פסוק א:האזינו השמים ואדברה ותשמע וגו' פירש"י שתהיו עריבים בדבר והוא תמוה שהקב"ה הוא העד הוא הבע"ד. לכן נראה כוונתו כי בעל חובת הלבבות כתב שמדרגת הטבע מהתורה כמדרגת העבד מאדוניו וזהו שאמר כאן בשם ה' האזינו השמים ואדברה כלומר שהכריח השמים והכוכבים שיתנהגו עפ"י התורה והמצוה והטביע כך בטבעם שיתנהגו עפ"י מעשה בני אדםומה שאמר האזינו השמים ותשמע הארץ וישעי' אמר בהיפוך נראה כי למי שאין רוצה לשמוע צריכין להזכירו להטות אוזן שלא יחשוב מחשבה אחרת רק להטות האוזן אמנם למי שמצד עצמו רוצה אין צריכין להזהירו הרבה כיון שמעצמו רוצה לשמוע. וידוע שהשמים והמלאכים קטרגו על בריאת האדם לזה כשבא לדבר טוב על האדם אמר להשמיט לשון האזנה כלומר הטו אוזן אף שאין אתם מתאוין לזה מוכרחים אתם להטות אוזן לדברי כלומר לדברי תורה שאדבר והיינו לישראל שידברו בדברי תורה והמצוה מוכרחים אתם להטות אוזן שתתנהגו לפי התורה והמצוה והארץ ממילא תשמע אבל ישעי' שבא לומר פורעניות ועונשין על ישראל אמר בהיפוך שמעו שמים כלומר שממילא ישמעו כי לעולם המה מקטרגים על ישראל ואמרו אשר תנה הודך על השמים ולארץ אמר בלשון האזנה כלומר הטו אוזן על כרחך ולזה אמר יערוף כמטר לקחי כי אמרו בש"ס (ב"מ פ"ח) שבימי רבי לא הי' מיטרא וכד עקר פוגלא ממישרא הוי קיימי בירא מלא מיא וזהו שאמר יערוף כמטר לקחי:
פסוק א:האזינו וגו'. פרש"י העיד בהם שמים וארץ שאם יזכו יבואו עדים ויתנו שכרן הגפן יתן פרי' והארץ יבולה והענין הוא מוקשה מאוד דהאיך יתכן עדות כלפי הקב"ה. ונקדים לזה מאמרם ז"ל בפ"ק דע"ז אלא כך אמרו אומות העולם לפני הקב"ה ישראל שקיבלו היכן קיימוה. אמר הקב"ה אני מעיד בם שקיימו את התורה אמרו לפניו רבש"ע כלום יש אב שמעיד על בנו דכתיב בני בכרי ישראל אמר להם יבואו שמים וארץ ויעידו בישראל שקיבלו את התורה כולה וקיימוה. אמרו לפניו רבש"ע אף שמים וארץ נוגעין בעדותן דכתיב אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי אמר להם יבואו מכם ויעידו בישראל שקיימו כל התורה כולה, יבא נמרד ויעיד באברהם שלא עבד ע"ז ובא לבן ויעיד ביעקב שלא נחשד על הגזל תבא אשת פוטיפר ותעיד ביוסף שלא נחשד בעריות יבא נבוכדנצר ויעיד בחנניא מישאל ועזרי' שלא פלחו לצלם. יבא דריוש ויעיד בדניאל שלא ביטל התפלה. יבא בלדד השוחי ואליפז התימני וצופר הנעמתי ויעידו בישראל שקיימו כל התורה כולה שנאמר יתנו עידהן ויצדקו עכ"ל הגמ', והדברים הללו צריכין ביאור היטב. א' היאך שייך לומר שהקב"ה שהוא העד הוא הדיין לפלפל עצמו עם האומות וכי יתראה להם בנבואה או בחלום ידבר בהם. ב' תמוה היאך שייך לומר שיפסלו הקב"ה לעדות. ג' וכי יקומו נמרוד ולבן והאחרים תחיית המתים שיבואו להעיד בהם. ד' וכי או"ה אומרים שאברהם ויעקב והאחרים הנחשבים במאמר הזה לא קיבלו התורה הא הם אומרים שישראל באותו הדור לא קיימו. ה' קושיות מהרש"א אמאי לא חשיב בלעם שהי' ג"כ נביא. ו' פלא בעיני וכי בלדד וחביריו היו כל אחד אצל כל אחד מישראל לומר שיעידו עליהם הא הם א"י כ"א בנבואה. ונבואה הוא מאת הקב"ה ופסלוהו לעדות. ובביאור הדברים נראה מקודם נקדים מ"ש זה כמה פעמים דכל היכי דהש"ס רצה ליישב שלא וקשה על משפטי השי"ת מיישב אותו דרך פלפול כאלו מפלפל עמהם ולכאורה תמוה גדולה על משפטי השי"ת לעתיד לבא. דכתיב בקרא העיר המוצאת אלף תשאר מאה והיוצאת מאה תשאר עשרה. וזה יהי' בזוזי ובזוזי בזוזי כמבואר בכתובות ולמה במצרים כשרצה להמית הרשעים שבדור היה חושך בכדי שלא יראו המצרים במפלתן של רשעים ולע"ל יהי' להיפך שכל האומות יראו במפלתן של רשעים. וליישב זה נראה דהנה הקב"ה יש בו מדת צדיק שהוא מוצדק מכל בריותיו שאפילו רשעים שבגיהנם מצדיקין עליהן את הדין ולכך לע"ל כשירצה להגביה קרן ישראל במעלה שאין למעלה הימנו. וכל הרשעה כלה כעשן תכלה כדכתיב כי אעשה כלה בכל הגוים ואותך לא אעשה כלה וכיון שהאומות יודעין שיש הרבה רשעי ישראל לא יצדיקו עליהם את הדין ולכן מוכרת הוא לכלות כל רשעי ישראל בפרהסיא ולא ישארו רק צדיקים עד שבעצמם יכירו שראוין ישראל להנשא במעלה הגדולה כזו. ויצדיקו עליהן את הדין כמו הרשעים שבגיהנם ואמרו יפה זכית יפה חייבת כמבואר בשיר השירים בקרא דמה דודך מדוד שככה השבעתנו פרש"י שם שכך שואלין האומות לישראל מה אלהיכםשכך אתם נצלבין עליו ולזה כשבא לגאלם ולנשאם יעידו האומות שכך ראוי להם שהרי הן נהרגין ונצלבין עליו כמו חנניא מישאל ועזרי' – ולפ"ז א"ש כל הסוגיא בס"ד שמקודם אמר הקב"ה אני מעיד בהם. הכוונה לתרץ מה שלא עשה זה לכלות הרשעים בצינעא. וע"ז אמר בלשון מליצה אני מעיד בהם כלומר שאם נעשה בצינעא לכלות הרשעים ולהשאיר הצדיקים שהקב"ה יעיד עליהם וע"ז אמר שלא יהי' צדוק הדין שהאומות לא יצדיקו הדין עליהם כי הם ידעו שהי' ביניהם הרבה רשעים ולא ידעו אם יכלה אם לאו. וחזר ואמר יבואו שמים וארץ ויעידו פי' כשהישראל בשלוותן ויושבין על ארצותן היו פירותיהן משונה מדרך הטבע כי שפעת השמים והמזלות היו גדולים מאוד כמו שמצינו שאשכול אחד הי' משקלו ק"ל אבנים משא"כ כשארץ ישראל ביד האומות נתמעטו לאין ערך ובוודאי כשיחזור ישראל בעת הגאולה ודאי שיהי' פירותיהם כבראשונה וממילא ניכר מזה צדקת ישראל וע"ז אמר שמים וארץ נוגעין בעדותן כלומר אין בזה צדוק הדין כי יאמרו האומות ששפע שמים וארץ תלוי בתורה והאומות אומרים תנה לנו מראש ונעשנה וא"כ אין בזה צדוק הדין לזה אמר יבואו מהן ויעידו. פי' לכך צריך דבר מפורסם שיראו צדקות הנשארים לעין כל כי יסבלו יסורין קשים ומרים ולא יסוגו אחור מאמונתם וכמו שאמר מה דודך מדוד וכו', ויעידו בעצמם כמו שהעיד נמרוד על אברהם ונבוכדנצר על חנניא מישאל ועזרי' ובזה יהי' צדוק הדין גדול וממילא יזכו ג"כ למתנות רבות כמו שאמרו שלשה מתנות טובות נתן הקב"ה לישראל וכולן ע"י יסורין. משא"כ במצרים לא היה צריך צדוק הדין כי לא נענשו המצרים רק בדבר אשר זדו עליהם. ומה שאמר יבא בלדד השוחי וכו' פי' כי הם יעידו על איוב כי איוב שהי' מחסידי אומות העולם וכשבאו עליו יסורין התריס כלפי מעלה וביקש להפוך קערה על פיה משא"כ ישראל נהרגין ונשלכין ונצלבין ונשרפין על קדושת שמו יתברך ועומדים באמונתם. ובזה יראו ההפרש שיש בין צדיקי ישראל לצדיקי אומות העולם ויהי' צדוק הדין גדול ועפ"ז נתבאר כי ענין עדות שמים וארץ הוא להצדיק הדין על הצדיקים והרשעים כי אל אמונה ואין עול ומשלם לאיש כפעלו וכאורח איש ימציאהו:
פסוק ה:שחת לו לא בניו מומם הלה' תגמלו זאת וגו'. פירש כי ידוע כשהבן רשע הוא מחלל כבוד אביו כמו שנאמר את אביה היא מחללת וזהו שאמר שחת לו לא בניו מומם כלומר בהשחתה מה תפעלו לו בניו מומם כלומר במה שאתה בניו אין זה חילול לכבודו יתברך ואין זה מומו ומה שאתם מיוחסים לבניו ואתם רשעים מום שלכם הוא שבני השי"ת יהיו רשעים ולא מומו ח"ו כי אין חילול כבוד לאב רק להאב המוליד אבל מי שקנה נער אחד מן השוק ומגדל אותו כבן ויהי' לו לבן אם הבן הזה מרחק עצמו ועושה מעשה רשע אין זה גנאי לקוניהם רק להבן הנקנה אשר גדלו ורוממו ונתרחק מאתו ונעשה רשע כן הדבר הזה בעונותיכם ולזה סיים הכתיב הלא הוא אביך קניך פי' שאין הקב"ה אב לישראל יותר מלשאר האומות רק כיון שקנה האבות שהיו צדיקים וקרא להם בניו וממילא דור שהוא פתלתול לא נקראו בניו א"כ אין בחטאיכם חילול להקב"ה ח"ו ואין המום תלוי בו רק מומם הוא:
פסוק ז:זכור ימות עולם בינו שנות דור ודור פי' כי כל אדם רואה השינויים שנעשו בעולם הן בפירות הן בשאר דברים כי הלא בפירות שנטלו המרגלים הי' משקל כל פרי כמה אבנים ועכשיו נתקטנו לאין מספר ושיעור כמו כן כל הדורות מתקלקלים עד אין תכלית וזהו שאמר זכור ימות עולם כלומר הטובה שעשה לכם הקב"ה מימות עולם בינו שנות דור ודור כלומר תבינו טעם השינויים (כי שנות הוא לשון שינוי כמו שפירש"י בתהלים בקרא שנות דור ודור לרע שנעשה בכל דור ודור הוא משום השינוי שנשתנו הדורות במעשה ומחמת שנשתנה, הדור לרע נשתנה מחמת זה הכל לרע:
פסוק ז:שאל אביך ויגדך זקניך ויאמרו לך לכאורה דברים כפולים ועוד כיון שאמר זה לדורי דורות וכי אביו והזקנים יזכרהו מה שהי' מימות עולם ועוד קשה שבאביו אמר לשון הגדה ובזקנים לשון אמירה. לכן נראה מחוקרי תורתינו הקדושה שיש ארבעה דברים שמביאין ראיה מהם והן המוחשת והמקובלות. והמפורסמות. והמושכלות. המוחשות היינו מה שידוע בחוש כמו שהאלכסון גדול מהצלע. והמפורסמות היינו הדבר שהוא מפורסם לרבים. והמקובלות היינו מה שקיבל מהאבות. והמושכלות היינו מה שמשיג השכל. ובזה יש לפרש כוונת, הכתוב (ישעי' מ') הלא תדעי הלא תשמעו הלא הוגד מראש לכם הלא הבינותם מוסדות הארץ. הכוונה בזה כי ה' אלהי ישראל נודע מכל הד' דברים הנ"ל וזהו שאמר הלא תדעו הוא מן המוחשות שכל אדם יכול לידע זה בחוש הנס שעושה לו הקב"ה בכל עת, הלא תשמעו הוא מן המפורסמות שנשמע מכל אדם הלא הוגד מראש הוא מן המקובלות. הלא הבינותם מוסדות הארץ זהו מן המושכלות כי הניסים שנעשו יש מהן מהמחושות. יש מהן שמקובל מאבותינו. יש מהן שמפורסמים בכל העולם כמו יציאת מצרים. ויש מהן מושכלות הייני מוסדות ארץ וייכולין להבין השגחתו ית"ש. וזהו שאמר אח"כ היושב על חוג הארץ כלומר מכל ד' דברים הנ"ל יש ללמוד שהקב"ה יושב על חוג הארץ כלומר שמשגיח עליהם, ואף שיושבים כחגבים עם כל זאת משגיח עליהם כל כך. עד שנוטה כדוק שמים לצורך העולם. וימתחם כאהל לשבת להגין עליהם וברא גלגלים ושכליים לצורך העולם. הנותן רוזנים לאין התחיל להביא ראיו' מן המוחשת כי על המקובלות והמפורסמות אין צריך להביא ראיי'. ולזה אמר מן המוחשות שהוא נותן רוזנים לאין בפתע פתאום מזה ניכר שאין זה מדרך הטבע והוא פעולות מהשגחת השי"ת ומזה ניכר שהוא משגיח שעושה רוזנים ושופטים כתוהו. ואל מי תדמיוני ואשוה ואפילו האדם אם עושה דבר יקר הערך מאד. העולה לאלפים ולרבבות היאמין אדם שיאמרו לו שעשאו להשליכו מעל פניו ולזורקו למים כי זה לא פעולות חכם רק מעשה כסילים. וכמ"ש הבורא ית"ש היאך אפשר להאמין על הקב"ה שיעשה מעשה שאינו פעולת חכם וזה אמר ואל מי תדמיוני ואשוה כלומר במחשבחכם כשתאמינו שישליך העולם מעל פניו והוא נסתר מהשגחתו ית"ש ולעשות פעולה רבה וחשובה כזו, כי שאו מרום עיניכם כלומר הרי אתם רואים בעיניכם השמים וכל צבאם משועבדים להעולם ובוודאי לא נתייסד עולם גדול וחשוב כזה עד שנשתעבדו לזה העולם השמים וכל צבאם בכדי למלאות תאוות עוה"ז רק בשביל קבלת התורה כמו שדרשו חז"ל על פסוק ארץ רעשה בע"ז דףג' ע"ש:
פסוק ז:והנה על המקובלות לכאורה קשה הא כל האומות מקובלים באמונה שלהם מאבותיהם. ולזה נראה בוודאי בעניני האמונה שנוגעים אל השכל יכול להיות שאבותיהם טעו בשכלם כי החכמים מועטים ויכולים אותם ששכלם עכור להשתרש באמונה רעה עד שמנחילים לבניהם אמונה כוזבות משא"כ בדבר המקובל על ידי מעשה שאירע בפנינו שראו בעיניהם ודאי אי אפשר לומר שכל האבות מהמון רב הזה המציאו דבר שקר לאמר לבניהם שראו בעיניהם אותות ומופתים מאחד עפה שראוי להחזיקו באלוה למען יהי' מוריש לבניו אמונה כוזבות ולא יתאוה להוריש לבניו אמונה אמיתית רק לפעמים האב טועה בשכל ועי"ז מוריש לבניו אמונה כוזבות אבל להמציא מעשה כוזבות שהחוש מכחיש ודאי לא חשיד אינש בזה ומכ"ש לחשוד המון רב שכולם ימציאו מדעתם כוזב אשר החוש מכחישו זה ודאי אי אפשר. לזאת המעשים אשר מספרים כל האומות להחזיק אמונותיהם והמעשה הוא מקובל מאבותיהם ודאי אמת ואין ספק בו כי אין ראיה גדולה מהמקובל אך ללמוד מאיזה מעשה האמונה זה צריך לחכמים גדולים מאיזה מעשה יש ללמוד דבר האמונה כי לפעמים יש לחשוב אף לדבר שהוא נראה במופת כי על המופתים י"ל שבלט וכישוף הוא כמ"ש הרמב"ם אם לא כי חכמים יגידו על זה איזה מופת כי זה מופת חותך אשר א"א להיות רק מאת אלהות וידוע כי הגדה מלשון המשכת הדיבור וסיפור המעשה כמ"ש האלשיך בפ' ויצא וסיפור המעשה הוא מהמקובלות וזהו שאמר שאל אביך ויגדך כלומר סיפור המעשה והנפלאות שעשה הקב"ה דבר זה יודיעוך מאביך כלומר מהמקובלות ידוע לך סיפור המעשים שהן אמת בבירור כי המקובלות הן אמת בודאי זקינך ויאמרו לך זקינך היינו החכמים עפ"י סיפורי המעשים ונפלאות שעשה הקב"ה עמנו ויאמרו לך החכמים שחלק ה' עמו ויעקב חבל נחלתו וראיי' לזה ימצאהו בארץ מדבר ובתוהו יליל ישימון כלומר במה שהספיק אותם במדבר ארבעים שנה אשר אין מקום זרע ונחשים כקורות ועקרבים כקשתות ולא בלה שלמותם ורגליהם לא בצקה וזה ודאי כל החכמים יעידון ויגידו כי זה א"א מבלתי מעשה ה' אלהים חיים וזה מורה כי ה' בדד ינחנו ואין עמו אל נכר:
פסוק יח:צור ילדך תשי ותשכח אל מחוללך. כלומר שמחמת עונותינו אין הקב"ה יכול לעשות עמנו נסים ונפלאות וזה גורם שכחת הקב"ה ולזה אמר וירא הי' וינאץ מכעס בניו ובנותיו כי האבות זוכרים עדיין מהנסים שספרו אבותם מה שנזדמן להם והבנים שנתרחקו יותר הן מכעיסין יותר וזהו וירא ה' וינאץ מכעס בניו ובנותיו שהיה הגרמתינו כי אם היינו זכאין הי' עושה לנו נסים ונפלאות אשר היה נחקק בלבנו ובלב כל ישראל אהבת ה' ויראתו כי בראיית נסים ונפלאות א"א להכחיש השגחת הבורא, ומה שאמר מכעס בניו ובנותיו שתיבת מכעס נראה כמיותר ונראה דהנה ר"י ראה לאחד שכעס תמה ואמר ונתן לכם לב רגז בבבל כתיב והטעם דבמקום השראת שכינה וקדושה הכל בנחת וברצון משא"כ כשנסתלק הקדושה וזהו שאמר וינאץ מכעס בניו וגו':
פסוק לו:כי יראה כי אזלת יד ואפס עצור ועזוב שמלת עצור ועזוב אין לו פירוש כלל ונראה לתרץ דצריך להיות עוצר בעז כי כשכל אחד מושל לעצמו והולך אחר שכלו הוא התחלת חרוב המדינה ובעיקבא דמשיחא התנבא שלא יהי' עוצר וגם לא והי' עוזב שלא יהי' שום אחד מההמון עזוב בעיניו וילך אחר דעת הגדולים אשר בארץ.: