גבולות הצדק
אחרי הבירור במידות החסד והרחמים הראויים לעם היוצא ממצרים והזוכה לרחמי ה', באים חוקי הצדק לקבוע את הגבולות לדין ולדיין. ראשית למדנו את דיני המלקות, עונשו של העובר על חוקי התורה (באם אינו ענוש מיתת בית דין או עונש ממון). גם הנכשל ראוי ליחס האחווה ככל בן ישראל, ועל כן יש להיזהר שלא להוסיף על מניין המלקות הראוי לו אפילו אחת.
לאיסור זה נסמך האיסור: "לא תחסום שור בדישו", והשוואת שני האיסורים מלמדת על ההבדל שבין אדם לבהמה: בעוד שליח בית דין המלקה את הרשע נדרש לשלוט ביצרו ולהגביל את מכתו, הרי שנאסר עלינו להגביל את השור ולרסנו מסיפוק צרכיו הטבעיים, שכן הבהמה חסרה את רסן השכל שזכה לו האדם.
הדאגה לשלום הרשע, בהיות גם הוא אחינו, מרחיבה את גבולותיה לשמור גם על שם המת שנפטר מן העולם ולא זכה להשאיר אחריו בנים שיזכירו את שמו. זאת באמצעות מצוות הייבום, כאשר אשת המת נישאת לאחיו ומקימה יחד עמו שם לבעלה. אם אין האח חפץ לשאת את היבמה יש לקיים את מצוות החליצה, שבה מוקיעה היבמה – הדואגת לזכויותיו של בעלה גם לאחר פטירתו – את חוסר התחשבותו של גיסה.
הדאגה לשלום הבעל, הטבעית עבור אשתו, חייבת לדעת את גבולותיה. על כן הזהירה התורה כי בשעת מריבה בין אנשים אין רשות לאשת האחד להציל את בעלה על ידי פגיעה בכבודו של היריב. אסור שחובת ההצלה תביא להתעלמות מן העובדה שכל ישראל אחים, וכל אחד יקר לא פחות מזולתו.
בהקשר זה קבעה התורה את חובת התשלום על נזק הבושת המודיעה כי לא רק גופו של האדם וממונו הם בעלי ערך, אלא גם כבודו ראוי לשמירה ולהגנה. שני לימודים אלו נובעים מהופעתה המיוחדת של תורת ארץ ישראל המתרוממת מעל חיי החומר הפשוטים ודואגת לשמו של האדם גם בשעה שגופו החומרי אינו אתנו, וכן לכבודו, אף בשעה שנראה כאילו הותרה הרצועה לשם הגנה עצמית.
הידיעה כי גם למעשי צדק יש לשים גבול לבל יהפכו לאכזריות - מביאה אותנו אל המצווה הבאה, איזון המשקלות: "לא יהיה לך בכיסך אבן ואבן". מלבד שמירת הצדק הממשית והפשוטה בשעת משא ומתן, יש בכלל אזהרה זו גם שלא ננהג 'איפה ואיפה' בין אדם לחברו. אזהרה זו כוללת, כאמור, גם את היחס לרשע, ועל כן אין להעלות על הדעת לפגוע בו מעבר לעונשו הקצוב בתורה. שמירת הצדק היא הנותנת לישראל את הזכות לחיות בארץ הקודש, שבה שוכן מקור האמת והצדק המרחיק כל עושי עבירה: "למען יאריכו ימיך על האדמה אשר ה' אלקיך נתן לך".
גם מעשה עוול קטן יכול לגרור בגלגול הנסיבות את העוולות העולמיות הגדולות, ועל כן סמכה התורה לאזהרת צידוק המשקלות שבביתו של כל אחד ואחד את אזהרת המלחמה ברשעתו העולמית הכללית של עמלק, שדימה להכרית את ישראל ביציאתם ממצרים.
ראויה אזהרה זו לחתום את סדר המצוות המרובות האמור בפרקים האחרונים, שהרי בניינה הפרטי והכללי של האומה עניינו לבסס את הצדק העולמי, ועל כן אין הוא מסתיים רק בתחום מחנה ישראל אלא דורש מאתנו – לאחר השלמת תיקוננו הפנימי – לטהר את העולם כולו מן הרשעה במחיית זכר עמלק מתחת השמים.
הקשר בין התיקון העולמי לבין תקנתם של כל עממי תבל מפורסם בדברי הנביאים, אשר קבעו כי בתקומת ישראל בארץ יהיה שלום עולמי בין העמים: "לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה".לאחר העסק בבניין חיי האומה, המביא תיקון לעולם כולו, אנו עוברים לפרק הבא המתחיל בירור בחשבון הנפש הכללי בין עם ישראל ותולדותיו במשך הדורות לבין ה' אלוקי ישראל המדריכנו ומוליכנו בדרך הישר והטוב.