פסוק א:פירש״י ז״ל האזינו השמים שאני מתרה וכו׳. פי׳ דק״ל לרש״י מאי איכפת ליה למשה שהשמים והארץ יאזינו דבריו די לו שישראל ישמעוהו שעמהם היה מדבר והכי סליק קרא דלעיל וידבר משה באזני כל קהל ישראל ולמה הפך עצמו לקרא השמים והארץ ומשני שאני מתרה בהם וכו׳ וידוע שהתראה צריכה להיות בפני העדים דאף על גב דלא בעינן שיהיו העדים עצמן המתרים מ״מ בפניהם מיהא בעיא. ומ״ש רש״י שכך אמרתי להם וכו׳ בא לתרץ דא״כ ק׳ דלא הול״ל בסתם האזינו השמים ואדברה דהשתא יוכל להיות זה פתחון פה לישראל לומר שלא התרה בהם שכל דברי השירה הזאת לא עמהם דבר אלא להשמים וארץ שהרי כך אמר האזינו השמים וכו׳ יערוף וכו׳ ולכך אמר דליתא שודאי אין להם שום פתחון פה שהרי כבר הקדים ואמר להם שיעיד בהם עכשיו את השמים ואת הארץ וממילא ע״כ ידעו דכשקראם לא קראם אלא להיות עדים ושישמעו התראתו ולעולם ההתראה לישראל היתה. ומ״ש עוד וכן ותשמע הארץ הוצרך לזה משום דהכתוב מורה קצת שלא קרא לארץ להיות עד כמו השמים מדלא כיילינהו בהדי הדדי אלא נקט בלשון אחר האזינו השמים ואדברה והדר ותשמע הארץ אמרי פי משמע דרוצה לומר שהארץ תשמע דרך סיפור אמרים בעלמא ולא על הדיבור הראשון קאי שהיא ההתראה. ויש קצת טעם ג״כ לומר כך משום דא״כ הויא לה עדות מיוחדת שהרי השמים והארץ רחוקים זה מזה טובא וגרע טפי מהיכא דא׳ רואה מחלון זה ואחד מחלון זה דאיתא בפ״ק דמכות שאין מצטרפין ולכך מכריח רש״י דליתא דע״כ צריך לומר וכן ותשמע הארץ שגם היא שייכא בעדות שהרי אמר ליה לישראל ואעידה בם את השמים ואת הארץ ואין זו מיוחד׳ דקי״ל התם שאם המתרה עומד באמצע והעדים רואין אותו או המתרה רואה אותם הוא מצרפן וה״נ משה היה באמצע ומצרפן. ומה שפרט שמים בפ״ע וארץ בפ״ע ולא כיילינהו כדלעיל צריך לומר שהיה זה לכבוד השמים והדר מקשה רבינו ולמה העיד בהם שמים וארץ כלומר תרווייהו והוה סגי ליה בשמים לחוד דהא רבים נינהו וכדכתיב האזינו השמים ומשני לפי שבין בברכה ובין בקללה שמים וארץ ביחד הם המשלמין גמולם. ומ״ש רש״י עדים שהם קיימים לעולם רוצה לומר לעולם בעולם הזה דאילו לע״ל כתיב הנני בורא שמים חדשים וארץ חדשה. וכך תנינן בספרי להדיא עתידה כ״י שתאמר לפני הקדוש ברוך הוא רבש״ע הרי עדי קיימין שנאמר העידותי בכם וכו׳ אומר לה הריני מעבירם שנאמר כי הנני בורא שמים וכו׳:
פסוק ב:תזל כטל שהכל שמחין וכו׳. אין להקשות דלא הול״ל אלא טל ולא לימא מטר כלל דמ״מ טל לחוד לא סגי להצמיח הפירות ובעי׳ מטר וזה שאמר מה מטר חיים לעולם. ומרן עיר וקדיש האר״י ז״ל ביאר דהפשט הוא כטל שהכל שמחין בו אבל הסוד הוא כמטר שאינו שוה לכל נפש דלמי שאינו ראוי עורפו:
פסוק ג:כי שם וכו׳ מכאן אמרו וכו׳. היינו משום דכתיב כי שם ה׳ אקרא והוה סגי למימר כי ה׳ אקרא אלא ה״ק כשאקרא שם ה׳ ככתבו ואין זה אלא במקדש ומ״מ גם האמן שאנו עונים בגבולין נפקא לן מהך קרא כדאיתא בספרי להדיא וה״נ אי׳ בש״ס דיומא. ובטעם ההפרש מן המקדש לגבולין נלע״ד משום דעיקר קרא קמ״ל דבעי׳ ליחדא קב״ה ושכינתיה והיינו דכתיב כי שם הוי״ה אקרא הבו גודל לאלהינו. הילכך במקדש שהמברך מזכיר את השם ככתבו והוא בת״ת העונים אומרים בשכמל״ו לייחדא שכינתא עמיה דהיינו כבוד מלכותו כנודע אבל בגבולין שאינו אומר המברך השם בפי׳ אלא בכוונה ה״נ העונים אומרים אמן דהיינו היחוד ברמז דאמ״ן גי׳ צ״א כמנין יאהדונ״הי אבל אין בידינו לייחד יחודא שלים בבירור הואיל ואין אנו במקדש ואין מזכירים השם בפי׳:
פסוק ו:הלא הוא וכו׳. שקננך וכו׳ תמיהא לי טובא הואיל והפי׳ הראשון הוא מתיישב יפה ע״פ פשט המקרא מל׳ קנין שנמצא כן גם בשאר דוכתי כמו עם זו קנית ומיושב ג״כ משקל התיבה שלהיות שרשה קנה מנחי למד הא בא בחסרון הלמ״ד כמשפטו כמו עשך ומה גם שפי׳ זה מיוסד ג״כ על דברי רז״ל שכך ביארו בספרי קנין אתם לי זה א׳ מג׳ שנקראו קנין למקום וכו׳ א״כ מה ראה רבינו לידחק ולפר׳ בתרי אנפי אחריני מל׳ קן ומל׳ תקון שבזה שרשו קנן ובזה שרשו תקן דנמצא שחסר א׳ מאותיות השרש והיה צריך להיות האות דגושה להורות על החסרון ועוד בין בזה ובין בזה הו״ל לינקד הקו״ף בחיר״ק להיות מבנין פִּעֵל להורות שהוא יוצא שאם אתה אומר קָנַן ר״ל שהוא עצמו יקנן שהרי הוא פועל עומד וכשהוא יוצא לאחרים צ״ל קִנֵּן וא״כ מי הכריחו ליכנס בפרשא דחוקה מאחר שכבר ביאר דבר מתיישב ואפ׳ שלהיות בכאן סמוך לאביך לא יתכן כ״כ לפרשו מל׳ קנין שאם הוא האב בעצמו איך שייך לומר אח״ז שהם קנין לו ולכך ביקש שאר פירושים אעפ״י שדחוקים:
פסוק ז:בינו שנות וכו׳ ד״א וכו׳. הוצרך לד״א דאילו לפי׳ קמא ק׳ דהואיל והכל דבר א׳ אמאי הפסיק בתיבת בינו הכי הול״ל זכור ימות עולם שנות דור ודור ולפי׳ בתרא נמי ק׳ דלא שייך כ״כ ל׳ דור על העה״ב שאינו דור א׳ אלא עולם נצחי:
פסוק ז:ויאמרו לך הראשונות. לפי׳ שני דלעיל שאל אביך דהיינו הנביאים הם יגידו העתידות לימות המשיח ולע״ל ובמאי דסליק מזמן העתיד ביה פתח והדר קאמר זקניך ויאמרו לך הראשונות וקאי על זכור ימות עולם:
פסוק ח:למספר בשביל וכו׳ ולמספר שבעים וכו׳. היינו כמו ד״א דהדר מפ׳ פי׳ אחר דה״ק יצב גבולות עמים ע׳ אומות כפי מספר ע׳ נפש והוצרך לתרווייהו דאילו לפי׳ ראשון תיבת למספר יתירה היא דלא הול״ל אלא לבני ישראל כלומר בשביל בני ישראל שהיו עתידים לצאת משם ולפי׳ שני אין זה שייך ונמשך על מ״ש בתחלה בהנחל עליון וכו׳ ולא הול״ל אלא יצב גבולות עמים למספר ב״י ולשתוק מרישיה דקרא:
פסוק ט:כי חלק וכו׳ חלקו כבוש וכו׳. לפי״ז הוא כפל הענין שזה עצמו מ״ש בסמוך למספר ב״י לפי פי׳ קמא של רש״י דלעיל ועיין להרא״ם ז״ל שיישב בדוחק. ואומר אני שרוח ה׳ נוססה בו ברבינו הגדול רש״י וכאן רמז דבר גדול בסתר עליון והוא מ״ש בזהר וביארו ברוח קדשו מרן האריא״ל זי״ע שמקלקול אדה״ר נעשקו כמה נשמות וניצוצי קדושה ביד הקליפות ולהיות שנאחזו בהם החצונים גבר עליהם הרע ובאו בדור אנוש ודור המבול ודור הפלגה והרעו מעשיהם ושוב נתקנו אותם ניצוצות הקדושה ונתבררו בישראל במצרים ע״י צירוף הגלות בחומר ובלבנים. ובזה מה מתוק מדבש מ״ש רבינו שהיה חלקו כבוש ביניהם כלומר כבוש ועשוק בקלי׳ באותם הדורות שהזכיר וה״ט נמי דכתיב בהפרידו בני אדם ע״ד מ״ש בזהר על פ׳ אשר בנו בני האדם בנוי דאדם קדמאה והבן:
פסוק יב:ה׳ בדד וכו׳ ואני אומר וכו׳. כלומר הן אמת שמצד משמעות פשט מלת ינחנו דהיינו הנהגה בדרך מוכח שמדבר על זמן העבר שהיה מוליך אותם במדבר ומנהגם ברחמים דאילו לעתיד אחרי היותם לבטח על ארצם לא שייך כ״כ ל׳ הנהגה אמנם מדכתיב ינחנו בל׳ עתיד משמע להבא כדרשת רז״ל לכך צריך ליישב הדבר לכאן ולכאן על זכור ועל בינו וה״ז דומה לאחת דבר אלהים שתים זו שמעתי:
פסוק יג:ירכיבהו וכו׳ כל המקרא כתרגומו וכו׳. כלומר עיקר כללות המקרא כתרגומו שמדבר על ירושת הארץ אבל פרטי דברי הפסוק אינו מבאר עכשיו כדרך התרגום אלא בדרך אחר והוא ע״פ הספרי וזמ״ש בסמוך ירכיבהו ע״ש שא״י וכו׳ ולבסוף כתב ועוד יש לפרש ב׳ מקראות הללו אחר תרגום של אנקלוס וכו׳ כלומר גם בכל פרטי הדברים:
פסוק יד:ודם ענב היה שותה טוב וטעם וכו׳. נראה שכוונתו משום דק׳ מאי קאמר קרא שמדם ענב תשתה חמר הא פשיטא שהרי דם ענב הוא חמר דהיינו יין לכך פי׳ שזו ברכה אחרת שכשישתה ימצא בו טעם משובח יותר מדאי והיינו דמסיים בה דחמר בל׳ תורה אינו שם דבר של יין אלא לשון משובח בטעם:
פסוק כ:אמון וכו׳ ד״א וכו׳. הוצרך לב׳ הפי׳ דלפי׳ קמא קשה דהעיקר חסר בכתוב דהיינו ההיכר ודקאמר אין גדולי ניכרים והכתוב אומר לא אמון דמשמע שלא היה להם גדול כלל ועוד דהול״ל אמוני אם איתא דר״ל גדולי דהשתא דכתיב אמון אינו מובן גידול דמאן. ולר״א נמי קשה אמאי כתיב כאן בנים בשלמא לפי׳ ראשון ניחא דר״ל בנים גדלתי כאב המגדל ואין גדולי ניכרים אבל לפי׳ ב׳ אין כאן שייכות לקרותם בנים:
פסוק כג:אספה וכו׳ ד״א וכו׳. דאילו לפי׳ קמא נמצא שהוא מנחי פ״ה יו״ד ששרשו יסף ולא שייך אספה הול״ל אוסיף ולר״א אתי שפיר המשקל דאפשר שיהיה שרשו שפה ואינו מל׳ סוף אלא ענין בפ״ע ולהיותו מנחי למ״ד ה״א שפיר כתיב אספה על משקל אגלה אבל ק׳ דא״כ הרי הוא כפול שזה עצמו הוא מ״ש אח״ז חצי אכלה בם:
פסוק כה:ומחדרים וכו׳ ד״א וכו׳. דאילו לפי׳ ראשון ק׳ דמשמעות חדרים סתם לא משמע כלל חדרי הלב אלא חדרים ממש לכך פי׳ ד״א ולר״א נמי ק׳ דלא הול״ל אימה סתם דמשמע דר״ל אימה ממה שנזכר למעלה מדלא פי׳ דאל״כ אלא מחמת ד״א הו״ל לפ׳ אימת דבר ולשני הפירושים גם יחד אכתי ק׳ דהול״ל בחוץ ובחדרים א״נ ליכתוב מבחוץ לכך מייתי גם פירוש שלישי דר״ל מחמת החוץ דהיינו מחמת מה שעשו בחוץ וכו׳ ולפי׳ זה ג״כ יש להק׳ דאמאי פסיקא ליה שהחרב היא בשביל מה שעשו בחוץ והאימה מחמת מה שעשו בחדרים ועוד שאין זה קרוב לפשט הכתוב כלל:
פסוק ל:איכה וכו׳ אלף מישראל. כתב ש״ח ויש מקשים דהא מדה טובה מרובה ממדת פורענות והנה במדה טובה כתיב ורדפו מכם חמשה מאה ובפורענות א׳ אלף ונדחק לתרץ ע״ש ואחר המחילה מאן דמקשי הכי לא חש לקמחיה דהתם פירש״י והוא מפורש שם בת״כ מכם מן החלשים שבכם כלומר דאילו הגבורים ירדפו א׳ אלף כמו הכא בפורענות והיינו נמי דאיתא הכא בספרי הייתם מבקשים שיהא א׳ מכם רודף אלף וכו׳ עכשיו א׳ מן האומות רודף אלף וכו׳ והכי איתא בהדיא בש״ס פ׳ ואלו מגלחין די״ו דדריש קרא דגבי דוד שהיה מפיל ח׳ מאות חלל בפעם א׳ שהיה זורק חץ ומפיל ת״ת חללים והיה מתאנח על מאתים דכתיב איכה ירדוף א׳ אלף יצתה ב״ק וא״ל רק בדבר אוריה החתי ע״כ. הרי בהדיא דגבי מדה טובה הוי נמי הכי לפי מספר א׳ אלף ואדרבא מדה טובה מרובה דודאי הכא הגוים כשרודפים אין להם שליטה אלא על החלשים שבישראל דהיינו שאינם צדיקים גמורים אבל הגבורים דהיינו הצדיקים גמורים אפילו מתכנסין כל א״ה אינם יכולים להם וכדפירש״י בפ׳ וזאת הברכה על פ׳ כל קדושיו בידך ואילו לענין הטובה אפי׳ החלשים שאינם כ״כ צדיקים רודפים מיהא לחשבון מאה. ובמאי דמסיים הכא קרא ושנים ינוסו רבבה לא העיר רבינו כלום כמו שהק׳ שם לענין הטובה דמסיים קרא מאה רבבה והק׳ וכי כך הוא החשבון וא״כ ה״נ ק׳ וכי כך החשבון והלא לא היה צריך לומר אלא וב׳ יניסו ב׳ אלפים אלא דבמאי דתריץ רבינו התם תתורץ נמי הכא מעין אותו תירוץ דאינו דומה מועטים החוטאים לרבים החוטאים שהפגם יותר גדול בהיותם רבים ולכך אע״ג דלאלף פושעים צריך גוי א׳ כשיצטרפו יחד רבבה של פושעים גריעי טפי דסגי ב׳ גוים לרודפם ולהניסם:
פסוק לה:לי נקם וכו׳ וישלם להם וכו׳. כלומר לפי שאין דבר רע יורד מן השמים ולכך כתב שהנקם עצמו הוא יהיה המשלם להם פורענותם:
פסוק לט:ראו עתה וכו׳ מאתי באה עליהם הרעה וכו׳. פי׳ לא כמו שהגוים תולים הגדולה בעצמם ובאלהיהם כשגברה ידם להרע לישראל אלא מאתי באה עליהם להענישם והן עתה מאתי תבא עליהם הטובה וזה ברור ולא הוצרכתי לפרשו אלא לפי שראיתי לבש״ח שפי׳ באה עליהם הרעה פי׳ לע״א והטובה פי׳ לישראל ע״ש ואחר המחילה לא דק:
פסוק מא:ותאחז במשפט להניח וכו׳ ד״א וכו׳. לפירוש ראשון ה״פ דקרא אשנן חרבי ותאחז ידי כלומר יד ימיני שהוא מדת החסד שדרכי להתנהג עם כל העולם במדת החסד אניח עכשיו מדה זו ולא אתנהג עמהם רק בדין גמור ודבר זה אעשה במשפט כלומר ע״פ הדין שהרי חייבים הם שאעשה כן עמהם לפי שאני קצפתי מעט וכו׳ ולפי׳ שני ה״פ שידי תאחז ותחזיק את המשפט כלומר הפורענות לנקום נקם בהם. והוצרך לב׳ פירושים דאילו לפי׳ א׳ ק׳ דמה צורך דלכתוב קרא שיעשה זה במשפט וכי ס״ד ח״ו שיעשה דינא בלא דינא והלא ידוע שכל דרכיו משפט ית״ש. ולפי׳ שני לא דייקא בי״ת דבמשפט והול״ל ותאחז משפט ידי א״נ המשפט. והש״ח כתב בשם רבו שזה הד״א הוא ט״ס ואין כאן אלא פירוש א׳ ולעד״נ כדכתיבנא. ולפי דרשת רז״ל צ״ל דכתיבא הך מלתא הכא לגבי האומות לרבותא דאפילו לגבי דידהו אם עושים תשובה מתקבלים לעולם ואפילו לאחר שזרק חץ יש בידו להשיבה וישיבנה אם חוזרין בהם וכ״ש לגבי ישראל דמהניא בכל שעתא:
פסוק מד:הוא והושע שבת של דיוזגי וכו׳. שאותו היום עצמו נפטר משה מן העולם וידוע שהיה ביום שבת לעת מנחת ערב והיינו דקאמר שבת של דיוזגי:
פסוק מז:כי לא דבר וכו׳ ד״א וכו׳. הוצרך לד״א דאילו לפי׳ קמא נמצא שמלת דבר יתירה ולא הול״ל אלא כי לא ריק הוא מכם דאילו לאידך פירושא דייקא שפיר אין לך שום דבר בתורה וכו׳ ומיהו לפי׳ בתרא נמי תיבת מכם לא דייקא וצריך לדחוק ולפרשה כמו שפי׳ ז״ל ואם ריק הוא מכם הוא ריק לפי חסרון ידיעתכם ואילו לפי׳ קמא א״ש דר״ל אינו ריק מכם כלומר בלי קבול שכר:
פסוק מח:וידבר וכו׳ בג׳ מקומות וכו׳. תימא דהו״ל למנות עוד רביעי בעצם היום הזה נמול אברהם וההוא נמי שפיר מדריש כה״ג בב״ד אמר הקב״ה אם ימול אברהם עכשיו יהו כל דורו אומרים בכך וכך שלא היינו יודעים בו אילו היינו יודעין לא היינו מניחין אותו למול אלא בעצם היום הזה ודרגשה ביה ימלל עכ״ל ורש״י גופיה מייתי ליה בס״פ לך לך. ונראה דהך תנא דספרי דלא חשיב אלא ג׳ סבר כדאיתא בפר״א דאברהם נימול ביה״כ ומייתי לה מהך קרא בעצם היום הזה מג״ש דעצם עצם דכתיב ביוה״כ כי כל הנפש וכו׳ בעצם וכו׳ והילכך ליכא למדרש מניה מידי אחרינא דבעי׳ מופנה לג״ש דאל״כ איכא למפרך דמילה שלא בזמנה אינה דוחה יוה״כ. והנהו תלת אחריני דע״כ לאו ביוה״כ נינהו דגבי נח בהדיא כתיב בחדש השני בי״ז יום לחדש. ובמצרים נמי בט״ו בניסן היה וגבי משה נמי בז׳ באדר מת משה לכן דריש בהו הך דרשה. והאגדה דב״ר סבר דמילת אברהם לאו ביה״כ הוה דהכי דריש התם עגות מצות פסח הוה הילכך דריש ליה נמי כמו אינך ולדידיה אה״נ דד׳ מקומות נינהו ורש״י ז״ל נמשך שם אחר הב״ר ובכאן העתיק ל׳ הספרי כהווייתו אע״ג דלדידיה ודאי ד׳ מקומות נינהו:
פסוק נ:כאשר מת אהרן אחיך באותה וכו׳. אע״ג דבפ׳ פנחס דכתיב התם נמי כאשר נאסף אהרן אחיך מייתי רש״י ד״א אין אתה טוב ממנו מ״מ הכא לא כתב אלא פי׳ זה משום דמגופיה דקרא מוכח דהכא הכי פירושו מדכתיב כאשר מת וכו׳ בהר ההר ואם פירושו אין אתה טוב ממנו לא הול״ל אלא כאשר מת אהרן אחיך ותו לא דאטו לאו ידעי׳ דבהר ההר הוא דמית אבל להך פי׳ א״ש דר״ל באותו דרך שראית שמת אהרן בהר ההר שנכנס למערה ועלה למטה וכו׳:
פסוק נב:כי מנגד מרחוק. אע״ג דבפ׳ יתרו בפ׳ נגד ההר פירש״י כל מקום שאתה מוצא נגד פנים למזרח מ״מ הכא ליכא לפרושי הכי ע״כ מכמה טעמי חדא דאדרבא הואיל והוא הוה קאי למזרחה של ארץ ישראל מעבר לירדן מזרחה א״כ כשעולה ומסתכל כנגדו הרי הוא רואה רוח מערבי ולא מזרח ואם ר״ל שהוא עומד מנגד כלומר לצד מזרח כשרואה את הארץ מאי קמ״ל זה היה ידוע ועוד שהרי לא רוח אחת בלבד של א״י הראהו הקב״ה אלא כל רוחותיה מן הקצה אל הקצה וכדכתיב ויראהו ה׳ את כל הארץ א״ו אין פי׳ הכי. וצ״ל דנגד לחוד ומנגד לחוד:
