האזינו השמים ואדברה ותשמע הארץ. דרך ארץ הוא שאמ' לאותו שרחוק ממנו לשון האזינה שיטה אוזן לשמוע לפי שהוא רחוק אבל לקרוב אינו צריך לומ' האזינה אלא שישמע. ולפיכך שהיפך ישעיה ואמ' שמעו שמים והאזיני ארץ כי ה' דיבר. ולפי שהק' מדבר ששכינתו בשמים והם קרובים אמר לשון שמיעה לשמים ולארץ שהיא רחוקה לשון האזינה:
יערף כמטר לקחי. יטיף. כמו ושחקים ירעפו טל. והזכיר כאן ארבע רוחות העולם. יערף כמטר זוהי רוח מערבי שבא מערפו של עולם ודרכו להביא מטר:
תזל כטל. זהו רוח צפונית שהיא נוחה כטל:
כשעירים. זהו רוח דרומית שמשתערת בשעירים:
כרביבים. זהו רוח מזרחית שמרבה זרעים ומגדל צמחים. ולפיכך מדבר לשמים ולארץ תחילה שהם עדים ואמר לעדים שישמעו הדברים:
כי שם ה' אקרא. ואספר שבחו. ואתם ארב' רוחות עולם ושמים וארץ הבו גודל לאלהינו. שאתם בריותיו ובכם ניכר כחו וגדולתו. וצריכים אתם ליתן לו גודל ושבח על קריאת שמו והתורה שבה אתם מקיימים. וכשם שאתם מועילין לעולם כך ליקוחי ואמרתי נותנת חיים לעולם. וכשם שהמטר צריך לעולם ואין העולם מתקיים בלא מטר כך אין העולם מתקיים בלא תורה. דכתי' אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמ'. ושמים וארץ וארבע רוחות ממונים ליפרע מעוברי התורה להעציר ממטר ומפירות ולהמטיר עליהם אש וגופרית ולהביא ברכה ועושר למקיימיה. וזהו גידול שאתם נותנים לו. שאתם פורעים ממכעיסיו ונתנין שכר לעובדיו. ורבותינו דרשו מכאן בששומע הזכרת הש' צריך שיאמר ברוך שם כבוד מלכותו:
הצור תמים. כלומ' דין הוא שתתנו לו גודל כי הוא צור ותקיף וחזק וכל יכול הוא. והוא מכלכל דבריו במשפט. ועושה פעולתו בתמימותיו. ואינו מראה כחו להעביר מחרץ המשפט עם בריותיו אלא צדיק לעוברי רצונו שמצדיק משלו ואינו רוצה ליקח כל דינו. ודא"כ לא יוכלו להתקיים:
וישר הוא. לעושי רצונו שאינו מעכב משכרם כלום. ולפי שרוצה לספר איך לקח נקמה מישראל ואחר כך יקח מהאומות שישעבדו בהם הצדיק תחלה את הדין שהכל במשפט ובצדק בלא עול:
שחת לו לא. אם שיחת את ישראל והגלם לו לא. כלומ' מדעתו ומרצונו לא כלומ' אינו. כמו כי לא ענה מלכו ויגה בני איש:
בניו מומם. בניו גרמו להם מומם:
דור עיקש ופתלתל. מפני שהם דור עיקש ופתלתול בא להם. ויש לפר' שיחת לו לא. ההשחתה שהם עושים שהם משחתים דרכם אינה שלו שאינו נפסד בכך כלום אלא לבניו הוא מום:
הלה' תגמלו זאת. הזה גמול שתגמלו להק' על כל שטובות שעשה. וכי ראוי גמול רע למי שעשה טובה. אפי' לא היה בידו ליפרע מכם לא היה לכם להכעיסו מפני הטובות שגמל לכם. כמוה כגמול ידיו עשותם. כל שכן לו שיש לכם להשים לב שבידו ליפרע מכם:
עם נבל. כמו נבול תבול. לשון יגיעה. דמתרגמינן מילאה תילאי. והוא שם דבר. עם שיגעו בו להחזירן למוטב והוכיחו אות' כמה פעמים:
ולא חכם. פעל ולא החכים. ומה שהוא כולו קמץ מפני האתנחת'. ועל עניין זה תירג' אונקלו' ולא חכימו. ויש לפרש ולא חכם עדיין אינו חכם, אי נמי נבל ממש:
הלא הוא. כבר פיר' כדין כל הלא שבתורה שינון והה' תמוהה:
קנך. פ' רש"י לשון קניין ולשון קן. כמו ושים בסלע קנך, לשון תיקון. כמו קן קולמוסא וקן מגילתא דגיטין:
הוא עשך ויכננך. לשון תיקון וכן ורבותי' פירשו שברא באדם כונניות כונניו':
זכור ימות עולם. עתה מזכיר והולך החסדים שעשה הק' עם ישראל:
בינו שנות דור ודור וגו'. כי קודם שהיו ישראל בעולם היית מתקן להם מקום:
בהנחל עליון גוים. שהנחיל לכל אומה ואומה נחלתו:
בהפרידו בני אדם. בדור הפלגה שהפרידם והלך כל אחד למקומו ולנחלתו. כדכת' ויפץ ה' [אתם משם] על פני כל הארץ:
יצב גבולות עמים למספר בני ישראל. בירר נחלה לשנים עשר שבטים שעדיין לא נולדו השבטים. והציב גבולות עמים. שמסר לשנים עשר בני כנען ארץ ישראל שהם עבדי בני שם. ולא רצה להנחילה לשאר אומות שלא יערערו עליה אלא מטרה לעבדיה לני כנען שאינם יכולים לערער עליה כלום דמה שקנה עבד קנה רבו. ושמרו אותה עד שבאו אדוניהם ונטלום מידם. כי בני כנען עבדים לבני שם. דכתי' ברוך ה' אלהי שם ויהי כנען עבד למו. לשם ולזרעו. וכתי' יפת אלהי' ליפת [וגו'] ויהי כנען עבד למו לעולם. כשהוא מזכיר שם אומ' ויהי כנען עבד. לפי שהם עבדים לבני שם. ובני כנען שנים עשר היו. כדכתי' וכנען ילד את צידון בכורו ואת חת [ואת היבוסי] ואת האמו' ואת הגרג' וא' החי' ואת הער' ואת הסיני ואת הארודי וא' הצמ' ואת החמ' והם י"א. ואחר נפוצו משפחות הכנעני. שאחת מן המשפחות נחלקו לשנים ויצאו מהם הפריזי שאינו מנוי כאן. הרי י"ב. והם למספ' בני ישראל. ולכך התקין נחלתם:
כי חלק [ה'] עמו. מכל אומות לקחם לחלקו:
יעקב חבל נחלתו. כפל מלה. לפי שדרך לחלוק קרקע על ידי חבלים שמודד לה מאה חבלם ולזה מאה חבלים קודם הנחלה חבל. כדכתי' ויפלו חבלי מנשה עשרה. וכתי' וימדד שני חבלים להמית. כי דרך למדוד בחבלים:
ימצאהו. כמו ימציאהו. שהמציא להם במדבר כל צרכם מן ושליו ובאר. ושמלתם לא בלתה רגלם לא בצקה באותו תוהו ושממון:
וילל. לשון יללה. שאין שם רק תנינים ובנות יענה שסופדין ומיללין שם. וכן תירג' אונקלוס סיפק צרכיהן:
יסובבנהו. בסוכות עננים:
יבוננהו. לשון בניין ותבונה. שנתן להם התורה החכמה והתבונה ובנה משכנו בתוכם:
כאישון עינו. אישון העור שעל גבי העין שנוצר עינו שכל הבא ליגע בעין הוא סותם כנגדו כשאדם ישן הוא נופל על העין ושומרו. ועל השינה נקרא אישון ועל שהוא מחשיך את העין כשהוא נופל עליו. כמו באישון לילה ואפלה. וכמו שהאישון שוקד על העין לשומרו כך הק' שומר ישראל. וכן כאישון בת עין. כאישון שומר בת:
כנשר יעיר קנו. שהנשר רוצה לטלטול גוזליו ממקום למקום אינו נושאם כי אם על כנפיו שאינו ירא שעוף יעוף עליו ולכך כשהוא רופה לנשאם מעירן ומעמידן על רגליהן כדי שיקפצו על כנפיו:
על גוזליו ירחף. ומעופף אצלם עליהם סמוך להם. כמו נצבים עליו. כדי שיקפצו. וכשהוא קופץ פורש כנפיו ומקבלו ולוקחו ונשאו ואז אינו ירא לא מחץ הבא לו מלמטה ולא מעוף שיבא לו מלמעלה. שהוא מגביה ליעוף יותר מכולם. ונושא כל אפרוחים יחד על כנפיו. אבל שאר עופות נושאין גוזלים בין רגליהם ויש לירא מן החיצים. וגם אינו נושא אלא אחד אחד ויש לירא מן הנשארים בקן. ואומ' כנשר יעיר קנו. ואין גוזליו יריאים כלום מכל צד:
כן ה' בטח בדד ינחנו. ינהגו. כמו לך נחה את העם. שהיה עמוד ענן לאחריהם כשהיו באים מצרים אחריהם. ועמוד אש לפניהם והמים להם חומה מימינם ומשמאלם לא היו יריאים משום צד כלום. וכן הוא או' ואשא אתכם על כנפי נשרים:
בדד. ולשון בטח. כי מי שהוא מתפחד איני יושב בדד אלא הולך לחבורת אנשים. אבל מי שהוא בטח אינו צריך חבורה ויושב בדד. וכן הוא אומ' [וישכן ישראל] בטח בדד עין יעקב:
ויש לפר' ה' בדד כלומ' ה' לבדו:
ירכיבהו על במותי ארץ. שהשליטו על שדי הארץ שהם גבוהים כבמות ועל מבצריהם. כמו ואתה על במותימו תדרוך:
ויאכל תנובות שדי. מאחר שבאו לארץ אכלו תנובות שדה. כדכתי' וישבות המן ממחרת באכלם מעבור הארץ. כיון שבאו לארץ לא רצה להאכילם מן שלא יתרשלו לכבוש את הארץ. אבל כיון שפסק להם המן התחזקו לכבוש הארץ שיהא להם מאכל ובתים מלאכים כל טוב. לטובתם נתכוון ולכך מונה אותם עם החסדים שעשה להם:
ויניקהו דבש מסלע. הדבורים עושים דבש בנקיקי הסלעים. ואף התמרים גדילים בסלעים שעושין מהם:
ושמן מחלמיש צור. שיהיו הזתים גדולם בסלעים ואותם שבסלעים טובים מן אותם שבבקעה לפי שהשמש זורח עליהם תדיר וממתקם. כדכתיב וממגד תבואות שמש. וכתי' במרעה טוב ארעה אותם ובהרי מרום ישראל. כי פירות שבהרים מתוקים והיינו חזקים ומשתמרים לפי שאינם גדילים על רוב מים:
חמאת בקר וחלב צאן. ביום היום יחיה איש עגלת בקר ושתי צאן והיה מרוב עשות חלב יאכל חמאה. והכי קאמ' חמאה של בקר ושל חלב צאן. שלא יהיו רוצים לאכול כי אם שמנונית החלב:
עם חלב כרים. חלב מובחר. כמו ואכלו את חלב הארץ מבחר הארץ:
עם חלב כליות חטה. לפי שהכליות יש להם צירים וחרץ כמו חטה מדמה החטה לכליות. והיו החיטין גסין ככוליא של שור הגדול. כמו בימי שמעון הצדיק במסכ' תענית. וביחזקאל כתי' יהודה וארץ ישראל המה רכליך בחיטי מינית. שם עיר. כדכתיב עד באך מינית עשרים עיר. והיו שם חטין יפות. וגדה שהיו מונים אותם מתוך שהם גסים:
ודם ענב. שיהא היין אדום כדם. ויין אדום חשוב מן הלבן. כדכתי' אל תרא יין כי יתאדם:
תשתה חמר. עתה מדבר כאילו מדבר עם ישראל. וכן אורחיה דקרא שפעמים מדבר פה אל פה. ופעמים כאילו מדבר לאחרים עליו, כגון ימצאי' בארץ מדבר, לאחרי' עליו, ואחר כך הוא עשך ויכונניך. שמדבר עמו פה אל פה וכן תשתה חמר כמו חמר ומרווה. כמו כרם חמר ענו לה:
וישמן ישורון. ומתוך שמנו ויבעט:
ויטוש. משל לאדם שהיה לו פרה והאכילה ברשינין עד שהיתתה שמינה ומתוך שמנה בעטה בו ברגל ואמר לה מי גרם לך שתבעט בי כרשינים שהאכלתיך:
אלוה עשהו. כלביי"ט רפיי"ט:
יקניאוהו בזרים. במי שזר אצלם. כמו שמפר' שאלהים לא ידעום:
בתועבות יכעיסוהו. שהיו עושין תועבות גדולות. כדכתי' ביחזקאל עוד תשוב תראה תועבות גדולות. כנו גזל ועריות שנ' בהן כי את כל התועבות האל:
יזבחו לשדים. לדבר שדוד. סרוח ונמאס ולא אלוה. שאין בהם לא כח ולא אלהות אלוה לשון חוזק ודיין:
חדשים מקרוב באו. מעלם לא נקראו אלהות עד עכשיו שהם פסלום והעמידום להם לאלהות:
אלהים לא ידעום. לא הכירו בהם שום תועלת ולא שום כח ולא עשאום אלהות כי אם ביצר הרע ולהכעיס. כי אף הם עצמם לא ידעום באלהות אלא יודעים שאין בהם ממש. אבל יצר הרע. ור' יוסי קרא ז"ל פי' אלהם לא ידעום, בהק' נאמר וידע אלהים, כי ידעתי [את] מכאוביו, אבל הם לא ידעום בצרתם ולא עזרו להם:
לא שערום אבותיכם. לא פקדום אבותיכם לא היו חוששין מהם, כמו פוקד עון אבות על בנים. דמתרגמי' מסער חובי אבהן:
צור ילדך תשי. צור לשון חוזק. ילדך שהוא לך לצור משעה שנולדת. אי נמי שהולידך ובראך במעי אמך וזן אותך והוא אביך"
אותי תשי. תשכח. בשביל החדשים שאינם שוים כלום:
ותשכח אל מחללך. כפל מלה הוא. מחולליך שברא אותך. כמו חוללה ידו נחש ברח. וכן הן בעון חוללתי:
וירא ה' וינאץ. וירא מעשים רעים שלהם וינאץ. קץ בהם מכעס בניו ובנותיו:
אסתירה פני מהם. כתרגו' אסלק עצמי מהם ולא אעזרם:
אראה מה אחריתם. מאחר שאהיה מסולק מהם ואדעה מה יועילו להם אותם אלוהות שבחרו להם:
כי דור תהפוכות המה. בנוח להם מתהפכים לרעה ובהצר להם שבעים אולי שאושיע אותם. וכן כתב בספר עזרא וישמנו ויתערבו בטובך הגדול וימרו וימרדו בך [וגו'] ויעשו נאצות גדולות ותתנם ביד צריהם [ויצרו להם] ובעת צרת' יצעקו אליך ואתה משמים תשמע וברחמיך הרבים תתן להם מושיעים ויושיעום. ובנוח להם ישובו לעשות רע [לפניך] ותעובם ביד אויביהם [וירדו בהם] וישובו ויזעקוך ואתה משמים תשמע ותצילם ברחמיך עיתים רבות כלומ' פעמים הרבה:
בנים לא אמון בם. אין אמונתם אמונה. ואין להשען בם. כי מיד משקרי' אותה ואין עומדין בה:
הם קנאוני בלא אל. במי שאינו לא אל ולא כלום, ואני אעשה להם מידה כנגד מידה שאקניאם בלא עם, בעם שאינו עם אלא בהמות. ורבותי' פי' כגון כשדים, דכתי בהו זה העם לא היה:
בגוי נבל אכעיסם. כגון בני ברכניא ובני מרטניא שהולכים ערומים בשוק שאין משוקץ ומתועב לפני הק' כמי שהולך ערום בשוק. והם מצירים לישראל וכגון אלו הנוצריים:
כי אש קדחה באפי. באפי ובחמתי ובער' אש שתלהט עד שאול שלא יוכלו להמלט אפי' בשאול מפני האש ואף לא ביסוד ההרים לכסות עליהם, כדכתי' אין חושך ואין צלמות לסת' שם פועלי און. וכתי' אציעה שאול הנך וגו':
אספה עלימו רעות. כלומר כל הרעות שבעולם עד שיספו הרעות שלא ישאר מין הרעה בעולם שלא אביא עליהם:
וחיצי אכלה בם. שלא הניח חץ שלא ירה בהם. ויכלו הרעות והם אינם כלים:
מזי רעב. שדופי רעב, כמו ויומר למזר לא תצא על חד שבעה שיהא עורם ניחר ונקמט מפני זלעפות רעב:
ולחומי רשף. שילחמו בם גחלים ושריפה. כמו רשפיה רשפי אש. אי נמי לחומי לחמם יהיו גחלם כמו שורש רתמים לחמם:
[וקטב. ] קטב לשון כריתות. כמו אהי קטבך. אהי הפוכה יהא כמו איה. וכן אהי מלכך אפוא. כלומ' איה הכריתו' שאמרת כרתי ברית את מות:
מרירי. לשון מרורות. כמו מרורת פתנים בקרבו:
מחוץ תשכל חרב ומחדרים [וגו']. היוצא חוץ ישכל בחרב. כמו כאשר שכלה נשים חרבך:
ומחדרים אימה. ומי שנשאר בחדר תבא עליו אימת מות ודבר. ולכך גם בחור היוצא החוץ גם בתולה ובעלי השיבה והיונקים והעומדים בחדרים לא ימלטו:
אמרתי אפאיהם. אכלה גם הפאה. שלא אניח פיאה מהם אלא אשביתה מאנוש זכרם:לולי כעס אויב. שיעשה לו האויב מגור אני ירא. כמו לא תגורו מפני איש:
פן ינכרו צרימו. שיתלו ההצלחה ליד הרמה בעצמם. ולכך איני רוצה לכלות' בידם שלא יתפארו עלי:
כי גוי אובד עצות המה. אותו אויב שמסרתי לא בני אבודה עצתו ואין תבונה בו:
לו חכמו. אילו חכמו והיה בהם חכמ':
ישכילו זאת. היה להם להשכיל:
יבינו לאחריתם. שהרי היה להם יתן לב איך אירע כן לעם זה שהיו גדולים על כל העולם והק' נפרע מכל הקמים עליהם שהכה מצרים בכל מכה בשבילם והפיל לפניהם מלכים גדולים ועם עצום ועכשיו אחד ממנו ירדוף מהם אלף ושנים יניסו רבבה. אם לא כי צורם מכרם. כמו כי ביד אשה ימכור ה' את סיסרא. על אשר דבקו במעשינו ואלהות ופסילים שלנו. ואין עוזר להם והסגירם בידינו:
כי לא כצורינו צורם. יכולים הם להבין כי לא בצורינו צורם. כי כל זמן שעבדו ישראל את צורינו לא יכלו לא הם ולא צורם לישראל, שהק' עשה שפטים במצרים ובאלהיהם עשה בשביל ישראל, וגם בדגון מפני הארון. כדכת' כי כבדה ידו עלינו ועל דגון אלהינו, ועכשיו אויבינו פלילים עלינו ושופטים אותנו כרצונם, ומאחר שאינם יודעים לתת לב לכל אילו ידעתי כי לא יתנו הנצח והנקמה והתפאר' וגבורה כי אם לעמם לתרפותם, וזה אני אגר פן יכעיסוני בזה, כי אינם מבינים לאחריתם כלל, ועתה מפר' מה אחריתם. כי יכולים הם להבין מאחר שלקו ישר' על רוע מעלליהם שהם בניו של ק' ועם סגולתו יש להם להבין על עצמם:
כי מגפן סדום גפנם. ויציץ פורענות להם:
ומשדמות עמורה. כמו ושדמות לא עשה אוכל. שדיהם כשדה עמורה שנפל עליהם אש גופרית וצמח פורענות יצמח להם:
חמת תנינים. יהיה להם יין שישתו אותו ביין:
וראש פתנים ואכזר. כמו כן יהיה יינם. ראש כמו ראש ולענה. הלא הוא הפורענות שלהם:
כמוס עמדי. סגור עמדי:
חתום באוצרותי. שאני הכנתי להם פורענות וכלימות:
לי נקם. עלי לעשות הנקמה מהם:
ושילם. התשלום רע שלהם עלי לשלמו. ושילם כמו שם דבר כמו שילום:
לעת תמוט רגלם. של אומות העולם שיבא הפורענות עליהם, עלי להביאו כשיגיע העת:
כי קרוב יום אידם. ומזומן בידי להביאו:
וחש עתידות למו. ובמהירות אחיש בעתם את הפורענות העתידות לבא להם. ומתי זה?:
כי ידין ה' עמו. לאחר שידין הק' את עמו ויקח נקמתו ודינו מהם:
ועל עבדיו יתנחם שיתנחם על מה שהרגיזו לפניו כי לקח מהם נקמתו ועשה בהם כרצונו. כי אזלה ומטה ידם של עמו:
ואפס עצור ועזוב. ולא יעצרו כח עוד, כמו לא עצרתי כה:
ועזוב שאין מי שיסייע לו. כמו עזוב תעזוב. וכמו ויעזבו את ירושלים עד החומה, שאין מחזיק בידם:
ואמר. האויב:
אי אלהימו צור חסיו בו. אשר הם עובדים תדיר ומקריבים לפניו חלב ודם ויין לנסכים בזמן שבית המקדש קיים:
יקומו ויעזרכם. נגדי כל האלהות שלכם אשר עבדתם:
יהי עליכם סתרה. אותו אלוה גדול שלכם:
ואני אומר אתם אומר אי אלהימו, ראו עתה כי אני אני הוא. אלהימו ואראה לכם גבורתי:
ואין אלהים עמדי. אין אלהים זולתי ואין בלעדי שאתם מצרפים אחרי' עמי לומר יקומו כאילו אחרים עמי אין אלוה אלא אני:
אני אמית ואחיה. בירי להמית ולהחיות למחוץ לרפאות. ואם המתי אות' אני אחיים ואם מחצתים אני ארפאם. וכשם שמחצתי אני מרפה כך מה שאני ממית אני מחיה. מכאן לתחיית המתים מן התורה:
ואין מידי מציל כנגד שאמרתם יקומו ויעזרוכם. כלומ' אין מי שיכול לעזור אתכם. אני אעזור אותם. אבל אתכם אין מידי מציל:
כי אשא אל שמים ידי. שאשבע. כמו לא תשא את שם:
חי אנכי לעולם. כמו וישבע בחי העולם. לעשות בכם נקמה. כי אתם סבורים שלא אוכל לעוזרם. אני חי לעולם ובידי לנקום נקמתם בעולם הזה ולעולם הבא:
אם שנותי. כמו חרב שנונה:
אם שנותי ברק חרבי על ישראל ולקחתי נקמתי מהם שנתתם בגלות בידכם:
ותאחז במשפט ידי. שעשיתי בהם משפטי ודיני:
עתה אשיב נקם לצרי ולמשנאי אשלם. מה שעשו להם. כי אני קצפתי מעט והם עזרו לרעה והוסיפו לבזותם ולהשתעבד בהם בלי חמלה:
אשכיר חצי מדם. שונאיהם שישפכו חיצי דם האויבים לשכרון:
וחרבי תאכל בשר. תכלה בשר צריהם:
מדם חלל ושביה. של אויבים אשכיר חיצי:
מראש פרעות אויב. שאפרע מראה האויב ויהא ראשו פריע כמנוגע ופורענות יחול על ראשו:
הרנינו גוים עמו. שישבחו הגוים את עמו של הק' ויאמרו אשרי העם שכה לו אשרי העם שה' אלהיו. שכך יש להם אחרית טוב. וכן הק' נפרע מצריהם ודם עבדיו יקום. ויקח נקמתם מכל הקמים עליהם:
ונקם ישיב לצריו. של עמו:
וכפר אדמתו. מכל חטא ועון עמו. אדמתו הוא עמו, שיכפר על עמו, ולכך אדמה מכופרת כיון שהעם מכופר, כמו למה נמות נגדך גם אנחנו גם אדמתינו, כי כשהעם מת האדמה מתה, וכשהעם מכופר ומטוהר האדמה מטוהרת וממופרת, וזה יהיה לימות המשיח:
ויש לפר' מקראות הללו כי גוי אובד עצות המה על ישראל. שהיה להם לתת לב כשחוטאין איכה ירדוף אחד מן הגוים אלף מהם אם לא כי צורם מכרם בפשעיהם. והיה להם לחזור בתשובה לפניו, כי יודעים הם כי לא כצורינו צורם של גוים:
ואויבינו פלילים. ודיינים עלינו. והיה להם להבין כי בפשע יעקב כל זאת. והם לא עשו:
כי מגפן סדום גפנם. אלא מגפן סדום גפנם פורה לענה וראש, והאשכולות מרורות למו. כי חמת תנינים הדם יהיה להם ליין. שישתו כוס פורענות שהוא כמוס עמדי וחתום באוצרותי:
לי נקם. לי ליקח מהם נקמה:
לעת תמוט רגלם. שיגלו מארצם:
כי קרוב יום אידם. כדכתי' ואבדתם מהרה כי ידין ה' עמו. ולאחר שידין ה' עמו ויקח נקמתו מהם כמו שפי' למעלה ואזלה ומטה ידם:
ואפס עצור ועזוב. והאויב יתפאר בעצמו לומ' אי אלהימו. או ארחם עליהם. כי לא אעשה עמהם כלה מפני כעס אויב. שאני יגור שלא יתן התפארת לו ולתרפותו כמו שפיר'. ואז אראה גבורתי על האויב ואנקום נקמת עמי ואכפר עליהם לימות המשיח:
