן סדום גפנם. ויציץ פורענות להם:
פסוק לב:
ומשדמות עמורה. כמו ושדמות לא עשה אוכל. שדיהם כשדה עמורה שנפל עליהם אש גופרית וצמח פורענות יצמח להם:
פסוק לג:
חמת תנינים. יהיה להם יין שישתו אותו ביין:
פסוק לג:
וראש פתנים ואכזר. כמו כן יהיה יינם. ראש כמו ראש ולענה:
פסוק לג:
הלא הוא. הפורענות שלהם:
פסוק לד:
כמוס עמדי. סגור עמדי:
פסוק לד:
חתום באוצרותי. שאני הכנתי להם פורענות וכלימות:
פסוק לה:
לי נקם. עלי לעשות הנקמה מהם:
פסוק לה:
ושילם. התשלום רע שלהם עלי לשלמו. ושילם כמו שם דבר כמו שילום:
פסוק לה:
לעת תמוט רגלם. של אומות העולם שיבא הפורענות עליהם, עלי להביאו כשיגיע העת:
פסוק לה:
כי קרוב יום אידם. ומזומן בידי להביאו:
פסוק לה:
וחש עתידות למו. ובמהירות אחיש בעתם את הפורענות העתידות לבא להם. ומתי זה?:
פסוק לו:
כי ידין ה' עמו. לאחר שידין הק' את עמו ויקח נקמתו ודינו מהם:
פסוק לו:
ועל עבדיו יתנחם שיתנחם על מה שהרגיזו לפניו כי לקח מהם נקמתו ועשה בהם כרצונו. כי אזלה ומטה ידם של עמו:
פסוק לו:
ואפס עצור ועזוב. ולא יעצרו כח עוד, כמו לא עצרתי כה:
פסוק לו:
ועזוב שאין מי שיסייע לו. כמו עזוב תעזוב. וכמו ויעזבו את ירושלים עד החומה, שאין מחזיק בידם:
פסוק לז:
ואמר. האויב:
פסוק לז:
אי אלהימו צור חסיו בו. אשר הם עובדים תדיר ומקריבים לפניו חלב ודם ויין לנסכים בזמן שבית המקדש קיים:
פסוק לח:
יקומו ויעזרכם. נגדי כל האלהות שלכם אשר עבדתם:
פסוק לח:
יהי עליכם סתרה. אותו אלוה גדול שלכם:
פסוק לט:
ואני אומר אתם אומר אי אלהימו, ראו עתה כי אני אני הוא. אלהימו ואראה לכם גבורתי:
פסוק לט:
ואין אלהים עמדי. אין אלהים זולתי ואין בלעדי שאתם מצרפים אחרי' עמי לומר יקומו כאילו אחרים עמי אין אלוה אלא אני:
פסוק לט:
אני אמית ואחיה. בירי להמית ולהחיות למחוץ לרפאות. ואם המתי אות' אני אחיים ואם מחצתים אני ארפאם. וכשם שמחצתי אני מרפה כך מה שאני ממית אני מחיה. מכאן לתחיית המתים מן התורה:
פסוק לט:
ואין מידי מציל כנגד שאמרתם יקומו ויעזרוכם. כלומ' אין מי שיכול לעזור אתכם. אני אעזור אותם. אבל אתכם אין מידי מציל:
פסוק מ:
כי אשא אל שמים ידי. שאשבע. כמו לא תשא את שם:
פסוק מ:
חי אנכי לעולם. כמו וישבע בחי העולם. לעשות בכם נקמה. כי אתם סבורים שלא אוכל לעוזרם. אני חי לעולם ובידי לנקום נקמתם בעולם הזה ולעולם הבא:
פסוק מא:
אם שנותי. כמו חרב שנונה:
פסוק מא:
אם שנותי ברק חרבי על ישראל ולקחתי נקמתי מהם שנתתם בגלות בידכם:
פסוק מא:
ותאחז במשפט ידי. שעשיתי בהם משפטי ודיני:
פסוק מא:
עתה אשיב נקם לצרי ולמשנאי אשלם. מה שעשו להם. כי אני קצפתי מעט והם עזרו לרעה והוסיפו לבזותם ולהשתעבד בהם בלי חמלה:
פסוק מב:
אשכיר חצי מדם. שונאיהם שישפכו חיצי דם האויבים לשכרון:
פסוק מב:
וחרבי תאכל בשר. תכלה בשר צריהם:
פסוק מב:
מדם חלל ושביה. של אויבים אשכיר חיצי:
פסוק מב:
מראש פרעות אויב. שאפרע מראש האויב ויהא ראשו פריע כמנוגע ופורענות יחול על ראשו:
פסוק מג:
הרנינו גוים עמו. שישבחו הגוים את עמו של הק' ויאמרו אשרי העם שכה לו אשרי העם שה' אלהיו. שכך יש להם אחרית טוב. וכן הק' נפרע מצריהם ודם עבדיו יקום. ויקח נקמתם מכל הקמים עליהם:
פסוק מג:
ונקם ישיב לצריו. של עמו:
פסוק מג:
וכפר אדמתו. מכל חטא ועון עמו. אדמתו הוא עמו, שיכפר על עמו, ולכך אדמה מכופרת כיון שהעם מכופר, כמו למה נמות נגדך גם אנחנו גם אדמתינו, כי כשהעם מת האדמה מתה, וכשהעם מכופר ומטוהר האדמה מטוהרת ומכופרת, וזה יהיה לימות המשיח:
פסוק מג:
ויש לפר' מקראות הללו כי גוי אובד עצות המה על ישראל. שהיה להם לתת לב כשחוטאין איכה ירדוף אחד מן הגוים אלף מהם אם לא כי צורם מכרם בפשעיהם. והיה להם לחזור בתשובה לפניו, כי יודעים הם כי לא כצורינו צורם של גוים:
פסוק מג:
ואויבינו פלילים. ודיינים עלינו. והיה להם להבין כי בפשע יעקב כל זאת. והם לא עשו:
פסוק מג:
כי מגפן סדום גפנם. אלא מגפן סדום גפנם פורה לענה וראש, והאשכולות מרורות למו. כי חמת תנינים הדם יהיה להם ליין. שישתו כוס פורענות שהוא כמוס עמדי וחתום באוצרותי:
פסוק מג:
לי נקם. לי ליקח מהם נקמה:
פסוק מג:
לעת תמוט רגלם. שיגלו מארצם:
פסוק מג:
כי קרוב יום אידם. כדכתי' ואבדתם מהרה כי ידין ה' עמו. ולאחר שידין ה' עמו ויקח נקמתו מהם כמו שפי' למעלה ואזלה ומטה ידם:
פסוק מג:
ואפס עצור ועזוב. והאויב יתפאר בעצמו לומ' אי אלהימו. אז ארחם עליהם. כי לא אעשה עמהם כלה מפני כעס אויב. שאני יגור שלא יתן התפארת לו ולתרפותו כמו שפיר'. ואז אראה גבורתי על האויב ואנקום נקמת עמי ואכפר עליהם לימות המשיח: