פסוק א:האזינו השמים, שאני מתרה כו'. הוקשה לו דהאזינו השמים מיותר דודאי יאזינו כיון שבפניהם אומר מה שאומר, ע"כ פירש שאני מתרה בהם בדרך התראה לא כדרך סיפור דברים ואח"כ מתרץ לשון ואדברה שהוא מיותר. אלא דקאי, על מה שיחד אותם לעדות וע"כ אמר ואדברה כלומר שדברתי כבר דבר זה שאתם תהיו עדים ע"כ אל יהי הדבר קטן בעיניהם מאחר שיחדתי עדים ע"ז:
פסוק א:ולמה העיד בהם שמים וארץ, בשלמא בלאו הכי הו"א דבלא כוונה לקח דוקא אותם אלא כך אירע מילתא שהיו שם משא"כ השתא דאמרת שהזמין אותם והגיד להם מהזמנה זו מ"ט דוקא להם.
פסוק א:שהם קיימים לעולם ועוד כו' כצ"ל ולא כספרים שכתוב בהם לעולם ועד שאם כו' ולפ"ז הוה הכל טעם אחד אלא שני טעמים יש כאן וכן הוא בספרי. ומה שהביא רש"י בפרשת נצבים על פסוק העידותי בכם היום טעם אחר על עדות שמים וארץ י"ל דשם מדבר הכתוב עם ישראל ומוכיחם ע"כ שייך הטעם שמא שינו את מדתם שהוא תוכחה לישראל אבל כאן מדבר עם העדים עצמם שייך לומר מה שצריך לעדות שלהם באיזה אופן תהיה העדות:
פסוק ג:כי שם ה' אקרא כו' כשאקרא ואזכיר שם ה' פירוש במקום שיהיה רשות להזכיר שם ה' ככתיבתו דהיינו במקדש שיש רשות לכ"ג להזכיר השם ב"ה ביום הכפורים שם אתם חייבים כל השנה כשמזכירים שמו של הקב"ה כמו שהוא נקרא חייבים אתם ליתן לו גודל טפי מהשאר מקומות שעונים אמן אבל במקדש תתנו שבח יותר גדול ותאמרו בשכמל"ו, דא"ל דוקא ביוה"כ ששמו נקרא ככתיבתו תתנו גודל לו דא"כ קשה למה אמר גודל לאלהינו היה לו לומר הבו גודל לו אלא דאמר לאלהינו דהיינו שאר שמות לא על שם המיוחד לבד רק שיהיה במקום ראוי להזכיר שם המיוחד בעת שלו. זה נראה לכאורה לפי הדרש שמביא רש"י. ובגמרא דיומא (דף ל"ה) איתא במשנה שהכהן אמר כי ביום הזה יכפר כו' והם עונין אחריו בשכמל"ו ובגמרא אחר זה איתא תניא רבי אומר כי שם ה' אקרא הבו גודל לאלהינו אמר להם משה לישראל בשעה שאני מזכיר שמו של הקב"ה אתם הבו גודל חנניא אומר זכר צדיק לברכה אמר נביא בשעה שאני מזכיר צדיק עולמים אתם תנו ברכה. ובפרק מי שמתו (דף כ"א) איתא מנין לברכת התורה מלפניה שנאמר כי שם ה' אקרא כו' ופירש"י לפתוח בדברי שירה אמר אני מברך תחילה ואתם ענו אחריי אמן כי שם ה'אקרא בברכה אתם הבו גודל לאלהנו באמן הכי מפרשא, לה ביומא עכ"ל. הרי דרש"י סמיך על ההיא דיומא שזכרנו ושם נזכר בשכמל"ו ולא אמן. ונראה מזה דאף במקדש אמרו אמן על הברכות רק ביוה"כ כשכ"ג מזכיר שם המיוחד דהיינו שם המפורש אז היו עונים בשכמל"ו על הזכרת כ"ג ואם היה בכל הברכות כך במקדש למה הוצרך להזכיר בהזכרת כ"ג הא בכל הברכות היו אומרים כך אלא ע"כ כמו שזכרתי, ויש לזה עוד הוכחה דביומא לא זכר רק גודל לא סיים לאלהינו ובפרק מי שמתו זכר תיבת לאלהינו שאמר גודל לאלהינו אלא דביומא קאי על שם המיוחד ובמי שמתו קאי על שאר שמות וזה דקדוק נכון וגם מדברי חנניא שזכרתי משמע דאבשכמל"ו קאמר מדסיים אתם תנו ברכה היינו בשכמל"ו דאילו באמן לא נזכר ברכה בעונים והיינו ביוה"כ מדאמר צדיק עולמים למה אמר כינוי זה אלא דמיירי ביוה"כ שהוא שופט צדק לכל העולמים נמצא דפסוק כי שם ה' אקרא כולל שני דברים ומלת גודל שייך לפניו ולאחריו, ויש לזה הוכחה דהתחיל בשם ה' וסיים בשם אלהינו אלא דמיירי בב' דברים שיתנו גודל דהיינו ביוה"כ שכ"ג מזכיר שם המפורש הוי הגודל בשכמל"ו ובשאר ברכות הוי הגודל עניית אמן וזהו שם של אלהינו. כנ"ל נכון בס"ד:
פסוק ה:שחת לו וגו' כתרגומו חבילו להון ולא ליה יש לדקדק למה לא אמר בקיצור כתרגומו, ותו אם בא להעתיק התרגום למה העתיק אלו ד' תיבות לא פחות ולא יותר ונראה דבא לאפוקי מפירוש אחר ולומר דה"ק שחת לו דהיינו להם שייך השחתה לא בניו פירוש דלא נקראו אז בניו, וזהו מומם מום שלהם, וגם התרגום נוכל לפרש כן דאמר לא ליה בניא, דמלת ליה דבוק לבניא, ופירוש זה אינו דאמרינן בגמרא פ"ק דקידושין (דף ל"ו) אפילו אם אין עושים רצונו של מקום קרויים בנים, אלא הפירוש הוא כך שחת לו דהשחתה היא להם לא לשום אחר דהיינו הקב"ה, בניו מומם הוא ענין בפ"ע כמו שפירש"י אח"ז והתרגום ג"כ מפרש כן לא ליה הוא דבוק להדדי ואח"כ מתחיל ענין אחר בניא די פלחו כו', וע"כ אמר רש"י כתרגומו חבילו להון לא ליה דזהו שייך להדדי. והרא"ם פירש לו קאי על הש"י דהיינו לו הקב"ה לא השחיתו, והוא נגד התרגום דמתרגם בהדיא להון:
פסוק כד:ושן בהמות, מעשה היה והיו הרחלים נושכים וממיתין אין הוכחה לזה מלשון בהמות והא חיה בכלל בהמה ותו דבהמה טמאה ודאי ג"כ נושך וממית לפעמים כגון הכלב שהוא בהמה כדאיתא במסכת כלאים (ספ"ח) אלא נראה דזה נלמד מדאמר עם חמת זוחלי עפר משמע דבהמות עצמם אין להם ארס רק שהקללה תגרום שיהיה להם ארס כמו זוחלי עפר וא"כ אף מבהמה טהורה ידבר:
פסוק כה:ומחדרים אימה כשבורח ונמלט מן החרב חדרי לבו נוקפים דא"ל כפשוטו שיהיה פחד ליושבי חדרים מן החרב דא"כ היה להפך ולומר מחדרים אימה ומחוץ תשכל חרב כי הפחד הוא תחילה ואח"כ בורח, לחוץ אלא דהאימה הוא אחר הבריחה ונמצא חדרי הלב נקפים, כמו שהיה בעו"ה במלכות פולי"ן וליט"א ושאר ארצות משנת ת"ח ואילך שהיתה הרעה של הריגה כמעט לרוב ישראל שבאותו דור ואותן שנמלטו אחורי הנהר ווייסיל מתו עם רב מאוד מישראל מתוך חולי שבא מחדרי לבם הרבה והרבה בעו"ה כנזכר כאן וכפר אדמתו עמו:
פסוק מח:וידבר וגו' בעצם היום הזה, בשלשה מקומות נאמר בעצם היום. רבים מקשים הא יש עוד חוץ מאלו דהיינו בעצם היום הזה נמול אברהם ופירש"י ג"כ שלא היה מתירא מבני דורו כו'. ויש לתרץ דשם יש לימוד על מלת היום דהיינו ביום ולא בלילה כפירש"י שם א"כ יש לפרש גם מלת בעצם בדרך זה דהיינו שמצינו שבעת ימים תאכל מצות והיינו אף לילות הו"א כאן מה שנזכר היום היינו גם בלילה וכך נאמר בעצם היום לאפוקי לילה אבל בג' מקומות אלו הוא מיותר כל הפסוק וע"כ לומר שלא נתירא כו' וא"כ גם אצל אברהם יש לפרש כן:
פסוק נא:על אשר מריתם את פי, גרמתם למרות פי. כן הגירסא בספרים ישנים וברא"ם ותמיהות רבות יש כאן, חדא דזה על אשר מריתם את פי אינו פסוק כאן אלא בפרשת חוקת ולמה הובא כאן לפרשו ולא במקומו, ותו למה לא פירש מה שנזכר כאן על אשר מעלתם בי גרמתם למעל, בו, ותו למה הוצרך לפרש מה שאמר על אשר לא קדשתם גרמתם לי שלא אתקדש אחר שכבר פירש זה ובספרים חדשים הגיהו כאן ולא גרסי על אשר מריתם את פי אלא על אשר מעלתם בי גרמתם שימעלו בי על אשר לא קדשתם גרמתם כו', ואני אגיד לעולם שמחסרון ידיעה לפרש דברי רש"י הגיהו כן דהגירסא הישנה אמת, והענין דיש כאן ג' לשונות, א' מריתם את פי, ב' אשר מעלתם בי, ג' אשר לא קדשתם, והחילוק ביניהם דלשון מעלתם בי הוא מתוקן שפיר דלשון מעילה בכ"מ הוא חטא בשוגג וה"נ כאן שחטאו בשוגג בהכאת סלע ולשון מריתם אינו מתוקן כלל דחלילה לומר שמשה ואהרן ימרו פי ה' במזיד, וע"כ צריך תיקון לפרש גרמתם לזה שימרו את פי ולשון השלישי דהוא שלא קדשתם אינו מפורש כפשוטו מפני כבודם ואינו כל כך הכרח לתיקון כי אין זה כ"כ העדר כבוד אם לא קידשו השם בזה דלא חטאו בפועל במעשה בזה לפחות כבוד השם ח"ו אלא שלא הוסיפו לו כבוד, ולזה נתכוין רש"י כאן ולא פירש כלום על לא מעלתם כי אינו צריך תיקון כמו שזכרנו ועל לשון לא קדשתם שיש ספק תיקון כמו שזכרתי בא רש"י ללמדנו שגם זה צריך תיקון והוה העדר כבוד להם וע"כ הביא כאן לשון מריתם את פי ללמוד משם כי היכי דהתם פשוט שצריך תיקון ה"נ בלשון לא קדשתם דצריך ג"כ תיקון דהיינו אתם גרמתם כו', ובזה ניחא הכל בס"ד. אלא שבספרי איתא גם בלשון מעלתם בי אתם גרמתם למעול בי, נראה דרש"י ס"ל שאין בזה הכרח אלא אגב דפירש לשון לא קדשתם בדרך זה מכח מריתם את פי כתבו הספרים גם בלשון מעלתם בי ואינו מוכרח: