א הַאֲזִ֥ינוּ הַשָּׁמַ֖יִם וַאֲדַבֵּ֑רָה וְתִשְׁמַ֥ע הָאָ֖רֶץ אִמְרֵי־פִֽי׃ ב יַעֲרֹ֤ף כַּמָּטָר֙ לִקְחִ֔י תִּזַּ֥ל כַּטַּ֖ל אִמְרָתִ֑י כִּשְׂעִירִ֣ם עֲלֵי־דֶ֔שֶׁא וְכִרְבִיבִ֖ים עֲלֵי־עֵֽשֶׂב׃ ג כִּ֛י שֵׁ֥ם יְהוָ֖ה אֶקְרָ֑א הָב֥וּ גֹ֖דֶל לֵאלֹהֵֽינוּ׃ ד הַצּוּר֙ תָּמִ֣ים פָּעֳל֔וֹ כִּ֥י כָל־דְּרָכָ֖יו מִשְׁפָּ֑ט אֵ֤ל אֱמוּנָה֙ וְאֵ֣ין עָ֔וֶל צַדִּ֥יק וְיָשָׁ֖ר הֽוּא׃ ה שִׁחֵ֥ת ל֛וֹ לֹ֖א בָּנָ֣יו מוּמָ֑ם דּ֥וֹר עִקֵּ֖שׁ וּפְתַלְתֹּֽל׃ ו הֲ־לַיְהוָה֙ תִּגְמְלוּ־זֹ֔את עַ֥ם נָבָ֖ל וְלֹ֣א חָכָ֑ם הֲלוֹא־הוּא֙ אָבִ֣יךָ קָּנֶ֔ךָ ה֥וּא עָֽשְׂךָ֖ וַֽיְכֹנְנֶֽךָ׃ ז זְכֹר֙ יְמ֣וֹת עוֹלָ֔ם בִּ֖ינוּ שְׁנ֣וֹת דּוֹר־וָד֑וֹר שְׁאַ֤ל אָבִ֙יךָ֙ וְיַגֵּ֔דְךָ זְקֵנֶ֖יךָ וְיֹ֥אמְרוּ לָֽךְ׃ ח בְּהַנְחֵ֤ל עֶלְיוֹן֙ גּוֹיִ֔ם בְּהַפְרִיד֖וֹ בְּנֵ֣י אָדָ֑ם יַצֵּב֙ גְּבֻלֹ֣ת עַמִּ֔ים לְמִסְפַּ֖ר בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃ ט כִּ֛י חֵ֥לֶק יְהֹוָ֖ה עַמּ֑וֹ יַעֲקֹ֖ב חֶ֥בֶל נַחֲלָתֽוֹ׃ י יִמְצָאֵ֙הוּ֙ בְּאֶ֣רֶץ מִדְבָּ֔ר וּבְתֹ֖הוּ יְלֵ֣ל יְשִׁמֹ֑ן יְסֹֽבְבֶ֙נְהוּ֙ יְב֣וֹנְנֵ֔הוּ יִצְּרֶ֖נְהוּ כְּאִישׁ֥וֹן עֵינֽוֹ׃ יא כְּנֶ֙שֶׁר֙ יָעִ֣יר קִנּ֔וֹ עַל־גּוֹזָלָ֖יו יְרַחֵ֑ף יִפְרֹ֤שׂ כְּנָפָיו֙ יִקָּחֵ֔הוּ יִשָּׂאֵ֖הוּ עַל־אֶבְרָתֽוֹ׃ יב יְהוָ֖ה בָּדָ֣ד יַנְחֶ֑נּוּ וְאֵ֥ין עִמּ֖וֹ אֵ֥ל נֵכָֽר׃ יג יַרְכִּבֵ֙הוּ֙ עַל־במותי (בָּ֣מֳתֵי) אָ֔רֶץ וַיֹּאכַ֖ל תְּנוּבֹ֣ת שָׂדָ֑י וַיֵּנִקֵ֤הֽוּ דְבַשׁ֙ מִסֶּ֔לַע וְשֶׁ֖מֶן מֵחַלְמִ֥ישׁ צֽוּר׃ יד חֶמְאַ֨ת בָּקָ֜ר וַחֲלֵ֣ב צֹ֗אן עִם־חֵ֨לֶב כָּרִ֜ים וְאֵילִ֤ים בְּנֵֽי־בָשָׁן֙ וְעַתּוּדִ֔ים עִם־חֵ֖לֶב כִּלְי֣וֹת חִטָּ֑ה וְדַם־עֵנָ֖ב תִּשְׁתֶּה־חָֽמֶר׃ טו וַיִּשְׁמַ֤ן יְשֻׁרוּן֙ וַיִּבְעָ֔ט שָׁמַ֖נְתָּ עָבִ֣יתָ כָּשִׂ֑יתָ וַיִּטֹּשׁ֙ אֱל֣וֹהַ עָשָׂ֔הוּ וַיְנַבֵּ֖ל צ֥וּר יְשֻׁעָתֽוֹ׃ טז יַקְנִאֻ֖הוּ בְּזָרִ֑ים בְּתוֹעֵבֹ֖ת יַכְעִיסֻֽהוּ׃ יז יִזְבְּח֗וּ לַשֵּׁדִים֙ לֹ֣א אֱלֹ֔הַ אֱלֹהִ֖ים לֹ֣א יְדָע֑וּם חֲדָשִׁים֙ מִקָּרֹ֣ב בָּ֔אוּ לֹ֥א שְׂעָר֖וּם אֲבֹתֵיכֶֽם׃ יח צ֥וּר יְלָדְךָ֖ תֶּ֑שִׁי וַתִּשְׁכַּ֖ח אֵ֥ל מְחֹלְלֶֽךָ׃ יט וַיַּ֥רְא יְהוָ֖ה וַיִּנְאָ֑ץ מִכַּ֥עַס בָּנָ֖יו וּבְנֹתָֽיו׃ כ וַיֹּ֗אמֶר אַסְתִּ֤ירָה פָנַי֙ מֵהֶ֔ם אֶרְאֶ֖ה מָ֣ה אַחֲרִיתָ֑ם כִּ֣י ד֤וֹר תַּהְפֻּכֹת֙ הֵ֔מָּה בָּנִ֖ים לֹא־אֵמֻ֥ן בָּֽם׃ כא הֵ֚ם קִנְא֣וּנִי בְלֹא־אֵ֔ל כִּעֲס֖וּנִי בְּהַבְלֵיהֶ֑ם וַאֲנִי֙ אַקְנִיאֵ֣ם בְּלֹא־עָ֔ם בְּג֥וֹי נָבָ֖ל אַכְעִיסֵֽם׃ כב כִּי־אֵשׁ֙ קָדְחָ֣ה בְאַפִּ֔י וַתִּיקַ֖ד עַד־שְׁא֣וֹל תַּחְתִּ֑ית וַתֹּ֤אכַל אֶ֙רֶץ֙ וִֽיבֻלָ֔הּ וַתְּלַהֵ֖ט מוֹסְדֵ֥י הָרִֽים׃ כג אַסְפֶּ֥ה עָלֵ֖ימוֹ רָע֑וֹת חִצַּ֖י אֲכַלֶּה־בָּֽם׃ כד מְזֵ֥י רָעָ֛ב וּלְחֻ֥מֵי רֶ֖שֶׁף וְקֶ֣טֶב מְרִירִ֑י וְשֶׁן־בְּהֵמוֹת֙ אֲשַׁלַּח־בָּ֔ם עִם־חֲמַ֖ת זֹחֲלֵ֥י עָפָֽר׃ כה מִחוּץ֙ תְּשַׁכֶּל־חֶ֔רֶב וּמֵחֲדָרִ֖ים אֵימָ֑ה גַּם־בָּחוּר֙ גַּם־בְּתוּלָ֔ה יוֹנֵ֖ק עִם־אִ֥ישׁ שֵׂיבָֽה׃ כו אָמַ֖רְתִּי אַפְאֵיהֶ֑ם אַשְׁבִּ֥יתָה מֵאֱנ֖וֹשׁ זִכְרָֽם׃ כז לוּלֵ֗י כַּ֤עַס אוֹיֵב֙ אָג֔וּר פֶּֽן־יְנַכְּר֖וּ צָרֵ֑ימוֹ פֶּן־יֹֽאמְרוּ֙ יָדֵ֣ינוּ רָ֔מָה וְלֹ֥א יְהוָ֖ה פָּעַ֥ל כָּל־זֹֽאת׃ כח כִּי־ג֛וֹי אֹבַ֥ד עֵצ֖וֹת הֵ֑מָּה וְאֵ֥ין בָּהֶ֖ם תְּבוּנָֽה׃ כט ל֥וּ חָכְמ֖וּ יַשְׂכִּ֣ילוּ זֹ֑את יָבִ֖ינוּ לְאַחֲרִיתָֽם׃ ל אֵיכָ֞ה יִרְדֹּ֤ף אֶחָד֙ אֶ֔לֶף וּשְׁנַ֖יִם יָנִ֣יסוּ רְבָבָ֑ה אִם־לֹא֙ כִּי־צוּרָ֣ם מְכָרָ֔ם וַֽיהוָ֖ה הִסְגִּירָֽם׃ לא כִּ֛י לֹ֥א כְצוּרֵ֖נוּ צוּרָ֑ם וְאֹיְבֵ֖ינוּ פְּלִילִֽים׃ לב כִּֽי־מִגֶּ֤פֶן סְדֹם֙ גַּפְנָ֔ם וּמִשַּׁדְמֹ֖ת עֲמֹרָ֑ה עֲנָבֵ֙מוֹ֙ עִנְּבֵי־ר֔וֹשׁ אַשְׁכְּלֹ֥ת מְרֹרֹ֖ת לָֽמוֹ׃ לג חֲמַ֥ת תַּנִּינִ֖ם יֵינָ֑ם וְרֹ֥אשׁ פְּתָנִ֖ים אַכְזָֽר׃ לד הֲלֹא־ה֖וּא כָּמֻ֣ס עִמָּדִ֑י חָתֻ֖ם בְּאוֹצְרֹתָֽי׃ לה לִ֤י נָקָם֙ וְשִׁלֵּ֔ם לְעֵ֖ת תָּמ֣וּט רַגְלָ֑ם כִּ֤י קָרוֹב֙ י֣וֹם אֵידָ֔ם וְחָ֖שׁ עֲתִדֹ֥ת לָֽמוֹ׃ לו כִּֽי־יָדִ֤ין יְהוָה֙ עַמּ֔וֹ וְעַל־עֲבָדָ֖יו יִתְנֶחָ֑ם כִּ֤י יִרְאֶה֙ כִּי־אָ֣זְלַת יָ֔ד וְאֶ֖פֶס עָצ֥וּר וְעָזֽוּב׃ לז וְאָמַ֖ר אֵ֣י אֱלֹהֵ֑ימוֹ צ֖וּר חָסָ֥יוּ בֽוֹ׃ לח אֲשֶׁ֨ר חֵ֤לֶב זְבָחֵ֙ימוֹ֙ יֹאכֵ֔לוּ יִשְׁתּ֖וּ יֵ֣ין נְסִיכָ֑ם יָק֙וּמוּ֙ וְיַעְזְרֻכֶ֔ם יְהִ֥י עֲלֵיכֶ֖ם סִתְרָֽה׃ לט רְא֣וּ ׀ עַתָּ֗ה כִּ֣י אֲנִ֤י אֲנִי֙ ה֔וּא וְאֵ֥ין אֱלֹהִ֖ים עִמָּדִ֑י אֲנִ֧י אָמִ֣ית וַאֲחַיֶּ֗ה מָחַ֙צְתִּי֙ וַאֲנִ֣י אֶרְפָּ֔א וְאֵ֥ין מִיָּדִ֖י מַצִּֽיל׃ מ כִּֽי־אֶשָּׂ֥א אֶל־שָׁמַ֖יִם יָדִ֑י וְאָמַ֕רְתִּי חַ֥י אָנֹכִ֖י לְעֹלָֽם׃ מא אִם־שַׁנּוֹתִי֙ בְּרַ֣ק חַרְבִּ֔י וְתֹאחֵ֥ז בְּמִשְׁפָּ֖ט יָדִ֑י אָשִׁ֤יב נָקָם֙ לְצָרָ֔י וְלִמְשַׂנְאַ֖י אֲשַׁלֵּֽם׃ מב אַשְׁכִּ֤יר חִצַּי֙ מִדָּ֔ם וְחַרְבִּ֖י תֹּאכַ֣ל בָּשָׂ֑ר מִדַּ֤ם חָלָל֙ וְשִׁבְיָ֔ה מֵרֹ֖אשׁ פַּרְע֥וֹת אוֹיֵֽב׃ מג הַרְנִ֤ינוּ גוֹיִם֙ עַמּ֔וֹ כִּ֥י דַם־עֲבָדָ֖יו יִקּ֑וֹם וְנָקָם֙ יָשִׁ֣יב לְצָרָ֔יו וְכִפֶּ֥ר אַדְמָת֖וֹ עַמּֽוֹ׃ מד וַיָּבֹ֣א מֹשֶׁ֗ה וַיְדַבֵּ֛ר אֶת־כָּל־דִּבְרֵ֥י הַשִּׁירָֽה־הַזֹּ֖את בְּאָזְנֵ֣י הָעָ֑ם ה֖וּא וְהוֹשֵׁ֥עַ בִּן־נֽוּן׃ מה וַיְכַ֣ל מֹשֶׁ֗ה לְדַבֵּ֛ר אֶת־כָּל־הַדְּבָרִ֥ים הָאֵ֖לֶּה אֶל־כָּל־יִשְׂרָאֵֽל׃ מו וַיֹּ֤אמֶר אֲלֵהֶם֙ שִׂ֣ימוּ לְבַבְכֶ֔ם לְכָל־הַדְּבָרִ֔ים אֲשֶׁ֧ר אָנֹכִ֛י מֵעִ֥יד בָּכֶ֖ם הַיּ֑וֹם אֲשֶׁ֤ר תְּצַוֻּם֙ אֶת־בְּנֵיכֶ֔ם לִשְׁמֹ֣ר לַעֲשׂ֔וֹת אֶת־כָּל־דִּבְרֵ֖י הַתּוֹרָ֥ה הַזֹּֽאת׃ מז כִּ֠י לֹֽא־דָבָ֨ר רֵ֥ק הוּא֙ מִכֶּ֔ם כִּי־ה֖וּא חַיֵּיכֶ֑ם וּבַדָּבָ֣ר הַזֶּ֗ה תַּאֲרִ֤יכוּ יָמִים֙ עַל־הָ֣אֲדָמָ֔ה אֲשֶׁ֨ר אַתֶּ֜ם עֹבְרִ֧ים אֶת־הַיַּרְדֵּ֛ן שָׁ֖מָּה לְרִשְׁתָּֽהּ׃ מח וַיְדַבֵּ֤ר יְהוָה֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה בְּעֶ֛צֶם הַיּ֥וֹם הַזֶּ֖ה לֵאמֹֽר׃ מט עֲלֵ֡ה אֶל־הַר֩ הָעֲבָרִ֨ים הַזֶּ֜ה הַר־נְב֗וֹ אֲשֶׁר֙ בְּאֶ֣רֶץ מוֹאָ֔ב אֲשֶׁ֖ר עַל־פְּנֵ֣י יְרֵח֑וֹ וּרְאֵה֙ אֶת־אֶ֣רֶץ כְּנַ֔עַן אֲשֶׁ֨ר אֲנִ֥י נֹתֵ֛ן לִבְנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל לַאֲחֻזָּֽה׃ נ וּמֻ֗ת בָּהָר֙ אֲשֶׁ֤ר אַתָּה֙ עֹלֶ֣ה שָׁ֔מָּה וְהֵאָסֵ֖ף אֶל־עַמֶּ֑יךָ כַּֽאֲשֶׁר־מֵ֞ת אַהֲרֹ֤ן אָחִ֙יךָ֙ בְּהֹ֣ר הָהָ֔ר וַיֵּאָ֖סֶף אֶל־עַמָּֽיו׃ נא עַל֩ אֲשֶׁ֨ר מְעַלְתֶּ֜ם בִּ֗י בְּתוֹךְ֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל בְּמֵֽי־מְרִיבַ֥ת קָדֵ֖שׁ מִדְבַּר־צִ֑ן עַ֣ל אֲשֶׁ֤ר לֹֽא־קִדַּשְׁתֶּם֙ אוֹתִ֔י בְּת֖וֹךְ בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃ נב כִּ֥י מִנֶּ֖גֶד תִּרְאֶ֣ה אֶת־הָאָ֑רֶץ וְשָׁ֙מָּה֙ לֹ֣א תָב֔וֹא אֶל־הָאָ֕רֶץ אֲשֶׁר־אֲנִ֥י נֹתֵ֖ן לִבְנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

ספורנו

ספורנו

פסוק ב:
יערוף כמטר לקחי. הנה תורתי היא תערוף ותבא בשטף כמטר למבינים המוכנים לקבל מבוע מקור חכמה:
פסוק ב:
תזל כטל אמרתי. ונותנת ג"כ כפי הנגלה ממנה איזו ידיעה להדיוטות שעם היותה מועטת היא טובה מאד כטל באופן שהיא כשעירים עלי דשא שהמשכילים יביטו נפלאות ממנה.
פסוק ב:
וכרביבים עלי עשב. שגם ההדיוטות יקנו בה איזה מדע להכיר בו בוראם באופן מה. א"כ אתם ישראל שקבלתם אותה:
פסוק ג:
כי שם ה' אקרא. הנה קורא שם ה' הוא המתפלל כאמרו קראתי שמך ה' מבור תחתיות וכן ושמואל בקוראי שמו קוראים אל ה' והוא יענם. אמר א"כ כאשר אתפלל על קבוץ גליות באמרי כנשר יעיר קנו ועל ביאת המשיח באמרי ה' בדד ינחנו ובסוף השירה באמרי הריננו גוים עמו אתם שידעתם גדלו במופתים שכליים מבוארים בתורתו.
פסוק ג:
הבו גודל לאלהינו. אל תיחסו אליו השתנות על מה שיסופר בשירה מהעתידות לישראל ושיהפך לכם לאויב כי ידעתם במופתי תורתו שהוא
פסוק ד:
הצור. בלתי משתנה לא קצרה ידו מהושיע ולא כבדה אזנו משמוע וגם כן לא תיחסו אליו עול אחרי שידעתם במופתים כי תמים פעלו במציאות. עליו אין להוסיף וממנו אין לגרוע.
פסוק ד:
ובזה נודע כי כל דרכיו משפט. דרכי טובו ומדת דינו כולם משפט בלי ספק:
פסוק ד:
אל אמונה. נאמן במה שנשבע לאבות להיטיב לבנים בזכותם של אבות:
פסוק ד:
ואין עול. בהביאו פורענות:
פסוק ד:
צדיק. צדקות אהב ובצדקתו לא יטוש את עמו:
פסוק ד:
וישר הוא. שלא לקפח שכר כל בריה ומשלם לשונאיו אל פניו ולפיכך מאריך ומיטיב לאמות בעולם הזה:
פסוק ה:
שחת לו לא בניו מומם דור עקש ופתלתול. אבל דור עקש ופתלתול לא בניו בתמימות הנה מומם בעגל שחת לאל יתעלה את המכוון כאמרו כי שחת עמך. כי הוא אמנם כיון לקדש את ישראל ולקדש שמו בעולמו על ידם שיהיו למאורות במין האנושי להבין ולהורות כאמרו כי לי כל הארץ ואתם תהיו לי ממלכת כהנים. והם השחיתו כל זה בעגל:
פסוק ו:
הלה' תגמלו זאת. אחר שכיון לתתכם עליונים על כל הגוים במקום ממלכת כהנים. האמנם ראוי שתגמלו לו זאת שתקלקלו מכוונתו לחלל את שם קדשו ולמנוע שלא ישיג את התכלית שכיון באמרו נעשה אדם בצלמנו כדמותנו:
פסוק ו:
עם נבל. בזוי בהיותך כפוי טובה ומשלם גמול רע למיטיב על היפך הנדיב הנכבד בהיטיבו למי שלא היטיב עמו מעולם:
פסוק ו:
ולא חכם. במדיניות להבין אחרית דבר מה יהיה המושג:
פסוק ו:
הלא הוא אביך קנך. לא אב טבעי הנותן מציאות מה במקרה אבל הוא אב רצוניי שנתן לך מציאות למען תהיה קנינו מוכן להשיג בך חפצו וסגולתו וזה כי הוא עשך לגוי כי לא היית גוי נחשב כלל:
פסוק ו:
ויכוננך. נתן לך הכנות שתהיה מוכן בהם להיות לו לעם סגולה:
פסוק ז:
זכור ימות עולם. אחר שהשלים הקדמת השירה אשר בה הודיע שהמכוון ממנו הוא להגיד צדקת האל יתעלה שהוא אל אמונה להיטיב לעושי רצונו וברך ולא ישיבנה ואין עול במדת דינו נגדם. הואיל משה באר זה בהגדת העבר והעתיד להודיע ראשונה כמה היתה כוונת האל ית' להשיג זה התכלית בכל המין האנושי בימות עולם ובשנות דור ודור ואיך כשלא עלה זה הגדיל ה' לעשות להעלות את ישראל אל גרם המעלות כאשר יעשה באחרית הימים עם השרידים אשר יקרא. שנית שנתן להם מקום נכון לעבדו בשמחה ובטוב לבב מרב כל והמה מרו ושלמו רעה תחת טובה ומי שהחטיא כוונתו עם כל אלה אין ספק שהוא ראוי לעונש נמרץ. שלישית שבגודל עונם נפלו במכמורי רשעים והיו ראוים לכליון חרוץ לולי חלול ה' שמנע מזה. רביעית הודיע סבה אשר בגללה תהיה להם גאלה באחרית הימים. חמישית הודיע אופן הגאולה ורחמי האל ית' על שארית עמו והם חלקי פרשת האזינו שזכרו ז"ל ונתנו בהם סימנין. הזי"ו ל"ך. אמר אם כן זכור ימות עולם ותבין דרכי טובו וכמה כיוון להיטיב למין האנושי בכלל כשתזכור ראשונה מה שהיטיב לאדם הראשון בתחלת ימי עולם ויניחהו בגן עדן והוא קלקל ענינו:
פסוק ז:
בינו שנות דור ודור. ותבין שנית כמה היטיב לדורות והם השחיתו עד המבול. וכן שלישית מן המבול עד הפלגה והם קלקלו:
פסוק ח:
יצב גבולות עמים. והציב גבולות עמים בהפלגה ולא אבדם לגמרי כמו שהיו חייבים:
פסוק ח:
למספר בני ישראל. בשביל בני ישראל שהיו מתי מספר והיו עתידים אז לצאת מאותם העמים. והראיה לזה:
פסוק ט:
כי חלק ה' עמו. כי אין לאל יתברך חלק במין האנושי אלא עמו. כי כל שאר האומות הם בני אל נכר. ובכן התבאר שלולא עמו שהיה עתיד אז לצאת מאותן האומות, היה לו לאבדם בענין הפלגה:
פסוק ט:
יעקב חבל נחלתו. שהוא ובניו עבדים לאל יתעלה אבל באומות העולם אם ימצא ביניהם איזה חסיד לא ימשך זה לבניו:
פסוק י:
ימצאהו בארץ מדבר. מצא לבבו של עמו שהוא חלקו זה נאמן לפניו בארץ מדבר. כאמרו לכתך אחרי במדבר:
פסוק י:
יסובבנהו. להר סיני כאמרו והגבלת את העם סביב:
פסוק י:
יבוננהו. כאמרו והתורה והמצוה אשר כתבתי להורותם:
פסוק י:
יצרנהו. משעבוד מצרים וממלאך המות כאמרם ז"ל חרות על הלוחות חרות ממלאך המות ומשעבוד מלכיות:
פסוק י:
כאישון עינו. כמו שנצר את אישון עינו של אדם כשיצרו שסבב את העין בכתנות עור כדי שלא יפסד עם היותו מוכן לכך:
פסוק יא:
כנשר יעיר קנו. יהי רצון שכמו שחשב לעשות בסיני לולי חטאו בעגל יעשה לעתיד וקבל האל ית' תפלתו אז כאמרו אשרקם להם ואקבצם כי פדיתים:
פסוק יא:
על גוזליו ירחף. כאמרו הנה אשא אל גוים ידי ואל עמים ארים ניסי והביאו בניך בחצן:
פסוק יא:
יפרוש כנפיו יקחהו. כאמרו ואתם תלוקטו לאחד אחד בני ישראל:
פסוק יא:
ישאהו על אברתו. כאמרו מי אלה כעב תעופינה:
פסוק יב:
ה' בדד ינחנו. כאמרו כי אעשה כלה בכל הגוים ואותך לא אעשה כלה (ירמיה מו, כח):
פסוק יב:
ואין עמו אל נכר. כאמרו כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם ה' וכאמרו אלהי כל הארץ יקרא:
פסוק יג:
ירכיבהו על במתי ארץ. וזה יעשה מאחר שלא השיג חפצו במתן תורה הנזכר ויבקש זה שנית בתת להם הארץ בעבור ישמרו חוקיו להשלימם בהרכיבם על חלק מהארץ נשא במקום ובמעלה כאמרו צבי היא לכל הארצות וזה בהכנסם לארץ עתה:
פסוק יג:
ויאכל תנובות שדי. שלא טרחו בם כאמרו כרמים וזיתים אשר לא נטעתם אתם אוכלים:
פסוק יד:
ודם ענב תשתה חמר. מיץ הענבים היה ראוי לשתיה בלתי רב מלאכה בו ובכן היו מתפרנסים שלא בצער וכל זה עשה להם האל ית' כדי שיהיה להם פנאי לעסוק בתורה ובמצות:
פסוק טו:
וישמן ישורון ויבעט. והנה גם בעלי העיון שבהם הנקראים ישורון מן אשורנו ולא קרוב עשו כמו הבהמות הבועטות בבני אדם שנותנים להם מזון:
פסוק טו:
שמנת עבית כשית. הנה אתה ישורון קהל תופשי התורה ובעלי העיון פנית אל התענוגים הגשמיים ובזה עבית מהבין דקות האמת כאמרו וגם אלה ביין שגו ובשכר תעו כהן ונביא.
פסוק טו:
כשית. כאמרו כי טח מראות עיניהם מהשכיל לבותם:
פסוק טו:
ויטוש אלוה עשהו. ולפיכך נטש ההמון אלוה עשהו:
פסוק טו:
וינבל צור ישועתו. בזהו כי מרעה אל רעה יצאו:
פסוק טז:
בתועבות יכעיסוהו. לגרום לשכינה שתסתלק מישראל:
פסוק יז:
לשדים לא אלוה. שאינם נצחיים כמו שאמרו ז"ל על השדים שהם מתים כבני אדם:
פסוק יז:
אלהים לא ידעום חדשים מקרוב באו. כשהיו רואים איזה מין מן הנמצאות שלא ידעו מציאותו קודם לכן היו חושבים שיהיה לו איזה מסבב קדמון מיוחד אליו והיו עובדים אותו:
פסוק יח:
צור ילדך תשי. וגם אתה ישורון המעיין בפנותך אל התענוגים תנשה חכמתך וידיעתך בגדלו:
פסוק יח:
ותשכח אל מחוללך. שהטיב עמך כאמרו אנכי אנכי הוא מנחמכם ותשכח ה' עושך נוטה שמים כו':
פסוק יט:
וינאץ מכעס בניו ובנותיו. ואחר שלא השיג שלמותם בארץ בחר שלישית לצרפם בגלות ובזה ומאס בכעסו את בניו ואת בנותיו לא רחם על הקטנים ולא על כבוד הבנות:
פסוק כ:
אסתירה פני מהם. מן הבנים והבנות:
פסוק כ:
אראה מה אחריתם. רואה אני שאין בהם תקות תשובה באחרית:
פסוק כ:
כי דור תהפוכות המה. הפכו להם לב אחר נוטה מדרכי האל ית':
פסוק כ:
בנים לא אמון בם. שלא למדו מאבותם דבר אמתי:
פסוק כא:
הם קנאוני בלא אל. האבות קנאוני בלא אל בבית ראשון:
פסוק כא:
כעסוני בהבליהם. בבית שני:
פסוק כא:
ואני אקניאם בלא עם. בבית ראשון שהחריבוהו כשדים שנאמר בהם הן ארץ כשדים זה העם לא היה:
פסוק כא:
בגוי נבל אכעיסם. שהחריבה אותו מלכות שלא היתה הוגנת שלא היה להם לא כתב ולא לשון:
פסוק כב:
כי אש קדחה באפי. כי יסרתים כדי שישובו. ותיקד עד שאול תחתית. הוסיפו על חטאתם פשע באופן שהבעירו את חמתי עד שאורידם לשאול תחתית כענין אחז כאמרו ובעת הצר לו ויוסף למעול מעל בה':
פסוק כב:
ותלהט מוסדי הרים. הסירה מהם כל ראשי העם כאמרו מסיר מירושלים ומיהודה משען ומשענה גבור ואיש מלחמה יועץ ונביא כו':
פסוק כה:
ומחדרים אימה גם בחור גם בתולה. ומחדרים תשכל האימה את הבחורים והבתולות:
פסוק כו:
אמרתי אפאיהם. אשאיר איזו פאה מהם והמותר אכלם כמו שאעשה באחרית הימים אחרי שלא השגתי שלמותם לא במתן תורה ולא בארץ ישראל ולא בגלות כאמרו כי בהר ציון ובירושלים תהיה פליטה כאשר אמר ה' ובשרידים אשר ה' קורא:
פסוק כז:
לולי כעס אויב אגור. שמתוך כעס שיכעסו על אותם השרידים יש לחוש:
פסוק כז:
פן ינכרו צרימו. פן ימשכו את לב השרידים להיות בני נכר כמותם:
פסוק כז:
פן יאמרו. לאותם השרידים:
פסוק כז:
ידנו רמה. להכחיד את ישראל מגוי ונשארתם מתי מספר:
פסוק כז:
ולא ה' פעל כל זאת. שתחשבו להמלט על ידו. אבל בהיות ישראל רבים ונפוצים בארצות רבות לא יעלה על לב להשתדל בזה כאמרם מאי דכתיב צדקות פרזונו בישראל צדקה עשה הקב"ה בישראל שפזרם:
פסוק כח:
כי גוי אובד עצות המה. הבבליים:
פסוק כט:
לו חכמו ישכילו זאת. איך נפלו ישראל בידם נגד הטבע בעונם:
פסוק כט:
יבינו לאחריתם. ובזה היו מבינים מה יהיה באחריתם ברוב פשעיהם:
פסוק ל:
איכה ירדוף אחד אלף. היה להם להבין שאין זה בטבע שאחד ירדוף אלף:
פסוק ל:
אם לא כי צורם מכרם. הוא נלחם בם והסיר תקפם ובכן נשתה גבורתם והיו לנשים:
פסוק לא:
כי לא כצורנו צורם. וזה קרה בלי ספק מפני שאין צורם כמו צורנו. כי אמנם כל אמה מצלחת כל ימי ממשלת השר שלה או מזלה. ולא יהיה השר לעולם נהפך לאויב עמו. אבל יפלו בסר ממשלת השר, ובמשול שר אמה אחרת, כפי הסדר שנתן בהם האל יתברך. ולפיכך לא יאבדו באופן בלתי טבעי עד שאחד ירדוף אלף:
פסוק לא:
ואויבינו. אע"פ שכשדים שהיו אויבי ה' ואויבי עמו כמו שהעיד באמרו לולי כעס אויב אגור ובאמרו מראש פרעות אויב:
פסוק לא:
פלילים. הם בעלי מחשבות שכליות במדינות כאמרו והאבדתי חכמים מאדום מכלל דאיכא:
פסוק לב:
כי מגפן סדום גפנם. והטעם שאין בהם תבונה בזה הענין הוא מפני שהם מתגאים ברוב שלוותם ונותני' כל מחשבתם להשיג תענוגי גופם בלבד כמו אנשי סדום ולהשיג זה היו מואסים כל מיני גמילות חסדים כמו שהעיד הנביא באמרו הנה זה היה עון סדום אחותך גאון שבעת לחם ושלות השקט היה לה ולבנותיה ויד עני ואביון לא החזיקה:
פסוק לב:
ענבמו ענבי רוש. ומזה הגפן יצמחו אצלם ענבי רוש שהם מעשים רעים ומזיקים לבריות וזה בהשתדלם לשים עיניהם ולבם על בצעם ועל דם הנקי לשפוך:
פסוק לב:
אשכלות מרורות למו. ובזה יקנו דעות רעות וכוזבות לדבר על ה' תועה ויאמרו לא יראה יה:
פסוק לג:
חמת תנינים יינם. והנה באותם אשכולות נמצא יין שהוא חמת תנינים משומר בענביו והוא פורענות ראוי להם במדת הדין ונשמר עד שיוציאהו האל יתברך מאותם הענבים להשקותם כאמרו פורה דרכתי לבדי:
פסוק לד:
הלא הוא כמוס עמדי. כאמרו כי יום נקם בלבי:
פסוק לד:
חתום באוצרותי. כאמרו כי סתומים וחתומים הדברים עד עת קץ:
פסוק לה:
לי נקם. עלי מוטל להשיב נקם לצרי:
פסוק לה:
ושלם. וגם כן תשלום מדה כנגד מדה:
פסוק לה:
לעת תמוט רגלם. כשתתמלא סאתם ונפלו ונשברו:
פסוק לו:
כי קרוב יום אידם, וחש עתידות למו, כי ידין ה' עמו. כי אמנם יהיה קרוב יום איד האומות כאשר ידין ה' עמו כאמרו וברותי מכם המורדים והפושעים (יחזקאל כ, לח) כי אז יאבדו מהרה שאר האומות:
פסוק לו:
ועל עבדיו יתנחם. יתנחם על הרעה הראויה לעמו וירחם עליהם בשביל עבדיו שבתוכם כאמרו כן אעשה למען עבדי לבלתי השחית הכל:
פסוק לו:
כי יראה כי אזלת יד. והטעם שיתנחם אז על הרעה הראויה לעמו ושזה יעשה בשביל עבדיו ולא כן עשה כל ימי הגלות הוא כי אז יראה את ישראל בתחתית העוני ולחץ הגלות באופן שאינם יכולים לחיות עוד בו כמו שהיה הענין במצרים כאמרו וירא את ענינו ואת עמלינו ואת לחצינו:
פסוק לו:
ואפס עצור ועזוב. ויראה שאין להם עוד ממון עצור בבית ולא עזוב בשדה:
פסוק לז:
ואמר. האל יתברך לישראל:
פסוק לז:
אי אלוהימו. של אמות העולם. כי אז אמנם יסיר שלטון כל שרי מעלה ומטה, כאמרו יפקוד ה' על צבא המרום במרום, ועל מלכי האדמה על האדמה (ישעיה כד, כא):
פסוק לח:
יקומו ויעזרוכם. וכמו כן יאמר האל לישראל: איה האומות ומלכיה שיקומו ויעזרוכם מו הדין שלי, כמו שהייתם חושבים להתגונן בהם בגלות:
פסוק לט:
ראו עתה כי אני אני הוא. שהייתי מביא עליכם פורענות:
פסוק לט:
ואין אלהים עמדי. ולא היה זה מכח שרי מעלה וצבא השמים:
פסוק לט:
אני אמית ואחיה. כאמרו והעליתי אתכם מקברותיכם:
פסוק לט:
מחצתי. במכת נע ונד כאמרו והכה ה' את ישראל כאשר ינוד הקנה במים:
פסוק לט:
ואני ארפא. כאמרו ביום חבוש ה' את שבר עמו ומחץ מכתו ירפא:
פסוק מ:
כי אשא אל שמים ידי. להשבע כענין וירם ימינו ושמאלו אל השמים:
פסוק מ:
ואמרתי חי אנכי לעולם. אשבע שכמו שאני חי לעולם כענין אמרו וישבע בחיי עולם:
פסוק מא:
אם שנותי. אע"פ שחדדתי נגד ישראל בימי החורבן את ברק חרבי לא פי חרבי:
פסוק מא:
ותאחז במשפט ידי. ואע"פ שאח"כ תאחז במשפט ידי נגדם כי ידין ה' עמו. מכל מקום:
פסוק מא:
אשיב נקם לצרי. הנקם שעשו בישראל, כאמרו יען עשות אדום בנקום נקם לבית יהודה (יחזקאל כה, יב), אשיב להם אותו הנקם, כאמרו ונתתי נקמתי באדום ביד עמי ישראל (שם שם, יד):
פסוק מא:
ולמשנאי אשלם. תשלומי מדה כנגד מדה, כאמרו כאשר עשית כן יעשה לך, גמלך ישוב בראשך (עובדיה טו):
פסוק מב:
אשכיר חצי מדם וחרבי תאכל בשר. כאמרו כי באש ה' נשפט ובחרבו את כל בשר (ישעיה סו, טז):
פסוק מב:
מדם חלל ושביה. כאמרו ורבו חללי ה' (שם):
פסוק מג:
הרנינו גוים. אתם חצי ה' וחרבו שיכירו כולם כי ישר ה' ולא עולתה בו כאמרו ישמחו וירננו לאומים כי תשפוט עמים מישור:
פסוק מג:
עמו. והרנינו עמו שיתנו תודה וקול זמרה:
פסוק מג:
כי דם עבדיו יקום ונקם ישיב לצריו. ורננת עמו תהיה על נקמת דם עבדיו ועל נקם שישיב לצריו בשביל מה שעשו לישראל דרך נקמה:
פסוק מג:
וכפר אדמתו. בהשמה מהם ממה שנעשה בה:
פסוק מג:
עמו. ויכפר ג"כ עמו מכל מה שעשו מחלול ה' וזולתו במה שסבלו בגלות באופן שישיב שכינתו בתוכם כאמרו יחדו ירננו כי עין בעין יראו בשוב ה' ציון:
פסוק מו:
אשר אנכי מעיד בכם היום. בשירת האזינו שאני מעיד ומתרה בישראל שכמו שנתן להם האל ית' פרנסה שלא בצער כדי שיעבדוהו כן ישחיתם בהחטיאם כוונתו:
פסוק מו:
אשר תצוום את בניכם. בסוף ימיכם הזכירו בצוואתכם לבניכם כל אלה הדברי' ותצוום שישמרו מאוד לנפשם פן ישחיתון כמו שצוה דוד לשלמה בנו:
פסוק מו:
לשמור לעשות. כדי שהבנים ישמרו ויעשו:
פסוק מט:
וראה את הארץ. לתת שם ברכתך:
פסוק נ:
ומות בהר. קבל עליך המיתה לכפרה על אשר מעלתם:
פסוק נ:
והאסף אל עמיך. ובזה תאסף בצרור החיים עם הכשרים כמוך: