פסוק ד:הצור. נותן הקדמה לכל דברי השירה הזאת כי משפטי ה' אמת. כללות השירה יבאר, עת יחטא האדם ואשם, ויעזוב את ה', הנה לגדולת חטאתם, מצד עזבם צור מושיעם, בוראם יוצרם, ובחרם אלילים אלמים אין בם מועיל, ראוים לכליה גמורה, לבד מיראתו שיתלו האומות הדבר במקרה ובכחם, ובחולשת ישראל, ע"כ לא הענישם בכליה רק הסתר פנים, ומצאוהו ממילא רעות רבות וצרות:
פסוק ה:שחת. עת ישחת לו לעצמו עד שיהיה מומם וחסרונם מה שהם לא בניו של השם רק:
פסוק ו:[ו] אשאלכם וכי ראוי הוא כי:
פסוק ו:לה' תגמלו זאת הלא בזה אתם עם נבל רע ופושע. גם ולא חכם בתבונה. כי הבלתי מכיר טובה העברה הוא נבל והבלתי שומר לעבוד למי שהוא עוד מטיב עמו עתה הוא לא חכם, וע"ז מפרש, נבל, כי הלוא הוא אביך קנך ואתם כפויי טובה מן העבר, לא חכם, הלא הוא עשך ויכננך. במה שמטיב עמך בכל עת ובכל רגע ולא תתכונן בלעדו:
פסוק ז:[ז] זכר ימות עולם. הטובות שעברו לך ממנו בהתחלת מציאותך להיות לגוי:
פסוק ז:בינו שנות דור ודור. מה שמתמיד עוד בהשתלשלות הדורות (זה נגד הוא עשך ויכוננך):
פסוק ז:שאל אביך ויגדך מצד הקבלה והספור, זקניך שראו כ"ז בעיניהם ויאמרו לך:
פסוק ח:[ח] כי בהנחל עליון גוים . אז מן האומות לא השגיח רק על כללותם להציב גבולות אבל על ישראל הוא משגיח על כל איש פרטי יצב רק גבולות של עמים לבד לא פרטי אישיהם. אבל (יצב) למספר בני ישראל סופר כל איש פרטי עד"ש ולציון יאמר איש ואיש יולד בה עי' בס' ארצות השלום דרוש ד':
פסוק ט:[ט] והטעם לזה כי חלק ה' עמו ומשגיח על פרטותם לא האומות שחלקם תחת המערכות: באוהבים אחרים היש נאצה גדולה מזאת? עז"א ימצאהו בארץ מדבר. ולא במעמד הטוב רק ובתהו ילל ישמן יסובבנהו יבוננהו בלמדו דעת:
פסוק יא:[יא] והוליכו לישוב כנשר. שברחמיו בל יתבהלו גוזליו שעוף אחר בא לקנם יעיר קנו. תחלה ואח"כ ירחף באברתו ואח"כ יקחם על הנוצה וישאם על האבר. עי' ש"נ:
פסוק יב:[יב] גם לא רצה למסור הנהגתם לטוב כח מלאך ומערכה, רק ה' בדד הוא לבדו ינחנו ואין עמו אל נכר להתעסק בהנהגתם, כמו בשאר העמים שנוהג אותם ע"י כחות אחרים:
פסוק יג:[יג] ואיה המקום אשר הניחם הנשר הנושא אותם? על במתי ארץ. ונתן להם שם כל טוב. ויאכל וגו':
פסוק טו:[טו] עם כל הטובות האלה וישמן ישרון ויבעט. דרך השוכח טובה בעת טוב לו, תחלה מכיר טובה ובועט במזיד, ואח"כ שוכח העבר לגמרי: ועז"א תחלה ויבעט בזדון, ואח"כ שמנת עד כי עבית בעב הענן והחשך, כשית ושכחת לגמרי אל מוציאך ממצרים.ויטוש נגד שני הדברים (פסוק ו) נגד העבר שכח אלוה עשהו שבראו, ונגד הטובות שעודו מקבל עתה. וינבל צור ישעתו שמושיע גם עתה:
פסוק טז:[טז] יקנאהו כי כעס ה' עליהם בעובדים זרים בשתים א) על עזיבתם אלוף נעוריהם לעבוד זרים. ב) על המעשים המכוערים בעצמם. עז"א בתועבת יכעיסהו:
פסוק יז:[יז] יזבחו. יאמר הנה בזבחם לשדים. ג' רעות עשו. א) כי אינם אלהות. ב) גם אם הוא אלהים כמוני, הלא אין האלהות האלה מכירים אותם שיבחרו אותם להם לעם, כמו שבחרתי אנכי. ג) גם אם יאהבו אותם עתה הלא הם חדשים, ולמה יעזבו אלהי אבותם. על הא' אמר הלא לא אלוה המה? על הב' אלהים לא ידעום לישראל, על הג' הלא אחר שהם חדשים מקרוב באו ולא שערום אבותיכם. א"כ אשאלך. מדוע?
פסוק יח:[יח] צור ילדך בנעורותיך תשי כו':
פסוק יט:[יט] וירא ה' וינאץ. כי ראוי לכעוס על כעס בניו ובנותיו, הם ישראל שהיו בניו והכעיסוהו יגדל הכעס יותר משאם היה עושה זה איש זר אשר לא מזרעו הוא:
פסוק כ:[כ] ויאמר. אמר כי לא רצה להענישם בפועל באף ובחמה נתכת שאז היו כלים. והיו הגוים מכחישים גבורותיו רק אסתירה פני מהם ואעזבם אל המקרים. ואראה מה אחריתם. כי ידעתי שיכלו מעצמם, גם מצד המקרה יען דור תהפכת המה ואין להם קיום בעצמותם, עז"א בנים לא אמון וקיום בם בעצמם.הם נגד ב' הרעות שהזכיר (פסוק טז). על הא' אמר:
פסוק כא:[כא] הם קנאוני בלא אל. שבחרו זרים. על הב' אמר כעסוני בהבליהם ותועבותיהם. נגד הא' ואני אקניאם בלא עם שאבחר עם אחר, נגד הב' בגוי נבל אכעיסם. שיכעסו ממעשים המכוערים שיעשו הנבלים עמהם:
פסוק כב:[כב] כי אש. מבאר הטעם מה שלא יענישם בפועל כפיו רק בהסתרת פנים לבד. (האי כי הוא מלשון אם כמו כי תראה חמור שונאך) כי אם אש אשר קדחה באפי עליהם תיקד עד שאול תחתית. ואורידנו למטה לעונשם עד שתאכל ארץ ויבלה וכו':
פסוק כג:[כג] הנה אז אספה עלימו רעות עד שחצי אכלה בם בפעם אחד:
פסוק כד:[כד] נגד טבעית רצונית בחירית. נגד טבעית:
פסוק כד:מזי רעב ולחמי רשף וקטב מרירי. נגד רצונית ושן בהמת וכו':
פסוק כה:[כה] נגד בחיריית:
פסוק כה:מחוץ תשכל חרב ומחדרים (תשכל) אימה. גם בחור גם בתולה וכו': כו (כו) ובאופן זה אמרתי אפאיהם. עד שישכחו בדורות הבאים מלב אנוש:
פסוק כז:[כז] לולי. אך אם אענשם באופן זה:
פסוק כז:כעס אויב אגור. שאם אשכך כעסי על ישראל יהיה לי כעס אחר של האויב:
פסוק כז:פן ינכרו צרימו שינכרו את הכח הזה מבעליו ליחסו להם לעצמם ויתלו הדבר או בכחם הגדול שעז"א פן יאמרו ידנו רמה ולא ה' וגו':
פסוק כח:[כח] או בחלישת כח ישראל וחסרון עצתם ותבונתם. שיאמרו כי ישראל גוי אבד עצות המה:
פסוק כט:[כט] ובאמת לו חכמו האומות ישכילו זאת שאינו במקרה. יבינו לאחריתם של ישראל (מ"ש אראה מה אחריתם) שאינו במקרה:
פסוק ל:[ל] והיה להם לאמר:
פסוק ל:איכה אפשר שירדוף אחד אלף מישראל:
פסוק ל:אם לא כי צורם מכרם וגם הסגירם (יל"פ ותחלה ושנים מישראל יניסו רבבה מן האומות):
פסוק לא:[לא] כי לא כן היה ראוי שיאמרו האומות:
פסוק לא:כי צורם של ישראל הוא לא כצורנו של האומות שישתוק על חטא רק מעניש לחוטא בו:
פסוק לא:ואיבינו הם ישראל. פלילים וחוטאים (לשון והוא עון פלילי):
פסוק לב:[לב] כי מגפן. כ"ז היו אומרים האומות גפן ישראל הוא מגפן של סדום והפירות שנשא הם הם לישראל אשכלות מרורות והיין הוא חמת תנינים. ע"כ מה שראוי לאמר לאומות אם חכמו ישכילו זאת:
פסוק לד:אבל אחר שהאומות לא יאמרו כן רק יאמרו ידנו רמה לכן לא יכלתי להעיר חמתי, רק הלא הוא מוסב על אש קדחה באפי, הכעס שלי כמוס עמדי חתום. ולא אורידנו עד שאול תחתית:
פסוק לה:[לד] ומ"מ אף שלא אענישנו בפועל:
פסוק לה:לי נקם ותשלומין להם ע"י הסתרת פנים לבד:
פסוק לה:לעת תמוט רגלם. מעצמם כשאין משגיח עליהם כי קרוב יום אידם:
פסוק לו:[לו] כי ידין ה' עמו. לעשות בהם משפט:
פסוק לו:ועל עבדיו שחטאו בו. יתנחם (לשון הוי אנחם מצרי) ע"י שיראה כי אזלת יד. חזקתם מעצמו:
פסוק לו:ואפס עצור ועזוב. העצורים בגלות והעזובים מהשגחה יהיו אפס מעצמם:
פסוק לז:[לז] ואמר. אז יאמר ישראל איה האלילים שעבדו וחסו בהם:
פסוק לח:[לח] אחר שהאלילים האלה חלב זבחימו של ישראל יאכלו לפי דעתם, א"כ יקומו ויעזרוכם:
פסוק לט:[לט] ראו עתה והכירו כי רק אני אני הוא . הגם שהיה העונש בהסתרת פנים, אני הוא העושה
פסוק מ:[מ] מבאר אף שלא אענישם בפועל רק ע"י סילוק השגחה מ"מ ג"כ:
פסוק מ:כי אשא אל שמים ידי. שאסלק יד העונש מן הארץ בל אכם בידי בעצמי, רק אסתיר פנים לבד:
פסוק מ:ואמרתי הלא חי אנכי לעולם ואיני צריך למהר להעניש תכף. כי יש חזון למועד:
פסוק מא:[מא] תדעו כי גם אם שנותי ואכפיל ברק חרבי לבל תבריק ובל תהיה חדודה ושנונה:
פסוק מא:ותאחז במשפט ידי. לאחוז את המשפט בל ירד למטה ובל אעניש בידים, מ"מ אשיב נקם לצרי וכו' וכו':
פסוק מג:[מג] סיים מ"מ אחר שלא העניש בידים. והגוים נהגו בהם מנהג, הנה גם את הגוי אשר יעבודו דן אנכי:
פסוק מג:הרנינו גוים עמו כי דם עבדיו יקום. ולא יתנהג עמהם שיענישם בהסתרת פנים כישראל רק ונקם ישיב בעצמו לצריו. ובזה וכפר בין אדמתו מה שעשו האומות לאדמת הקדש ובין עמו מה שעשו לעמו: