פסוק א:האזינו השמים ואדברה וגו', לפי שאמר ואעידה בם את השמים ואת הארץ שהם עדים נצחיים מצויים בכל עת ובכל מקום משפיעים שם, לזה הוצרך להודיעם על מה הם מעידים, ואמר ואדברה ולא אמר ואדבר כמו שאמר בארץ, לפי שהשמים יש להם יתרון על הארץ וכאילו נוטל מהם רשות, וזהו ואדברה, אבל מהארץ איני צריך ליטול רשות, ותשמע הארץ, היא תשמע על כרחה, לפי שמשה גבר עליה לפי שפשט היסודות שקבל ממנה, לזה בשמים אמר ואדברה שהוא הדבור הרוחני היוצא מן הפה, אבל בארץ אמר אמרי פי שהפה הוא חומרי:
פסוק א:יש בפסוק הזה ז' מלות כמו פסוק ראשון של תורה שהוא בראשית ברא, וכן פסוק שקודם עשרת הדברות שהוא וידבר אלהים את כל הדברים האלה לאמר, כמו לוקח רשות מז' עליונות שהן ז' אבני הבנין, והבן:
פסוק א:וכתב רקאנטי ז"ל וייחד דבור לשמים שנאמר בדבר ה' שמים נעשו, ואמירה לארץ, זה תבין ממ"ש בהבדל בין ויאמר לוידבר, וכתיב ואת אמרת קדוש ישראל נאצו, וכתיב בצע אמרתו, כי על שמים וארץ העליונים אמר שיעידו על ישראל בברית שיכרות עמהם ע"כ. ואמר האזנה בשמים ושמיעה בארץ וישעיה הנביא אמר היפך דכתיב שמעו שמים והאזיני ארץ, אמר בזוהר ז"ל ר' חייא אמר זכאה חולקיה דמשה יתיר מכל בני עלמא ע"ש, ומה שא"ר אבא האזינו השמים ותשמע הארץ, הכא אתרמיז שמא קדישא עילאה. נראה לי ששם ה רמוז בר"ת האזינו השמים ואדברה י"ה, ולפי שהיא מעולם הזכר הזכירה בוא"ו, ותשמע הארץ ו"ה, לזה השמים והארץ בה' הידיעה:
פסוק א:מצאתי כתוב שמה שמשה מוכיחם לישראל, לנשמה ולגוף, האזינו השמים בגימ' הנשמה וכנגדה אמר האזנה, וכנגד הגוף אמר ותשמע הארץ, שהוא כחרש לא שומע אלא בקולי קולות, ואמר ותשמע בלשון נקבה לפי שהוא מורכב, ולפי שאין שמיעה אלא מצד ההרכבה שמצד הנשמה לזה תשמע הנשמה אמר משה לנשמה לא תפטור עצמה לומר שאין לה עון אשר חטא מצדה אלא מצד הגוף, וכן הגוף לא יפטור עצמו לאמר שהוא כאבן לזה הוכיח לשניהם. על דרך מה שאז"ל על פסוק יקרא אל השמים מעל וכו. הארץ בגימ' רצה א', פירוש רצה אחד, כן רצה הקב"ה שיהיו מורכבים ואם חטאו שניהם ילקו שניהם, ור"ת כל הפסוק בגימ' ק"ח, גיהנם, הפחידם בגיהנם, וס"ת עץ חיים עם ב' מלות, לומר שיזכו לעץ חיים והבן, שבא גיהנם בר"ת ועץ חיים בס"ת לומר שהשכר הוא לבסוף ובמדרש פירשו בו כמה וכמה דרשות, אמר להם משה ע"ש, א"כ מה שאמר האזינו השמים, ר"ל שיסתכלו כל מה שבשמים, שמש וירח וכוכבים ומזלות שלא שנו מדתם, ותשמע הארץ, תשמע לשון הבנה, שיבינו בארץ וכל מה שבתוכה שלא שנו מדתם ומה שאמרו שהים מצטער לפי שמימיו מלוחים לפי שהן נקראים מים בוכים כמו הדמעות שהן מלוחים, כשאמר הקב"ה יהי רקיע ויהי מבדיל בין מים למים, בין מים עליונים למים תחתונים, לזה הם בוכים שלא זכי להיותם קרובים להקב"ה כמו העליונים. וכשישראל עושין רצונו של מקום יש להם צער לומר שנתרחקו בשביל ישראל וישראל אינן כדאין:
פסוק א:ד"א האזינו השמים, הזהירם על התורה והמצות שנתנו מן השמים, שנאמר מן השמים השמיעך את קולו ליסרך, והזהירם על מצות של שמים שהן עבור שנים וקביעות חדשים, ותשמע הארץ על התורה שנתנה בארץ שנאמר ועל הארץ הראך את אשו הגדולה, שהיא התורה, שנאמר מימינו אש דת, ואומר הלא כה דברי כאש וגו', והזהירם על המצות התלויות בארץ, כגון לא תחרוש בשור ובחמור, שדך לא תזרע כלאים, כרמך לא תזרע כלאים, לקט שכחה פאה תרומות מעשרות, ושאר מצות כלולות בפסוק יערף כמטר לקחי, מה מטר חיים לעולם אף כן התורה והמצות חיים לעולם:
פסוק א:עוד במדרש עתידה כנסת ישראל שתאמר לפני הקב"ה רבש"ע הרי עדי קיימין ע"ש. א"כ האזינו השמים, אם אתם אומרים הם עדים עליכם, ואדברה יש לי דבור שאני עתיד להעבירם, ואי אתם רואים המקומות שקלקלתם, ותשמע הארץ, תשמע שאני עתיד להעבירה, ומה שאתם אומרים על שמות הבעלים ועל הן ישלח איש וגו', שמעו אמרי פי, אמרי בלשון רבים שהשיב. על הכל כנזכר לעיל, דאם לא כן למה הביא המדרש מאמרו זה על פסו האזינו. ומה שאמר לשמים לנוכח ולארץ שלא לנוכח, לפי שהיה זה ביום מותו וכבר נתקרב לשמים ונתרחק מהארץ:
פסוק ב:יערוף כמטר לקחי. פירש"י ז"ל וכ"כ ר' בחיי, יערוף לשון הזלה, התפלל משה כאן יערוף כמטר לקחי, שיהיו דבריו נשמעין ונקבעים בלב השומעים, לקחי מה שלקחתי וקבלתי ממעלה, התחנן שיהיו דבריו עושים פירות ופועל כפעולת המטר הפועל בארץ והמועיל בה והולידה והצמיחה, ודימה התורה למטר לומר כשם שהמטר אין טובתו נכרת ונראית אלא לבסוף בזמן הקציר, כן התורה אין שכרה אלא לבסוף לאחר סלוקו מן העולם, ועוד דימה למטר לומר אע"פ שהוא מצטער עליה ולומד מתוך מוני ומתוך צער כמטר הזה שהוא צער לעולם, כך אמר רבא דמי עלי יומא דעיבא כיומא דדינא, עם כל זה יראה ותהיה מגמתו התכלית והסוף, אע"פ שעתה יש לו צער, ועל זה רמזו ז"ל כל הלומד את התורה מעוני סופו ללמדה מעושר, אע"פ שתחלתו בצער שאינו מבין הדבר אלא לאחר כמה פעמים סופו להבינה ולהיותו שמח בה, והיא אדוקה בו, כמו שאז"ל על פסוק נפש עמל עמלה לו, למעלה לפני הקב"ה לתת לן חכמה ובינה להבינה, וכן א"ר מאיר במשנתו כל הלומד את התורה לשמה זוכה לדברים הרבה וכו', ואמר ומגלין לו רזי תורה ונעשה כמעיין שאינו פוסק, ולזה דימה אותה למטר, ואח"כ לטל, שאמר תזל כטל אמרתי, שהטל הכל שמחים בו, ואינו נעצר, וא"צ שאלה, ולזה אם לא שאל טל בימות החמה אין מחזירים אותו, ואמר כמטר לקחי וכטל אמרתי, לקחי היא, תורה שבכתב דבר הניקח ביד, אמרתי היא תורה שבעל פה שהיא משמשת בלשון אמירה, א"ר פלוני א"ר פלוני, ואינה משמשת בלשון דבור, אמרת ה צרופה, לומר כשלומד תורה שבכתב יש לו צער שאינו יודע פירושה וכוונת הדבר, ואחר שלומד הפירוש שהוא תורה שבעל פה יערב עליו. כטל שהוא ערב על הכל ואין בו שום היזק. כי תורה שבכתב אם לא ילמוד אותה בפירושה יבא לומר שהיא ספורים, והיא נקראת תורת ה', לזה דימה אותה למטר. כי פעמים מזיק. ד"א למה דימה התורה למטר לומר לך מה המטר בא לצורך הבריות לשמן כן התורה צריכה למוד לשמה:
פסוק ב:כשעירים עלי דשא. שעירים הוא המטר הדק והוא מלשון שער, דשא הוא כשהתבואה מתחלת לצמוח. עשב הוא כשהתחיל להעבות ולעשות קנה, לומר שבתחלה מלמדין לתינוק האותיות ואח"כ הנקודות ואח"כ ספי ליה כתורא. ובמדרש יערוף אין יערוף אלא הריגה, וכן הוא) אומר וערפו שם את העגלה, וכן הלל אומר ודלא יליף קטלא חייב:
פסוק ג:כי שם ה' אקרא, אמר משה לישראל כשאני מזכיר ה' ככתבו, הבו גודל לאלהינו מכאן שעונין ברוך שם כבוד מלכותו במקדש, שהם מיחדים ומחברים כלל כל העשר, ובגבולין אומר ברוך הוא וברוך שמו, בגימ' לחבור העשר, זהו ברוך הוא שהוא הנעלם, וברוך שמו היא כ"י שהיא נקראת שם כנודע, ולפי שהן רבים יש יכולת בידם ליחד ולחבר משא"כ היחיד, וחותמין באמן שעולה א"ץ שהוא חבור ב' שמות הוי"ה אדני, י"ה פעמים י"ה, ו"ה פעמים ו"ה עולה שמ"ו, זהו הבו גדל, דגל, לאלהינ"ו, בגימ' קבל, שעל ידם מתקבל התפלה, הן אל כביר לא ימאס ומתחיל פסוק זה בכ"ף ומסיים בוא"ו היי, שם כ"ו, שאמר כי שם ה' אקרא וכו':
פסוק ד:הצור תמים פעלו. הצדיק עליו את הדין, כדי שלא יאמרו אחר כל הטורח שטרח עם ישראל ועלה למרום והביא להם התורה וקבע מדרש, והיה מלמדם ביום ובלילה כמו שאמר והודעתים את חוקי האלהים ואת תורותיו ע"י תפלותיו ותחנותיו לא כלו בני ישראל, פינחס על ידי מעשה אחד שעשה נתן לו חיים ושלום ונעשה מלאך ולא מת ומשה ימות, לזה כדי שלא יתחלל שם שמים על ידו הצדיק הדין בפני כל ישראל, כדי שלא יהרהרו אחר מדותיו של הקב"ה, וכנגדו אמר הצור תמים פעלו. כי כל דרכיו משפט. כנגד אמו יוכבד אליבא דמאן דאמר שמתה, לפי שיש אומר שנכנסה בחיים לג"ע, כנגדה אמר כי כל דרכיו משפט:
פסוק ד:אל אמונה ואין עול. כנגד אחותו מרים, אם בתיה בת פרעה לפי שגדלתו למשה נכנסה בחיים לג"ע, יוכבד ומרים שעל ידיהם העמידו ששים רבוא ועברו על דבר המלך והיו משמרות הולד ופועות לו שלא יבכה ומספקות להם מזון, ומרים שלקחה התוף בידה, ואחר כל הטורח ימותו, לזה אמר כי כל דרכיו משפט אל אמונה ואין להרהר אחר מדותיו:
פסוק ד:צדיק וישר הוא. על דור המדבר, שקבלו התורה ודבר עמהם פנים בפנים שנאמר פנים בפנים דבר ה' עמכם וגו', והכל בדין. ואמר הצור לפי שע"י הצור נגזר עליו המיתה, וכנגד אהרן לא אמר לפי שעשה את העגל וכבר כתבנו שאלהים במלויו בגימ' צור, שהוא תקיף בעל היכולת ב"ה, במלוי ה"ה, ובמלוי כזה אל"ף למ"ד ה"י יו"ד מ"ם בגימ' ברחמים, צור צד"י וא"ו רי"ש בגימ' תזכר, זהו ברגז רחם תזכור, אע"פ שהוא דין הוא רחמים ב"ה וב"ש, והדין בא מצד המקבלים כפי הכנתם. ואמר כן משה ללמד לישראל כשהדין בא לעולם ידעו שהוא מצדם ויצדיק עליהם הדין וישוב אל ה'. וכתב רבינו בחיי ז"ל נראה לי לפרש הצור תמים פעלו, כי משה רמז כאן על יצירתו של אדם הראשון ועל חטאו ועונשו:
פסוק ו:הלה' תגמלו זאת. אתם חושבים שח"ו אתם עושים בו הפגם, הפגם והמום הוא לכם, כמ"ש בניו מומם כענין שנאמר אם חטאת מה תפעל בו, ומטפשות שבכם אני אומר כן ומחוסר חכמה שבכם, זהו עם נבל ולא חכם, הלא הוא אביך קנך הוא עשך כיצד אתם רוצים לעשות בו, ואמר עם נבל ולא חכם, אם הוא טפש ודאי שאינו חכם, אלא אמר אפילו שתהיה טפש בתכלית הטפשות היה לך להיות בך חכמה, ממה שאתה רואה שהוא אביך והוא עשך וגו, ובמדרש א"ל משה לישראל חביבין אתם לי ואין אתם ירושה, משל לאחד שהורישו אביו ו' שדות והנה שדה אחת משלו ואותה היה אוהב מכל שדית שהורישו אביו זה א' מג' שנקראו קנין למקום, אלו הן תורה, שנאמר ה' קנני ראשית דרכו, ישראל שנאמר הלא הוא אביך קנך, ב"ה שנאמר הר זה קנתה ימינו. והכוונה שנקראו אלי קנין כדי שלא יערערו שרי האומות לומר דרך המלך שכשמחלק המדינות לשרים פעם מחליפן ממדינה למדינה אחרת, כן גם כן החליף האומות והמדינות והתורות, תורה של אומה זו תהא לאומה אחרת. אמר להם הקב"ה אלו הג' אינן לו בירושה כלומר בלא טורח, ישראל הוציאם ממצרים בכח גדול וביד חזקה, וכמה מיני כשופין וחרשים עשו, כמה ערעורים ערער סמאל ושרו של מצרים, א"כ באו לו בקנין, תורה גם כן כמה טרח משה שרצו המלאכים לשרפו בהבל פיהם עד שאמר לו הקב"ה אחוז בכסא שנא' מאחז פני כסא וגו', וכמה עשה סמאל, כדאי' פרק רבי עקיבא שבא אצל הקב"ה ואמר לו תורה היכן היא, בית המקדש ג"כ שקנה דוד את הגורן מארונה היבוסי בכסף מלא. כל זה לסתום פיהם של השרים שלא יערערו, כי היה באפשרותו להפוך ביתו של פרעה כמו שעשה בסדום ולהוציא ישראל, וכן יתן התורה בפומבי, מה צורך שיעלה משה ולישב בהר מ' יום, וכן בארונה יביא עליו מגפה ויקח דוד הגורן בחנם, הכל היה למ"ש. ובברייתא אמרו חמשה קנינים קנה הקב"ה, ג' אלו, ושמים וארץ, שנאמר השמים כסאי והארץ הדום רגלי, ואומר מה רבו מעשיך ה' כולם בחכמה עשית מלאה הארץ קניניך, אברהם קנין אחד שנאמר ברוך אברם לאל עליון קונה שמים וארץ, והמדרש לא אמר שמים וארץ ולא אברהם לפי הכונה שאמרנו, כי לא שייך בהו לשון קנין, והתנא יש לו כוונה אחרת. ואם אין לך כל כך חכמה אפילו לזה, זכור ימות עולם, כי בששת ימים עשה ה' השמים והארץ וכל אשר בם ולבסוף ברא אדם, שכשיבא אדם ימצא עולם בנוי ושלחן ערוך, ואם יתגאה יאמרו לו יתוש קדמך, וטרח בו, כמו שאמרה המשנה בעשרה מאמרות וכו' והלא במאמר אחד יכול להבראות אלא להפרע מן הרשעים וכו' וליתן שכר טוב לצדיקים וכו', ואם אין לכם זכירה, בינו שנות דור ודור דור המבול ודור הפלגה מה עבר עליהם, ואם אין לך הבנה להבין, שאל אביך ויגדך זקניך וגו':
פסוק ו:ובזוהר רבי אבא אמר מאן ימות עולם אינון שתא יומין דעבד קב"ה עלמא בהו, דכתיב כי ששת ימים עשה ה', ששת ימים ולא בששת ימים, בינו שנות דור ודור כלומר אינון ימות עולם ידעו וישתמודעו כל אינון שנין ויומין וכל דרא ודרא עד דרא דא דאתון קיימין, שאל אביך ויגדך דא קב"ה הה"ד הלא הוא אביך קנך, ויגדך והוא יגלה עומקא דחוכמתא ומאי היא, אלא כד אינון שתא יומין דשכלילו עלמא לא שכלילו ליה אלא בגינך דתיתי את ותקיים אורייתא, דתנינא כל מה דעבד קב"ה לא עבד אלא על תנאי דכד ייתון ישראל אי יקבלון אוריתא יאות ואי לא יהדר לתוהו ובוהו, ובגין דא אינון ימות עולם ידעו וישתמודעו כולא ע"כ. ואם תאמר למה זאת לנו משאר האומות, לפי שבאתם בגורלו של הקב"ה, זהו בהנחל עליון גוים וגו' כי חלק ה' עמו, כמו שתרגם יונתן בן עוזיאל ז"ל, באחסנות עילאה לעממיא דנפקו מבני חם בפרשותיה מכתביא ולישניא בבני נשא בדרא דפלגותא בההיא זמנא רמא פיצתא (פירוש גורל) עם שבעה מלאכיא רברבי עמין דאתגלי עמהון למחמי קרתא, ובההוא זמנא אקים תחומי עממיא בסכום מנין ע' נפשתא דבני ישראל דנחתו למצרים, וכיון דנפל עמא קדישא בפיצתיה דמארי עלמא פתח מיכאל פומיה ואמר ארום חולק טב דשום מימרא דה' עמיה, פתח גבריאל פומיה בתושבחתא ואמר ישראל עדב אחסנתיה ע"כ. א"כ אמר להם משה הואיל ועליתם בגורלו של מקום אם כן צריכין אתה לקחת מוסר ולדעת למי אתם ומי הוא אלהיכם, וכן אמר הנביא יחזקאל לישראל כשהלכו בגולה עלה בדעתם לומר שה' עזבם, אמר להם והעולה על רוחכם היו לא תהיה אשר אתם אומרים נהיה כגוים כמשפחות הארצות לשרת עץ ואבן חי אני נאום ה' אם לא ביד חזקה ובחמה שפוכה אמלוך עליכם, ולמה למספר בני ישראל, כי חלק ה' עמו לזה שם העכו"ם בכף אחת וישראל בכף שניה:
פסוק ט:יעקב חבל נחלתו. יש מי שפירש חבל מלשון משכון, כמו אם חבל תחבול חבל כתיב, ואמר שצורתו של יעקב חקוקה בכסא הכבוד שהוא ערב על בניו שלא יחליפוהו להי"ת באל אחר, ולזה אנו אומרים שמע ישראל אבינו ה' אלהינו, ולא תאמר ב' רשויות ח"ו אלא ה' אחד, ויהיה לפי זה חבל נחלתו של הקב"ה שלקחם לו לנחלה, זהו שמע ישראל לא יעקב, לומר שאין בלבנו שום עקבה ומרמה, אומר הקב"ה ליעקב ישראל אשר בך אתפאר, לא נתפארתי אלא בישראל לא ביעקב שלא אמר שמע יעקב אלא שמע ישראל:
פסוק ט:ועוד יש מי שפירש חבל ממש, ולזה אין אומר אברהם או יצחק אלא יעקב, לפי שהוא השלישי, והחבל אינו פחות משלשה חוטים כרוכים זה בזה, ויעקב הוא היושב אהלים, ויהיה לפי זה פירוש חבל מלשון אגודה כמו חבילי תלתן, אין עושין מצות חבילות:
פסוק י:ימצאהו בארץ מדבר. כתרגומו ספק צרכיהון בארע מדברא, וזהו אומרו בארץ מדבר, אם הוא מדבר אינו ארץ, אם ארץ אינו מדבר, אלא לומר אע"פ שהיו במדבר היו כמו שהם בארץ, כמו שבארץ ימצאו כל צרכיהם כן היו במדבר, וכן אמר בתנחומא המדבר הייתי לישראל, אל תהי קורא המדבר אלא המדבר (לשון דבר פירוש מנהיג), אם ארץ מאפליה, אלא היה מאיר להם שנאמר וה' הולך לפניהם יומם להאיר להם וגו', ואומר ה' אלהיך עמך לא חסרת דבר, שמא תאמר שהוא כשאר מדברות שקרוב לו עיירות ומדינות, לזה אמר ובתהו, שהוא מקום תהו, שמא תאמר שלפעמים עוברים בו קצת בני אדם, לזה אמר יליל ישימון, מקום שמייללים שם היענים תנים ובנות יענה ארץ ציה, וכה"א מקום נחש שרף ועקרב אשר אין מים:
פסוק י:יסובבנהו לא אמר יסובבהו אלא יסובבנהו, שהוא בעצמו היה סבוב בענני כבוד, עוד הנו"ן היתירה היא הוציאתם ממצרים שנאמר וחמשים עלו בני ישראל, זה יבוננהו היא הבינה. יצרנהו כאישון, הוא דמות איש קטן וחביבו שחור וסביב השחור לבן, כן הקיפן הקב"ה בכמה מיני מלאכים סביבם, לפי שהיו במקום שר המדבר שהוא סמאל, והיה מיליל שבאו לתחומו ואינו יכול להם, זהו יליל יש מן, לומר יש מן, כמו וימן להם המלך. שהוא דבר מזומן ומוכן, ואינו יכול ליהנות ממנו בכללם, זהו היללה:
פסוק י:עוד ימצאהו. שלא מצא שלימותן של ישראל אלא במדבר שנאמר לכתך אחרי במדבר וגו', וכן ארז"ל במדרש ג' מציאות מצא הקב"ה אחת מהן ישראל שנאמר כענבים במדבר מצאתי ישראל:
פסוק יא:כנשר יעיר קנו. פירש"י ז"ל והוא מהמדרש, כנשר הזה שהוא רחמני על בניו ואינו נכנס לקנו פתאום עד שהוא מקשקש ומטרף בכנפיו בין אילן לאילן ובין שוכה לחברתה כדי שיעורו בניו ויהא בהם כח לקבלו ע"כ:
פסוק יא:עוד יש לומר יעיר קנו, כשבא לגאלם ממצרים לא בא וגאלם מיד, כי פעמים מרוב השמחה כשבאה פתאום אינו יכול לקבל והוא מת ונהפכה השמחה לאנחה. עוד אילו בא עליהם פתאום רובם מרוב הגלות שהיו בו לא היו מאמינים בגאולה וכל מי שאינו מאמין לא היה נגאל, לזה בא עליהם קודם, שבא משה ואמר להם פקד פקדתי אתכם, וישמעו כי פקד ה' עמו ושמחו, ונכסה מהם ששה חדשים ואח"כ נגלה להם, ובכל חודש היה מביא מכה כמו שאמרו שז' ימים היה משמשת המכה והרוחה בין מכה למכה כ"א יום, כל זה מרוב רחמנות עד שיאמינו כולם, כדי לזכותם. על גוזליו ירחף, בליל פסח, שנאמר ולא יתן המשחית. יפרש כנפיו יקחהו, במסע ראשון של סוכות שהיה מהלך ארבעים יום הלכו בשעה אחת, זהו יקחהו כנשר שלוקח בנו ופורח עמו, ישאהו על אברתו, שהיו הולכים בתוך הענן כמי שהולך בספינה, ואמר על אברתו לא על כנפיו, שהכנף הוא קשה אלא על אברתו שהוא רך, אע"פ שאמר ואשא אתכם על כנפי נשרים, כאן פירש שאינו על הכנף אלא על האברה שהיא רכה. פירש"י ז"ל על גוזליו ירחף אינו מכביד עצמו עליהם אלא מחופף נוגע ואינו נוגע, אף הקב"ה שדי לא מצאנוהו שגיא כח, כשבא ליתן להם התורה לא נגלה עליהם מרוח אחת אלא מד' רוחות, שנאמר ה' מסיני בא, וזרח משעיר למו, הופיע מהר פארן, ואתא מרבבות קודש, אלוה מתימן יבא, זו רוח רביעית, יפרוש כנפיו, וכשבא ליטלן ממקום למקום אינו נוטלן ברגליו כשאר עופות, לפי ששאר עופות יראים מן הנשר לפי שהוא מגביה עליהם לפיכך נושאם ברגליו, אבל הנשר אינו ירא אלא מן החץ לפיכך הוא נושאן על כנפיו, אומר מוטב שיכנס החץ בי ואל יכנס בבני, אף הקב"ה ואשא אתכם על כנפי נשרים, שנסעו מצרים אחריהם והשיגום על הים זורקים עליהם חצים ואבני בליסטראות מיד ויסע מלאך האלהים ההולך לפני מחנה ישראל וילך מאחריהם, לקבל החצים ואבני בליסטראות:
פסוק יב:ה' בדד ינחנו, הוליכם במדבר מקום שאין שום שר משרי מעלה שולט שם כדי שלא יהיו תחת ממשלת שום שר אלא תחת ממשלתו יתברך ויקבלו אלהותו ויחודו, וידעו שאין אלוה זולתו כי אין בלתו, וזהו אל נכר שהם נכרים מן הארץ שאין להם שולטנות בארץ, שנאמר אלהי נכר הארץ. ורז"ל דרשוהו לעתיד שאמר יעיר ולא אמר העיר, ירחף ולא רחף, ינחנו ולא הנחהו, ארז"ל כנשר יעיר לעתיד, שנאמר קול דממה דקה וגו', יפרוש כנפיו, אומר לצפון תני, ישאהו על אברתו, הביאי בניך מרחוק. ה' בדד ינחנו, אמר הקב"ה לישראל כדרך שישבתם יחידים בעוה"ז ולא נהניתם מהעכו"ם כלום, כן לעתיד יחידים יושיבכם ואין העכו"ם נהנים מכם כלום, ואין עמו אל נכר, שלא תהא להם רשות לשלוט בכם. עוד ה' בדד ינחנו לעתיד, בא לומר אע"פ שישראל בגאולה שעברה הוצרכו כל כך שמירה, יסובבנהו יצרנהו ישאהו על אברתו וגו', זהו בעולם הזה לפי שיש להם לשרים ממשלה שנאמר יצב גבולות עמים, אבל לעתיד שיהיה ה' אחד ושמו אחד, שלא יזכר שום אלוה כי אם שמו ברוך הוא שנאמר כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה וגו', אז בדד ינחנו על מי מנוחות בלי שום שמירה בעולם, לפי שאין עמו אל נכר, לא נשאר כי אם הוא לבדו ב"ה וב"ש:
פסוק יג:ירכיבהו על במתי ארץ, ע"י קבלת התורה הרכיבם על כל האומות שלא רצו לקבלה, במתי כתיב, שהם כולם מתים, שהתורה היא עץ חיים ונותנת חיים למחזיקים בה, ומי שאינו עוסק בה הוא מת, לזה במתי כתיב, בגימ' תבן, שהם כולם תבן וקש יהיו קוצים כסוחים באש יצתו, בשביל אשה של תורה, שנאמר הלא כה דברי כאש, א"כ ישראל נתעלו על העכו"ם על ידי התורה, וכן תורה בגימ' על כל האומות עם ג' מלות, לומר שבתורה עולין על כל האומות שלא רצו לקבלה, ומונה והולך עשרה דברים. ויאכל תנובת שדי, ויניקהו דבש מסלע, ושמן מחלמיש צור, חמאת בקר, וחלב צאן, עם חלב פרים, ואילים בני בשן, ועתודים, עם חלב כליות חטה, ודם ענב, הרי עשרה כנגד עשרת הדברות, וכנגד עשרה דברים שהם כלולים בתורה, אלו הן, תורה נביאים כתובים משנה תלמוד הלכות אגדות פשט רמז סוד. דם ענב, הוא היין, יין גימ' סו"ד, תנובת תנו בת, בתו של אברהם אבינו שעמד בעשרה נסיונות, תנו לה עשרה דברים הללו, והם דם ענב ולא אמר דם ענבים אלא דם ענב, לרמוז ליניקתם ממקום אחד:
פסוק יג:ובחיי ז"ל כתב לרמוז על העתיד לבא, כמו שארז"ל. עתיד אדם להביא ענב אחד ומניחה בצד ביתו ושותה ממנה כל השנה, ואמר חמר ולא יין, לרמוז על רמ"ח מצות עשה שהן כולם מצד הרחמים ואז יתבטל הדין:
פסוק טו:וישמן ישורן ויבעט. כתב בחיי ז"ל יקראו בשם זה דרך כבוד הוא מלשון אשורנו ע"ש, ויבעט לא אמר במי בעט, לומר שבעצמו בעט. שמנת עבית כשית. שמנת כנגד המן, שמנת מן שתו, עבית נגד השליו שהוא עב ושמן הרבה כמו שאמרו בגמרא עוף פלוני שהיה ידוע להם כשהיו משימין אותו בתנור היה התנור מתמלא משמנו ואמרו שהוא אחד מס' בשליו, כשית הוא הכסות שנאמר ואלבישך משי ואכסך רקמה ואעדך עדי ואנעלך תחש, והיו בכל יום באים רוחות מצפון ומתימן ומפיחים ומביאים ריח טוב מג"ע ומבשמין לבושיהם, שנאמר עורי צפון ובואי תימן וגו', ואומר וריח שלמותיך כריח לבנון, וא"ת אם הם היו מאוכלי המן שהוא מאכל המלאכים שנאמר לחם אבירים אכל איש, איך בעטו, והמן היה נכנס ברמ"ח איבריהם והיה מנקה כל חלודה שבגוף, לז"א שמנת עבית כשית, לומר אתה גרמת כשדברו על המן שאמרו בלחם הקלוקל נתקלקל ונעשה עב שהיה רוחני, והרוחניות שבו נכסה מהם, זהו עבית כשית, כלומר אתה גרמת, ויטש, הרוחני שעשה אלוה והלכו אחר השומן והנבול, ולה' היה הנבול, זהו וינבל צור ישועתו, שלה' נבלו, גם המה בחרו בדרכיהם. יקניאוהו בזרים בדברי זרות בדבר שהוא זר לדעת לקבלו, כמו שאז"ל אילו היו עובדים לחמה ולבנה לכוכבים ומזלות דבר שיש לעולם צורך בהם לא היתה הקנאה כפולה, אבל הם עובדים לדבר שאפילו אומות העולם אינן מכירות אותו וכשרואים אותו אומרים צלם יהודי זה:
פסוק טז:בתועבות יכעיסוהו. פירש"י ז"ל במשכב זכור ובכשפים שנאמר בהם תועבה, ארז"ל רעישת ארץ על מה באה על משכב זכור, הוא מרעיש על דבר שאינו לו, לזה הארץ תרעד, זהו הכעס. יזבחו לשדים לא אלוה, שאין בהם שום צד אלהות כמו שאז"ל שיש בהם ג' דברים כבני אדם, שפרים ורבים ומתים ואוכלים, זהו לא שערום אבותיכם. לא שיערו מהיכן בא להם האלהות, כל עוד שיש להם דמיון כבני אדם, א"כ הקדמונים שלא הניחו ע"ז שלא עבדוה, עבודה זו של השדים לא יכלו לשער בה שום עבודה כדי לעבדם, זהו חדשים מקרוב באו, דרך זלזול לומר שאתם יותר זקנים וגדולים מהם, א"כ איך תעבדו למי שבא עתה מחדש:
פסוק יח:ד"א צור ילדך תשי, זה אברהם שנאמר הביטו אל צור חוצבתם, נתת בו תשות כח שיאמרו ראו בני מי הם אלו, אילו היו אבותיהם צדיקים לא יצאו בניהם כך, ותשכח אל מחוללך זו שרה שנאמר ואל שרה תחוללכם, שלא יתלו בי הרעות שאתם עושים, שיאמרו אילו היתה צדקת לא היתה יולדת לרשעים, א"כ אתם עושים שאתם מתישים כח האבות שלא יתפללו עליכם, ואתם מתישים זכותם שלא יעמוד לכם, ובעת צרותינו אין אנו נשענין אלא בזכות האבות ואומרים זכור לאברהם ליצחק ולישראל וגו':
פסוק יח:ובמדרש צור ילדך תשי, כל זמן שאני מבקש להטיב אתכם אתם מתישים כח של מעלה, עמדתם על הים ואמרתם זה אלי ואנוהו, בקשתי להטיב לכם חזרתם ואמרתם נתנה ראש, עמדתם לפני הר סיני ואמרתם כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע, בקשתי להטיב לכם חזרתם בכם ואמרתם לעגל אלה אלהיך ישראל, הוי כל זמן שאני מבקש להטיב לכם אתם מתישין כח של מעלה, א"כ צור כשאתם נותנין כח למעלה כביכול כצור, והוא מבקש להטיב אתכם, וזהו צור ילדך אתה מתיש, כביכול אתם מתיש כח של מעלה, עמדתם על הר סיני ואמרתם כל אשר וכו' בתוך ארבעים יום חזרתם, זהו ותשכח:
פסוק יח:עוד במדרש צור ילדך תשי, בשעה שהן עושין רצונו של מקום כביכול הם מוסיפין כח וגבורה שנאמר באלהים נעשה חיל ובשעה שהן מכעיסין נאמר וילכו בלא כח לפני רודף, ועל זה תמצא יו"ד דועתה יגדל נא כח רבתי, אמר משה עתה חזרו בהן, זהו ועתה יגדל, בבקשה אע"פ שהן לא חזרו מעצמן עכ"ז יש שבט לוי שראוין הן ליתן כח, ויו"ד דתשי זעירא לומר כמו שאמר המדרש שכביכול מתישין כח של מעלה. ואיך הוא התשת כח למעלה, אמר בזוהר פרשת בלק דף קצ"ז ז"ל. ר' אבא פתח אם לא תדעי לך היפה בנשים ע"ש, אגב גררא תבין סוד אפילו רואות טפת דם כחרדל יושבות עליו שבעה ימים נקיים, שהיא יושבת נקיה מז' יומין עילאין דלא יהבי לה, לפי שהיא נקראת כ"י, שכל מה שהיא כונסת הוא לישראל וכשרואין שאינה רוצה לקבל שפע מהם יודעין דמומא בישראל. ותכהין עיניו מראת אמרת, אחר שהיה אמרת ה' צרופה נעשית מראת, והבן:
פסוק יח:עוד במדרש ותשכח אל מחוללך. ר' מאיר אומר אל שהתחיל בך, פי' בראשית בשביל ישראל שנקראו ראשית, ד"א שנצטער בך כענין שנאמר חיל כיולדה, ר' יהודה אומר אל שהחיל שמו כליך, מה שלא החיל שמו על כל אומה ולשון, וכה"א אנכי ה' אלהיך, ד"א מחוללך אל שמוחל לך על כל עונותיך ע"כ. דרשו כן לפי שכתוב מחוללך:
פסוק כ:ויאמר אסתירה פני מהם, לא יחול רוגזי עליהם כי בני הם, אלא אתנהג עמהם בהסתרת פנים, תרגומו כמו שאמר בזוהר ועם כל דא יהיבת לבנין בטמירו, ועם כל זה אראה, אם מסתיר פ ים איך אראה אלא כאדם שמסתיר פניו מבנו שלא יראנו ומביט אליו מן החרכים, זהו משגיח מן החלונות מציץ מן החרכים, בזמן שעושין רצונו של מקום משגיח מן החלונות, בזמן שאין עושין רצונו של מקום מציץ מן החרכים, זהו אראה שאינו מסלק השגחתו מהם לגמרי, אראה מה אחריתם, כי סוף סוף הם חוזרים בהם אע"פ שהם עתה עובדים ע"ז שנאמר בצר לך ומצאוך כל הדברים האלה באחרית הימים ושבת וגו', וכן אמר הנביא הושע ורדפה את מאהביה ולא תשיג אותם ואמרה אלכה ואשובה אל אישי הראשון, וזהו מה אחריתם כי דור תהפוכות המה אע"פ שהן עתה עובדים ע"ז סופה להתהפך:
פסוק כ:בנים לא אמון. שיתעקשו על סברתם כי סופם לחזור לשורשם. א"כ אף ע"פ שנראה מאלו הפסוקים שהן דברי ויכוחין ותוכחות, יש בהן ניחומין, וכבר כתבנו כי אלהים הוא דין מלואו ש' שהוא ברחמים, כזה אל"ף למ"ד ה"י יו"ד מ"ם, ולזה קראה שירה. עוד נקראת שירה הואיל שעל ידה הם חוזרים, שירה היא. ובמדרש אסתיר פני מהם, משל לבן מלכים שהיה יוצא לשוק ע"ש. ורש"י ז"ל לא אמון, מלשון אמונה כתרגומו, אמרו בסיני נעשה ונשמע ובשעה קלה בטלו הבטחתן ועשו העגל. ובמדרש בנים לא אמון בם, שאין עונין אמן אחר הברכות, וזה בא מבזוי הברכה ח"ו:
פסוק כא:הם קנאוני בלא אל. שידעו שאין בו ממש, כעסוני בהבליהם בהבל קדרה של כשופין, אז"ל למה נקרא שמם כשפים שמכחישין פמליא של מעלה, והיה מן הראוי מאחר שעושין כן להביא עליהם כמה צרות ולאבדם מן העולם, אבל אני לא אעשה כן אלא לשלם להם כפי מעשיהם כמ"ש על פסוק כי אתה תשלם לאיש כמעשהו, לא בערך למי שחטאו אלא בערך החוטא כן כאן הם חשבו לקנאותי אף אני אקניאם בלא עם. אלו הכשדים, שנאמר זה העם לא היה, בגוי נבל אכעיסם אז"ל אלו הכותים, וכה"א אמר נבל בלבו אין אלהים, שלא עשו עמהם אלא כעס לבד שכתבו שטנה לבטל בנין בית שני:
פסוק כב:כי אש קדחה באפי וגו'. לומר כשהאש קודחת אני משליכה בעצים ובאבנים, כמו שאז"ל על פסוק ויצת אש בציון ותאכל יסודותיה, ה' שפך חמתו בעצים ובאבנים. אספה עלימו רעות, כלומר אספה עליהם הרעות, לא אפרע מהם על כל אחת ואחת עד שיקוצו בי אלא אאספם כולם ואח"כ אאיים עליהם בחצים ואכלם ברעות החצים, לזה אמר בם ולא אמר בהם, כמו שאמר דוד המלך ע"ה אם לא ישוב חרבו ילטוש, כדי שיהיה לו ברק לאיים, קשתו דרך ויכוננה, שכונן בה החצים לירות, ואחר כך ולא הורה אותם אלא לדולקים יפעל, וכן אמר אם שנותי ברק חרבי, וכן אשיב נקם לצרי, ומונה והולך ה' מיני פורעניות, מזי רעב ולחומי רשף וקטב מרירי, שהם מיני שדין שנהוין בזמן הרעב. ושן בהמות, מחמת הרעב הבהמות ישנו טבעם ונושכין וממיתין, אף הזוחלין יש להם ארס יתר על שאר השנים, על אלו אמר אספה עלימו רעות, ועל אלו הרעות חצי אכלה בם, ואם יבא עליה חרב לא תכנס לארצם אלא מחוץ לארצם, אבל תהיה עליהם אימה עד שיכנסו בחדרי חדרים, ולא שאר העם לבד אלא אפי' הבחורים שדרכם להלחם תפול עליהם האימה, כמו הבתולה שלא יצאת מפתח ביתה, ואיש שיבה יהיה לו אימה כמו היונק, וכל זה להם שאם אמרתי אפאיהם שאפי יחול בהם, ישבתו כולם וילכו ולא ישאר מהם לא זכר ולא זכרון, והעולם אין לו קיום אלא בהם, א"כ אחריב עולמי, וא"ת אייסר אותם בייסורין שאביא האויב עליהם ולא אכלם לגמרי, אגור מכעס אויב פן ינכרו וגו'. וא"ת יביא עליהם ומה לנו מהאויב, ייסרם לישראל כי הם התכלית והעיקר, לזה אמר כי גוי אובד עצות המה ואין בהם תבונה לומר שבאו עליהם היסורין לייסרם ויחזרו בהם אלא יאמר שהם מקרי הזמן לו חכמי ישכילו זאת אלו הפורעניות שבאו עליהם, שהם מזי רעב וגו' ומחוץ תשכל חרב, ישכילו ויאמרו זו אינו מקרה להלחם עם השדין לחומי רשף או שינשכו הרחלים וממיתים, כי רחל לפני גוזזיה נאלמה ועתה ממיתה, זה אינו מקרה. או יבינו לאחרית בסוף הזמן בזמן החרבן, איכה ירדוף אחד אלף, שבברכה נאמר ורדפו מכם חמשה מאה, ובקללה אחד לאלף מכם, זה ודאי אינו מקרה, שהברכה של ה' מאה אינה מקרה אלא ברכה, וכ"ש אחד אלף אלא ודאי צורם מכרם, שהוא אברהם שהוא ברר להם שעבוד וגלות, וה' הסגירם, אע"פ שהאבות מכרו, ה לא מכר. אלא הסגירם, הסגיר טמאים ביד טהורים כד"א והסגיר הכהן את הנגע, כן אמר במדרש:
פסוק לא:כי לא כצורנו צורם, יאמר אע"פ שאתה רואה שיש להם יכולת וממשלה עליכם, הפרש גדול יש ביניכם לבינם, מי שצייר אתכם לא צייר אותם, אע"פ שתראה שאויבינו פלילים כמו שתרגם אונקלוס ובעלי דבבנא דייננא:
פסוק לב:כי מגפן סדום גפנם, הם מסורי הגפן נכריה, אם מחמת הגפן, גפן סדום, ואם מחמת המקום שזרועה בו, הוא שדמות עמורה, כמו שדות והמ"ם נוספת, ואם מחמת הענבים ענבימו ענבי רוש, ויש אשכלות מרורות. אמר ארבעה דברים, גפן סדום שדמות עמורה, ענבימו ענבי רוש, ואשכלות מרורות, כנגד ד' יסודותיהם, לומר שיסודותיהם מקולקלים. וכן במדרש רב נחמן דרשה כלפי העכו"ם, בודאי מגפנה של סדום אתם, ממטעה של עמורה אתם, תלמידיו של נחש הקדמוני אתם, שהטעה את אדם וחוה וכו', זהו ענבימו ענבי רוש, ר"ל ראשון שהוא אדם הראשון שאכל מהם וגרם מיתה לו ולדורות. רבי יהודה דרש אותו כלפי ישראל וכי מגפנה של סדום אתם, או ממטעה של עמורה אתם, והלא אין אתם אלא ממטע קדש שנאמר ואנכי נטעתיך שורק כולו זרע אמת, ענבימו ענבי רוש בניו של אדם הראשון אתם שקנס עליהם מיתה ע"כ. זהו מרורות שהביאו מרורות לכל באי עולם, אבל המרירות הוא למו, כי המיתה לצדיקים היא טובה להם לקבל שכרם כי שכר מצות בהאי עלמא ליכא שנאמר יקר בעיני ה' המותה לחסידיו, שמיתתם על ידי השכינה, וזהו המותה המות ה', וישראל נקראו גפן שנאמר גפן ממצרים תסיע, ונמשלו לגפן, מה הגפן יש בה בוסר ויש בה ענבים ויש בה זירין, כך ישראל יש בהם רשעים ויש בהם צדיקים ויש בהם ריקים, ויצא ממנה משקה, מה שאין כן בכל שאר הפירות שנאמר וחכך כיין הטוב הולך לדודי למישרים, ולזה ברכת היין מזכירין אותה שאומר פרי הגפן, מזכירין שם האילן שנהיה ממנו זה הפרי, משא"כ בשאר הפירות שאומר בורא פרי העץ ואין מזכירין שמו לומר פרי התפוח, וכן הברכה היא בורא פרי, כמו ועץ עושה פרי דעושה תדיר:
פסוק לב:ובזוהר פרשת ויחי (דף רל"ח) א"ר שמעון אית גפן ואית גפן, אית גפן קדישא עילאה ואית גפן דאקרי גפן סדום, ואית גפן נכריה בת אל נכר, בגין כך כתיב גפן זאת ההיא דאקרי כלה זרע אמת ע"כ. ונמשלו ישראל לגפן, אז"ל מה גפן נמוך מכל האילנות ולבסוף עולה עליהן, כך ישראל הם נמוכים בעוה"ז, אבל לעתיד לבא יורשים כל העולם, מה גפן אין נראה מעלתם אלא לבסוף עד שנעשה יין ונתיישן, כך ישראל לא יראה מעלתן אלא לבסוף. אבל העכו"ם אינם כן, אלא חמת תנינים יינם כמו היין שנפל בו הארס שמיד כששותהו הוא מת, ובפרט אם הוא ראש פתנים, וא"כ אני רואה שהם בהצלחה ובריוח וישראל הה להפך, היכן הוא חמת תנינים וראש פתנים, לזה אמר הלא הוא כמוס עמדי, ולמה הוא כמוס וחתום כדי שלא תתעורר מדת הדין עליהם עד שלא יגיע הקץ, או עד שלא יזכו ישראל, ועד שלא נתמלאת סאתם. לי נקם ושלם. עלי הנקמה כי כל הנוגע באחד מישראל כאילו כביכול נוגע בבבת עינו, א"כ לי היא הנקמה, ושלם לישראל על שסבלו עול הגלות, לעת תמוט כשתמלא סאתם, ועד מתי אולי לא תמלא סאתם, לזה אמר כי קרוב יום אידם וחש, אם אתם רוצים יכולים אתם להחיש, כמו שארז"ל זכו אחישנה, זהו למו, כלומר חישת העתידות למו, בהם תלוי הדבר אם יזכו, לזה אמר כי ידין ה' עמו וגו'. כי יראה כי אזלת יד, כמו שארז"ל אין בן דוד בא אלא או בדור שכולו זכאי או בדור שכולו חייב, זהו כי ידין ה' עמו, שהוא דור חייב וצריך לדונם, והעכו"ם במה יחייבם אמר ועל עבדיו יתנחם, כמו שארז"ל על פסוק ידין בגוים מלא גויות, ארז"ל כל נפש ונפש שהרגו מישראל כביכול נוטל הקב"ה מדם כל נפש ונפש וטובל בהם פורפירון שלו עד שנצבע בדם וכשהגיע יום הדין יושב עליהם בבימה לדון אותם שנאמר ידין בגוים מלא גויות, כדיין שהוא יושב בבימה עליהם לפי שנתמלא הפורפירון שלו מגויותיהן של ישראל, זהו מדוע אדום ללבושך, לא אמר לבושך אלא ללבושך, שהאדמימות הוא על לבושך אבל לבושיה כתלג חיור וגו'. וקרא אותם עבדיו כמו שארז"ל נתנו את נבלת עבדיך מאכל לעוף השמים בשר חסידך, אמר כיון שנעשה בהם דין נעשו חסידים, לפי שהן נהרגו בדין על איזה עון שעשו, ואחר שנתנקו מהעון על ידי ההריגה נעשו חסידים, זהו שאמר ועל עבדיו יתנחם, קראם עבדיו, ולמה אינו יושב עליהם לדין על מעשיהם ועל תועבותיהם, לזה אמר כי יראה כי אזלת יד שבישראל גם כן אין בהם לא מעשה ולא זכות אבות שתמה, ועכו"ם אינם מצווין שכבר התיר להם כמו שאז"ל על פסוק ראה ויתר גוים, ראה הקב"ה שאינן יכולין לעמוד בז' מצות שנתן להם כו', וזהו אומרו כאן ואפי' משאר מעשים הוא עצור ועזוב מהם, או יאמר על ישראל, שהוא עצור ממעשים ועזוב מזכות אבות, סוף המאמר אמר ומראה להם גופו של כל צדיק וצדיק רשום על פורפירון שלו, באותה שעה מתנקם מהם ב' נקמות, שנאמר אל נקמות ה' אל נקמות וגו', זהו אומרו כי ידין ה' עמו ועל עבדיו וגו', ונקמה אחרת שהיו אומרים לא די שהרגום אלא שאמרו אי אלהימו צור חסיו בו שבזו כלפי מעלה שהיו אומרים אלהיהם אם יש לו יכולת להציל יציל אתכם עתה מידינו, ועוד היו אומרים כמה ממון אבדתם עליו שהייתם מקריבים קרבנות והייתם מקריבים החלב ומנסכים היין, אם הוא אלוה למה רוצה בחלב וביין, וכי הוא אוכל או שותה, אשר חלב זבחימו יאכלו ישתו יין נסיכם, ואמר יאכלו ישתו בלשון רבים, לומר שאינו כמו שאתם אומרים שהוא אחד אינו אלא ב' רשויות ואם הייתם מאמינים היה בעזרכם זהו יקומו ויעזרוכם קרי, אבל אתם אומרים שהוא א' יהי עליכם סתרה, יעזרכם ויהי עליכם סתרה. ולפי שהם אמרו תשש כחו כנקבה, ראו עתה כי אני אני הוא שהרי אני ממית ואין לי מונע, ואם היו ב' רשויות היה לו למונעני, או אם אני אמית הוא יחיה או כשאני מוחץ הוא ירפא, ואין מידי מציל, אין מי שמונע אותי לא במיתה ולא בתחיה ולא במחיצה ולא ברפואה, וא"ת מנין נדע שיש תחיה, לזה אמר ממה שאני מוחץ ואני רופא משם תדע שאני עתיד להחיות, כי מי שהוא חולה ומגיע עד נקודה אחרונה ומתרפא, זהו ודאי תחיית המתים, ולזה תקנו ז"ל בברכת אתה גבור לעולם ה' ג"פ מחיה מתים, ראשונה מחיה מתים אתה רב להושיע, משיב הרוח ומוריד הגשם, כמו שאמרו ז"ל גדול יום גשמים יותר מתחיית המתים, שנייה מחיה מתים ברחמים רבים, רופא חולים, שרפואת חולים היא ג"כ תחית המתים, ולזה אמר ברחמים רבים כי אין יסורין בלא עון, כי אילו לא היה עליו עון לא חלה, ומרוב רחמיו של מקום רפאהו, והג' מלך ממית ומחיה, ברוך מחיה המתים חוזר על שלשתן. ואמר מחצתי ולא אמר אמחץ כמו שאמר אני אמית ואחיה, לומר שהמיתה הוא לתועלת גדולה, כדי לתת לו שכרו, כי א"א לקבלו בעודו בגוף מרוב זכותו, כמו שאמר עין לא ראתה, לפי שהעין היא חומרית ואי אפשר לה להשיג ולראות דבר רוחני, וגם כדי לבטלן מן החומר ולהלבישן רוחניות, ואז בלע המות לנצח, כי אין יכולת לו אלא על החומר שנאמר קץ כל בשר בא לפני, בעודו בשר, וזהו שארז"ל מתים שעתיד הקב"ה להחיותן אינן חוזרים לעפרם, לפי שהוא מאכלו עפר שנאמר ואל עפר תשוב, אבל המחיצה היא על עון שעשה שראוי למחצו, לזה אמר מחצתי ולא אמר אמחץ:
פסוק לב:עוד אמר קודם אני אמית ואח"כ מחצתי, וג"כ לא אמר אמחץ, כי הוא מחץ עצמו בעונו. היל"ל לומר קודם מחצתי ואני ארפא, ואח"כ אני אמית ואחיה, לזה ארז"ל שאחר התחיה כל שמתו במומן כגון מי שמת עור כן בתחיה יחיה והוא עור, וכן פסח, כדי שכל אחד ואחד ידע קרובו, ואח"כ ירפאהו, זהו מה שאמר מחצתי קודם המיתה ואני ארפא אחר התחיה, ורז"ל אמרו כי אני אני, אני בעוה"ז אני בעוה"ב, אני הוא שגאלתי את ישראל ממצרים ואני הוא שעתיד לגאלם, ואין אלהים עמדי כל מי שאומר שיש אלוה עמדי אני אמיתנו במות שני, ואני אחיינו לעוה"ב, לכך נאמר אני אמית ואחיה, אמית מותא תניינא כדי למרק עונו, ואחיינו כדי שיכיר שאני הוא לבדי:
פסוק מ:כי אשא אל שמים ידי, כשגוברת מדת הדין בעולם אני מסלק אותה למעלה ואמרתי חי אנכי לעולם במה אני מסלקה שאומר לה חי אנכי, איני כבשר ודם שרוצה להנקם מאויבו או ממי שעשה עמו רעה מהרה קודם שימות, אני חי לעולם אימתי שארצה אני יכול להנקם וכו', כי אע"פ שאמרתי ואין מידי מציל אע"פ כן אני נותן אריכות אפים לדין ומסלקו מעליהם למעלה, לא לגמרי, זהו אל שמים ידי שהוא הדין. ובמדרש אשא אל שמים ידי, כשברא הקב"ה לעולם לא בראו אלא במאמר ולא בשבועה, ומי גרם לו לישבע מחוסרי אמנה שנאמר וישא ידו להם וגו', א"כ פירוש כי אשא אל שמים ידי הוא לשון שבועה, וכן דעת המתרגם אם שנותי ברק חרבי. אם אני אשנן החרב לא כדי להנקם בה ולעשות בה משפט אלא כדי שיהיה לה ברק, להראותה לבני העולם כדי להפחידם וכדי להרעידם שייראו מלפני ולא יחול רוגזי עליהם, ותאחז במשפט ידי שלא יחול בעולם אפילו אחר שיצא, לא כמדת בשר ודם שאחר שירה החץ אינו יכול להשיבו, אבל אני ותאחז במשפט ידי, יש בי כח להשיבו. ופירש"י ז"ל שהברק הוא חציו של הקב"ה שנאמר ברק חרבי ואני יכול להשיבו, שנאמר ותאחז במשפט ידי, פירש"י ז"ל ובמשפט הזה לשון פורענות הוא ע"כ:
פסוק מא:אשיב נקם לצרי ולמשנאי. כל המצר ושונא לישראל כאלו מצר ושונא להקב"ה, לזה קראם צרי ומשנאי, ורז"ל אמר צרי אלו כותיים שנאמר וישמעו צרי יהודה ובנימין כי בני הגולה בונים היכל, ולמשנאי אשלם אלו המינין וכן הוא אומר הלא משנאיך ה' אשנא, א"כ צרי ומשנאי ממש אשכיר מדם, ארז"ל בספרי והיאך אפשר שישתכרו החצים מדם, אלא הריני משכר אחרים מדם:
פסוק מב:מראש פרעות אויב. ארז"ל כשהקב"ה נפרע מן העכו"ם פוקד עליהם עונם ועון אבותיהם מראש פרצה שפרצו בישראל מאברהם ואילך, ד"א מראש פרעניות האויב, שהוא פרעה, ומה ראו כל הפרעניות ליתלות בראש פרעה, מפני שהוא היה תחלה ששעבד את ישראל, א"כ פירוש מראש פרעות אויב מהאויב שהתחיל בראש הפורעניות שהוא פרעה, לפי שהוא נצול מהפורעניות שנאמר ולא נותר בהם עד אחד המיוחד, שהוא פרעה, ואע"פ שנפרע עמנו אח"כ כשמלך על נינוה נפרע ממנו על מעשיו, לא על כל מה שעשה לישראל, ויראו העכו"ם ויאמרו אם זה שלא שלט לא על נשיהם לא על ממונם ולא על מקומן כך, מי ששלטו ולקחו ושבו נשיהם והרגו מהם על לא חמס אלא על שהיו עובדים להשי"ת ועל שהיו מקיימין המצות עאכ"ו, וכן אמר הזוהר על פסוק מצרים ירד עמי בראשונה ואשור באפס עשקו:
פסוק מג:הרנינו גוים עמו. על דרך מה שאמר דוד הללו את ה' כל גוים שבחוהו כל האומים כי גבר עלינו חסדו, וכן אמר כאן הרנינו כאילו אמר הרנינו לגוים אתם שאתם עמו, ואומר להם אע"פ שעשה בהם נקמה אינו להנקם מהם, כי אינו חפץ בהשחתת עולמו ובהשחתת מעשה ידיו, והכתוב אומר כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרא כלם בשם ה', אם אתם רואים שעושה בהם נקמה אינו אלא כדי לנקום דם עבדיו, כי לא יכופר לדם כי אם בדם שופכו, וגם אם ראיתם שעושה נקמות באותם שלא הרגו בעמו, הוא לפי שהן צריו שעובדים ע"ז להכעיס, שיודעים האמת, יודעין רבונן ומכוונין למרוד בו, אבל אחר שיקנח הארץ מהגלולים ומן דם החללים, זהו וכפר אדמתו עמו, שהוא לשון קנוח, אז תהיו כלכם עמו, שנאמר כי אז אהפוך אל העמים וגו', ואמר אדמתו ולא אמר אדמה, לומר שכולם באו מאדם הראשון א"כ הם מאותה אדמה שנאמר וייצר ה' אלהים את האדם עפר מן האדמה, אם כן אתם כלכם מאדמתו, מאותה אדמה של אדם הראשון, ואינו חפץ בהשחתת מעשה ידיו, א"כ רננו ויהיה לבכם בטוח שאין אתם בטלים מן העולם, כי הכל הוא לכפר ולקנח אותה אדמה של אדם הראשון לפי שהוא אדמתו. ועל דרך המתרגם על דרך רז"ל הוא הפך מזה הפירוש, שאומר הרנינו גוים לעמו, על דרך מה שאמר דוד המע"ה אז יאמרו בגוים הגדיל ה' לעשות עם אלה, ויהיה פירוש כי אע"פ שדם עבדיו יקום נקם ישיב לצריו אעפ"כ הרנינו שבחו כמתורגם, וכפר אדמתו, האדמה צריכה כפרה שלקחה דם של הרוגי ישראל, שהיה לה לפלטו כמו שעשתה בדם זכריה, אם היתה עושה כן לא היו האויבים הורגין בהן שהרי נבוזר אדן כשראה הדם מבצבץ ועולה פחד ונתגייר, אם כן צריכה כפרה כמו שנאמר בקין ארור אתה האדמה אשר לקחה את דמי אחיך מידך, א"כ היא בארור וצריכה כפרה עליו ועל עמו, שכן גרמה מיתתן בעונותיהם. ורש"י ז"ל פירש וכפר אדמתו עמו, לפייס אדמתו ועמו על הצרות שעברו עליה, וכפר לשון רצוי ופיוס כמו אכפרה פניו:
פסוק מג:ובמדרש היה ר' מאיר אומר כל היושב בארץ ישראל ארץ ישראל מכפרת עליו שנאמר העם היושב בה נשוא עון, ועדיין אין אנו יודעין אם פורק עונותיהם מעליהם או נושאים עונותיהם עליהן, כשהוא אומר וכפר אדמתו עמו הוי אומר פורקן ואין נושאן, וכן היה ר"מ אומר כל הדר בא"י וקורא ק"ש שחרית וערבית ומדבר בלשון הקודש הרי הוא בן עוה"ב ע"כ. הכונה היא כמו שארז"ל כל הדר בחוצה לארץ כאילו עובד ע"ז, א"כ כשקורא שם ק"ש נראה ח"ו כאומר לאותו שר ששולט על אותו אקלים ולו הוא הייחוד. כי ארז"ל גוים שבחוצה לארץ עובדי ע"ז בטהרה הם, ששם היא עבודתם ונקרא אלהי נכר הארץ, אבל עיקר היחוד הוא בארץ ששם ממשלתו שנאמר ויקרא לה ה' שמה אל תקרי שמה אלא שמה. גם מדבר בלשון הקודם בא"י, כי זהו לשון הארץ, כי כל אומה ואומה יש לה לשון כפי השר השולט, והוא מלמדם, כשנפלג לשונם של דור הפלגה נתן השי"ת לכל אומה לשון כפי השר ששולט והוא מלמדם, וכשהם בא"י ומדברים בלשון אחת מלשונות הגוים מיקרים אותו לשון ומכניסים חול לקודש, וכן ארז"ל כל הקבור בא"י כאילו הוא קבור תחת המזבח כתיב הכא וכפר אדמתו וכתיב התם מזבח אדמה תעשה לי, ולזה יצירתו של אדם ממקום כפרתו, שנאמר עפר מן האדמה. וכן ארז"ל כל המהלך ד' אמות בא"י מוחלין לו כל עונותיו שנאמר וכפר אדמתו עמו, כשתסיר ד' מאדמתו ישאר אמות, היינו ד' אמות, עמו נוטריקון עונותיו מחולין ומכופרים. וכתב רבינו בחיי ז"ל, ודע כי כלל פרשה זאת שהיה משה מוכיח לישראל ומגיד להם מראשית אחרית את כל הקורות אותם לעתיד, והתחיל מבריאת העולם וסיים בענין ימות המשיח:
פסוק מד:ויבא משה וגו', את כל דברי, את דברי לא אמר אלא את כל דברי שאמר להם כל תוכיות הדברים וכל מה שרמוז בהם, כמו שאמר המדרש מה שהיה ומה שעתיד להיות מענין עול הגלות. זהו באזני העם. ועוד אמר להם דברים שיכנסו באזניהם, ולזה אמר להם כי לא דבר ריק הוא מכם:
פסוק מד:הוא והושע. לא אמר ויהושע, ארז"ל אפילו שנתנה לו השררה ונתמנה על הצבור הוא המעיט עצמו, כמו שאמרו ז"ל על פסוק לא מרובכם מכל העמים כי אתם המעט מכל העמים, שאתם ממעיטים עצמכם בשעה שאני נותן לכם גדולה, ולמד ממשה ואהרן שאמרו ונחנו מה, כן הוא הקטין עצמו כמו שהיה בעודו בקטנותו, ולא זחה דעתו עליו ולא נתגאה אע"פ שנתנה לו המעלה והשררה, ועשה עצמו טפל, שנאמר והושע בן נון כמו שהיה בעודו עוד משרת משה:
פסוק מה:ויכל משה לדבר את כל הדברים וגו' ויאמר להם שימו לבבכם לכל הדברים, אמר להם אע"פ שאני כללתי בדברי השירה דברים שיש להם ב' משמעיות, כמו איכה ירדוף אחד אלף, שמשמע לישראל כדפירשנו ומשמע לאומות, וכן הם קנאוני בלא אל, וכן אספה עלימו רעות, וכן לי נקם ושלם, כי מגפן סדום גפנם וגו', וכן כל דבר של פורעניות שבזו השירה שיש לה ב' משמעיות, ואתם כשתלמדוה ותצוו לבניכם לא תודיעום משמעותם שחוזר על האומות, אלא שכל הפורעניות הוא לכם, אם לא יעשו רצונו של מקום, כדי לאיים עליהם לשמור לעשות את כל דברי התורה, זהו אומרו הדברים אשר אנכי מעיד בכם היום אשר תצוום את בניכם לשמור ולעשות, ואם תראו להם שהפורעניות שכתובים כאן הם כנגד האומות והאויבים, לא יבאו לשמור דברי התורה. ואמר את כל דברי התורה ולא אמר את התורה, לומר לא מיבעיא מצות עיקריות של תורה אלא אפילו הדברים שהם סייג שהן מדרבנן מתוך שאתם מגזימין עליהם יבאו לשמרם:
פסוק מז:כי לא דבר רק הוא מכם. אז"ל אם ריק הוא מכם, הוקשה להם ז"ל מכם למה, ועוד איך עולה על הדעת לומר שהוא ריק עד שהוצרך משה רבינו להודיענו שאינו רק, לזה אמר מכם ריק הוא מכם, כלומר אם לא נודע לכם טעם הדבר לא תתלו החסרון בדבר, אלא בכם, שלא הגעתם לדעת סוד הדבר. ובדבר הזה תאריכו ימים, אע"פ שלא תדעו טעם הדבר וסודו, בדבור לבד תאריכו ימים, כי כן טבעה שנאמר כי חיים הם למוצאיהם, אז"ל למוציאיהם בפה:
פסוק מח:וידבר ה' אל משה בעצם היום הזה לאמר. ארז"ל שאמר בעצם, שאמרו ישראל אם מרגישים אנו בו אין אנו מניחין אותו, עשה לנו כמה נסים וגבורות אין אנו מניחין אותו, אמר הקב"ה הריני מכניסו בחצי היום במערה כל מי שיש בידו כח יבא וימחה. וא"ת איך יעלה על הדעת לומר אין אנו מניחין אותו, וכי בידם הוא למנעו מן המיתה, והלא כתיב באשר דבר מלך שלטון ומי יאמר לו מה תעשה, והוא באחד ומי ישיבנו וגו', ואומר אח לא פדה יפדה איש וגו', אלא ידעו ישראל שאין מיתתו של משה כשאר בני אדם, שאינה אלא סילוק כמו שהולך ממקום למקום, שכבר נזדכך גופו ונעשה רוחני, כי המיתה לאדם היא כדי להסתלק מן הגוף וללבוש הרוחניות, ומשה לא הים צריך לזה, א"כ אינו אלא סלוק לבד, לזה אמרו אם אנו מרגישים דבר המורגש אין אנו מניחין אותו, אמר הקב"ה וכו', זהו לאמר כל מי שיש לו אמירה יאמר:
פסוק מט:עלה אל הר העברים הזה, ארז"ל עליה היא לך, וכתב רבינו בחיי ז"ל נקרא הר העברים לפי שהיה פתוח לב' עברים, דרך קדש והר ההר, אשר שם קבורת האחים. הר נבו נו"ן בו, נ' היינו נביא שהוא משה, נו"ן בו קברו והבן. נב"ו באתב"ש טש"ף, למפרע פשט, ששם פשט הגוף. ונקרא ג' שמות הר עברים, הר נבו, ראש הפסגה, כנגד ג' מסעות שנוסעת הנשמה בצאתה מן העולם, הר העברים היא ג"ע של מטה, וכנגדה כנ"י שבה עוברים הנשמות היורדות והעולות משם, הר נבו זו ג"ע של מעלה וכנגדו היסוד, נבו בגימ' נח, שיש להם מנוח ומרגוע, ראש הפסגה הוא עוה"ב, וכנגדה הבינה. הפסגה עה"מ והכ' בגימ' קן ה', היא הקן שנאמר קן צפור, והיא ה' ראשונה:
פסוק מט:אשר בארץ מואב. ארץ מואב, הרצון מאב, אשר על פני ירחו ירח והבן. וכתב בחיי ז"ל מצינו בתורה ירחו בציר"י בלא יו"ד וביהושע כתיב יריחו ביו"ד ע"ש:
פסוק נ:ומות ומת כתיב. כבר מת אחר קודם לך בהר, שהוא אהרן שהוא גדול ממך ושמש בכהונה גדולה ל"ט שנה כמנין הוי"ה אחד, לפי שהיה מיחד ומכוין בקטורת שהיה מקשר ומיחד הכל, וכן בקרבנות, ועליו נאמר ופועל ידיו תרצה שהיה מתרצה בפועל ידיו דהיינו בקטורת ובקרבנות:
פסוק נ:אשר אתה עולה. עלוי היא לך ולא מיתה, והאסף אל עמך, הם אהרן ומשה ומרים. על אשר מעלתם בי שאמרתי ודברתם ואתם הכיתם, לזה אתם מתים, ועל אשר לא קדשתם אותי בתוך בני ישראל. כי מנגד תראה את הארץ ושמה לא תבא. וכתב רבינו בחיי ז"ל כי מנגד תראה את הארץ לא אמר את ארץ כנען ע"ש:
פסוק נ:גימטריאות
ואדברה. ואדבר ה', ה' חומשי תורה:
פסוק נ:לקחי חלקי. לקח י', י' דברות, חלקי שהתורה מתחלקת בין איסור להיתר בין טמא לטהור:
פסוק נ:תזל כטל אמרתי. ס"ת בגימ' ע' בע' לשון שהתורה נתנה בהם, וגם נדרשת בע' פנים:
פסוק נ:הצור תמים פעלו. אע"פ שהחריב בית המקדש שנאמר בו מכון לשבתך פעלת, תמים, הדין עמו. תמי"ם שנים מחרבן לחרבן, תמים, מתים, כשמת להם מת יצדיקו הדין ויאמרו הצור תמים:
פסוק נ:ויכננך. ויכן נ"ך ע' נפש, ע' סנהדרין, ע' שרים, אביך יגדך, ע', ע' זקנים שהן שבעים סנהדרין. זקניך ויאמרו לך לך ר"ת לו"ז, עיר אחת יש ששמה לוז שאין מלאך המות שולט בה ובאין כלם לכלל זקנה:
פסוק נ:יצב. צבי, היא ירושלים שנקראת ארץ צבי:
פסוק נ:יעקב חבל נחלתו. אין מודדין הקרקעות אלא בחבל של חמשים אמה, וכן אותיות השבטים יש בהן חמשים, כמו חבל שמודדין בו הנחלות, וכן יעקב תקן תחום שבת שנאמר ויחן את פני העיר וגו'. חבל נחלתו. ר"ת ח"ן מצא חן במדבר:
פסוק נ:ימצאהו בארץ מדבר. בגליות שהם כמו מדבר:
פסוק נ:ובתהו ילל ישמן. יל"ל שנה של גלות בבל, ד"א יל"ל ע', גלות ע' אומות שאנו מפוזרים בתוכם, ישמן יש מן, שהיה יורד להם המן במדבר:
פסוק נ:בדד ינחנו. בארץ ישראל שיש בה עשר קדושות כמנין בד"ד:
פסוק נ:על במתי ארץ. בגימ' היא ארץ ישראל:
פסוק נ:ויניקהו. חסר וינקהו כתיב, וינקהו מעונותיו:
פסוק נ:חמאת. ח' מאת, מגילה עפה היא בת ח' מאות אמה והיא הרתה התורה:
פסוק נ:וחלב צאן. לחל"ב יום נתנו הלוחות, ג' חלב כתובים בענין, כי ג' פעמים עמד משה בהר במנין חל"ב:
פסוק נ:ישעתו. יש עתו, שאינם טובים בעת הקץ, בדור חייב יהיה, וזהו ישעתו יש עתו:
פסוק נ:תשי. יו"ד זעירא שהקטינו עשר דברות:
פסוק נ:מחללך. מחל לך, מחל לך הקב"ה:
פסוק נ:לא אמן בם. אין בהם נביאים שאומרים נאם:
פסוק נ:ותיקד. ותי קד, אחר ת"י שנה נשרף ונתוקד הבית:
פסוק נ:ותאכל ארץ ויבלה. וי"ב לה, עם י"ב שבטים שלה:
פסוק נ:ומחדרים אימה. כשאין אתם באים לחדרי בתי כנסיות ובתי מדרשות אז יש לכם אימה:
פסוק נ:יונק. זה תלמיד, איש שיבה, זה הרב בעל ישיבה:
פסוק נ:ענבי רוש. שור, וימירו כבודם בתבנית שור:
פסוק נ:וחש עתידות. יפרע וישלם לאלה שביטלו את ישראל מהתורה ושרפוה. עתדת, עת דת:
פסוק נ:אמית. יאמת, דבריו, להחיות המתים:
פסוק נ:מחצתי. מחץ ת"י, אחר ת"י שנים ימחצו האויבים ויחריבו בית המקדש:
פסוק נ:אני ארפא. ד' אני כתיב כאן כנגד ד' מלכיות, וחמישית רמוזה בפסוק כנגד מלכות גוג ומגוג, ארפא ואין מידי מציל ס"ת אני, לומר שמרוב אהבת הקב"ה לישראל אינו מניחם בגלות, ומשלו ז"ל למלך שהיה לו בן אהוב לכל מקום שהיה הולך היה מוליכו עמו וכו':
פסוק נ:חי אנכי לעולם. לעלם כתיב, לעוה"ב שהוא נעלם מבני אדם:
פסוק נ:וכפר אדמת"ו. אותיות ד' אמות, כל המהלך ד' אמות בא"י מוחלין לו כל עונותיו: