א הַאֲזִ֥ינוּ הַשָּׁמַ֖יִם וַאֲדַבֵּ֑רָה וְתִשְׁמַ֥ע הָאָ֖רֶץ אִמְרֵי־פִֽי׃ ב יַעֲרֹ֤ף כַּמָּטָר֙ לִקְחִ֔י תִּזַּ֥ל כַּטַּ֖ל אִמְרָתִ֑י כִּשְׂעִירִ֣ם עֲלֵי־דֶ֔שֶׁא וְכִרְבִיבִ֖ים עֲלֵי־עֵֽשֶׂב׃ ג כִּ֛י שֵׁ֥ם יְהוָ֖ה אֶקְרָ֑א הָב֥וּ גֹ֖דֶל לֵאלֹהֵֽינוּ׃ ד הַצּוּר֙ תָּמִ֣ים פָּעֳל֔וֹ כִּ֥י כָל־דְּרָכָ֖יו מִשְׁפָּ֑ט אֵ֤ל אֱמוּנָה֙ וְאֵ֣ין עָ֔וֶל צַדִּ֥יק וְיָשָׁ֖ר הֽוּא׃ ה שִׁחֵ֥ת ל֛וֹ לֹ֖א בָּנָ֣יו מוּמָ֑ם דּ֥וֹר עִקֵּ֖שׁ וּפְתַלְתֹּֽל׃ ו הֲ־לַיְהוָה֙ תִּגְמְלוּ־זֹ֔את עַ֥ם נָבָ֖ל וְלֹ֣א חָכָ֑ם הֲלוֹא־הוּא֙ אָבִ֣יךָ קָּנֶ֔ךָ ה֥וּא עָֽשְׂךָ֖ וַֽיְכֹנְנֶֽךָ׃ ז זְכֹר֙ יְמ֣וֹת עוֹלָ֔ם בִּ֖ינוּ שְׁנ֣וֹת דּוֹר־וָד֑וֹר שְׁאַ֤ל אָבִ֙יךָ֙ וְיַגֵּ֔דְךָ זְקֵנֶ֖יךָ וְיֹ֥אמְרוּ לָֽךְ׃ ח בְּהַנְחֵ֤ל עֶלְיוֹן֙ גּוֹיִ֔ם בְּהַפְרִיד֖וֹ בְּנֵ֣י אָדָ֑ם יַצֵּב֙ גְּבֻלֹ֣ת עַמִּ֔ים לְמִסְפַּ֖ר בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃ ט כִּ֛י חֵ֥לֶק יְהֹוָ֖ה עַמּ֑וֹ יַעֲקֹ֖ב חֶ֥בֶל נַחֲלָתֽוֹ׃ י יִמְצָאֵ֙הוּ֙ בְּאֶ֣רֶץ מִדְבָּ֔ר וּבְתֹ֖הוּ יְלֵ֣ל יְשִׁמֹ֑ן יְסֹֽבְבֶ֙נְהוּ֙ יְב֣וֹנְנֵ֔הוּ יִצְּרֶ֖נְהוּ כְּאִישׁ֥וֹן עֵינֽוֹ׃ יא כְּנֶ֙שֶׁר֙ יָעִ֣יר קִנּ֔וֹ עַל־גּוֹזָלָ֖יו יְרַחֵ֑ף יִפְרֹ֤שׂ כְּנָפָיו֙ יִקָּחֵ֔הוּ יִשָּׂאֵ֖הוּ עַל־אֶבְרָתֽוֹ׃ יב יְהוָ֖ה בָּדָ֣ד יַנְחֶ֑נּוּ וְאֵ֥ין עִמּ֖וֹ אֵ֥ל נֵכָֽר׃ יג יַרְכִּבֵ֙הוּ֙ עַל־במותי (בָּ֣מֳתֵי) אָ֔רֶץ וַיֹּאכַ֖ל תְּנוּבֹ֣ת שָׂדָ֑י וַיֵּנִקֵ֤הֽוּ דְבַשׁ֙ מִסֶּ֔לַע וְשֶׁ֖מֶן מֵחַלְמִ֥ישׁ צֽוּר׃ יד חֶמְאַ֨ת בָּקָ֜ר וַחֲלֵ֣ב צֹ֗אן עִם־חֵ֨לֶב כָּרִ֜ים וְאֵילִ֤ים בְּנֵֽי־בָשָׁן֙ וְעַתּוּדִ֔ים עִם־חֵ֖לֶב כִּלְי֣וֹת חִטָּ֑ה וְדַם־עֵנָ֖ב תִּשְׁתֶּה־חָֽמֶר׃ טו וַיִּשְׁמַ֤ן יְשֻׁרוּן֙ וַיִּבְעָ֔ט שָׁמַ֖נְתָּ עָבִ֣יתָ כָּשִׂ֑יתָ וַיִּטֹּשׁ֙ אֱל֣וֹהַ עָשָׂ֔הוּ וַיְנַבֵּ֖ל צ֥וּר יְשֻׁעָתֽוֹ׃ טז יַקְנִאֻ֖הוּ בְּזָרִ֑ים בְּתוֹעֵבֹ֖ת יַכְעִיסֻֽהוּ׃ יז יִזְבְּח֗וּ לַשֵּׁדִים֙ לֹ֣א אֱלֹ֔הַ אֱלֹהִ֖ים לֹ֣א יְדָע֑וּם חֲדָשִׁים֙ מִקָּרֹ֣ב בָּ֔אוּ לֹ֥א שְׂעָר֖וּם אֲבֹתֵיכֶֽם׃ יח צ֥וּר יְלָדְךָ֖ תֶּ֑שִׁי וַתִּשְׁכַּ֖ח אֵ֥ל מְחֹלְלֶֽךָ׃ יט וַיַּ֥רְא יְהוָ֖ה וַיִּנְאָ֑ץ מִכַּ֥עַס בָּנָ֖יו וּבְנֹתָֽיו׃ כ וַיֹּ֗אמֶר אַסְתִּ֤ירָה פָנַי֙ מֵהֶ֔ם אֶרְאֶ֖ה מָ֣ה אַחֲרִיתָ֑ם כִּ֣י ד֤וֹר תַּהְפֻּכֹת֙ הֵ֔מָּה בָּנִ֖ים לֹא־אֵמֻ֥ן בָּֽם׃ כא הֵ֚ם קִנְא֣וּנִי בְלֹא־אֵ֔ל כִּעֲס֖וּנִי בְּהַבְלֵיהֶ֑ם וַאֲנִי֙ אַקְנִיאֵ֣ם בְּלֹא־עָ֔ם בְּג֥וֹי נָבָ֖ל אַכְעִיסֵֽם׃ כב כִּי־אֵשׁ֙ קָדְחָ֣ה בְאַפִּ֔י וַתִּיקַ֖ד עַד־שְׁא֣וֹל תַּחְתִּ֑ית וַתֹּ֤אכַל אֶ֙רֶץ֙ וִֽיבֻלָ֔הּ וַתְּלַהֵ֖ט מוֹסְדֵ֥י הָרִֽים׃ כג אַסְפֶּ֥ה עָלֵ֖ימוֹ רָע֑וֹת חִצַּ֖י אֲכַלֶּה־בָּֽם׃ כד מְזֵ֥י רָעָ֛ב וּלְחֻ֥מֵי רֶ֖שֶׁף וְקֶ֣טֶב מְרִירִ֑י וְשֶׁן־בְּהֵמוֹת֙ אֲשַׁלַּח־בָּ֔ם עִם־חֲמַ֖ת זֹחֲלֵ֥י עָפָֽר׃ כה מִחוּץ֙ תְּשַׁכֶּל־חֶ֔רֶב וּמֵחֲדָרִ֖ים אֵימָ֑ה גַּם־בָּחוּר֙ גַּם־בְּתוּלָ֔ה יוֹנֵ֖ק עִם־אִ֥ישׁ שֵׂיבָֽה׃ כו אָמַ֖רְתִּי אַפְאֵיהֶ֑ם אַשְׁבִּ֥יתָה מֵאֱנ֖וֹשׁ זִכְרָֽם׃ כז לוּלֵ֗י כַּ֤עַס אוֹיֵב֙ אָג֔וּר פֶּֽן־יְנַכְּר֖וּ צָרֵ֑ימוֹ פֶּן־יֹֽאמְרוּ֙ יָדֵ֣ינוּ רָ֔מָה וְלֹ֥א יְהוָ֖ה פָּעַ֥ל כָּל־זֹֽאת׃ כח כִּי־ג֛וֹי אֹבַ֥ד עֵצ֖וֹת הֵ֑מָּה וְאֵ֥ין בָּהֶ֖ם תְּבוּנָֽה׃ כט ל֥וּ חָכְמ֖וּ יַשְׂכִּ֣ילוּ זֹ֑את יָבִ֖ינוּ לְאַחֲרִיתָֽם׃ ל אֵיכָ֞ה יִרְדֹּ֤ף אֶחָד֙ אֶ֔לֶף וּשְׁנַ֖יִם יָנִ֣יסוּ רְבָבָ֑ה אִם־לֹא֙ כִּי־צוּרָ֣ם מְכָרָ֔ם וַֽיהוָ֖ה הִסְגִּירָֽם׃ לא כִּ֛י לֹ֥א כְצוּרֵ֖נוּ צוּרָ֑ם וְאֹיְבֵ֖ינוּ פְּלִילִֽים׃ לב כִּֽי־מִגֶּ֤פֶן סְדֹם֙ גַּפְנָ֔ם וּמִשַּׁדְמֹ֖ת עֲמֹרָ֑ה עֲנָבֵ֙מוֹ֙ עִנְּבֵי־ר֔וֹשׁ אַשְׁכְּלֹ֥ת מְרֹרֹ֖ת לָֽמוֹ׃ לג חֲמַ֥ת תַּנִּינִ֖ם יֵינָ֑ם וְרֹ֥אשׁ פְּתָנִ֖ים אַכְזָֽר׃ לד הֲלֹא־ה֖וּא כָּמֻ֣ס עִמָּדִ֑י חָתֻ֖ם בְּאוֹצְרֹתָֽי׃ לה לִ֤י נָקָם֙ וְשִׁלֵּ֔ם לְעֵ֖ת תָּמ֣וּט רַגְלָ֑ם כִּ֤י קָרוֹב֙ י֣וֹם אֵידָ֔ם וְחָ֖שׁ עֲתִדֹ֥ת לָֽמוֹ׃ לו כִּֽי־יָדִ֤ין יְהוָה֙ עַמּ֔וֹ וְעַל־עֲבָדָ֖יו יִתְנֶחָ֑ם כִּ֤י יִרְאֶה֙ כִּי־אָ֣זְלַת יָ֔ד וְאֶ֖פֶס עָצ֥וּר וְעָזֽוּב׃ לז וְאָמַ֖ר אֵ֣י אֱלֹהֵ֑ימוֹ צ֖וּר חָסָ֥יוּ בֽוֹ׃ לח אֲשֶׁ֨ר חֵ֤לֶב זְבָחֵ֙ימוֹ֙ יֹאכֵ֔לוּ יִשְׁתּ֖וּ יֵ֣ין נְסִיכָ֑ם יָק֙וּמוּ֙ וְיַעְזְרֻכֶ֔ם יְהִ֥י עֲלֵיכֶ֖ם סִתְרָֽה׃ לט רְא֣וּ ׀ עַתָּ֗ה כִּ֣י אֲנִ֤י אֲנִי֙ ה֔וּא וְאֵ֥ין אֱלֹהִ֖ים עִמָּדִ֑י אֲנִ֧י אָמִ֣ית וַאֲחַיֶּ֗ה מָחַ֙צְתִּי֙ וַאֲנִ֣י אֶרְפָּ֔א וְאֵ֥ין מִיָּדִ֖י מַצִּֽיל׃ מ כִּֽי־אֶשָּׂ֥א אֶל־שָׁמַ֖יִם יָדִ֑י וְאָמַ֕רְתִּי חַ֥י אָנֹכִ֖י לְעֹלָֽם׃ מא אִם־שַׁנּוֹתִי֙ בְּרַ֣ק חַרְבִּ֔י וְתֹאחֵ֥ז בְּמִשְׁפָּ֖ט יָדִ֑י אָשִׁ֤יב נָקָם֙ לְצָרָ֔י וְלִמְשַׂנְאַ֖י אֲשַׁלֵּֽם׃ מב אַשְׁכִּ֤יר חִצַּי֙ מִדָּ֔ם וְחַרְבִּ֖י תֹּאכַ֣ל בָּשָׂ֑ר מִדַּ֤ם חָלָל֙ וְשִׁבְיָ֔ה מֵרֹ֖אשׁ פַּרְע֥וֹת אוֹיֵֽב׃ מג הַרְנִ֤ינוּ גוֹיִם֙ עַמּ֔וֹ כִּ֥י דַם־עֲבָדָ֖יו יִקּ֑וֹם וְנָקָם֙ יָשִׁ֣יב לְצָרָ֔יו וְכִפֶּ֥ר אַדְמָת֖וֹ עַמּֽוֹ׃ מד וַיָּבֹ֣א מֹשֶׁ֗ה וַיְדַבֵּ֛ר אֶת־כָּל־דִּבְרֵ֥י הַשִּׁירָֽה־הַזֹּ֖את בְּאָזְנֵ֣י הָעָ֑ם ה֖וּא וְהוֹשֵׁ֥עַ בִּן־נֽוּן׃ מה וַיְכַ֣ל מֹשֶׁ֗ה לְדַבֵּ֛ר אֶת־כָּל־הַדְּבָרִ֥ים הָאֵ֖לֶּה אֶל־כָּל־יִשְׂרָאֵֽל׃ מו וַיֹּ֤אמֶר אֲלֵהֶם֙ שִׂ֣ימוּ לְבַבְכֶ֔ם לְכָל־הַדְּבָרִ֔ים אֲשֶׁ֧ר אָנֹכִ֛י מֵעִ֥יד בָּכֶ֖ם הַיּ֑וֹם אֲשֶׁ֤ר תְּצַוֻּם֙ אֶת־בְּנֵיכֶ֔ם לִשְׁמֹ֣ר לַעֲשׂ֔וֹת אֶת־כָּל־דִּבְרֵ֖י הַתּוֹרָ֥ה הַזֹּֽאת׃ מז כִּ֠י לֹֽא־דָבָ֨ר רֵ֥ק הוּא֙ מִכֶּ֔ם כִּי־ה֖וּא חַיֵּיכֶ֑ם וּבַדָּבָ֣ר הַזֶּ֗ה תַּאֲרִ֤יכוּ יָמִים֙ עַל־הָ֣אֲדָמָ֔ה אֲשֶׁ֨ר אַתֶּ֜ם עֹבְרִ֧ים אֶת־הַיַּרְדֵּ֛ן שָׁ֖מָּה לְרִשְׁתָּֽהּ׃ מח וַיְדַבֵּ֤ר יְהוָה֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה בְּעֶ֛צֶם הַיּ֥וֹם הַזֶּ֖ה לֵאמֹֽר׃ מט עֲלֵ֡ה אֶל־הַר֩ הָעֲבָרִ֨ים הַזֶּ֜ה הַר־נְב֗וֹ אֲשֶׁר֙ בְּאֶ֣רֶץ מוֹאָ֔ב אֲשֶׁ֖ר עַל־פְּנֵ֣י יְרֵח֑וֹ וּרְאֵה֙ אֶת־אֶ֣רֶץ כְּנַ֔עַן אֲשֶׁ֨ר אֲנִ֥י נֹתֵ֛ן לִבְנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל לַאֲחֻזָּֽה׃ נ וּמֻ֗ת בָּהָר֙ אֲשֶׁ֤ר אַתָּה֙ עֹלֶ֣ה שָׁ֔מָּה וְהֵאָסֵ֖ף אֶל־עַמֶּ֑יךָ כַּֽאֲשֶׁר־מֵ֞ת אַהֲרֹ֤ן אָחִ֙יךָ֙ בְּהֹ֣ר הָהָ֔ר וַיֵּאָ֖סֶף אֶל־עַמָּֽיו׃ נא עַל֩ אֲשֶׁ֨ר מְעַלְתֶּ֜ם בִּ֗י בְּתוֹךְ֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל בְּמֵֽי־מְרִיבַ֥ת קָדֵ֖שׁ מִדְבַּר־צִ֑ן עַ֣ל אֲשֶׁ֤ר לֹֽא־קִדַּשְׁתֶּם֙ אוֹתִ֔י בְּת֖וֹךְ בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃ נב כִּ֥י מִנֶּ֖גֶד תִּרְאֶ֣ה אֶת־הָאָ֑רֶץ וְשָׁ֙מָּה֙ לֹ֣א תָב֔וֹא אֶל־הָאָ֕רֶץ אֲשֶׁר־אֲנִ֥י נֹתֵ֖ן לִבְנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

חזקוני

חזקוני

פסוק א:
האזינו השמים לשון אוזן פירוש הטו אזניכם. ואדסליק מיניה קאי ואעידה בם את השמים ואת הארץ אמר לעדים שישמעו דבר העדות.
פסוק א:
האזינו השמים שהרי לפניכם נתתי לכם את התורה שנאמר כי מן השמים דברתי עמכם.
פסוק א:
ותשמע הארץ שעליה עמדו כשאמרו נעשה ונשמע.
פסוק א:
האזינו על שם שהם מרובים כמ״‎ש רבותינו ז״‎ל שהם שבעה אמר להם לשון רבים.
פסוק א:
ותשמע הארץ והארץ היא יחידה אמר בה לשון יחיד.
פסוק א:
האזינו השמים, ותשמע הארץ עליו נאמר שמעו שמים והאזיני ארץ כי ה׳‎ דבר. משה רבינו היה באותו פרק רחוק מן השמים ועומד בארץ לפיכך נתן האזנה לשמים שכן מנהג הוא שאומר לאותו העומד רחוק לשון האזנה שיטה אזנו לשמוע ע״‎י שהוא רחוק ונתן שמיעה לארץ שאין לומר לקרוב בלשון האזנה אלא בלשון שמיעה. אבל ישעיה שהיה מדבר בשמו של הקב״‎ה נתן שמיעה לשמים והאזנה לארץ. וי״‎מ למפרע האזנה שייכא במקום שהוא קרוב ושמיעה שהוא מקום רחוק משה שרגילותו היא בשמים אמר האזינו השמים, ותשמע הארץ שהיתה רחוקה ממנו בא ישעיה ואמר סמך לדבר שמעו שמים שהיה רחוק מהם והאזיני ארץ שהיה קרוב לה.
פסוק א:
השמים צבא השמים.
פסוק א:
והארץ צבא הארץ.
פסוק ב:
יערף כמטר לקחי דברים שאני אומר לכם אינם דברים בטלים אלא כשם שהמטר יורד ואין הנאתו וטיבו נכרין ונראין וסוף שמגדל פירות, אף כך לקחי ואמרתי. ד״‎א לשון תפלה הוא יהי רצון שלא ישובו דברי ריקם אלא יעשו פירות בלבות השומעים כמעשה המטר והטל בארץ להולידה ולהצמיחה. הזכיר כאן ד׳‎ רוחות העולם כשם שהעיד עליהם שמים וארץ כך העיד עליהם ארבע רוחות העולם שאם ישמרו התורה ינשבו להם רוחות טובות.
פסוק ב:
יערף כמטר זהו רוח מערבי שבא מעורפו של עולם ודרכו להביא מטר.
פסוק ב:
תזל כטל רוח צפוני שהיא נוחה כטל.
פסוק ב:
כשעירם רוח דרומית שמשתערת כשעירים.
פסוק ב:
וכרביבים רוח מזרחית שמרבה זרעים ומגדלת צמחים. והם מנשבות בכל יום רוח מזרחית בבוקר ורוח דרומית בחצי היום רוח מערבית בתחלת הלילה ורוח צפונית בחצי הלילה בימות החמה יפה ובימות הגשמים קשה רוח דרומית למפרע, מערבית לעולם קשה מזרחית לעולם יפה.
פסוק ג:
כי שם ה׳‎ אקרא לעיל קאי אתם שמים וארץ וד׳‎ רוחות העולם וכל אשר בכם צריכין אתם לידע ליתן גודל ושבח להקב״‎ה כשאזכיר שמו בקריאת התורה וכן הוא אומר הללוהו שמים וארץ, ואומר השמים מספרים כבוד אל וגו', שהרי בה אתם מתקיימים כדכתיב אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי, ובשם זה שאני קורא נבראתם כי יש בו ד׳‎ אותיות יו״‎ד ה״‎א וא״‎ו ה״‎א, והם עושים שש תיבות כנגד ד׳‎ רוחות והשמים וארץ שנבראו בו.
פסוק ג:
כי שם ה׳‎ אקרא מתורגם בתרגום ירושלמי אמר משה נביאה וי לכון רשיעיא דמדכרין שמיה דקודשא ארום לית אפשר לחד מן מלאכי מרומא למדכר שמא מפרשא עד זמן דאינון אמרין, קק״‎ק תלת זימני ומנהון יליף משה דלא הוה מדכר שמא מפרשא עד זמן דהוה מחנך פומיה בעשרים וחד מלין דאינון תמנין וחמש אתין, פי׳‎ מן האזינו עד הזכרת ה׳‎ יש כ״‎א תיבות מן פ״‎ה אותיות והכי איתא בספרי: אמר משה די לי שאהיה אחר שבעה מלאכים פי׳‎ הם מזכירין את השם אחר שלש תיבות קדוש קדוש קדוש ודי לי אחר ז׳‎ מהם כלומר להזכיר השם אחר ז׳‎ פעמים שלש תיבות שהם כ״‎א תיבות והם התיבות שמן האזינו עד הזכרת השם. לפיכך תקנו חכמים עשרים ואחת תיבות בקדושה שבכל יום קודם הזכרת השם וזהו סדרן: נקדש שמך בעולם כשם שמקדישים אותו בשמי מרום וכן כתוב על יד נביאך וקרא זה אל זה ואמר קדוש קדוש קדוש ה׳‎ וכו'. ובקדושת יוצר שבת שמונים וחמש אותיות וזהו פרטן נקדישך ונעריצך כסוד שיח שרפי קדש המקדישים שמך בקדש ככתוב על יד נביאך וקרא זה אל זה ואמר קק״‎ק, וכן במוסף אין לנו להזכיר את השם קודם פ״‎ה אותיות וזהו סדר הקריאה ופרט הכתיבה: כתר יתנו לך המוני מעלה עם עמך קבוצי מטה יחד קדושה לך ישלשו ככתוב על יד נביאך וקרא זה אל זה ואמר קק״‎ק.
פסוק ד:
הצור תמים פעלו אדלעיל קאי לשמים ולארץ וד׳‎ רוחות.
פסוק ד:
תמים פעלו פעולותיו בתמימות ושלמות שלא כמדת הקב״‎ה מדת בשר ודם מדת בשר ודם בונה בנין אין פעולתו תמימה ושלמה שהרי לא בנה העצים והאבנים והעפר אבל סודרן זה על זה אבל הקב״‎ה פעלו תמים ושלם שהוא בורא את הכל.
פסוק ד:
כי כל דרכיו משפט לפי שרוצה לספר איך לקח נקמה מישראל ואח״‎כ מעמים אחרים. בישראל הצדיק תחלה את הדין שכל עניניו במשפט ובצדק כמו שמפרש והולך.
פסוק ה:
שחת לו לא בניו מומם. שחת לו הקב״‎ה אותם שלא היו בניו. כענין שאמר הושע לא עמי אתם. ועונותיכם הטו אלה שנקראו לא בניו. ד״‎א אם שחת הוא ונפרע מבני אדם לא לו אין הדבר עליו כדכתיב כי לא ענה מלבו ויגה בני איש.
פסוק ה:
בניו מומם דוגמא כי משחתם בהם מום בם פי׳‎ מהם באה ההשחתה.
פסוק ו:
הלה׳‎ תגמלו זאת בתמיהה לעבוד יראה אחרת.
פסוק ו:
ולא חכם לא החכים כתרגומו ולא חכימו ומה שכולו קמץ היינו בשביל האתנחתא.
פסוק ו:
קנך לשון תקון ובריאה כמו הר זה קנתה ימינו.
פסוק ז:
זכר ימות עולם עכשיו מזכיר והולך החסדים שהקב״‎ה עשה עם ישראל.
פסוק ז:
בינו שנות דר ודר שהרי קודם שהיו ישראל בעולם היה הקב״‎ה מתקן להם מקום.
פסוק ח:
בהנחל עליון גוים שהנחיל לכל אומה ואומה את נחלתה.
פסוק ח:
בהפרידו בני אדם בדור הפלגה שהפרידן והלכו איש איש למקומו.
פסוק ח:
יצב גבלת עמים למספר בני ישראל בירר נחלה לי״‎ב שבטים שעדין לא נולדו ומסרה לי״‎ב בני כנען שהם עבדי בני שם כדכתיב ויהי כנען עבד למו, שלא יוכל לערער עליה כלום דמה שקנה עבד קנה רבו ושמרו אותה עד שבאו ישראל אדוניהם ונטלוה מידם וכן פי׳‎ למעלה בסוף פרשת קדושים. ובני כנען י״‎ב היו כדכתיב וכנען ילד את צידון בכורו ואת חת ואת היבוסי ואת האמורי ואת הגרגשי ואת החוי ואת הערקי ואת הסיני ואת הארודי ואת הצמרי ואת החמתי והם י״‎א ואחר נפוצו משפחות הכנעני שנחלקה אחת ממשפחותיו לשתים ויצא ממנו הפריזי שאינו מנוי כאן הרי י״‎ב למספר בני ישראל.
פסוק ט:
כי חלק ה׳‎ עמו מכל האומות לקחן לחלקו.
פסוק ט:
יעקב חבל נחלתו כפל מלה הוא וחבל לשון חלק כמו חבלים נפלו לי בנעימים ולשון חבל שייך גבי נחלה לפי שמודדים בו את הקרקע.
פסוק יב:
בדד ינחנו בספרי דורשו לשון מנוחה עתיד אני להושיב אתכם בנחת רוח בעולם.
פסוק יג:
ירכבהו על במותי ארץ עליו נאמר והרכבתיך על במותי ארץ וגו'.
פסוק יג:
ירכבהו על במותי ארץ שרי ארץ כמו ואתה על במותימו תדרוך. במותי יתר וא״‎ו והמ״‎ם בחטף קמץ.
פסוק יג:
וינקהו דבש מסלע הוא דבש התמרים הגדלים בדקלים שבסלעים ושבהרים. ד״‎א דבש מסלע הוא דבש דבורים שהדבורים מביאים בנקיקי הסלעים כדמתרגם רב יוסף כאשר תעשינה הדבורים כמה דנתזן דברייתא ושיטן ברום עלמא ומייתן דובשא מעשבא טוריא.
פסוק יג:
ושמן מחלמיש צור דרך זיתים להיות גדלים במקום אבנים וצורים.
פסוק יד:
עם חלב כליות חטה עם שמן חמדת חטים המובחרים כמו ותכל המלך דוד שהוא כמו ותכל נפש דוד כלתה נפשי לשון חמדה ותאוה. ד״‎א חטים גסות ככליות ועל ידי שיש להם ציירא וחריץ מדמה אותם לכליות.
פסוק טו:
עשהו לשון עושר כמו וישראל עושה חיל פי׳‎ נטש הוא הקב״‎ה המעשירו.
פסוק יז:
לשדים על שם ששודדים דעתו של אדם נקראו שדים.
פסוק יז:
לא ידעום בהקב״‎ה נאמר וידע אלקים כי ידעתי את מכאוביו אבל הם התועבות לא ידעום בצרתם ולא יעזבו להם ולמה לא ידעום שהם חדשים ומקרוב באו תמול פסלו יוצרו.
פסוק יז:
לא שערום אבתיכם לא פקדום אבותיכם ולא חששו בהם, לשון פוקד עון דמתרגמינן מסער.
פסוק יח:
צור ילדך הולידך כמו ילד את שלח ילד את עבר.
פסוק יח:
תשי היו״‎ד שבתשי כיו״‎ד מאל תמחי שהוא כמו אל תמח.
פסוק יח:
מחללך מוציאך ממצרים במחולות ושירים.
פסוק כ:
אסתירה פני מהם ומתוך כך אראה מה אחריתם מה יועיל להם העבודת כוכבים שבחרו.
פסוק כ:
כי דור תהפכת המה אתמול אמרו כל אשר דבר ה׳‎ נעשה ונשמע והיום אמרו לעגל אלה אלוהיך ישראל.
פסוק כא:
בלא עם אלו כשדים כדכתיב זה העם לא היה.
פסוק כב:
כי אש קדחה באפי הקנאה קדחה ובערה אש באפי. ד״‎א קדחה כמו נקדחה דוגמא כל אלה חברו שהוא כמו נתחברו.
פסוק כב:
ותאכל ארץ ויבלה כדי להרעיבם.
פסוק כב:
ותלהט מוסדי הרים מה שהסתיר תחת ההרים להניס מפני פחד האויבים דוגמא עשו להם בני ישראל את המנהרות אשר בהרים. ד״‎א ותלהט מוסדי הרים אפילו בשאול לא יוכלו להמלט מפני האש.
פסוק כג:
אספה לשון אסיפה כמו לספות עוד על חרון אף ה'.
פסוק כד:
מזי רעב שרופי רעב כמין למזי לאתונא.
פסוק כד:
ולחמי [רשף] אכולי עוף לשון לכו לחמו בלחמי ולשון ובני רשף יגביהו עוף. ד״‎א ולחמי חצים כמו שמה שבר רשפי קשת. ד״‎א ולחמי מאש האויבים כמו רשפיה רשפי אש.
פסוק כד:
ושן בהמת חיות רעות שכן מצינו חיה נקראת בהמה וקץ עליו העיט וכל בהמת הארץ עליו תחרף.
פסוק כד:
[אשלח הכא כתיב משקל כבד ודגש לפי שהוא שלוח של השחתה].
פסוק כו:
אמרתי אפאיהם אכלה גם הפיאה שלא להניח מהם פיאה.
פסוק כז:
ולא ה׳‎ פעל כל זאת לא באת זו להם מאתו כדי להוכיחם אלא על כי ידנו רמה.
פסוק כח:
כי גוי אבד עצות המה בספרי דורשו רבי יהודה עד ראו עתה כנגד ישראל ור׳‎ נחמיה דורשו כנגד האומות רבי יהודה דורשו כלפי ישראל ולעיל קאי וה״‎ק אמרתי אפאיהם לישראל כי גוי אבד עצות המה, אבדו עצה שנתנו להם היא התורה.
פסוק כט:
לו חכמו ישראל ישכילו זאת מה שהולך ומפרש.
פסוק כט:
יבינו לאחריתם יסתכלו ויתבוננו אל פורענותם שיש להם בגלותם היינו לאחריתם ומה היה להם להבין.
פסוק ל:
איכה ירדף וגו׳‎ היאך נשתנה הענין שהיום אחד מן האומות רודף אלף ממנו ושנים מהם יניסו רבבה ממנו ואמש אחד ממנו רודף אלף מן האומות ושניים ממנו יניסו מהם רבבה ומפני מה אירע להם כך אם לא כי צורם מכרם צורם של ישראל מכרם.
פסוק ל:
רבבה עשרת אלפים וראיה לדבר ולקחנו עשרה למאה ומאה לאלף ואלף לרבבה.
פסוק ל:
ושנים יניסו רבבה הרי אחד רודף חמשת אלפים ובמדה טובה כתיב ורדפו מכם חמשה מאה ומאה מכם רבבה ירדופו הרי אין אחד רודף לכל היותר רק מאה א״‎כ מצינו מדת פורעניות מרובה ממדה טובה אלא י״‎ל דבמדה טובה כתיב בה ונפלו אויבכם לפניכם לחרב ולכך אין צריך לרדוף לאחד רק מאה שהרי יפלו לפניו אבל במדת פורעניות לא כתיב נפילה ולא יהרוג הרודף רק ירדוף לכך אין מיחוש אם הוא רודף כל כך.
פסוק לא:
כי לא כצורנו צורם שהרי אין צורם חזק כצורנו ואעפ״‎כ אויבנו פלילים ודיינים עלינו אלא אין לתלות הדבר אלא על כי צורם מכרם ע״‎י עונותם.
פסוק לב:
כי מגפן סדם גפנם בתמיה וכי מגפנם של סדום הם וממטעם של עמורה שענבמו ענבי רוש וגו׳‎ כלומר כל מחשבותם לרעה והלא אינם אלא ממטע קדש שנאמר ואנכי נטעתיך שורק וגו'.
פסוק לד:
הלא הוא כמס עמדי יום תשלום פורענותם כמו שמפרש והולך.
פסוק לה:
לי נקם ושלם עלי לעשות נקמה ותשלומין מישראל.
פסוק לה:
וחש עתדת למו מצינו לשון זכר נופל על לשון נקבה כי יהיה נערה בתולה והיה העיר הקרובה אך בגורל יחלק את הארץ ועוד הרבה.
פסוק לו:
כי ידין לשון יסורים כמו כי בם ידין עמים ייסרם ביסורים.
פסוק לו:
ועל עבדיו יתנחם מ״‎מ עליהם יתנחם ע״‎י תשובה וכן מצינו ונחמתי על הרעה אשר דברתי עליהם.
פסוק לו:
כי יראה כי אזלת יד כחם של ישראל. כי אזלת יד דוגמא ושבת לנשיא ושכורת ולא מיין.
פסוק לז:
ואמר אי אלהימו לכשיהיו ישראל נגאלים ויהיו הם למעלה והאומות למטה ואמר ישראל אי אלהימו של עובדי כוכבים שאין יכולים להציל אומותיהם.
פסוק לח:
אשר חלב זבחימו הזבחים שהעובדי כוכבים זובחים לתקרובת עבודת כוכבים שלהם הם עצמם אוכלים ומתפרנסים מאותו תקרובת.
פסוק לח:
יקומו ויעזרכם כל כך יאמרו ישראל לעת הגאולה.
פסוק לט:
ראו עתה כי אני וגו׳‎ כך יאמר הקב״‎ה לאלה ששעבדו בישראל.
פסוק לט:
כי אני אני הוא אני הוא אשר לא אשתנה.
פסוק לט:
אני אמית ואחיה. עליו נאמר ובלע המות לנצח אמית לשעבר בישראל ועכשיו ואחיה מחצתי אותם לשעבר ואני ארפא להם מכאן ואילך.
פסוק מ:
כי אשא אל שמים ידי כמנהג בני אדם כדי להבין השומעים.
פסוק מא:
ותאחז ידי את החרב במשפט גבורת המלחמה.
פסוק מב:
אשכיר חצי מדם וכי היאך אפשר לחצים שישתכרו מדם אלא הריני משכיר לאחרים ממה שחצי עושים.
פסוק מב:
וחרבי תאכל בשר וכי אפשר לחרב שתאכל בשר אלא הריני מאכיל לאחרים ממה שחרבי הורג כענין שנאמר בן אדם אמור לצפור כל כנף ולכל חית השדה וגו׳‎ בשר גבורים תאכלו ודם נשיאי הארץ תשתו וגו׳‎ ואכלתם חלב לשבעה ושתיתם דם לשכרון הכי נדרש בספרי.
פסוק מב:
מדם חלל ושביה ממה שעשו בחללי עמי ובשבויי עמי.
פסוק מב:
מראש פרעות אויב סרסהו מפרעות ראש אויב.
פסוק מב:
ורבי נחמיה דורשו כלפי האומות והכי קאמר.
פסוק מב:
(כז) פן יאמרו האומות ידנו רמה וגו'.
פסוק מב:
(כח) כי גוי אבד עצות המה שבעה האומות אבדו ז׳‎ מצוות שנתתי להם.
פסוק מב:
(כט) לו חכמו אם היו האומות חכמים ישכילו זאת מה שמפרש והולך איכה ירדוף היום אחד ממנו אלף מישראל ולשעבר היה בהפך.
פסוק מב:
יבינו לאחריתם בפורעניות שעתיד לבא עליהם על ששעבדו בישראל כדכתיב וחש עתידות למו.
פסוק מב:
(ל) אם לא כי צורם מכרם ומפני מה אירע להם שאחד ממנו רודף אלף מהם אם לא כי צורם של ישראל מכרם בידינו כל כך היה להם לז׳‎ אומות להבין.
פסוק מב:
(לא) כי לא כצורנו צורם שהרי אין צורם חלש כצורנו ובשביל כך היו אויבנו ישראל פלילים לשעבר והיו דנים אותנו ומושלים בנו.
פסוק מב:
(לב) כי מגפן סדם גפנם ומפני מה מכרם צורם אלא ודאי מפני שמגפן סדם גפנם וממטעה של עמרה הם שענבמו ענבי רוש וגו׳‎ כדכתיב וחטאתם כסדום הגידו כלומר אין בהם טוב אלא כולם רעים ואין הקב״‎ה תובע עלבונם.
פסוק מב:
(לד) הלא הוא כמס עמדי מה שאמרו על עמי כי מגפן סדום גפנם שהרי אינו כן אלא עליהם נאמר ואנכי נטעתיך שורק וגו'.
פסוק מב:
(לה) לי נקם ושלם לעשות מן ז׳‎ האומות לעת תמוט רגלם של ז׳‎ האומות כי קרוב יום אידם של ז׳‎ אומות וחש עתדת למו לז׳‎ אומות.
פסוק מב:
(לו) כי יראה וגו' ולמה ינקום אותם כי יראה האויב כי אזלת ידם של ישראל.
פסוק מב:
(לז) ואמר ויאמר האויב אי אלהימו של ישראל.
פסוק מב:
(לח) יקומו ויעזרכם כי כל כך יאמר האויב ולפיכך ידין עמו.
פסוק מב:
(לט) ראו עתה וגו׳‎ כמו שפירשתי למעלה.
פסוק מב:
ואין מידי מציל כנגד שאמר האויב יקומו ויעזרכם.
פסוק מג:
הרנינו גוים עמו לשון יללה כמו קומי רוני בלילה הלילו אותם גויים ששעבדו לישראל למה כי דם עבדיו יקום. ד״‎א הרנינו לשון שבח הרנינו גוים לפני הקב״‎ה ומי הם הגויים ישראל עמו שהרי דם עבדיו יקום. ד״‎א כל הגויים הרנינו והללו עמו של הקב״‎ה שהרי הוא נפרע מצריהם היינו כי דם עבדיו יקום.
פסוק מג:
וכפר לשון פיוס כמו אכפרה פניו.
פסוק מג:
אדמתו עמו יש תבות חסרות וי״‎ו בתחלתן כמו וחללה זונה שמש ירח עמד זבולה. אף כאן אדמתו עמו כמו אדמתו ועמו כלומר ירצה ויפייס אדמתו ועמו בהנקמו מאויביהם.
פסוק מד:
ויבא משה וידבר וגו׳‎ הוא שנאמר למעלה וידבר משה באזני כל קהל ישראל וגו'.
פסוק מד:
הוא והושע בן נון שהרי לשניהם צוה הקב״‎ה כדכתיב קח את יהושע וכתיב ועתה כתבו לכם את השירה הזאת ולמדה את בני ישראל. והושע בן נון בתחלה כשנכנס להיות משרתו של משה קראו משה יהושע שכן דרך מלכים לשנות שם למשרתיהם כגון יוסף, דניאל חנניה מישאל ועזריה. ועכשיו כשנעשה מלך חזר לשמו הראשון ומכל מקום בכל המקרא קורהו יהושע לפי שהורגל בו כבר.
פסוק מז:
כי לא דבר רק הוא מכם ולא תעשוהו בחנם שאם אין אתה לומד תורה אין אתה יודע באיזו עבירה אתה חייב ותעשה אותה ותמות וכן במצוות אם אין אתה למד לא תהא יודע באיזו מצוה שתהא זוכה ולא תעשנה.
פסוק מח:
בעצם היום הזה שאמר להם השירה.
פסוק מט:
אשר על פני ירחו אלא שהירדן בנתים. שלימא סדרא דפרשת האזינו