האזינו. השמים. לפי הפשט המה כלל המשפיעים:
ואדברה. בדבור עז. כנגיד ומצוה:
ותשמע הארץ. המושפעים שגם המה פועלים הרבה בקבלת השפעה כלשון הנביא הושע ב׳ אענה את השמים והמה יענו את הארץ והארץ תענה את הדגן וגו׳. בכ״ז בפקודה קלה. ובלשון רכה תשמע. והיינו אמרי פי. ולא אמר אמרי שמשמעו אחר דבור. מלשון אימרא ומחבר ענינים אבל כאן משמעו דבר ה׳ בלשון רכה. וזהו ההתראה שמתרה בהם. ומפרש
יערוף כמטר לקחי. השמים משפיעים מטר לכן כל השפעות משולים ונדמים למטר. והזהיר שלא ישפיעו כי אם לקחי. רצונו ע״פ התורה והמצות. ולקחי הוא עומק ההלכות ועיון תורה שבא ביגיעה ועמל ומש״ה נקרא מקח כדאיתא במ״ר פ׳ יתרו עלית למרום שבית שבי לקחת מתנות אי בשבי יכול בחנם ת״ל לקחת אי במקח יכול בכסף ת״ל מתנות. פי׳ מקח נעשה או בכסף או במחיר יגיעה. וע״ז פי׳ דלא בכסף אלא במחיר יגיעה ומש״ה נקראת לקחי. והמשיל ההשפעות הגדולות כמטר ועליהם גזר שלא ישפיעו כי אם לקחי. יגיעת התורה ובזכותה יבאו כל השפעות:
תזל כטל. השפעות הקטנות המכונות ומשולות כטל. יבאו ע״י אמרתי זכות דברים קלים בתורה המובנים גם להמון ושלא ביגיעה:
כשעירם. מטר היורד בחזקה כשעירים העפים במהירות:
עלי דשא. המה גידולי ארץ הנזרעים וצריכים למטר חזק שיהי׳ גדל ומוציא כחות כל דשא לפי מה שהוא. כך תשפיע יגיעת לקחי לכל תבואה ופרי כשרונותיו:
וכרביבים. הטל הבא בזכות אמרתי יהי׳ כרביבים שהוא גשם דק:
עלי עשב. הוא הגדל בלי מזרע כמש״כ לעיל כ״ט כ״ב ואינו צריך כי אם גשם דק. ועי׳ להלן ל״ג כ״ח עה״פ אף שמיו יערפו טל:
כי שם ה׳ אקרא. שהוא מהוה הכל:
הבו גודל לאלהינו. המשגיח בפרטות עלינו ישראל כמש״כ בביאור פסוק שמע ישראל ה׳ אלהינו. דמשמעו דה׳ שהוא המהוה הכל הוא משגיח עלינו בהנהגת הליכות עולם הטבע שלנו. ע״כ אמר דעליכם השמים והארץ להיות נחתים מפני כבודו ית׳ לבטל רצונם ותשוקתם להשפיע כפי טבע היצירה אשר יותר משהעגל רוצה לינק הפרה רוצה להניק. וכן כל המשפיעים יש להם תשוקה להשפיע. אבל הבו גודל לאלהינו מבלי להשפיע כי אם עפ״י השגחתו ית׳ לפי מעשי בני אדם עפ״י התורה זהו פשוטו של מקרא של שמים וארץ. אבל בגמ׳ תענית ד״ז פירש יערוף כמטר לקחי לענין למוד התורה וע״ש. ובברכות דכ״ב וכן בירו׳ שם פ׳ ז׳ למדו מדכתיב כי שם ה׳ אקרא שחייבין לברך ברה״ת לפניה. וא״כ אינו מתפרש כ״ז הדבור לשמים וארץ המשפיעים ומושפעים ברכות הטבע אלא הבינו עוד משמעות בשמים וארץ. והיינו ת״ח וזקני הדור מכונים בשם שמים המשפיעים כח רוחני בישראל וההמון המקבלים מכונים בשם ארץ. וכבר הראנו לדעת בס׳ ויקרא כ״ו י״ז עה״פ ושברתי את גאון עוזכם ונתתי את שמיכם כברזל וגו׳ שגם שם הבינו חז״ל משמעות שמים וארץ ת״ח והמון. וא״כ יהיה ביאור הענין שהזהיר את השמים והמה ת״ח שישמעו. וכמו שביארנו בפ׳ וילך שצוה משה להקהיל ביחוד לזקני ישראל ות״ח שבדור:
ואדברה. המה הלכות קבועות:
ותשמע הארץ אמרי פי. כאשר ישמעו ת״ח עומק הלכות ויהיו יגעים להאזין ולהקשיב אזי ימצאו המה דברים להשמיע להמון העם אמרי פי היינו דברים כבושים ונוחים אשר יהיו דבריהם בנחת נשמעים:
יערוף כמטר לקחי. למוד הלכות המכונה בשם לקחי. יערוף כמטר. כי בשעה שהאדם הולך והמטר סוחף הרי כופף ראשו כדי שיהי׳ המטר טורד על העורף ולא על הפנים. כך העמל בהלכות נדרש שיהא ראשו כפוף כשור לעול וכחמור למשא. ואח״כ תזל כטל אמרתי יהא זוכה להזיל דברים כבושים מתקבלים על לב הבריות כטל:
כשעירים עלי דשא. חוזר ללימוד לקחי שיהא כמטר היורד בחזקה על דשא הגדולים ובשעת שטיפת הגשם המה נכרעים אל האדמה ונראים כמתקלקלים ומ״מ היא עיקר גידולם. כך התורה בעמלה מתשת כח האדם אבל זהו עיקר גידולו ואין התורה מתקיימת אלא בזה האופן. ומש״ה נקראת מלחמתה של תורה דכהולכי מלחמה. ע״מ כן נכנסים שיהיה כמה מהם נזוקים והרבה נחלשים מרוב זהירות ועבודה כך הוגי תורה כמה מהם נחלים ונתשים אבל היוצא בשלום מן המלחמה מוצא שכרו משלם:
וכרביבים עלי עשב. הטל מלחלח בנחת את עשב הדק ומרבהו. כך אמרי פי היינו דברי תוכחה הנאמרים בהמון מתקבלים בנחת ומרכך לבבם. והקדים למוד הלכות ללמוד הנוח כטל דכ״ז שלא השתקע האדם בעמל תורה המכונה לקחי אין לו להזיל עניני דרוש הנאמרים כטל באשר שנוח לטעות ולהטעות בהם :
כי שםה׳ אקרא. שהרי דברי נאמרים בברכה בשם ה׳ לפניה ע״כ יש בה כח להתברך בפיכם דהברכה היא תועלת להצלחת הלימוד:
הבו גודל לאלהינו. ואתם ענו אמן כפרש״י ברכות דכ״ב. ובזה מתגדל כח הברכה ומוספת בה תועלת שהרי עניית אמן מגוף הברכה היא כפרש״י שם דמ״ז א׳ והכי אי׳ בירו׳:
הצור. משמעו היוצר הכל כלשון המקרא שמואל א׳ אין צור כאלהינו. והקדים זה השבח ביחוד על הקב״ה באשר נוגע לענין שאומר. תמים פעלו. כל מה שפועל בעולמו הכל הוא תמים אפילו מה שנראה שהוא מחסר ומשבר מה שהיה תמים עד כה אינו אלא מתמים מה שהיה חסר עד כה. והסביר איך הוא כה. כי כל דרכיו משפט. בתורת שכר ועונש והרי שופט את הגזלן ולוקח גזלו ממנו. לא נקרא מפסיד לו אלא משלים אותו כמליצת הגמ׳ סנהדרין ד״ז דאזיל מבי דינא שקיל גלימא ליזמר וליזיל ופרש״י לא הפסיד לו אלא גזילה הוציא מידו כך כל דרכי הקב״ה הם במשפט על מעשה האדם אם כן אין זה הפסד אלא מתמימו. ומש״ה הקדים להוכיח כי כן הוא בשם הצור פי׳ אחרי שהוא הצור. וא״כ יודע הכל וגם אם כן ההשגחה רבה שהרי ההירוס נוגע להיצירה. וגם א״כ א״א לוותר שהרי שכר ועונש הם מעצם היצירה :
אל אמונה ואין עול צדיק וישר הוא. שבחים הללו מכוונים להצדיק פעולת ה׳ בשני חרבנות כאשר יבואר אל אמונה ואין עול נגד חרבן ראשון ושני צדיק וישר הוא עד חרבן ראשון ושני. כאשר יבואר עוד:
שחת לו וגו׳. שני פסוקים הבאים מיוסדים על הקדמה אחת שבשירה זו מבואר שני חורבנות והגאולות היינו עד מקרא ל״ה לי נקם ושלם חרבן ב״ר. וזה המקרא הוא הגאולה מגלות בבל כאשר יבואר שם ואמר אי אלהימו הוא החורבן השני. ראו עתה וגו׳ היא הגאולה העתידה ב״ב. והנה ידוע דחרבן ראשון הי׳ בשביל ע״ז וג״ע וש״ד שהיה להכעיס להקב״ה. וחרבן ב״ש חרב מפני שנאת חנם וביארנו בס׳ במדבר ל״ה ל״ד שהיו עוסקים בתור׳ ועבודת ה׳ אך היה רוב ש״ד לש״ש שהיו דנים את העובר על איזה דבר שהוא צדוקי ומסור ומורידין וכדומה ובזה נעשה הנהגתם מקולקלת מאד והכל לש״ש וכאן הקדים להצדיק את פעולת ה׳ ואמר על חרבן ב״ר שחת לו. שהמה שחתו לו כ״י וכ״מ שנאמר השחתה הוא ע״ז ג״ע. וביאר המקרא לא. לא יעלה עה״ד שהקב״ה יפעל חלילה מעון הדור. אלא בניו מומם. שבניו נעשו בע״מ שהם חלק אלוה ממעל. וכשהשחיתו נעשו בע״מ כלשון המקרא כי משחתם בהם מום בם ובזה הרי הם כמו שחתו לו ועל דור חרבן ב״ש אמר דור עקש ופתלתול. שהוא הולך בעקשות ותועה מדרך השכל. ומפותל הרבה מעורב ומסובך מעשים טובים עם מעשים רעים. וקשה להפריד הטוב מן הרע באשר הרע נעשו לש״ש:
הלה׳ תגמלו זאת. אמר על חרבן ב״ר. וכי כך תגמלו לה׳ להכעיסו ולהשחית לפניו. ועל חרבן ב״ש אמר עם נבל ולא חכם. אינו יכול לתמוה עליהם הלה׳ תגמלו זאת שהרי מכוונים לש״ש. אבל הפלא שאתם עם נבל כת״א דקבילו אורייתא. היינו שלמדים ויגעים בתורה המכשרת להיות צדיק ישר. ונבל הוא מלשון מדרש ב״ר נובלות חכמה של מעלה תורה. כך הובא בשם הגר״א ז״ל:
ולא חכם. ולא חכימון להיות נזהרים מהנהגה רעה וכבר נתבאר לעיל ד׳ י״ד שחרבן ב״ש בא הקלקול ע״י גדולי תורה:
הלוא הוא אביך קנך. סיום הפלא על מחריבי ב״ר. הלה׳ תגמלו זאת. הלא הוא אביך קנך וכתמיהת הנביא מלאכי א׳. ואם אב אני איה כבודי. ואם אדונים אני איה מוראי:
הוא עשך ויכוננך. סיום הפלא על מחריבי ב״ש עם נבל ולא חכם הלא הוא עשך היינו תקן הליכותיך שיהיו בדרך ישרה ודרכי נועם. והנה בחולין דנ״ו ב׳ איתא ע״ז המקרא מלמד שעשה הקב״ה כונניות באדם שאם נהפך אחת מהם אינו יכול לחיות. והגיע זה הענין לכאן דכשם שהבני מעים עקומים הרבה וע״י אכילה שאינו מתוקן הוא עלול להתעקם ולהסתכן וכי יכול אדם להאשים להיוצר ית׳ שברא הבני מעים עקומים כ״כ שהלא מ״מ כל אדם חי ואינו מסוכן. ומי שאינו נזהר הוא הולך דרך עקש ודמו בראשו כך אע״ג שהליכות עולם ודאי קשה לכלכל עם ב״א וכל לב עקוב. מ״מ האלהים עשה את האדם להזהר ולעמוד על דרך ישר והמשחית נפשו במדות רעות דמו בראשו. ואתר שעמדנו על שני פסוקים אלו נחזור על שבחים הקודמים. אל אמונה. לענין ב״ר שהוא כח המנהיג באופן שיאמינו בו ולא שיאמרו לו סור ממנו:
ואין עול. לענין ב״ש אע״ג שעושים לש״ש אינו יכול לראות בעול אפי׳ הוא לכבודו ית׳:
צדיק. לענין ב״ר ואינו סובל בעלי תאות זנות וכדומה:
וישר הוא. לענין ב״ש ואינו סובל הליכות העקומות אפילו הם לש״ש:
זכור וגו׳. מפרש והולך ו׳ דברים שאמר הקב״ה שהוא אביך קנך עשך ויכוננך. האיך המה ד׳ דברים הללו והלא הקב״ה קונה הכל והוא ברא עולם ומלואו ואיך נקרא ביחוד ארבע שמות הללו בישראל. ע״ז הסביר תחלה אביך היאך מוכח שראוים ישראל להקרא בשם בנים:
זכור ימות עולם. ימי נח כדאיתא ברבה ויקרא פ״ז עה״פ כימי עולם זה נח כו׳ משום שנתיישב אז תכלית העולם ומלואו:
בינו שנות דור ודור. איזה דורות שאחרי ימי נח. ואמרה תורה כאן בלשון רבים בינו. דשאלה פשוטה וזכירת ימות עולם אפשר בכל האומה משא״כ בינה אין כל האנשים שוין בהתבוננות וכלל גדול שבמקום שמדברים עם כלל האומה מכנה בלשון יחיד ובשעה שמדבר עם פרטי בני אדם מכונים בלשון רבים כמש״כ לעיל ספ׳ וילך ובכ״מ:
שאל אביך. אם אתה אינו יודע מה לזכור ימות עולם שאל אביך ויגדך. יגד לך מיבעי כלשון המקרא באיוב י״א ויגד לך תעלומות חכמה. והכי דיוק לשה״ק אבל שורש הגדה הוא מלשון נמשך כגידים כדאיתא בפ׳ ר״ע עה״פ ויגד משה. וכן המגלה דבר באריכות והמשכת דברים מיקרי הגדה. והבן השואל לאב. דרך האב להוסיף בתשובה עוד יותר משהוא שואל. ונמצא ממשיך את הבן להוסיף לקח וזהו לשון ויגדך ימשיך אותך לדעת הרבה ואח״כ אם תחפוץ להתבונן ותשאל זקניך. היינו חכמי הדור:
ויאמרו לך. כפי שתשאל ותחקור מהם. וכבר ביארנו משמעות אמירה המשך והרחבת דברים כאימרה המחבר חתיכות נפרדות לבגד א׳:
בהנחל עליון גוים וגו׳. כבר נתבאר בכ״מ דגוי הוא אומה גדולה ומולכת בפ״ע. ועם הוא עם בפ״ע אע״ג שהיא תחת מלוכה אחרת. והנה אחר המבול נחלקו שבעים אומות אמנם עוד לא הגיעו להיות אומות שלמות בארץ. אבל למעלה קבע הקב״ה שבעים שרים והמה נקראו גוים. באשר תעודתם להיות גוים בארץ והיינו דכתיב בהנחל עליון גוים. שהחלוק ונחלה לא היה אלא עליון:
בהפרידו בני אדם. למטה החלו להפרד בשנות דור ודור ומי שמוכן הי׳ לצאת ממנו אומה שלמה נתפרד מראש משאר אחיו במעלה וברבוי בנים:
יצב גבולות עמים. מהפרדה החלו להתרבות עד שנעשו בדור שני או שלישי לגבולות עמים. אע״ג שלא הגיעו עדיין להיות גוי מ״מ היו לעמים בפ״ע וכ״ז היה למספר בני ישראל. כי כמו בדור הראשון של אומות העולם שהי׳ רק שבעים שרים מחולקים. כך הי׳ בישראל שבעים נפש במצרים גדולי המעלה כמש״כ בס׳ שמות ולעיל י׳ כ״ב. וכמו שאח״כ נעשו שבעים גוים כן אח״כ במדבר נתחלקו לשבעים משפחות. מכ״ז שהיו מכוונים נגד מספר בני ישראל אנו מבינים
כי חלק ה׳ עמו. המה מצוינים שבדור כדאיתא בב״מ דל״ג והגד לעמי פשעם אלו ת״ח ולבית יעקב חטאתם אלו ע״ה. ככה נמשלו גדולי האומה לחלק ה׳ שהוא דבר חשוב אשר נפרד מהכלל:
יעקב חבל נחלתו. כלל האומה נמשלה לחבל שהוא מפותל מהרבה חוטים. וכך פי׳ בספרי מה חבל זה משולש כך הי׳ יעקב שלישי לאבות כו׳. ולפי דרכנו המשל כמו חבל עב שיש בו רבבות אלפי חוטים דקים ולמעלה המה מפותלים יפה ולמטה הם נפרדים כל חוט בפני עצמו. כך הקב״ה כ״י הוא ית׳ נשמתא דנשמתין וכל נשמות ישראל למעלה מקושרי׳ המה. ולמטה לכל אחד נשמה בפ״ע. ומש״ה נקראו ישראל גוי אחד שמאוחדים המה בשרשן למעלה. וע׳ מש״כ בס׳ בראשית מ״ט כ״ד ובס׳ ויקרא י״ט י״ח. ומש״ה העמיד הקב״ה שבעים אומות נגד שבעים משפחות להראות כי אנו בניו ויקרים בעיננו עד שעושה אותם נגד שבעים אומות מצוקי עולם ומלואו ובזה נקראים בשם המיוחד בניך. ועל הקב״ה נאה לומר אביך. אשר כל מעיינו ועסקיו הם לבניו באשר המה חלק ממנו. ובאשר זה הענין עצמו לא כמו שהוא נכתב הוא נקרא ומתפרש ויש להרחיב הדברים לפי ערך המפרש והשומע מש״ה כתיב באב ויגדך לפי ערכו. ובזקניך ויאמרו לך. וכמו שכתבנו בביאור אמירה. הרחבת דברים להסביר יותר לפי כח השומע:
ימצאהו וגו׳. עתה מבאר היאך נקרא קנך. והנה מי שעומד למות ובא אחר וגאלו הרי זה קנהו וכן מי שהוא במקום שעומד להיות פרא בלי דעת ד״א ובא אמר ועשהו לאיש בן דעת ה״ז קנהו. והרי במדבר חסר להם ד׳ ענינים לחיותם ולהיותם אנשים בעלי דעת. א׳ הסתפקות לחם ומים. ב׳ חסרון מקום דירה כבני אדם איש ואשתו שלא בגלוי בשדה כפראים. ג׳ שלא היה להם ממי ללמוד ד״א להיות בסדר הליכות אומה שלמה. שהרי במצרים היו עבדים כבושים בטיט ולבנים וביציאה לא ראו אומה בעיניהם. ד׳ הליכתם במקום נחשים ועקרבים והיו בכל רגע מסוכנים למות. והקב״ה החיה אותם ועשה אותם לאנשי המעלה וחושב ימצאהו בארץ מדבר. במקום שאין דבר מאכל. והוא הספיק אותם כלשון הצאן ובקר ישחט להם ומצא להם והכי פירש הרשב״ם:
ובתהו. היינו באין מחיצה וגדר וזהו משמעות תוהו בפ׳ בראשית ע״ש:
ילל. במקום שאין נראה שום דבר כמו בלילה:
ישימון. מקום נחשים ועקרבים והוי כמו דכתיב ובתהו ובילל ובישימון. שהב׳ של בתהו קאי גם על ילל ועל ישימון. והרי יסובבנהו הקב״ה עשה להם סוכות לכל אחד בפ״ע והוא דבר גדול ונפלא:
יבוננהו. הבינהו דעת ד״א יותר מכל חכמי עולם וכת״א אלפינון פתגמי אורייתא. ואין חכמת העולם נעלם מהם:
יצרנהו כאישון עינו. מנחשים ועקרבים וכדומה הרי גלוי לכל טעם שהקב״ה קרא קנך:
כנשר וגו׳. עתה מבאר היאך נקרא הקב״ה עשך. ומשמעות עשיה ביארנו כ״פ תקון והעמדה על צורת הדבר. והנה הנשר דרכו להעמיד אפרוחיו על צורת נשר המיוחדת לו כמו כל אם המעמדת ילדיה על צורתם. והנשר צורתו המיוחדת הוא לעוף בשמים ע״כ דרכו כאשר הוא וגוזליו רחוק מן הקן. ובשעה שמתעורר לשוב לקנו עם גוזליו. אע״ג שהיה אפשר לו להלוך עמהם ברגל או לפרוח עמהם קרוב לארץ. והיה מקבל את גוזליו על ראש מטות כנפיו שהרי אין לו לחוש שמא יפלו אחרי שהוא סמוך לארץ. אבל מ״מ הנשר אינו עושה כן. אלא פורש כנפיו הרחבים ומעלם על אברתו הסמוך לגופו משום שמעופף למעלה מן הארץ הרבה וחושש שמא יפלו בעופפו עמם למעלה מן הארץ הרבה והוא עושה כן כדי להעמידם על צורתם לעוף בשמים וזהו דבר הכתוב כנשר יעיר קנו לילך לקנו:
על גוזליו ירחף. והוא עם גוזליו ומרחף עליהם. הלא יפרוש כנפיו. למרחב:
יקחהו ישאהו על אברתו. ולא על קצה כנפיו וסמוך לארץ. כך עשה הקב״ה בשעה שהעיר רצונו להוציא את ישראל ממצרים ולהביאם לארצם. לא העבירם דרך ארץ פלשתים הסמוכה. אלא
ה׳ בדד ינחנו. הוליכם במדבר למען העמידם על צורת עם ישראל היינו בשני דברים. א׳ להיות בדד שלא להיות מעורב עם אוה״ע יותר מן ההכרח וזהו עין יעקב כמבואר בפ׳ ברכה וישכון ישראל בטח בדד עין יעקב. ובלעם אמר הן עם לבדד ישכון עי׳ שם בבאור הכתובים. ב׳ ואין עמו אל נכר. שלא להיות תחת תקוה של כח אחר זולת ה׳ לבדו והליכות המדבר הכריחם לכך כאשר אין שם טבע פרנסה וכ״ע ידעי מאן עביד ניסא קוב״ה ולא ע״י כח אחר ובזה העמידם על צורה המיוחדת להם לבטוח בה׳ לבדו. והיינו הוא עשך. ועי׳ מש״כ ריש פרשת בשלח:
ירכבהו וגו׳. עתה מבאר היאך קרא ויכוננך. שמשמעו שכונן את ישראל ביחוד באופן שלא יבאו לידי חטא. והעיקר של זה המאמר נגד קלקול שהיה בבית שני כמו שפירשנו שהיה שנאת חנם. ומבואר בתוספתא שלהי מס׳ מנחות שהיה אהבת הממון יותר מדי. וזה בא משום שהיו עוסקים ביותר במסחור. ובאמת אהבת המסחור בארצות אחרות בא לאדם או מחמת דוחק הפרנסה. או להיפך משום בטלה שאין לאדם במה לבלות עתותיו והקב״ה ראה טוב לישראל ויתן להם ארץ שהעסק בה מרובה עד שנדרש לבלות ימיהם בעבודת הארץ וכמש״כ בס׳ ויקרא פ׳ בחקותי שזהו כוונת המקרא והשיג לכם דיש את בציר וגו׳ וישבתם לבטח בארצכם. אמנם במשך עתות הזריעה כונן המקום ית׳ גם כן שיהא העסק מרובה והיינו ירכיבהו על במתי ארץ גובה שבארץ שהיא ארץ הרים ובקעות. וא״א לחרוש בבקרים וכלשון משנה פאה פ״ב וכל ההרים אשר במעדר יעדרון:
ויאכל תנובות שדי. מ״מ לאחר שעבדו כ״צ אכלו מן ההר כל תנובות שדי. ולא יהיו מוכרחים להביא מחסורם ממדינה אחרת:
וינקהו דבש מסלע. מאדמה קשה כסלע והיה נצרך לעזק ולסקל ולרכך. אבל לא כשאר ארץ שאדמתה קשה כסלע שפירותיה חריבים לא כן א״י שהניקהו דבש מסלע:
ושמן מחלמיש צור. הוא אבן יבשה ביותר עד שמוציאים ממנה אש. ומ״מ נתן בהם כח להוציא שמן ועי׳ מנחות ד׳ פ״ה באותו עשיר שהיה לו טורח ועסק הרבה בזיתו משום שהיתה מלאה אבנים ומ״מ אחר השגחתו לסקל הוציא עושר רב. הרי מבואר היאך נקרא שהקב״ה מכוננך. העמידך על כן יפה:
חמאת בקר וגו׳. מבאר והולך שמתוך הכונניות הגיעו בב״ר לידי עבירה מרוב טובה והנה ידוע שבריאות הגוף תלוי בהתמזגות מים ודם בשוה. והם במזג מאכלים מחממים ומקררים. ואם המה עוד משמינים הגוף נעשה בריא ושמן. והנה מאכלי חלב מקרר עד שפירש הרי״ף והרמב״ם הא דאיתא ביבמות דמ״ב דמסמסי לה בביצים וחלב היינו שנותנים לאשה ביצים וחלב לקררה [אע״ג דאי׳ ביומא פ״א שהוא מרבה זרע מ״מ אינו משום חמימות אלא כך הטבע] ובשר שמן מחמם הרבה כדאיתא בגיטין ר״פ מי שאחזו לתלגא בשרא שמינא וחמרא חי׳. וזהו דבר הכתוב שהיה להם בשופי חמאת בקר וחלב צאן המקררים ומשמינים:
עם חלב כרים ואילים בני בשן ועתודים. המחממים ומשמינים:
ודם ענב תשתה חמר. משקה המתמצה מפרי ענבים לפני בישולם נמשל לדם כמשל הכתוב ובדם ענבים סותה והוא חריף וחם ביותר ובאשר יש שני מיני ענבים. א׳ שאין בהם אגור יין אלא שנעשים צמוקים. וע״י שריה וכתישה נמצה כח היין שבהם. ומענבים כאלה א״א לשתות יין לפני בישולן. ב׳ שאגור בהם יין ומענבים כאלה אפשר להוציא מעט לפני בישולן שהוא נקרא דם. וזהו מליצת הכתוב ודם ענב תשתה חמר ענבים ששותה חמר היינו שבו סגור חמר. והוא נקרא בס׳ ישעיה כ״ז כרם חמר ומהם הוציאו דם:
עם חלב כליות חטה. שהוא גם כן מועיל להשמן הבשר כדאיתא בפסחים דק״ב שלשה דברים ממעטים את הזבל כו׳ פת נקיה ובשר שמן ויין ישן פת דסמידא:
וישמן ישרון. משמעות ישורון אנשי המעלה היותר בישראל גם המה אחר ששגו בתענוגי האדם:
ויבעט. יצא מדרכו להיות דבק באלהים ולהיות עמל בתורה כראוי לישורון. והדבר מובן שמכש״כ איש המוני שהוא נפתה אחר תענוגים מה סופו והוסיף עוד לומר שמנת בנוכח לדור שמדבר עמם. באשר היה קשה לשמוע אשר ישורון המובחר שבאדם ובישראל יפקו פליליה ע״י תענוגים. ע״כ הוסיף שגם אתה דור דעה הדבקים בה׳ אם שמנת. הלא עבית כשית. ופי׳ כשית הוא מלשון כסוי בשר על העינים יותר מעובי בשר עד שעלול ליפול בהילוכו. והנמשל בזה דמתחלה האדם ההולך אחר תענוגיו מתגשם עד שאינו רואה חובה שעליו מצד שהוא עובד ה׳ ובא מזה עד שאינו רואה חובה שעליו מצד שהוא אדם בר דעת כמש״כ בס׳ ויקרא י״א מ״ד שמרומז במקרא זה הכלל וע״ע מש״כ בס׳ בראשית ו׳ ג״ד. והיינו מתחלה עבית. נעשית אדם הדיוט עב הדעת בלי הרגש דק כראוי לעובד ה׳. ואח״כ כשית מבלי ראות כלל את אשר לפניו ומפרש מתחלה ויטוש אלוה עשהו. היינו הצורה הישראלית שעשהו ה׳ עזב בחינה גבוהה זו ואח״כ וינבל צור ישועתו כפה טובת צור ישועתו בכל שעה מה שאינו מדרך האדם בעל ד״א ויודע הליכות עולם וזהו כשית:
יקנאוהו בזרים. מתחלה בתורת זנות במקרה להיפך מדת משה וישראל ולבסוף בתועבות יכעיסוהו. בזדון עשו תועבה כדי להכעיס השכינה כמש״כ לעיל ל״א ט״ז. והוא להיפך מדעת ד״א:
יזבחו לשדים לא אלוה. הן כל ע״ז שהיו בדורות ראשונים היה עפ״י כח ידוע להם שחלק לו ה׳ וכש״כ מלכת השמים שהוא השמש אבל שדים אין להם שום כח והמה ברי׳ מיוסד מיסוד הרוח ומקומם בציה ושממה וניזונים כב״א ממה שקבע להם ה׳ יוצרם וגם יש להם מאכל תאוה הוא רוח הדם של הבהמה. והנה יש לשדים כח פנימי להסתער ולעוף למעלה ולשמוע מאחורי הפרגוד מה שנגמר ולהודיע לב״א כדאיתא חגיגה דט״ז א׳. אמנם המה כיונה שיש לה כח פנימי לשליחות כמש״כ בפ׳ נח. מ״מ לא כל בני יונה יכולים אלא המלומדת לכך והוא יקר המציאות ובעליה מהנה לה הרבה. כך לא כל השדים מסתערים אלא המלומדים. והמה יקרים למי שמשתמש בם ומהנה להם בזבחי בהמה ואמר יזבחו לשדים לא אלוה אין להם שום כח רק ידיעה. וגם זה אלהים לא ידעום. אלא שומעים מעצמם מאחורי הפרגוד והמה זובחים להם למען יסתערו ויודיעו להם. ואמר כי עוד נפתים עד אשר יזבחו לשדים שלא למדו והמה חדשים מקרוב באו. שהרי שדים מתים כב״א. ונולדים כב״א. והנה שדים חדשים שמקרוב באו בישוב ב״א. ועדיין לא שערוםאבותיכם. לא השתמשו בם ע״י השתערות לעוף ולידע דברים מה ישמעו. והמה זבחו גם לשדים הללו והוא רק כדי להכעיס את ה׳ להרחיק שכינתו הק׳ מהם:
צור ילדך תשי. לפי הפשט הוא משורש נשה והתי״ו הוא אות השמוש. וביאר הכתוב שאחר ששכחת גמול ה׳ שהוא ילדך ותבא אח״כ לידי מדה זו. ותשכח אל מחוללך. שהוא עושה עמך טובה בכל פעולתך. וא״כ אתה נצרך אליו ית׳ גם עתה . וחז״ל ברבה במדבר פ״ט והובא בפרש״י ע״ז דנ״ד ב׳ פירשו לשון תשי מלשון מתשת כח והתי״ו מן השורש. וכ״י התשת כח של צור ילדך. והוא כוונה שניה ומדויק בזה חסרון הדגוש בשי״ן:
ותשכח אל מחוללך. שכחת כי אתה נצרך לכח גבורה של מעלה. ואם לא תתן להקדש ברכה יחסר לך השפע והנה גם כאן כתיב בלשון נוכח כמו שמהפך פניו לדור שמדבר עמו שלא יהיו תמהים איך יבא דור שמאחריהם לדברים כאלו. ע״ז אמר דגם אתה אם אך תסיח דעת מה׳ תבא לידי כך לשכח מה שנוגע לך בכל שעה:
וינאץ מכעס בניו ובנותיו. תניא בספרי ר׳ יהודה אמר ממה שהם נאים לו מנאצים לפניו. רמ״א מכעס בו״ב והרי דברי׳ ק״ו ומה בזמן שמכעיסי׳ קרוים בנים אלו לא היו מכעיסים עאכו״כ תרווייהו מפרשי בניו ובנותיו של הקב״ה. אלא ר״ע לטעמי׳ בספרי והובא בקידושין דל״ו דבין כך ובין כך קרוים בנים. מש״ה מפרש כמשמעו. שגם אחר שהכעיסו נקראים בניו ובנותיו ור״י דס״ל דבזמן שאין עושים רש״מ אין קרוין בנים מפרש מכעס בניו ובנותיו שהיו כבר בזמן שהיו נאים לפניו וחיבב אותם ובשביל כך הנאיצו אותם ית׳. ולפי הפשט קאי בניו ובנותיו של הדור וינאץ הקב״ה מכעס בניו ובנותיו קטנים של הדור. וכלשון המקרא בקינות וינאץ בזעם אפו מלך וכהן. והכי מפרש הגמ׳ כתובות ד״ח ב׳ מכעס על הקב״ה שהוא כועס כ״י על בניו ובנותיו. ולשון בניו ובנותיו דמשמע קטנים דזהו העונש המגיע בהשתמשות שדים שיש להם רשות להרוג בנים קטנים ר״ל:
אסתירה פני מהם. לא להשגיח ולא לגזור בו עוד לא הגיעו לעונש עובדי עבודת כוכבים אמנם גם השגחה לטובה א״א. כי דור תהפוכות המה. שהם מהפכים את הטובה לרעה כדאיתא בר״ה די״ז:
בנים לא אמון בם. אפילו הנראים עתה כצדיקים מוכנים להתקלקל ואין להאמין בם. ע״כ אסתירה פני מהם בלי שום השגחה:
אראה מה אחריתם. מה יהיה מהם אם יראו יקחו מוסר מזה וישובו אל ה׳ או להיפך יוסיפו לחטוא. כדי לקבל על עצמם השגחה אחרת:
הם קנאוני בלא אל. הוסיפו לחטוא משום הסתר פנים וכמש״כ בארוכה דזה היה ענין ע״ז של שפוט השופטים עי׳ לעיל ל״א י״ז והלאה:
כעסוני בהבליהם. בימי מלכי ישראל המחטיאים עשו להכעיס כדי שלא אשגיח עליהם עוד כמש״כ שם ה׳ והלאה:
ואני אקניאם בלא עם. בימי השופטים שסבלו צרות רבות בלא גלות עם שלא היו עמים חשובים:
בגוי נבל אכעיסם. בימי חרבן וגלות הארץ היה בגוי אבל נבל היינו הגוי המר והנמהר כשדים:
ותיקד עד שאול תחתית. לשחת תבואת הארץ כדכתיב בפ׳ נצבים גפרית ומלח וגו׳:
אספה. מלשון אוסיף. עלימו רעות. דמלבד שנענשו בקללת הארץ בשביל ע״ז. עוד נענשו על חרבן הארץ שגרמו בעונותיהם והקב״ה רוצה בישובה ועונש עבירה עבירה. נמצא הוסיף הקב״ה על עונם. ע״כ חצי אכלה בם. לסוף יכלה החצים בם בעצמם לבד קללת הארץ ומפרש.
מזי רעב. כפי׳ הראב״ע מלשון ומזא לאתונא ומזה הפירוש הנשים מבכות את התמוז. והכונה שמלבד הרעב מחמת מיעוט אוכל נתוסף רעב מחמת חולי חמימות הגוף שאוכל ואינו שבע וכמו שאמר יחזקאל ה׳ ט״ז בשלחי את חצי הרעב וגו׳ ורעב אוסיף עליכם ובתוכחה של ת״כ כתיב ואכלתם ולא תשבעו. וחגי אמר אכול ואין לשבעה. וזהו מכח החום והוא מזי רעב:
ולחמי רשף. דבקות מזיקים הרבה ועי׳ מש״כ בס׳ במדבר כ״ח ב׳ במשמעות לחמי:
ושן בהמת. אע״ג שאין דרך בהמה לנשך אדם. ואינו אלא קרן דלאו אורחה אבל בקללה יהיה שן הרגיל בכך:
עם חמת זוחלי עפר. לא להנאתם כדרך שן אלא שיהיו ארסיים. וכטבע זוחלי עפר וכדתניא בספרי:
ומחדרים. תשכל. אימה. פי׳ שהיה האימה כ״כ גדולה עד שהגיעו למות מחמתה. והיינו דכתיב בקינות מחוץ שכלה חרב בבית כמות. ולא על חרב קאי. דא״כ היא מות ממש אלא סמך המקונן דבריו ע״ז המקרא בבית היה האימה כמות והכי פרש״י שם:
גם בחור. שאין דרך לפחוד כ״כ מ״מ פגעהו האימה בבית:
גם בתולה. שאין דרך להרגה בחרב כדאי׳ בע״ז ריש פ״ב אשה כלי זיינה עליה מ״מ שכלתה החרב:
יונק עם איש שיבה. אין דרך החרב ולא האימה להזיק את היונק בשעה שהולך עם איש שיבה. שהאיש שיבה אין דרכו לפחוד וגם דרכו לשעשע את היונק ולהסיר פחדו מלבו:
אמרתי אפאיהם. כבר ביארנו בראש השירה דכ״ז מדבר בגלות ראשון שעבדו עבודת כוכבים. ונשתנה גלות ראשון שגלו תחלה החרש והמסגר אלף שהן גדולי הדור. וגם היה שם דניאל חמ״ו גדולי מלכות מה שהיה בזה הרבה טובת ישראל בגלות יותר משהיה בגלות השני. והסיבה לזה דבגלות הרומיים ידעו גם הרומיים ואמרו בעצמם אם לא כי צורם מכרם וה׳ הסגירם כדאיתא בגיטין פ׳ הניזקין. אבל בגלות נ״נ לא ידעו הכשדים את ה׳ כלל ע״כ היה ההכרח למען כבודו להגלות שמה גדולי ישראל אשר הי׳ להכיר ע״י מעשי ה׳ וזהו דבר השירה:
אמרתי אפאיהם. שאשאיר מהם רק פאת האומה המה מוקצה שבעם. או אשביתה מאנוש זכרם. יהיו גולים במקום שאין אנוש וישכחו מהם עד שישובו כראוי:
פן ינכרו. יתנו הכבוד לאלהי נכר. או פן יאמרו ידנו רמה. אינו כלל השגחה אלהית רק ידנו כי עז רמה לעשות כאלה. אך ולא ה׳. שהוא אלהי ישראל. פעל כל זאת:
כי גוי אבד עצות המה. נגד המנכרים שמבינים אשר הוא מעשי אלהות וא״כ יש בהם תבונה. אבל אבד עצות המה אינם מוצאים העצה הנכונה כי אך אלהי ישראל עושה זאת:
ואין בהם תבונה. והרבה מהם שאמרו ידנו רמה אין בהם תבונה כלל. כ״ז הסב טובת כלל ישראל בגלותם אשר הגלו גדולי האומה והמה הראו לדעת האמת עד שנ״נ בעצמו הודה להקב״ה אלהי ישראל כידוע בס׳ דניאל:
ישכילו זאת. שלא אלוה שלהם ולא ידם עשתה זאת:
יבינו לאחריתם. מה שיהא ע״י שהזמין הקב״ה לידם להרע לישראל כ״כ מה יהי אחריתם. וכמאמר נירון קיסר בגיטין דנ״ו בעי לחרובי ביתא ובעי לכפורי ידי׳ בההוא גברא. ובאמת גדולי הרומיים הבינו כ״ז כמש״כ לעיל ויבואר עוד להלן דעת מחריבי בית שני אבל מחריבי בית ראשון לא חשו מאומה:
אם לא כי צורם מכרם. לעשות בהם כמו שנפשם חפצה. ולא עוד אלא וה׳ הסגירם. כי המוכר את עבדיו אינו מחויב להביא אותם לבית הקונה. אלא הקונה מוציא אותם מבית המוכר אבל אותנו לבד שהצור מכר להם עוד הסגיר אותם דבל״ז אפי׳ אם באמת עשה את ישראל כדגי הים כרמש לא מושל בם כמאמר חבקוק הנביא מ״מ איך אפשר דשנים יניסו מן הים רבבות דגים בפ״א. וגם זה לא אפשר לומר דהוא כח אלוה נכר לפי טעותם דגם זה ידוע לכ״ע דניסא לא עבדי כדאיתא בברכות ד״נ כ״ע ידעי דמאן עביד ניסא קוב״ה. וא״כ יש להבין דרק בהשגחת ה׳ אשר מסר בדרך למעלה מה״ט לידם והוי ניסא לפורענות דאיכא כדאיתא חולין דקכ״ז א׳:
כי לא וגו׳. עתה מבאר איך יבינו לאחריתם מה שיהיה להם:
כי לא כצורנו צורם. צורנו אע״ג שמכרנו והסגירנו מ״מ בידו לשבור את החבית ולשמור את יינו. כך אע״ג שנתן להם רשות לעשות בנו מה שנפשם חפצה ומ״מ בידו ית׳ לשמר את כח הפנימי של ישראל שלא יכלה ח״ו. וכאשר הבטיח ה׳ למשה בברית אחר העגל לעשות נפלאות אשר לא נבראו בכל הארץ ובכל הגוים במקום שיהי׳ חשש כליה כמש״כ בס׳ שמות ל״ד י׳. אבל לא כן צורם כאשר יגיע אידם מי ישמרם שלא יאבדו ולא ישאר זכר למו כאשר אנחנו רואים באמת שלא נשאר מהכשדים שורש וענף:
ואיבינו פלילים. עוד טעם שיש להם להבין אחריתם שיהיה הרבה גרוע ממנו שהרי אנחנו אע״ג שהרבה חטאנו. מ״מ יש בנו רב חסד כטבע בני אברהם יו״י משא״כ אויבינו עושים מעשים אשר לא יעשו בין אדם לחבירו וזהו משמעות פלילים. [ועי׳ באיכה רבה פרשה ד׳ עה״פ היו לברות למו וגו׳ אמר הקב״ה לא הניחו אותי לפשוט ידי בעולמי כו׳]:
כי מגפן סדום גפנם. המשיל הצלחתם ועליזותם ליין המשמח את הלב. ועושה מה שבטבעו בלי דעת אנושי וכדאיתא בעירובין ד׳ ס״ה ב׳ בג׳ דברים אדם ניכר בכיסו בכוסו ובכעסו. ומש״ה מי שבטבעו הוא סדומי אלא שדעת המדינה ומנהג העולם אינו מניחו להרע כ״כ כאשר הוא משתכר ודעתו סרה אזי עושה רע. וזהו כי מגפן סדום גפנם לעשות מעשי סדום:
ומשדמות עמורה. סדום הי׳ כרך ואנשיה אפרתים שיש להם עבדי׳ מריעים בפקודת אדוניהם. ועמורה היה לה שדמות אשר אנשיהם כפריים ואין רעת איש כפרי שהוא עושה בעצמו דומה לרעת איש אפרתי העושה ע״י משרתיו רשעים. כך הכשדים היו בהם ב״א גדולים ופשוטים ונמשלו לבעלי סדום ושדמות עמורה. וביאר ההפרש ענבמו ענבי רוש אשכלות מררת למו. מי שהגיע להצלחה והוא איש כפרי מוצלח שהוא מריע בעצמו בידים וכדומה נמשל כמו אוכל ענבים שאין בו כדי אכילה לרבים אלא לעצמו והמה ענבי רוש להרע לבבו ולחבל בידיו ומי שהוא מוצלח והוא אפרתי ויש לו עבדים עושה דברו לרע. נמשל כמו בעל אשכלות מרורות שמשביע מהם לרבים:
חמת תנינם יינם. הוסיף לצייר רעת לבבם בין אדם לחבירו שלא רק לישראל היו רעים אלא כמו תנינים שטבעם רעים אפילו לבניו כך רעים המה אפי׳ זל״ז:
וראש פתנים אכזר. יש מריע לחבירו במה שאינו רוצה לעשות לו טובה בש״א. אבל לא לעשות לו רע בידים באכזריות אבל המה כראש פתנים שהשרף הלז כאשר יכנס ארסו באדם מכאיב מאד כך הוא אכזר להכאיב את חברו:
הלא הוא. אכזריות:
כמוס עמדי. לעת רעה:
חתום באוצרותי. שלא יפול ממנה מאומה והכוונה שלא להעניש אותם על רשעתם כלל. כדי שלא יגרע עונשם לעת תמוט רגלם. והיינו דאיתא בע״ז ד״ד א׳ דלשונא נפרע ממנו בב״א:
לי נקם. יש לי חמה לנקום היינו לעשות להם כמו שעשו וזה נקרא נקמה:
ושלם. במה שא״א לעשות מכוין כמו שעשו יש תשלומין בא״א ועי׳ להלן מ״א:
כי קרוב יום אידם. היינו רק שבעים שנה:
וחש עתידות למו. עוד זאת כשיגיע עונשם העתיד למו לא יהי׳ נמשך הרבה שנים כדרך הטבע שלא נמהר כ״ב חרבן אומה נוראה שלטת כ״כ. אבל לא כן מפלת הכשדים שבן לילה הי׳ שבר בלטשצר וכוס בבל חשה להיות בשלמות:
כי ידין וגו׳. מפרש הטעם שנפרעו כ״כ. והרי צור ישראל מכרם לעשות בהם מה שלבם חפץ וגם הסגירם. ואם כן על מה המה נענשים והישוב ע״ז אמר ירמיה הנביא אחרי שהקדים זכרתי לך חסד נעוריך וגו׳ קדש ישראל לה׳ ראשית תבואתה כל אכליו יאשמו רעה תבא אליהם נאם ה׳. ביאר ירמיה שנמשלו ישראל לקודש. שהמזיק אותם אינו נענש ומ״מ האוכל ונהנה ממנו הרי הוא למוקש ומועל כך אם נמכרו לאבד ולהרוג בחרב היונה אבל הנשארים בחיים לא הורשה לכשדים להנות מהם מש״ה ידין אותם על הגזל שהפשיטו עור החיים. עוד זאת שנמשלו לראשית תבואה שהוא תרומה כדאי׳ בקדושין דנ״ג. והנה תרומה ניתן להנות אבל דווקא כדרכן וכדתנן במס׳ תרומות פי״א וה״נ כשנתנו ישראל להם לאבדן ולהרגן מ״מ דוקא כדרך מיתה ולקברן וחזר ירמיה ופירש כל אוכליו יאשמו שלא נפרש קדש ישראל לה׳ ראשית תבואתה כתרומה לחוד שנקרא קודש. וא״כ לא יענשו אלא על שלא כדרך הנאתן ולא על אכילתן מש״ה חזר ופירש כל אוכליו יאשמו זה החילוק בין כדרכן בין שלא כדרכן אינו אלא בהריגתן. אבל באכילתן והנאה מן החיים כל אוכליו יאשמו. כ״ז אמרה השירה:
כי ידין ה׳ עמו. שנשארו בחיים והרעו להם שנשתמשו בגופן או בממונן. ידין להוציא מהם וכמאמר הנביא (ישעיה ס׳) תחת הנחשת אביא זהב וגו׳:
ועל עבדיו. הן המה שנהרגו ולא ניתנו לקבורה וכדאיתא בסנהדרין דמ״ז על המקרא נתנו את נבלת עבדיך מאכל לעוף השמים דעבדיך היינו דמחייבי דינא מעיקרא וכיון דאיקטיל מקרי עבדיך ובשביל שנתנום לעוף השמים. יתנחם. שלא לכך נמסרו להריגה:
כי יראה כי אזלת יד. זהו טעם על מה הוא קרוב יום אידם. וכי נתמלא סאת ישראל במשך קצר הלז. ע״ז נתן טעם שבישראל אזלת יד להחזיק צורת היהדות. שהרי נשכח בשבעים שנה אלו מהמון עם ישראל אפילו המבואר בתורה שבכתב כמבואר בס׳ עזרא ונחמיה. ולולי שנגאלו ונכנסו לא״י ואנשי כנסת הגדולה הגדילו תורה בישראל לא נשאר ח״ו שורש מעיקר דת יהודית:
ואפס עצור ועזוב. אין בגלות כח בגידוליהם להיות עצור ועזוב לתורה ולתעודה שהרי אפילו דניאל שגדל מאד בבבל מ״מ לא זכה ללמד תורה בישראל. ע״כ הי׳ הכרח ממנו ית׳ המגיד מראשית אחרית לעשות קרוב יום אידם של בבל וכשדים:
ואמר אי אלהימו. לפי דעת חז״ל בע״ז כ״ט פי׳ ישתו יין נסיכם יי״נ של עובד כוכבים ואיתקש לזבח שאסור בשתיה ודעת השאלתות פ׳ זו והרמב״ם שהוא דרשה גמורה מה״ת וא״כ הוא מאמר הקב״ה שיאמר אז אי אלהימו של אוה״ע. אמנם בגיטין דנ״ו איתא ואמר אי אלהימו זה טיטוס כו׳. ומבואר דקאי על בית שני וחרבנו וכמש״כ לעיל עה״פ שחת לו ובאשר היו אז צדיקים גמורים וזהירים בעבודת בהמ״ק. וטיטוס ידע מאלהי ישראל וכי הוא ית׳ מכרם לרומים וכמש״כ לעיל. אבל כאשר ראה שהוא עושה בישראל מה שלבו חפץ חשב שהקב״ה הסיח דעתו כ״י מהם. וכמאמר ההוא מינא לריב״ח עמא דאהדרינהו מרי׳ לאפי׳ מיניה כדאיתא בחגיגה ד״ה ב׳ דבל״ז היאך אפשר שיהא צור חסיו בו מפקירם כ״כ אלא ודאי שוב אינו רוצה בם ובעבודתם. ואינו רוצה להשגיח עוד עליהם זהו כלל משמעות המקרא לסוגיא דגיטין והוא נגד סוגי׳ דע״ז הנ״ל. [הן אמת שהתוס׳ בע״ז שם יישבו דהוכחה דיי״נ אסור מוכח גם לפי׳ הגמ׳ דגיטין משום דשפיר מוכח מהא דנקטי הגוים אלו עבודות ביחוד למדנו שגם המה עיקר ע״ז בכך אבל זה הישוב ליתא לפי׳ רש״י גיטין דנ״ב וחולין דמ״א דניסוך היינו שכשוך לע״ז ולא ניסוך ממש. וזהו עיקר דעת השאלתות והרמב״ם הנ״ל דס״ל דניסוך אינו אלא אסור בשתיה מה״ת ולא בהנאה. וכמש״כ בהע״ש שאי׳ קס״ב א״כ אזיל ישוב התוס׳ שהרי עבודת השכשוך לא היה במקדש כלל וע״כ הכוונה יין נסיכם של ע״ז אלא שני פרושים הם וכ״כ בפרש״י כאן בשם הספרי] ונראה דפשט זה המקרא מוכח כשני הפירושים וכדרך משנה תורה שהרבה מקראות א״א לפרש לפי הפשט אלא בשני אופנים. וה״נ מוכרח בזה המקרא דהתחיל וסיים בל״י צור חסיו בו יהי עליכם ובאמצע המקרא מדבר בל״ר יאכלו ישתו יקומו. אלא משמעות אי אלהימו משמעו חול וקודש. חול משמעו אדלמעלה ואמר הקב״ה אי אלהימו של הכשדים ושארי אוה״ע. וע״ז קאי אשר חלב זבחימו יאכלו ישתו יין נסיכם יקומו ויעזרוכם ראו עתה וגו׳. וקודש היינו ענין בפ״ע על חרבן ב״ש ואמר טיטוס אי אלהימו של ישראל צור חסיו בו. יהי עליכם סתרה. ראו עתה וגו׳. ומדויק שפיר הכפל יקומו ויעזרוכם יהי עליכם סתרה דיקומו ויעזרוכם קאי על אוה״ע דסבורים דכח ע״ז שלהם מצליחים עתה יקומו ויעזרוכם בעת מטה הצלחתם. אבל על שאלת טיטוס לישראל א״א לשאול יקומו ויעזרוכם שהרי הוא בעצמו ידע דצורם מכרם. אבל השאלה דעכ״פ יהי עליכם סתרה להגן מחמת המציק כ״כ:
ראו עתה כי אני אני הוא. כפל מלת אני מתפרש על שני אופנים. לפי המשמעות דמקרא הקודם לפי הפי׳ של חול דקאי על הכשדים ומחריבי ב״ר מתפרש אני אני כדאי׳ בב״ר פ׳ מקץ מאני של בו״ד אתה יודע מה אני של הקב״ה. פרעה אמר אני פרעה וגו׳ כך נתגדל יוסף כשיבוא העת שיאמר הקב״ה אני עשיתי ואני אשא עאכ״ו. פי׳ דמשמעות אני לפרקים באו על ישיות האומר וכמש״כ בס׳ במדבר י״ד כ״א בפסוק ואולם חי אני . והכי מתפרש מקרא שאנו בו. כי אני שבראתי הכל. אני הוא. הנני בא להראות ישיות שלי כ״י. היינו כבודו שהוא תכלית הבריאה שחל ע״ז שם אני:
ואין אלהים עמדי. אין שום אלהות בעולם ולא כמו שאתם חושבים דכח אלהות שלכם עשה זאת:
אני אמית. לישראל:
ואחיה. פליטת ישראל:
מחצתי. כח האומות שהרעו לישראל:
ואני ארפא. כח שיורי ישראל. [ואמר ואני ארפא ולא ארפא לבד. לכלול בזה תחה״מ כדאיתא בפסחים דס״ח]:
ואין מידי מציל. אין אלוה שיהא יכול למחות ע״ז. והיתה הידיעה מהקב״ה כשירצה בעתו לפדות את ישראל ולהרים קרנו אזי יתראה גודל כחו ולפי׳ השני בגמ׳ בגיטין הנ״ל צריך לפרש לשון כי אני אני הוא. לא כמו שסבורים שהקב״ה הסיח דעת מישראל ונשתנה דעתו חלילה מאשר היה אלא אני שהייתי מתחלה אלהי ישראל אני הוא לעולם:
ואיןאלהים עמדי. מעולם לא מסרתי השגחתי לאלוה אחר:
אני אמית. לא בהיסח הדעת נהרגו כ״כ בשעת החרבן אלא בהשגחתי. ועתה ואחיה. את המותר:
מחצתי. כלל הליכות האומה:
ואני ארפא. להקימה בשעת הגאולה:
ואין מידי מציל. אין מי למחות על ידי. ומכאן ואילך מתחיל גאולה השניה העתידה ב״ב כאשר יבואר:
כי אשא אל שמים ידי. המפרשים ביארו שהוא לשון שבועה כמו דבר המלאך לדניאל. וירם ימינו ושמאלו אל השמים וכמו הפי׳ בס׳ שמות ו׳ ח׳ מה שאמר ה׳ אשר נשאתי את ידי. ולא נראה בעיני דזה הלשון אל השמים לא שייך אלא במלאך ובשעה שנראה עומד על הארץ הרים ידו כמו שנשבע במי שגבוה מעל גבוה ית׳. אבל לא שייך זה הלשון על מאמר ה׳ ית׳ אלא כאן הוא הכונה אחרת שביאר הכתוב סדר גאולה העתידה ב״ב בשני ענינים. א׳ היאך תהי׳ חשיבות ישראל בעיני אוה״ע אחר שהיו שפלים כ״כ כמה מאות שנה. ב׳ ואיך יהיו אוה״ע נענשים. ואמר על הראשונה. כי אשא וגו׳. הנה כבר נתבאר בתחלת השירה דשמים עיקר משמעו כח המשפיע. והנה בשנות הבינים כאשר כסה אופל הבערות בעולם לא היו חכמי אוה״ע חוקרים בחכמת הטבע ולא חקרו אלא באמונתם ובמה שלמעלה מה״ט רק בכח המדמה. וע״כ היו ישראל הנלוזים מכל חכמתם וארחותם בזוים בעיניהם. כי לא ידעו את ה׳ וישראל עמו וכח חכמתם. אבל כאשר אשא אל שמים ידי שאתן כחי לגלות כל סתרי הטבע כמה השפעה יש בכל יסוד ובכל בריאה להשפיע ברכה וטובה בעולם ופי׳ ידי יכלתי. וכן פי׳ ר״נ גאון בס׳ המפתח רפ״ה דמס׳ ברכות ויהיו אז חכמי אוה״ע חוקרים בזה הרבה עד שיעמדו על נפלאות הבורא ית׳. ובזה שיהיו עסוקים בחכמת המשפיעים יכירו כח ישראל וחכמתם מלבד שבזה לא נגרע כחם. ואדרבה מעתה יכירו וישכילו חכמת ישראל ותעודתם מכבר לעבוד אך את ה׳ יוצר כל הבריאה וממילא יתגדל שמו ית׳ בעולם וזהו שמסיים המקרא אשר ע״י זה. ואמרתי חי אנכי לעולם. וכבר נתבאר שלשון חיות לא שייך לומר על הקב״ה אלא על תכלית הבריאה בהתמלאות כבודו ית׳ בכל הארץ. ומן אז שברא העולם נוכל לחשוב שהוא חי וקים. משא״כ לפני היצירה לית מחשבה תפיסא בי׳. מש״ה אמר דבזה שיגלה סתרי הטבע המשפיעים בשפע רב אשר לא ידע אדם מזה עד כה אז יתגלה כבודו וחי לעולם וממילא יכירו חשיבות ישראל עמו ויהיה מה שיהיה [ועי׳ בס׳ שמות ט׳ ל״ה שכך היה בי״מ דאיזה משך לפני הגאולה היו בני ישראל חשובים בלב פרעה ועבדיו]:
אם שנותי וגו׳. עתה מדבר על ענין השני אם שנותי אם אבא למדה זו. אבל אינו מבורר אם יגיע לענוש אוה״ע. דבאמת אם יצויר שיענשו האומות בכליון כפי אשר סבלו ישראל אצלם נמשך אורך הגלות לא ישאר מאוה״ע מאומה שהרי אין אומה ולשון שלא הרעו לישראל באיזה משך. אבל באמת לא יענשו אותם האומות שכבר חזרו בהם וישראל אצלם בכבוד ובטוב כמה שנים ויכופר אדמתם בזה כאשר יבואר. והכי מוכח מאגדה דריש מס׳ ע״ז שיבואו מלכי אוה״ע לדין על שלא עסקו בתורה וגם מלכות רומי בכלל. ומבואר שאינו דן על שהרעו כ״כ לישראל ולא עוד אלא שיאמרו שעשו טובה לישראל וכמה סיבות שעסקו ישראל בתורה הרי הדין לא יהא אלא על השעה שישבו ישראל בקרבם בשלוה. וא״כ אם היו כל האומות בעת הגאולה וסמוך לה מלפניו מטיבים לישראל לא הי׳ עונש ברק החרב כלל. [זולת מלחמת גוג ומגוג שאינו מחמת שהרעו לישראל בימי הגלות. רק מחמת שיבואו אז למלחמה על ישראל וירגזו על ה׳ ועל משיחו]. אבל אם יהיה איזה אומה ומלכות שירע לישראל אז ולא יכופר אדמתם במה שיש בו ישראל בתוכם בשלום עליהם הוא אומר אם שנותי ברק חרבי ואז תאחז במשפט ידי לא אתנהג ברחמים כי אם במשפט:
אשיב נקם לצרי. יהי׳ בתורת נקמה במה שהצרו לעם ה׳ שנקראו מחמת זה צרי. ונקמה היינו באותו אופן שהצרו יגיע להם:
ולמשנאי. ת״א בעלי דבבי היינו שהרעו במה שהקניטו בדברים כמש״כ לעיל ל׳ פסוק ז׳ במשמעות בעלי דבבי ואמר דלהם אשלם. באיזה עונש לפי ערך ההקנטה וה׳ שופט צדיק. אבל לא שייך בזה נקמה שישיגו מדה זו אלא תשלומין אחרים וכמש״כ לעיל ל״ה:
מדם חלל ושביה. קאי על אשכיר חצי מדם ופי׳ שני אופני דם. א׳ דם חלל הרוגים ממש. ה׳ ושביה. פצעי השבוים:
מראש פרעות אויב. קאי על וחרבי תאכל בשר ופי׳ איזה בשר. ראש פרעות והוא מלשון פרא אלא דבאל״ף משמעו פרע מדרך ארץ ופרוע משמע בלי סדר נכון כראוי. כמו וראשו יהיה פרוע ומזה בא המקרא בפרוע פרעות בישראל. כי פרוע הוא כי פרעה אהרן כמבואר במקומו ובאשר דבזמן הגאולה כבר יהיו כלל אוה״ע מכירים את ה׳ ועמו ישראל ונוהגים בו בכבוד ובדרך ישר כמו שנתבאר במקרא הקודם. ואם ימצא איזה מקום ואומה שמתנהגים עם ישראל ברע אינו אלא פרוע מסדר נכון לפי הליכות עולם. ע״כ אמר מראש פרשת אויב. הראשון שבפרעים הללו המה יפלו בחרב ה׳:
הרנינו גוים עמו. שבחו והודו לישראל:
כי דם עבדיו יקום. שהרי אתם רואים כמה נוקם דם עבדיו שנשפכו בהריגה וכדומה:
ונקם ישיב לצריו. מי שעשה עמם רע ומיצר להם משיב ג״כ נקם:
וכפר אדמתו עמו. ומ״מ הרי אתם יודעים כמה דם ישראל נשפך גם בכם וכמה צרות סבלו ואע״ג שאותם האנשים והדורות ספו תמו מ״מ הרי האדמה לעולם עומדת ומהראוי היה אשר לארץ לא יכופר דם ישראל ששופך בה. אבל מכ״מ יכופר אדמתו ע״י עמו שישבו בקרבם בשלוה. וא״כ עליכם להרנין ולהודות לעם ה׳:
ויבא משה וגו׳ באזני העם. עמש״כ בס׳ שמות כ״ד ז׳ משמעות באזני העם שהוא הבנה בעמקות לגדולי ישראל. כך היה בשירה זו אמר שקרא בתורה באזני כל קהל ישראל בא עוד הפעם לא״מ ודבר באזני העם ענינים עמוקים שבה. וקיים בזה דבר ה׳ ושימה בפיהם כמש״כ לעיל:
והושע בן נון. כבר ביארנו לעיל ל״א כ׳ אשר יהושע לא נצטוה ע״ז כלל ורק משה קרא שירת האזינו בס״ת ואח״כ כשבא עוד לבאר להם וכבר כָּהָה אורו ולא היתה שכינה מדברת מתוך גרונו. ע״כ כשבא לבאר הי׳ יהושע עוזרו בשליחות משה. כדי להכין ולהשכיל לכל העם ומשום הכי כתיב כאן הושע ולא יהושע. משום שלא עשה זאת בשביל שהוא יהושע רבן של ישראל אלא בשביל שהוא הושע תלמידו של משה רבינו שנקרא הושע:
ויכל משה. ולא כתיב ויהושע הוא כמש״כ שיהושע דבר בשליחות משה ומש״ה נקרא הכל על שמו. ולשון ויכל משה לדבר את כל הדברים האלה היינו דברי הביאור ואריכות הדברים שפירש לכולם ונתרבו השאלות והתשובות עד שכלה משה אותם ואמר שיפסיקו מזה. וכיב״ז בס׳ בראשית י״ז כ״ב:
אשר אנכי וגו׳ אשר תצוום וגו׳. המה שני חלקי התורה. חלק אגדה שהוא מעיד בם. וזהו אשר אנכי מעיד בכם היום. וחלק הלכה הוא אשר תצוום את בניכם. והוי כמו דכתיב שתי פעמים לכל הדברים אשר אנכי וגו׳ ולכל הדברים אשר תצוום וגו׳ והרבה כן במקרא:
לשמור לעשות את כל דברי התורה הזאת. אלו היה הכונה לעשות במצות התורה אינו מובן הטעם כי לא דבר ריק הוא מכם. היאך יעלה עה״ד שצווי ה׳ הוא ריק ותו קשה דרשת הירו׳ פאה פ״א א״ר מנא כי לא דבר רק הוא מכם. ואם ריק הוא מכם ריק שאין אתם יגעים בם ומה זה שייך למעשה המצות. אלא פי׳ לשמור. זהו משנה לזכור מה שכבר למדם משה לעשות את כל דברי. להעמיד על נכון דיוק המקרא וזה נקרא עשיית הדברים ממש כמש״כ כ״פ. [וזהו אשר מנה בה״ג לשמור לעשות לעשה בפ״ע. כמש״כ בס׳ דקרא י״ח ה׳ ולהרמב״ם אינו אלא פרטי מצות ת״ח דנחשב לאחד]:
כי לא דבר רק הוא מכם. כל קוץ ודיוק שבם אינו ריק מכונה וענין. ודייק הכתוב מכם כבר דרשו בירו׳ ה״נ והוא דרך דרש ומוסרי. אבל לפי הפשט בא לאפוקי אוה״ע שאע״ג שגם המה למדים מקרא וכך הוא רצונו ית׳ כמש״כ בס׳ ויקרא י״ח ה׳ אבל אין זה אלא בשטחיות הפרשה. משא״כ כל דיוקים באותיות התורה שהי׳ אותה תיבה ראויה להכתב בצורה אחרת וכדומה בחסר ויתיר ומזה נלמד כל דרשות עפ״י י״ג מדות וכדומה. והוא עיקר התלמוד ופלפולה ש״ת כדאיתא בנדרים דל״ח א׳ לא ניתנה תורה אלא למשה ולזרעו שנאמר כתב לך פסל לך. מה פסלתן שלך אף כתבתן שלך. ומשה נהג בה טובת עין ונתנה לישראל וכמו שביארנו ריש פרשת דברים. ומסיק הגמ׳ שהוא פלפולא בעלמא וביאר הרא״ש כתבן שלך כי כל החכמה והשכל רמוזים בכתב התורה בצורות האותיות עכ״ל פי׳ באותיות התיבה היאך היא כתובה. וכ״ז אינו אלא לישראל לדידן הוי מאומה לדרוש ולהוליד מזה הלכות אבל לדידהו לא הוי מאומה ואין להם עסק בזה כלל וכדאיתא בסנהדרין דנ״ט דעובד כוכבים העוסק בתורה ה״ז כבא על ארוסה וכמש״כ בביאורי בס׳ ויקרא שם. ומש״ה כתיב כי לא דבר רק הוא מכם. אבל לדידהו הוא ריק:
כי הוא חייכם. הוא לתועלת החיות דמשמעו גם חיות הגוף גם שלמות הנפש כמו שכתבנו כ״פ בהוראת חיים. ועי׳ לעיל ו׳ כ״ד:
ובדבר הזה תאריכו ימים וגו׳. תועלת מיוחדת היא בא״י שהיא שומרת שלא נבא לע״ז שעלולים להכשל כמו שנתבאר יפה בפ׳ נצבים ולמוד התורה אגוני ומצלי מיצרא דע״ז. ובפתיחתא דאיכה איתא ר׳ הונא ור׳ ירמיה בשם רחב״א אמרי כתיב ואותי עזבו ואת תורתי לא שמרו הלואי אותי עזבו ותורתי שמרו מתוך שהיו מתעסקים בה המאור שבה היה מחזירן למוטב. נמצא דמה שתדקדקו בדברי התורה לעשות הפרשה מתוקנת מועלת שתאריכו ימים על האדמה וגו׳:
הר העברים. שיש בו שני עברים. עבר מזרח היה שייך למואב. ומעבר המערבי היה שייך לנחלת בני גד. וכאשר מבאר עוד אשר בארץ מואב. צד המזרחי שבו שייך עדיין לארץ מואב. אשר על פני ירחו. הוא צד המערבי ושייך לישראל. והזכיר ה׳ כ״ז משום שנחלק שני צדדי ההר לענין עליית משה למות כאשר מבאר וראה את ארץ כנען וגו׳. שם בצד שעל פני ירחו תעמוד ותראה:
ומות בהר אשר אתה עולה שמה. דווקא באותו הר אבל לא באותו מקום וצד שתראה משם. אלא באותו הר מצד השני של ארץ מואב. וכדכתיב להלן ל״ד ה׳ ו׳ בארץ מואב למיתה וקבורה:
על אשר מעלתם בי. כבר נתבאר בפ׳ מי מריבה ענין מעילה זו שהיה שנוי בטבע שלא מרצון הקב״ה שישובו מימיו של הסלע שהיה כבר ונעשה לטבע אלא שנעצר והיה זה כעין עצירת גשמים והיה הרצון שיבוא משה ואהרן בכח הלכה ותפלה אחריו לפני ה׳ שעומד שם באותה שעה וישובו אותם המים שהיה עד כה. ולא היה נס כלל. אלא כמו שהתפלה מועלת בעת עצירת גשמים שירדו גשם. וכאשר כעס משה ולא יכול לבוא לדבר הלכה ותפלה. ע״כ הכה במטה ויצאו מים אחרים גרועים מהמים הקודמים ונמצא נס מחדש. וזה נקרא מעילה שהוא שנוי בטבע העולם וכבר נענש רבא בעת שעשה נס שלא כרצון ה׳ כדאיתא בתענית פרק ג׳ והיה נזוף מחמת זה כדאיתא חולין דף קל״ג:
בתוך בני ישראל. באשר שענין כזה הוא נוגע לכבוד ה׳ שנראה כמגיס דעתו כלפי מעלה ונקרא נוגע בכבודו ית׳ כדאיתא ברכות די״ט שהוא בכלל כ״ד דברים שמנדין על כבוד הרב ע״כ הוא קשה יותר במה שהיה בפרסום רב בתוך בני ישראל:
על אשר לא קדשתם אותי בתוך בני ישראל. לא עשיתם פעולה שיראו ב״י שאני קדוש בתוכם ומשגיח עליהם בטבע לא דווקא בדרך נס שמיוחד לזה משה דווקא. משא״כ אם היה בא ע״י תפלה:
ושמה לא תבוא וגו׳ אשר אני נותן לבני ישראל. כלומר לא שאינך ראוי לזכות בא״י אלא בשביל שאני נותן אותה לב״י ע״כ לא תוכל לבא גם אתה דעיקר העונש היה מדה במדה שלא יזכה להורות לישראל דרך הליכות החיים בא״י שכל אותה הכנה שעשה הקב״ה עם הסלע היה כדי ללמד לב״י דרך בעת שתהיה עצירת גשמים ובשביל שקלקל בזה משה רבינו היה העונש שלא יביא אותם להורות שם וכמו שביארנו כ״ז יפה בפ׳ חקת:
