"הרנינו גוים עמו"
שירת האזינו חותמת בפסוק "הרנינו גוים עמו כי דם עבדיו יקום ונקם ישיב לצריו וכפר אדמתו עמו" (דברים לב, מג). כידוע, הכל הולך אחר החיתום, על כן יש לברר, מה חשיבותה של שירת הגויים שבה נסתיימה השירה.
שלדברי האומות ישנה חשיבות מרובה, למדנו מתפילת משה "פן יאמרו... מבלי יכלת ה' להביאם אל הארץ" (דברים ט, כח), ומתפילת יהושע "וישמעו הכנעני... ומה תעשה לשמך הגדול" (יהושע ז, ט). ואף הקב"ה הסכים עם טענה זו, ואמר בפרשתנו "אמרתי אפאיהם אשביתה מאנוש זכרם, לולי כעס אויב אגור... פן יאמרו ידינו רמה ולא ה' פעל כל זאת" (דברים לב, כו-כז). ברם מדוע יש לחשוש ממה שיאמרו הגוים? ומדוע אין לישראל זכות עצמית להינצל מן הכליה, והם ניצולים רק משום החשש מה יאמרו הגוים?
הרמב"ן מלמדנו (דברים לב, כו) שזו מעלתם של ישראל, שמבלעדיהם אין מקום לכבודו של הקב"ה בעולם. "והטעם בטענה זו, איננו כרוצה להראות כחו בין שונאיו, כי כל הגוים כאין נגדו, מאפס ותוהו נחשבו לו"; אלא מגמת הבריאה היא שייגלה שמו של הקב"ה בעולם, וידעו כולם שיש תכלית מוסרית לבריאה. בינתיים עם ישראל הוא היחיד היודע זאת,
והנה אם ישוב ויאבד זכרם, ישכחו העמים את אותותיו ואת מעשיו, ולא יסופר עוד בהם וכו', והנה תהיה כוונת הבריאה באדם בטלה לגמרי, שלא ישאר בהם יודע את בוראו, רק מכעיס לפניו. ועל כן ראוי מדין הרצון שהיה בבריאת העולם, שיהיה רצון מלפניו להקים לו לעם כל הימים, כי הם הקרובים אליו והיודעים אותו מכל העמים וכו'. וכבר רמזתי בבריאת האדם סוד נשגב ונעלם, צריך ממנו שנהיה לו לעם, והוא יהיה לנו לאלוקים, כענין שנאמר (ישעיהו מג, ז) "כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו" (רמב"ן, דברים לב, כו).
וסוד זה רמז לו הרמב"ן בפרשת תצוה, בפירושו לפסוק "אשר הוצאתי אתם מארץ מצרים לשכני בתוכם", וז"ל:
ואם כן יש בענין סוד גדול, כי כפי פשט הדבר, השכינה בישראל צורך הדיוט ולא צורך גבוה, אבל הוא כענין שאמר הכתוב "ישראל אשר בך אתפאר" (ישעיהו מט, ג), ואמר יהושע "ומה תעשה לשמך הגדול וכו'" (רמב"ן, שמות כט, מו).
ופירשו תלמידיו המקובלים של הרמב"ן: "כי לפי הפשט היה נראה כי השכינה בישראל צורך הדיוט היא (היינו, לצורכם וטובתם של ישראל), אבל על דרך הסוד אינו כן, אלא צורך גבוה (לצורכו של הקב"ה)... כלומר, אם יכריתו האויבים את שמנו, שלך גדולה משלנו", היינו, הצרה שלך גדולה מהצרה שלנו. שאם אין אנו כאן, אין אני כאן (לשון נקיה על הקב"ה). תלה הקב"ה את כבודו בעולם במציאותם של ישראל, שכן הם היחידים היודעים אותו, ולהם בלבד היכולת לגלותו בעולם.
והוא שאמר הנביא "ואתם עדי נאום ה' ואני א-ל" (ישעיהו מג, יב), ופירשו חז"ל: "כשאתם עדי אני אל, וכשאין אתם עדי, כביכול, איני אל". ובלשונו של הרב קוק זצ"ל, "כנסת ישראל מלבשת את האלוקות המתגלה שבעולם הכללי" (אורות, עמ' קלט). כשם שאדם איננו מתגלה ברבים אלא ע"י מלבוש, כך הקב"ה איננו מתגלה בעולם רק ע"י ישראל, הם הם מלבושיו של הקב"ה. ולכן התפלל משה "פן יאמרו", ויהושע - "מה תעשה לשמך הגדול", שבלעדי עם ישראל אין יכולת לשם השם להתגלות.
וכתב הבית הלוי על הפסוק "אנכי ארד עמך מצרימה ואנכי אעלך גם עלה" (בראשית מו, ד), ש"כאן באה לו ההבטחה הגדולה שבכל ההבטחות, שיהיה נקרא שמו על ישראל. והכוונה בזה, דלעולם לא יפרסם שם כבודו בעולם... רק באמצעות צורך ישועתן של ישראל... ובכל זמן שיהיו ישראל בשפלות חלילה, ממילא יהיה גם כבודו בהסתר ובהעלם". ועל כן כשיכולים אומות העולם להצביע על ישראל, ללגלג עליהם ולשאול "איה אלקיך" (תהילים מב, יא), זהו חילול השם נורא, ולכן התפללו כולם "למה יאמרו הגוים" (תהילים עט, י). וזוהי תכלית מגמתם של ישראל, שיהיה שם שמים שגור בפיהם של כל האומות, עד שתבוא התכלית לעתיד לבוא "ואמרו (כל הגוים) לכו ונעלה אל הר ה' וכו' כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלם" (מיכה ד, ב), והכול יודו בעליונותם של ישראל ויכירו בטעותם ההיסטורית.
וזו עיקר התפילה שאנו מתפללים בימים הנוראים: "תן פחדך על כל מעשיך וכו' וישתחוו לפניך כל הברואים, ובכן תן כבוד לעמך". שדרך פחדך על העמים יהיה כבוד לישראל, וכולם יכירו בקב"ה "ויאמר כל אשר נשמה באפו - ה' אלקי ישראל מלך". וכן אנו מבקשים בתפילת הרגלים "גלה כבוד מלכותך עלינו - והופע והנשא עלינו לעיני כל חי".
התהליך של הכרה בה' יתרחש בעז"ה, כשהאומות יכירו בו לא מתוך פחד, אלא מתוך הכרה שכלית ויראת שמים - אז ירננו כל עמֵי הגוים.